חלק ראשון


הבריחה מווינה


11 במרץ 1938
מַרִיוֹן עמדה על הגזוזטרה והסתכלה למטה על הרחוב השומם. רק אתמול היה הרחוב מלא אנשים נלהבים, נשבעים להוכיח להיטלר שהאוסטרים רוצים לשמור על עצמאותם ולא להפוך חלק מהרייך השלישי.
איפה כל האנשים עכשיו? תהתה.
משהו בשקט הבהיל אותה.
היא סקרה את הרחוב בדאגה, מקווה לראות את אחיה טוֹמִי מגיח מעבר לפינה על אופניו.
דלת הזכוכית נפתחה ואחיה הבכור גֵּיאוֹרְג הצטרף אליה. הוא היה בחור גבוה ובהיר שיער ואנשים שלא הכירו אותו לא יכלו לנחש שהוא יהודי. גם אחיה טומי היה בהיר שיער, רק היא, בת הזקונים, ירשה את השיער השחור והעיניים הכהות של אביה. הוא נהג לקרוא לה בחיבה "צוענייה קטנה".
"איפה טומי?" שאל גיאורג בשקט.
"לא יודעת," הודתה, "הוא יצא מוקדם בבוקר ומאז לא שמענו ממנו."
"אני מקווה שהוא לא הסתבך במשהו," נאנח, "זה לא הזמן להסתובב ברחוב."
צמרמורת עלתה בגופה.
"קר," אמר, "בואי ניכנס."
הם חזרו לחדר העבודה שם התכנסו בני המשפחה.
משפחת לַנְדַאַאוֹר התגוררה בדירה רחבת ידיים, מרוהטת בסגנון מודרני, ברובע אמיד בעיר. רק בחדר העבודה נשארו הרהיטים הכבדים מן המאה הקודמת. אבי המשפחה, בְּרוּנוֹ לַנְדַאַאוֹר, ירש את הרהיטים מהוריו ולמרות הפצרותיה של אשתו לא היה מוכן לוותר עליהם.
ברונו ישב על הכורסה העמוקה החביבה עליו ואילו אשתו לוֹטִי ישבה זקופה על כיסא עץ. גיאורג ואשתו טְרוּדִי ישבו על ספה מרופדת קטיפה ירוקה.
הדלת נפתחה חרש ומשרתת זקנה בשמלה שחורה וסינר לבן נכנסה, דוחפת עגלת תה עמוסה כל טוב.
"הנה אִינְגָה, בדיוק בזמן," אמרה לוטי בפנים מאירות.
המשרתת הניחה מגש על השולחן.
"תודה, אינגה, היום אני אגיש."
היא שמחה להעסיק את עצמה במשהו.
אינגה קדה קידה קטנה ועזבה. היא הייתה עם המשפחה יותר מארבעים שנה. מריון ניגשה אל אימה.
"אני אקח את הקפה לאבא," אמרה.
ברונו נשא אליה את עיניו.
"איפה טומי?" שאל בשקט, "למה הוא לא פה?"
"הוא בטח בדרך לכאן," ענתה כלאחר יד, משתדלת שלא יבחין עד כמה היא מודאגת.
"אני מקווה שאת צודקת," אמר לאיטו.
מריון הסתכלה עליו בחשש. הוא היה איש קטן קומה, עגלגל, שתמיד היה מלא שמחת חיים. הוריו רצו שילמד רפואה או משפטים אבל הוא בחר לעסוק במסחר.
"לימודי המשפט שיעממו אותי ולימודי הרפואה הפחידו אותי," נהג לספר בצחוק.
היה לו בית מסחר גדול במרכז העיר.
היה נדמה לה שמשהו משמחת החיים שלו אבד בימים האחרונים.
"אבא, אתה בסדר?" שאלה חרש.
"אני בסדר," חייך אליה חיוך חיוור, "אבל אל תגידי לאימא כלום."
מריון פנתה אל גיסתה: "טרודי, מה תשתי?"
"תה עם לימון בבקשה."
לוטי הצביעה על עגלת התה העמוסה בכריכים דקים ועוגה שזה עתה יצאה מהתנור.
"למה אתם לא אוכלים?" שאלה בדאגה.
"אני אקח חתיכת עוגה," אמרה טרודי כדי לשמח אותה.
גיאורג הציץ בשעונו.
"עוד חמש דקות לשידור," הודיע.
הוא הניח יד מגוננת על כתפיה של אשתו.
"מריון, בואי, עומדים להתחיל."
מריון התיישבה לצידו וקבעה את מבטה ברדיו האנגלי הגדול. היא כססה את ציפורניה.
"מריון!" גערה בה אימה כאילו הייתה ילדה קטנה.
אות הפתיחה המוזיקלי נשמע מתכתי מתמיד. לבסוף עלה קולו של הקריין.
כשקולו נדם מריון שאלה בתדהמה: "שמעתי נכון? הוא אמר שמשאל העם נדחה?"
"כן," אמר גיאורג לאיטו, "משאל העם נדחה."1
"למה?"
הם החליפו מבטים מודאגים ופנו להסתכל על אביהם.
הוא נראה המום.
"מה קרה?" שאלה לוטי והעבירה מבטה מבעלה לילדיה, "מה קרה?"
איש לא ידע מה לענות.
כעבור מספר דקות חזר הקריין ובקול יבש הודיע שכל שרי הממשלה התפטרו, כולם מלבד שר הפנים תומך הנאצים.
ידיה של מריון רעדו, גיאורג הוציא מטפחת מכיס מקטורנו ומחה את הזיעה מפניו. שלוש־עשרה דקות לפני השעה שְמונה קַנְצְלֵר אוסטריה שוּשִינְג2 עלה לשידור ופנה בנאום לעמו. אף שישבה קרוב לרדיו מריון לא שמעה כלום. הלמות ליבה החרישה את קולו של הנשיא.
היא רק שמעה את מילותיו האחרונות: "ישמור האל על אוסטריה!"
"הו אלוהים," לחש גיאורג וכיסה את פניו בידיו, "מרגע זה אוסטריה היא חלק מגרמניה הנאצית."
מריון הסתכלה על אביה. פניו האפירו, היה נדמה שכוחותיו עזבו אותו.
"ברונו, ברונו!" קראה לוטי ומיהרה אליו.
לפתע נמלא הרחוב הדומם אדם. מכוניות ואופנועים חלפו על פני הבניין צופרים בקול, קריאות שמחה נשמעו מכל עבר.
מריון וגיאורג מיהרו אל החלון.
"תתרחקו משם!" קראה אימם בפחד, "תסגרו את הווילונות, שלא יראו אתכם!"
טרודי כיבתה את האורות בחדר.
"תראה," מריון לחשה, "כולם עונדים על השרוול סרט עם צלב קרס."
היא לפתה את זרועו של אחיה.
"מה קרה?" שאלה, "רק אתמול כולם היו עם שוּשִינְג, נשבעים לשמור על עצמאותה של אוסטריה."
"אני לא יודע, אני לא יודע," ענה בקול חנוק.
מריון ניגשה אל אביה.
"אבא, מה נעשה?" שאלה בדחיפות.
היה נדמה שברונו לא שמע אותה.
"איפה טומי? איפה הילד הזה?" חזר ואמר.
לפתע נשמע צלצול בדלת, צלצול תובעני, נואש.
כולם השתתקו.
הצלצול נשמע שוב, מהדהד ברחבי הבית הגדול.
"זה אני, תפתחו לי, מהר!"
"טומי! זה טומי!" קראה מריון וזינקה אל הדלת.
טומי עמד בפתח, שְׂערו סתור ופניו סמוקות. איתו הגיע בחור גבוה שנשא תרמיל. "זה הַיינְץ, חבר מהאוניברסיטה," הסביר בדחיפות.
"בואו, היכנסו!" אמרה ומיהרה לסגור אחריהם את הדלת.
"טומי!" קראה לוטי וחיבקה אותו, "כל־כך דאגנו."
ברונו נראה מאושש יותר.
טומי השתחרר מחיבוקה של אימו.
"חייבים לעזוב, עכשיו, לפני שהגבולות ייסגרו!" קרא.
"על מה אתה מדבר?" שאל גיאורג.
"אתם לא מבינים, אני חוזר עכשיו מהרִינְג,3 אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה קורה שם, יש שם המונים, המונים, כולם עם צלבי קרס על הבגדים, המכוניות, החשמליות, צלבי קרס בכל מקום, בניין העירייה..." קולו נשבר.
מריון ראתה פחד בעיניו.
ברונו הסתכל עליו ולא אמר דבר, לוטי העבירה את מבטה מטומי לבעלה.
"ברונו, על מה הוא מדבר? למה הוא רוצה שנעזוב?"
היא נראתה מבולבלת, הדברים התרחשו מהר מדי בשבילה והיא לא ידעה מה לחשוב.
"אני עוזב את אוסטריה, איתכם או בלעדיכם," טומי הודיע בהחלטיות.
גיאורג פנה אל אביו.
"אבא, מה אתה אומר?"
מבחוץ עלתה פתאום שאגת ההמון: "אַייְן פוֹלְק, אַיְין רַיְיך! אַיְין פִיהְרֵר!"4
ברונו התיישב בכבדות כאילו משהו הִכה בו.
"איך זה קרה?" חזר ושאל.
"זה היה שם כל הזמן אבל לא רציתם לראות," אמר טומי במרירות, "חבורות של צעירים תומכי הנאצים היו פעילות באוניברסיטאות, ברחוב, בשכונות העוני..."
"עוד תגיד שאנחנו אשמים," גיאורג קטע אותו בלגלוג מר.
"לא התכוונתי..." השיב טומי בנימה מפייסת.
"הֵייְל הִיטְלֶר! זִיג הֵיְיל! מוות ליהודים! הֵייְל הִיטְלֶר! זִיג הֵיְיל! מוות ליהודים!" נשמעו צעקות קצובות מלמטה.
מריון העבירה את מבטה על פניהם המזועזעות של בני משפחתה.
"טומי צודק! חייבים לעזוב, הלילה, כמה שיותר מהר!"
אימה ליטפה את לחייה.
"מריון ילדתי, על מה את מדברת? לעזוב לאן? זה הבית שלנו!"
טומי פנה לאביו.
"אבא, אני מתחנן, בואו נעזוב עכשיו, אחר־כך יהיה יותר קשה לצאת מפה."
"אני באה איתך," מריון הכריזה.
"לא, מריון, לא!" קראה אימה בפחד.
"אני הולכת לארוז את התרמיל שלי."
"קחי נעלי הליכה טובות ומעיל," טומי הזכיר לה.
מריון מיהרה אל חדרה.
"לאן תלכו?" שאל ברונו.
משהו מהסמכות הישנה שבה ועלתה בקולו.
"לצֶ'כוֹסְלוֹבַקְיָה,5 משם ננסה להגיע לצרפת, אני חושש שבקרוב גם צ'כוסלובקיה תיפול לידיים של היטלר."
מריון ירדה. היא החזיקה את מעילה בידה, כובע צמר כיסה את שערותיה השחורות.
"אני מוכנה," אמרה בשקט.
"רק רגע," ביקש אביה.
היה נדמה שבשעות הבודדות שעברו מאז נאום שושינג קפצה עליו זִקנה. הוא ניגש אל שולחן הכתיבה, הוציא מפתח שהיה תלוי על שרשרת השעון שלו, פתח את אחת המגירות והוציא מתוכה שתי חבילות של שטרות.
"הנה," אמר ומסר לכל אחד חבילה, "זה יעזור לכם עד שתתארגנו."
"ברונו," קראה לוטי בייאוש, "הילדים עוזבים, הילדים שלנו עוזבים!"
"זה בסדר, זה בסדר," מלמל וליטף את ידה.
אחר־כך פנה אל טומי.
"טומי, אתה הגבר עכשיו, תשמור על אחותך ותדאג לה, אני סומך עליך."
"אל תדאג, אבא," אמר טומי בצרידות, "אשגיח עליה."
"ואת מריון, תשמרי על עצמך וגם על אחיך, שלא יעשה שטויות."
דמעות עלו בעיניה.
"אבא, בבקשה, למה לא תעזבו איתנו?"
"אני לא יכול, אני לא מוכן לוותר על כל מה שבניתי."
"גיאורג, טרודי, בואו איתנו," התחננה.
"אנחנו נעזוב," הבטיח גיאורג, "אבל קודם אני צריך לארגן את הדברים."
"מריון, טומי," אימה חזרה ואמרה.
מריון חיבקה אותה.
"תגידי לי," לחשה, "תגידי מה שנהגת להגיד תמיד כשיצאתי לטיול רחוק מהבית."
"תיזהרי," אמרה לוטי בבכי, "תשמרי על עצמך ועל טומי."
היא נאחזה בה כאילו לא תרפה לעולם.
"די, די," אמר ברונו בשקט.
היינץ, שעמד עד אז בצד, אמר בשקט: "צריך ללכת, המכונית שתיקח אותנו לגבול ממתינה במורד הרחוב."
הוא לקח את תרמילה של מריון.
"יש לכם יציאה אחרת?" שאל.
"נצא דרך מדרגות השירות," טומי אמר.
ברונו חיבק את טומי ואחר־כך את מריון.
"מה שלא יהיה, אל תשכחו אותנו," אמר וקולו נשבר.
מריון התחילה לבכות.
"לכו, לכו!" האיץ בהם.
רגע לפני שהתחילו לרדת במדרגות הצרות מריון הסתובבה והסתכלה על הוריה, על אחיה ועל גיסתה שעמדו ליד דלת המטבח.
מה אני עושה? חשבה בייאוש, איך אני יכולה לעזוב אותם?
היא עצרה, מהססת.
"בואי," אמר טומי ואחז בידה.
מריון העיפה מבט אחרון על החבורה הקטנה שהצטופפה יחד לאור המנורה החלש וידעה שככה תזכור אותם תמיד.