פרולוג
שתיים בלילה
אני רצה בשוק העתיק של רבאט כשעליי עבאיה1 בצבע שחור. שואפת ונושפת, כבר אין לי אוויר. לילה, השוק ריק לחלוטין, לא הומה קהל כמו תמיד. אין מוסיקה או רקדנים, אין עשן וריחות של בישולים. כל הבסטות מקופלות ואין כמעט איפה להסתתר. רחבת השוק גדולה מדי ובין לבין מעט סמטאות צרות בהן ניתן לעבור. המורדים לבושים שחור, נשקיהם שלופים, מוכנים לירות בכל מי שיראה התנגדות כלשהי או יסתובב ברחוב בשעה כזאת.
אני ממשיכה להתקדם בין הסמטאות בשקט, נצמדת לקירות כמה שאפשר, מנסה להתמזג בהם כדי שלא יבחינו בי. מדי פעם אני נעצרת ומסתכלת לאחור, מוודאת שאף אחד לא עוקב אחריי. קולות עולים מהסמטה הקרובה ואני נעצרת, מתנשפת ומתקשה לנשום. הלב שלי דופק במהירות וברכיי רועדות מהמחשבה שהם עלולים לתפוס אותי.
אני חושבת לעבור לסמטה הבאה ושוב שומעת צעדים. המורדים. הקולות מתחזקים. "אחמד, בוא לפה אני שומע רעש." הם רצים לכיווני ואין לי מקום מחסה לברוח אליו. אני לא מצליחה לנשום ומרגישה שהקירות סוגרים עליי. העור שלי שורף ובא לי לצעוק, אך במקום זאת, אני נושכת את שפתי ומרגישה את הטעם המתכתי של הדם בלשוני. הם מתקרבים. אם הם יתפסו ויזהו אותי, הם יעשו לי מה שעשו לאבא שלי, או יותר גרוע. אבא.
אני בולעת רוק בכבדות. אני עוצמת את עיניי, מתפללת בליבי שאם לא אראה אותם, אולי הם לא ישימו לב אליי. איבדתי את הדרך למקום שאליו הייתי צריכה להגיע ועכשיו זה הסוף שלי. הקולות שלהם כבר ממש קרובים ותכף ימצאו אותי. אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומחכה לגורלי המר.
1 שמלה ארוכה המכסה את כל גוף האישה ורעלה המכסה את שערה
פרק 1
אדם
"אני שמח שבאת. הגעת בדיוק בזמן." איוב אומר וצועד לעבר כלא מאולתר במרתף האחוזה שלו. אני צועד בעקבותיו ואחרינו צועדים ארבעת השומרים שלו. "שר ההגנה הלאומי והמלך עורכים מחר מסיבה והם רוצים שנגיע לדבר על פוליטיקה, הם רוצים שנבטל את המרד." הוא מגחך ועוצר ליד שולחן צדדי, מוציא קופסת סיגרים יקרים ומציע לי אחד.
"אני לא מעשן." אני מסרב בנחישות. הוא לוקח אחד, מדליק אותו ושואף שאיפה ארוכה. "ניסיתי לראות אם שינית את דעתך." הוא נושף את העשן מפיו וממשיך, "אם המלך היה יודע שאנחנו עומדים להשתלט על מרוקו ולא יישאר לו כלום, הוא כנראה לא היה עורך מסיבה." הוא שואף שוב שאיפה ארוכה מהסיגר ונושף את העשן למעלה. אנחנו מתקדמים לעבר תאי האסירים. שלושה גברים זרוקים שם על הרצפה, ניכר עליהם שעברו סדרת התעללויות.
"בשביל מה אתה צריך אותי במסיבה הזאת?" אני שואל.
"אתה יודע. יש לך יחסים טובים עם שר ההגנה הלאומי." הוא משיב. "יותר טובים מאשר לי." אני מתקרב אל אחד האסירים. ידו כרותה מהמרפק, הגדם מוגלתי ומסריח וזבובים רוחשים סביבו. אני שולף את האקדח שלי שמאחורי גבי ויורה בראשו, מסיים את ייסוריו. "תתקשר אליו עכשיו ותאמר לו שאתה במרוקו. הוא יזמין אותך למסיבה ותוכל לדלות ממנו עוד פרטים על הדברים שהם חושבים שהם יודעים עלינו."
"אדבר איתו." אני מתעלם משני האסירים האחרים בתא ועובר לתא השני, רואה עוד אסיר סובל שוכב על רצפת הבטון המטונפת, ייקח זמן עד שהוא ימות מפצעיו. אני יורה גם בו.
"תתקשר עכשיו." איוב מצווה עליי. "ותפסיק להרוג את העלובים האלה, מתי הספקת לפתח מצפון?" אני מוציא את הטלפון מכיסי ומתקשר למוחמד, שר ההגנה הלאומי של מרוקו.
"אדם, חביבי." מוחמד עונה בשמחה מהצד השני.
"מוחמד, איך אתה מרגיש? נחתי במרוקו לפני כמה שעות ותהיתי אם תוכל לקבל אותי, הרבה זמן לא נפגשנו." איוב מקשיב לכל מילה שלי. מוחמד צוחק בצד השני.
"נהדר, הרבה זמן לא שמעתי ממך. תבוא עם בת זוג הפעם, או שאתה עדיין נודד לך בעולם לבד?"
"ככה אתה מכיר אותי?" אני מגחך, "נשים לא באות איתי לשום מקום."
"חביבי תשמע, אני קצת עסוק, מחר ייערך מפגש גדול אצל המלך בארמון, אולי תגיע עם איוב ונדבר קצת בין לבין?" חיוך עולה על שפתיי, השגתי בדיוק את מה שרציתי.
איוב מזהה את החיוך שלי וממלמל בשפתיו, "אללה הוא אכבר."
"מעולה, נגיע מחר בערב." אני מנתק את השיחה. איוב טופח על כתפי.
"תטוס לטייל כמה שאתה רוצה, אבל אתה שייך לכאן. יחד נגיע רחוק." הוא אומר בטון מרוצה, שמח שהשיג את מבוקשו. הוא רק לא יודע שאני זה שהשיג את מבוקשו.
אימאן
"אימאן, תפסיקי לזוז. תני לי רגע לסיים לסדר לך את השיער. את חייבת להיראות מדהים היום, אבא מתחיל להתייאש מזה שעוד לא מצאת חתן." אומרת אחותי אמל וממשיכה לקלוע את שערי הארוך והשחור לצמה ארוכה עבותה.
"זו לא אשמתי שכל חתן שהוא מוצא, לא רוצה אותי בסוף." אני מגחכת ומביטה בה מבעד למראה העגולה שלפניי.
"את יודעת טוב מאוד שיש לך המון מחזרים, את יפהפייה והרבה גברים מכובדים כבר שאלו את אבא עלייך. הם מגיעים לבקש את ידך, אבל את מבריחה אותם ממך בכוונה. את בכלל לא רוצה להתחתן." היא מתלוננת.
הערב אבא מארגן מפגש בארמון המלך, האירוע הוא בעצם תירוץ לקבץ יחדיו את כל אנשי הממשל. אנשי הצבא, הפוליטיקאים וגם המורדים יגיעו לצורך יישוב חילוקי הדעות ביניהם. על אף כל הבעיות במדינה, אבי רוצה לנצל את האירוע כדי למצוא לי בעל הגון, בניגוד לרצוני. למרות זאת לא הייתי מוותרת על השתתפותי. אירועים כאלה משמחים אותי ונותנים לי את התחושה של החופש שכה חסרה לי מאז שחזרתי למרוקו.
"נכון. אני לא רוצה שימצאו לי שידוך, אני רוצה להתחתן עם מי שאני אבחר, להיות עם מי שאני אתאהב בו ולא מישהו שנבחר על ידי אבא." אני אומרת בעצבים ונעה בחוסר סבלנות בכיסא. "כל גבר שמגיע לכאן רוצה רק את הנדוניה היקרה שאבא ייתן לו אחרי החתונה, או את הכבוד שמגיע עם נישואים לבת שר ההגנה. אני ממש לא מעניינת אותם. מרוקו התקדמה, נשים יכולות לבחור בעצמן למי יינשאו."
בתקופה האחרונה מרוקו לא יציבה מבחינה פוליטית, המורדים לא מרוצים מהשלטון ומהמלוכה, הם רוצים שהשמרנות העתיקה תחזור למרוקו וטוענים שהזיקה שלנו לדת התרופפה עם השנים. אבא שלי קרוב מאוד למלך. הוא עזר לו בקידום חוקי המשפחה שמטרתם תיקון אי הצדק כלפי הנשים, הגנה על זכויות הילדים ועל השכלתם. גישת המורדים היא נגד כל אלו. במשך שנים הם התאגדו בסתר למיליציה אלימה נגד בית המלוכה והממשלה, והם מבצעים פעולות זדוניות הכוללות הרג והריסה כדי להביא לשינוי קיצוני. עד כה נראה שהשלטון מצליח לדכא אותם וכוחם לא גדל, אך לאחרונה משהו השתנה ביחסי הכוחות בין הממשלה למורדים והמצב מתחיל להיות מסוכן. המורדים הצליחו לשחד כמה גנרלים בכירים של הצבא והעבירו אותם לצד שלהם.
"זהו, את מהממת. עכשיו תלבשי את הקפטאן2 שדוניה תפרה לך ותהיי מושלמת." אמל נושקת לראשי ויוצאת מהחדר. אני מתלבשת ומסתכלת על עצמי במראה. הקפטאן שהיא תפרה לי באמת יפה. הוא עשוי מבד שיפון זהוב המחליק על גופי בחושניות, מתחת לחזה רקומה תחרה לבנה ועל חגורת הבטן פנינים לבנות תואמות. הוא גולש עד הרצפה ובעל שובל קטן מאחורי הגב, כל גופי מכוסה ואני נראית צנועה כמו שמצופה מנשים בתרבות שלנו.
בדיוק בזמן הזה לפני שנה עוד הייתי בצרפת, למדתי באוניברסיטה, חייתי והתלבשתי כמו כולם. התעקשתי להיות עצמאית, ללמוד ולהתנסות בדברים שבמרוקו הם כמעט בלתי אפשריים לנשים. השאיפה שלי הייתה ללמוד מחשבים וסייבר, ושתהיה לי גישה לכל המידע והידע הקיימים בעולם. על אף שמעמד האישה במרוקו התחזק בשנים האחרונות, החברה שלנו עדיין שמרנית מאוד והמקצועות המדעיים נחשבים עדיין גבריים ברובם. היה קשה לשכנע את אבא שיאפשר לי ללמוד בצרפת. הוא התנגד נחרצות שאחיה במדינה אחרת ושאיחשף לתרבות המערבית, הליברלית. הוא מכיר את האופי המרדני שלי וחשש שחשיפה מעין זו עלולה להשפיע עליי. היו לנו עשרות מריבות בנושא. הוא פחד שזה יגיע לעיתונות ושיכתבו עליו שהוא מונע מהבת שלו את האפשרות להשכלה הגבוהה שהיא רוצה. בתור שר ההגנה הלאומי וחבר בממשלה שמתיימרת לייצג קִדמה הוא לא היה יכול להימנע מלאשר לי ללכת ללמוד שם.
גרתי בדירה עם סטודנטית צרפתייה בשם רוזי, ובמהלך הלימודים הפכנו לחברות הכי טובות. צרפתית ידעתי עוד ממרוקו כי למדנו את השפה בכיתה, אבל רוזי לימדה אותי איך להתנהג כמו צרפתייה. היא הייתה חברה מדהימה וסבלנית שהדריכה אותי בכל מה שקשור לאופנה ולקחה אותי לכל מקומות הבילוי השווים בפריז. היא הכירה לי גברים, לימדה אותי כיצד להתנהג לידם וממנה למדתי כיצד לפלרטט. עם הזמן השתחררתי והתחלתי להיות נועזת יותר ויותר, שם גם איבדתי את בתוליי. רוזי הסבירה לי כל מה שנאסר עליי ללמוד בבית, והמליצה לי על סוגים שונים של אמצעי מניעה נגד מחלות מין ונגד היריון לא רצוי. תמיד הקפדתי שבני הזוג שלי ישתמשו בקונדומים, אבל בגלל הדת החשש שלי היה גדול ולכן ביקשתי מרופאת הנשים לשים לי גם התקן.
אם אבא היה יודע מה עשיתי בצרפת הוא היה משתגע. בביקורים הספורים שהיו לי במרוקו באותה התקופה התנהגתי למופת, אף אחד לא היה יכול לחשוד שבצרפת אני מישהי אחרת. אבל אחרי שלוש שנים, לקראת סוף התואר, אבי הגיע לביקור פתע. מעולם לא ראיתי את אבא כועס כל כך כשראה אותי מסתובבת לבושה במכנסי ג'ינס קצרים ובגופייה. הוא התאכזב וטען ששכחתי את המסורת שלנו ושעם כל הכבוד לקִדמה ולזכויות נשים, אני מביישת אותו עם ההתנהגות המופקרת שלי. מאותו הרגע ועד לסיום התואר הציבו עליי שמירה ומעקב צמודים והחופש שכל כך התרגלתי אליו נלקח ממני בבת אחת. ברגע שסיימתי את מבחני הגמר הוחזרתי למרוקו, והמטרה העיקרית של אבי למצוא לי חתן שיזכיר לי את הערכים והמסורת של העם שלנו.
הוא ביקש שאחזור להתלבש לפי המסורת וזרק את הבגדים ה"צרפתיים" שלי לפח, אבל אני כבר ראיתי והכרתי דברים אחרים והיה קשה להחזיר אותי להרגלים של מרוקו. הייתי קונה לעצמי בגדים רגילים כמו שאני אוהבת אבל מחביאה אותם מתחת למזרן בחדרי. לעיתים גם הייתי מתחמקת בערבים מהבית ויוצאת למסיבות של התיירים, שם לרוב לא הכירו אותי ויכולתי להזכיר לעצמי את התחושות שהיו לי בצרפת.
"תפסיקי לחשוב יותר מדי." צוחקת דוניה שנכנסה בהפתעה לחדרי ותפסה אותי בוהה במראה.
דוניה עובדת אצלנו מאז שהייתי ילדה. היא הייתה המטפלת הצמודה של אחותי ושלי ובעצם גידלה אותנו והעניקה לנו אהבה כמו אימא שנייה. היא תמיד נענית לשיגעונות שלי ולא נבהלת מהם כמו אימי.
"קדימה בואי, מחכים לך. הערב יגיע לארמון איש מיוחד מאוד אז תתנהגי בהתאם ואל תתחצפי לאבא שלך." היא מזהירה בחיוך.
"את יודעת שאני תמיד מתנהגת יפה." חיוך זדוני עולה על פניי והיא מנידה בראשה בחוסר אמון. אני נועלת סנדלי עקב כסופים ויורדת אל הסלון.
במרוקו הצבעוניות שולטת ומעניקה אווירה חמימה וביתית. הסלון שלנו מקושט בשטיחים צבעוניים, על הקירות תלויים גובלנים מקושטים שסבתא ואימא שלי רקמו, הספות עטויות בדי קטיפה ומשי ועליהן כריות צבעוניות בגדלים שונים. אימא שלי שיושבת על אחת הספות קמה וניגשת לחבק אותי. "את מדהימה כתמיד, עיוני, חיכינו רק לך. בואי לרכב, האורחים בטח כבר ממתינים בארמון."
אני צועדת עם אימי החוצה אל הרכב ואבא מצטרף מאחורינו עם אחותי הצעירה.
"חביבתי, כמה שאת יפה. היום אנחנו נמצא לך חתן." חיוכו זורח וקורן גם מעיניו.
אבא שלי אדם גדול ובעל נוכחות מרשימה. בעבר ראשו היה מלא בשיער חום אך היום הוא מאפיר ובקושי נוכח על ראשו. גם שפמו אפור מדגיש את החלק העליון של שפתיו וזקנו ארוך, אפו נשרי ומבטו קשוח וחודר. עם הכריזמה והקשיחות שלו הוא גורם לאנשים מצד אחד לפחד ממנו ומצד שני להעריץ אותו. למרות חילוקי הדעות בינינו, אני נמצאת בצד המעריץ.
אנחנו נכנסים לארמון המלך ויורדים במדרגות המובילות אל אולם הכנסים הענק בעל החלונות הגבוהים והגדולים המשקיפים אל הבריכה. כיסאות עם כיסויים מבדים צבעוניים ורקמות מדהימות בעבודת יד ניצבים סביב לשולחנות עגולים מכוסים במפות לבנות. השולחנות ערוכים ברוב פאר, בכלים הטובים ביותר שיש לארמון להציע. ריחות האוכל העשיר כבר עולים באפינו וברקע מתנגנת מוסיקה מסורתית.
אני נכנסת לאולם בלוויית הוריי ומתיישבת עם אימי ואחותי בשולחן המשפחות. אבא צועד אל שולחנות היועצים והשרים ומתיישב איתם. לצידי מתיישבת בתו של אחד הקצינים הבכירים, נאביל. אנחנו בנות אותו גיל, גם היא עדיין רווקה וכיום היא סטודנטית לעיצוב פנים ברבאט. היא מספרת לי על אירועי הלילה, המורדים תקפו מקומות שונים בעיר וכתוצאה מכך כמה בתים נהרסו ויש פצועים. אני לא מבינה מדוע אבא החזיר אותי למרוקו עם כל הבלגן המתרחש במדינה. אני מעדיפה לטמון את ראשי בחול ולא לדעת דבר על המרד שבחוץ בתקווה שבקרוב הוא ייגמר.
האולם מתמלא עד אפס מקום במהירות. האורחים שותים תה רותח ומתוק והמלצרים מגישים טאז'ינים3 לשולחנות. אבא נעמד פתאום, משתעל מעט וממתין לשקט באולם. הוא מרים את כוס התה שלו ושוב מכחכח בגרונו.
"אדוני המלך, עמיתיי המכובדים, אנשי צבאנו וראשי המורדים, תודה שהגעתם הערב. חששתי לקיומו של האירוע לאור המתיחות בינינו שמשפיעה על חיינו." הוא מביט בחיוך אל גבר חתיך שלא פגשתי בעבר. מבטו קשוח, מבנה גופו רחב ושרירי והוא לובש מדים אך הם שונים מהמדים הרשמיים של צבא מרוקו. הגבר החתיך מביט באבא ובמלך שיושב בשולחן אחר עם בני משפחתו, במבט מתנשא שרק מעלה את תחושת המתח באוויר.
"מי זה?" אני לוחשת לנאביל.
היא מכחכחת מעט בגרונה ולוחשת לי בחזרה, "שכחתי שבגלל שהותך הארוכה בצרפת את לא מעודכנת. הוא ראש המורדים." ההתלהבות שלי ממנו יורדת בשניות. הוא המקור לכל הבעיות שלנו.
אבא ממשיך, "אני מקווה שהאירוע הזה והפגישות שיבואו בעקבותיו יתרמו לפתרון המחלוקות בינינו. והלוואי שמדינתנו תחווה רוגע ושלום." הוא מרים את כוסו למעלה וגם האנשים היושבים בשולחנו ומביט אל המלך בהערצה.
אימא מתרוממת מהכיסא, מוחאת כף על מנת שהנגנים יתחילו שוב בנגינה. האווירה הופכת להיות פחות מתוחה ושיחות שקטות מתחילות להישמע שוב בין השולחנות. אימי מסמנת לנו לקום, מייד יגיע הזמן לחלק האומנותי של הערב, החלק שבו הבנות הרווקות רוקדות את הריקוד שלהן. לא משנה כמה המורדים בעד חזרה למסורת ולשמרנות, שלב הריקודים כנראה יישאר לנצח בעולם. נאביל, אמל ואני קמות להתארגן עם עוד בנות שמגיעות משולחנות אחרים.
בחדר שבו אנחנו מתארגנות ומחליפות בגדים ההתרגשות גדולה. למרבית מהבנות מדובר במעמד מרגש, הן חושבות על למצוא חן בעיני הגברים האלה. אני מתרגשת משום שחלף הרבה מאוד זמן מאז רקדתי כך — כמו שאני אוהבת עם הבגדים העשירים בצבע ובקישוטים שעליהם — ואני לרגע מרגישה שוב שייכת. אני לובשת מכנסי שיפון רחבים בצבע תכלת המתהדקים סביב קרסוליי בבד מעוטר בחוטי זהב. המכנסיים יושבים נמוך מתחת למותניי, חושפים את בטני התחתונה ואת הטבור שעליו הדבקתי אבן בצבע כחול כהה. את פלג גופי העליון מכסה חולצת בטן צמודה באותו הגוון של המכנסיים, אך למען הצניעות על כתפיי מונח בד קטיפה שעוטף אותי ומהודק סביב מפרקי כפות ידיי. פניי מכוסות בכיסוי ראש מיוחד כך שרק עיניי חשופות וצמתי הארוכה משתלשלת החוצה. לפני שאני יוצאת חזרה אל האולם אני חולצת את נעליי ונשארת יחפה כדי שאוכל לנענע את הגוף ביתר קלות.
האורחים מוחאים כפיים ומעודדים אותנו להגיע למרכז הרחבה כשהנגנים מתחילים לנגן את Wraal Al Chajar, שיר בעל קצב מהפנט.
אני מתענגת על המוסיקה ועל הקצב ורוקדת כאילו אני לבד. אני מניעה את ישבני מצד לצד בתנועות מעגליות, מרימה את ידיי, מותניי מתעקלות כשאני רוכנת מעט קדימה ולצדדים. כל גופי נמתח מעלה ומתנועע בקצב חושני. אני מוסיפה לתנועות גם נענוע של החזה וזזה מצד לצד, מתאימה את עצמי לקצב המתגבר.
נאביל מתקרבת אליי ואנחנו רוקדות בתיאום, מענטזות עם הישבן זו מול זו ומחייכות. האורחים מוחאים כפיים ואני בעולם משלי. הריקוד לוקח אותי לעולם אחר שבו אני מרגישה משוחררת ובלי דאגות. בעודי נעה מבטי ננעל על גבר בעל מראה זר. הוא בוהה בי, לא מסיר ממני את עיני הדבש העמוקות שלו. עיניי מתמקדות בו וגופי נע כעת עבורו בלבד.
הוא לבוש בחולצה אפורה מהודקת לכתפיו ומדגישה את שריריו, מתחת לשרוולים הקצרים של החולצה מבצבצים קעקועים רבים שמתחילים בזרוע ויורדים לכיוון המרפקים, דבר שלא אופייני כלל לגברים מרוקאיים. שערו שחור ובצדדים מאפיר מעט, והוא משוך לאחור בג'ל. פניו שזופות, עצמות לחייו מסותתות מאוד אך יש בהן גם משהו נעים, ובניגוד לגברים האחרים זיפים אפרפרים מכסים את לחייו. כל המראה שלו מסקרן. הוא בוודאות לא מכאן, עם זאת הוא מקרין ביטחון רב ונראה שמעמדו בקרב הגברים האחרים גבוה. עיניו קרות והוא נראה קשוח מכל אדם אחר שראיתי. המבט שלו מדרבן אותי להמשיך ולהניע את הגוף בעוצמה חזקה וחושנית יותר.
תוך כדי שאני בוהה בו אני שמה לב שאבי שיושב בקרבתו לוחש לו דבר מה באוזנו. הוא מקשיב לדבריו, רציני ועדיין קשוב, לא מסיט ממני את עיניו. הוא מחייך ובוהה בי כאילו החיוך שלו נועד לי. צמרמורת עוברת בגבי וגופי מתקשה, מבוכה משתלטת עליי ואני ממשיכה לתנועת הסיום של הריקוד בכריעה על הרצפה. ידיי מתוחות לאחור, עיניי עצומות ואני מתנשפת. הקהל מוחא לנו כפיים בהתרגשות ואני קמה ממקומי, לא מסוגלת להחזיר את מבטי אל הגבר ההוא, קדה קידה קלה וחוזרת לחדר ההתארגנות כדי להחליף חזרה לבגדיי ולהסדיר את מחשבותיי ואת נשימתי. כשאני חוזרת לאולם אבי ניגש אליי.
"בואי חביבתי, אני רוצה להכיר לך מישהו." הוא אוחז בידי ומושך אותי אחריו.
הלב שלי דופק, ידי שבכף ידו מזיעה. האם הוא רוצה להכיר לי את הגבר הזר שבהה בי? אני נגררת אחריו עד לשולחן של המורדים ומשתחררת ממנו, לא מוכנה שידע עד כמה אני לחוצה. אני בוחנת את האנשים היושבים סביב לשולחן אבל הוא לא שם.
"אימאן, תכירי את איוב." הוא מפנה את ידו אל הגבר שראיתי בתחילת הערב ומחייך. "הגנרל של המורדים." הוא מציין זאת כאילו אין בכך שום דבר רע. אני מהנהנת ולא מבינה לאן הוא חותר.
"איוב הגיע לכאן על מנת שננסה להגיע להבנות בין המורדים למדינה. הוא צפה בך כשרקדת והתרשם ממך מאוד, עיוני."
אני מביטה באיוב ושמה לב למבטו הבוחן. אומנם הוא נראה טוב, אך רק מהמחשבה על מטרות חייו ותפקידו אני חוטפת בחילה ומשתוקקת להתרחק ממנו.
"נעים מאוד אימאן בת מוחמד." הוא מחייך, החיוך שלו ממזרי אך גם כובש. "רקדת מדהים על הרחבה." הוא מניח את ידו על הלב וממשיך, "בלי לפגוע בכבודך, אני חייב לציין שלא ראיתי עוד מישהי שרוקדת יפה כמוך."
אני מושיטה את ידי אל איוב מתוך נימוס בלבד והוא נושק לגב כף ידי ברכות. מה אבא חושב לעצמו שהוא מציג אותי בפני ראש המורדים, הוא השתגע?
"תצטרפי אלינו, אימאן." אומר איוב וטופח על הכיסא הפנוי לידו.
"שוקרן, אך אני עייפה מאוד." אני מנפנפת עם ידי במהירות. למה הוא חושב שאשב איתם? הוא עוד מסוגל לחטוף אותי רק כדי שיוכל לבקש מאבא כל מה שהוא רוצה.
"הערב הזה התיש אותי וברשותכם אפרוש עכשיו, היה נעים להכיר." אני כופה על עצמי לחייך ומסתובבת ללכת. אבא עוד ישמע ממני מחר בבוקר בנוגע להיכרות הזאת. אני מתקדמת אל המדרגות ורוכנת להרים מעט את שמלתי. אני לא מספיקה להרים את ראשי ונתקלת בגוף מוצק. אני מאבדת את שיווי המשקל, מועדת לאחור, כמעט נופלת ונבלמת ברגע האחרון על ידי זרוע שנכרכת סביבי. אני מרימה את ראשי ומזהה את הגבר עם עיני הדבש שהתבונן בי רוקדת. הוא גבוה מאוד.
הוא מעמיד אותי חזרה על רגליי, משחרר את ידו ממני ואני מזדקפת. נשימותיו איטיות, אחידות וריח הבושם היוקרתי שלו חודר לאפי. אני מושיטה לו את ידי והוא נושק לה, מעביר בגופי זרמים שגורמים לנשימותיי להיות כבדות וללב שלי לדהור כמו במרוץ. הוא מוריד את מבטו אל עיניי, בוהה בי כמה שניות במבט חתום ואז פונה ללכת.
"לא מנומס להיתקל באישה ולא להתנצל." אני מטיפה לו. "ובטח לא מנומס ללכת בלי להציג את עצמך." אני מוסיפה. חייבת לדעת מי הוא ומה הוא עושה פה, למשוך עוד כמה רגעים בקרבתו.
"נעים מאוד." הוא עונה ללא מבטא זר, עם חיוך משגע, הורס, מושלם. "אדם פורטל." הוא אומר בקול צרוד וסקסי. ההבעה על פניו אטומה, לא ניתן להבין ממנה מה הוא חושב.
"ראיתי אותך קודם רוקדת על הרחבה והבנתי מאביך שאת אימאן בת מוחמד." הוא בוחן אותי במבטו.
"אתה יודע שבמרוקו לא מקובל לבחון כך אישה." אני גוערת בו. על אף שהוא גורם לי לחוש התרגשות מוזרה שכמוה לא חשתי מעולם, לא ארשה לו לבחון אותי כאילו יש לו בעלות עליי.
"אני מתנצל אם גרמתי לך אי נוחות." הוא לוקח שוב את ידי ונושק לגבה נשיקה מלטפת ורכה. "עוד ניפגש, אימאן." הוא חוזר על שמי והולך, לא ממתין לתגובה.
אני הולכת לכיוון היציאה מהארמון ונכנסת לרכב שלנו וממתינה בו עד שהוריי ואחותי יגיעו גם כן. במהלך ההמתנה אני נזכרת בדבריו. עוד ניפגש. למה הוא התכוון? מי זה הגבר הזה? ולמה הוא נראה מסתורי ורציני כל כך? אני מתעשתת ומזכירה לעצמי שכיום מסתובבים בינינו הרבה בוגדים, אי אפשר לדעת מי נאמן למלוכה ומי יביא עלינו הפיכה. אומנם הגבר הזה לא לבוש במדי המורדים אבל יכול להיות שהוא אחד מהם. הוא משדר סכנה והחושים שלי אומרים שאני צריכה להיזהר.
2 שמלה מרוקאית מסורתית לנשים ולגברים שעשויה מבדים מבריקים ויקרים.
3 סיר חרס
