הקדמה
זה התחיל בלימונדה
והסתיים עם ליבי
כך, יריבי היפיפה וחסר המעצורים, החל הסיפור הדפוק שלנו
גיל ארבע־עשרה
דריה
המרצפות תחת רגליי רועדות כשעדר של בלרינות חולפות על פניי בסערה, ורגליהן מכות ברצפה כמו ארטילריה באופק.
שיער חום. שיער שחור. שיער חלק. שיער אדום. שיער מתולתל. הן הופכות לקשת בענן מטושטשת של תספורות וקוקיות. עיניי מחפשות את הראש הבלונדיני שבא לי לדפוק על הרצפה השחוקה.
תרגישי חופשי לא להיות פה היום, ׳מלכת הכלבות׳.
אני עומדת קפואה בכניסה לסטודיו הבלט של אימי, ובגד הגוף הוורוד חיוור שלי נדבק לצלעותיי. תיק הספורט תלוי על כתפי. הפקעת המתוחה גורמת לקרקפת שלי לשרוף. בכל פעם שאני מפזרת את השיער, התלתלים הזהובים שלי נופלים בקווצות על רצפת האמבטיה. אני אומרת לאימא שזה מכל ההתעסקות בשיער שלי, אבל זה בולשיט. ואם היה אכפת לה — אם באמת היה לה אכפת, היא לא רק הייתה מעמידה פנים שכן — היא הייתה יודעת את זה גם כן.
אני מנענעת את הבהונות החבוטות שלי בנעלי הבלט, ובולעת את גוש החרדה שתקוע לי בגרון. ויה לא פה. תודה לך, מרקס.
בנות חולפות על פניי במהירות, נתקלות בכתפיי. אני מרגישה את הצחקוקים שלהן בבטן הריקה שלי. תיק הספורט נופל בחבטה לרצפה. הבנות בכיתתי רזות יותר, ארוכות יותר, וגמישות יותר עם גבים ישרים וזקופים כסימן קריאה. אני? אני קטנה ושרירית כמו סימן שאלה. תמיד חסרת ביטחון ועל סף התפרצות. פניי לא מאופקות ומלכותיות; הן בוגדניות ובלתי צפויות. ישנם אנשים שמפגינים את רגשותיהם — אני מפגינה אותם בעזרת הפה שלי. אני מחייכת עם השיניים כשאני שמחה, וכשאימא שלי מסתכלת עליי, אני תמיד שמחה.
״עדיף לך ללכת לחוג התעמלות או מעודדות, אהובה. זה הרבה יותר מתאים לך מבלט.״
אימא תמיד אומרת דברים שפוגעים בדימוי העצמי שלי. יש לי שם שקע עכשיו, בצורה של המילים שלה, ושם אני שומרת את הכעס.
מלודי גרין־פולוהיל היא בלרינה לשעבר ששברה את רגלה בשבוע הראשון שלה ב׳ג'וליארד׳ כשהייתה בת שמונה־עשרה. בלט היה משהו שציפו ממני לעשות מהיום שבו נולדתי. ולמזלי הרע, מסתבר שאני גרועה בזה.
ופה נכנסת ויה סקאלי.
בגיל ארבע־עשרה כמוני, ויה היא כול מה שאני רוצה להיות. גבוהה יותר, בלונדינית יותר, ורזה יותר. והכי גרוע, הכישורים הטבעיים שלה גורמים לריקוד שלי להיראות כמו עלבון לבגדי גוף ברחבי העולם.
לפני שלושה חודשים, ויה קיבלה מכתב מ׳האקדמיה המלכותית לבלט׳ שבו היא התבקשה להגיע לאודישן. לפני ארבעה שבועות — היא נבחנה. ההורים השוויצרים שלה לא הצליחו לקחת חופש מהעבודה, אז אימא שלי קפצה על ההזדמנות לטוס איתה לשבוע בלונדון. עכשיו, כול הכיתה מחכה לשמוע אם ויה עומדת ללמוד ב׳אקדמיה המלכותית לבלט׳. השמועה שמסתובבת בסטודיו היא שזה כבר בכיס שלה. אפילו הרקדן האוקראיני, אלכסיי פטרוב — עילוי בן שש־עשרה שנחשב לג'סטין ביבר של עולם הבלט — העלה איתה סטורי לאינסטגרם, אחרי האודישן.
מצפה בכיליון עיניים ליצור קסם ביחד.
לא יפתיע אותי לגלות שוויה יכולה לעשות קסמים. היא תמיד הייתה מכשפה.
״אהובה, תפסיקי לעמוד בדלת. את חוסמת את המעבר לכולם,״ אימא שרה בגבה אליי. אני יכולה לראות את השתקפותה במראת הקיר. היא זועפת על דף הנוכחות ומסתכלת לעבר הדלת, מקווה לראות את ויה.
מצטערת אימא. רק אני, השרץ שלך, פה.
ויה תמיד מאחרת, ואימי, שמעולם לא סבלה איחורים, מוותרת לה על זה.
אני מתכופפת להרים את תיק הספורט שלי ונכנסת לסטודיו. בר בלט מבריק צמוד לקיר לאורך החדר, וחלון רחב מהרצפה לתקרה, מציג את מרכז העיר של 'טודוס סנטוס' בכל תפארתו הפוטוגנית. ספסלים בצבע אפרסק מקשטים את שדרות העצים ברחובות, ומגדלים בצבע כחול קריסטל מנצנצים כמו הפס הדק שבו האוקיינוס נושק לשמיים.
אני שומעת דלת נפתחת בחריקה ועוצמת עיניים בחוזקה.
בבקשה אל תהיי פה.
״ויה! חיכינו לך,״ אימא מצייצת כמו אקדח אוויר שיורה לי בגב, ואני מועדת על רגליי מההלם. כל החדר מתמלא בנחירות מלגלגות. אני מצליחה לאחוז בבר, ומתרוממת שנייה לפני שברכיי פוגעות ברצפה. בפנים סמוקות, אני אוחזת בו ביד אחת ונעמדת בתנוחת פלייה מסורבלת.
״אהובה, תעשי טובה ותפני מקום לוויה,״ אימא מגרגרת כמו חתולה.
באופן סמלי, אימא, הייתי רוצה שוויה תעשה קצת מקום לתחת שלי, גם כן.
ברור שילדת הפלא שלה לא לובשת את בגדי הבלט שלה היום, על אף שיש לה בגדי גוף מיובאים מאיטליה שילדות אחרות יכולות רק לחלום עליהם. ברור שוויה מגיעה מבית עם כסף כי אפילו אנשים עשירים לא אוהבים לזרוק מאתיים דולר על בגד גוף בסיסי. חוץ מאימא — שכנראה מאמינה שלעולם לא אהיה בלרינה אמיתית אז המינימום שהיא יכולה לעשות זה להלביש אותי כמו אחת.
היום, ויה לבושה בחולצה צהובה של ׳טוויטי׳ וטייטס עם קרעים. עיניה אדומות ושיערה פרוע. היא עושה איזשהו מאמץ בכלל?
היא יורה לעברי חיוך מתנשא. ״אהובה.״
״ כלבלבה,״ אני עונה.
״כלבלבה?״ היא נוחרת בבוז.
״הייתי קוראת לך כלבה, אבל בואי נודה בזה, הנשיכה שלך לא באמת מכאיבה.״
אני קושרת את הנעליים מחדש, ומעמידה פנים שהתגברתי עליה. לא התגברתי עליה. היא משתלטת על כל הזמן של אימא שלי, והיא החלה לרדת עליי עוד לפני שהתחלתי לענות לה. ויה לומדת בבית ספר אחר בסן דייגו. היא טוענת שזה משום שהוריה חושבים שהילדים ב׳טודוס סנטוס׳ מוגנים ומפונקים מדי. ההורים שלה רוצים שהיא תגדל עם אנשים אמיתיים.
יודעות מה עוד מזויף? להעמיד פנים שאת מישהו שאת לא. אני מודה בעובדה שאני נסיכה מגונדרת. תתבעו אותי (אין בעיה. אני יכולה להרשות לעצמי הגנה משפטית טובה).
״בואי אליי אחרי השיעור, וי,״ אימא מצייצת, ואז מסתובבת חזרה לסטריאו. וי ( וי!) מנצלת את ההזדמנות למתוח את רגלה, ודורכת על בהונותיי תוך כדי.
״אופס. מסתבר שאת לא המגושמת היחידה פה, דריה.״
״הייתי אומרת לך שתמותי, אבל אני חוששת שאימא שלי תכריח אותי לבוא ללוויה שלך, ואת ממש לא שווה את הזמן שלי.״
״הייתי אומרת לך לנשק לי את התחת, אבל אימא שלך כבר עושה את זה. אם היא רק הייתה אוהבת אותך חצי ממה שהיא אוהבת אותי. למרות שזה מגניב; לפחות יש לך כסף לטיפול פסיכולוגי. ולניתוח אף.״ היא טופחת על גבי בגיחוך, ואני שונאת, שונאת, שונאת, את העובדה שהיא יפה יותר.
אני לא מצליחה להתרכז בשעה הבאה. אני לא מטומטמת. אף שאני יודעת שאימא שלי אוהבת אותי יותר מאשר את ויה, אני גם יודעת שזה משום שהיא מתוכנתת גנטית להרגיש ככה.
מאות שנים חולפות להן, אך השיעור מסתיים לבסוף. כל הבנות צועדות למעלית בזוגות.
״דריה יקירה, תעשי לי טובה ותביאי לנו משהו לשתות מ׳סטארבקס׳. אני הולכת לשירותים, ואז צריכה לסגור משהו חשוב במהירות עם וי.״ אימא טופחת על כתפי, ואז יוצאת מהסטודיו, משאירה מאחוריה שובל מהבושם שלה כמו אבק פיות. אימי הייתה תורמת את כל האיברים שלה כדי להציל אפילו את הציפורניים של אחת מתלמידותיה. היא חונקת את הבלרינות שלה באהבה, ומשאירה אותי נוטפת קנאה.
אני מרימה את התיק של אימא ומסתובבת לפני שתהיה לי הזדמנות להחליף מה שאבא שלי קורא להן ׳מילים לא מנומסות׳ עם ויה.
״היית צריכה לראות את הפנים שלה כשעשיתי את האודישן.״ ויה מתמתחת מול המראה מאחוריי. היא גמישה כמו נערת גומי. לפעמים אני חושבת שהיא תוכל לכרוך את עצמה סביב גרוני ולחנוק אותי למוות.
״עשינו חיים משוגעים. היא אמרה לי שלפי איך שזה נראה, לא רק שהתקבלתי, אלא שאני גם עומדת להיות התלמידה הכוכבת שלהם. זה הרגיש כמו...״ היא מקישה באצבעותיה, כשהיא מחפשת את המילה. אני רואה את השתקפותה במראה אך לא מסתובבת. דמעות נקוות על הריסים התחתונים שלי, נתלות שם בחירוף נפש. ״גאולה, או משהו. כאילו שאת לא יכולה להיות בלרינה בגלל שאת כל כך, את יודעת, את. אבל אז יש אותי. אז לפחות היא תזכה לראות מישהי שהיא אוהבת מצליחה.״
אבא אומר שמתגורר בתוכי ענק ירוק, והוא הולך וגדל כשאני מקנאה, ולפעמים, הענק הירוק מתפרץ דרך העור שלי ועושה דברים שהדריה שהוא מכיר ואוהב מעולם לא תעשה. הוא אומר שקנאה היא המחיר שבינוניות משלמת לגאונות, ואני לא נערה בינונית.
בואו פשוט נגיד שאני לא מסכימה איתו.
תמיד הייתי פופולרית, ותמיד נלחמתי בכול הכוח על מקומי בשרשרת המזון כך שאוכל ליהנות מהנוף. אבל אני חושבת שאני רגילה. ויה יוצאת דופן וזוהרת כל כך, שהיא שורפת כל דבר בסביבתה. אני אפר לרגליה, ואני מרוסקת, מרירה וגמלונית כמו הענק הירוק.
אף אחד לא רוצה להיות אדם רע. אך ישנם אנשים — כמוני — שפשוט לא יכולים להתאפק. דמעה זולגת במורד פניי, ואני אסירת תודה שאנו לבד. אני מסתובבת אליה.
״מה הבעיה שלך לעזאזל?״
״מה לא?״ היא נאנחת. ״את נסיכה מפונקת, אידיוטית שטחית, ורקדנית גרועה. איך יכול להיות שמישהי חסרת כישרון כל כך נולדה למלודי גרין־פולוהיל הידועה?״
אני לא יודעת! בא לי לצרוח. אף אחד לא רוצה להיוולד לגאון. מרקס, ברך את שון לנון על ששרד את הקיום של עצמו.
אני מסתכלת על נעלי הבלט שלה ומקמרת גבה בלגלוג. ״אל תעמידי פנים שאני הנסיכה היחידה פה.״
״את סתומה, דריה.״ היא מנידה בראשה.
״לפחות אני לא טמבלית.״ אני מעמידה פני אדישה, אך כל גופי רועד.
״את אפילו לא מצליחה להיכנס לפוזיציה ראשונה נורמלית.״ היא מעיפה את ידיה באוויר. היא לא טועה, וזה מרתיח אותי.
״ושוב — למה. זה. מפריע. לך!״ אני שואגת.
״כי את בזבוז של מקום לעזאזל, זה למה! בזמן שאני קורעת את התחת, את זוכה למקום בכיתה הזו רק בגלל שאימא שלך המורה.״
זו ההזדמנות שלי לספר לה את האמת.
שאני קורעת את התחת עוד יותר מכולן, בדיוק בגלל שלא נולדתי בלרינה. במקום זה, ליבי מתרסק כזכוכית. אני סבה על עקביי ורצה במורד מדרגות החירום, יורדת שתי מדרגות בכל צעד. יוצאת אל החום הקליפורני הלוהט. כל נערה אחרת הייתה לוקחת שמאלה ונעלמת לתוך ׳ליברטי פארק׳, אבל אני פונה ימינה ונכנסת ל׳סטארבקס׳ כי אני לא יכולה — לא רוצה — לאכזב את אימי יותר משכבר אכזבתי. אני מביטה שמאלה וימינה כדי לוודא שאין איש בסביבה, ואז משחררת את היבבה שמחצה לי את החזה בשעה האחרונה. אני מתאפסת על עצמי, ושולפת את הארנק של אימא מהתיק שלה כשאני מנגבת את הדמעות עם השרוול. משהו נופל לאדמה, ואני מרימה אותו.
זה מכתב עם הכתובת של הבית שלי, אך השם גורם לי להיעצר.
סילביה סקאלי.
אני מושכת באף ופותחת את המכתב. אני לא עוצרת לחשוב על כך שהמכתב לא שלי. אבל רק לראות את השם של ויה מעל הכתובת שלי גורם לי לרצות לצרוח עד שהקירות במקום הזה יתמוטטו. הדבר הראשון שאני קולטת זה הסמל בראש הדף.
האקדמיה המלכותית לבלט.
העיניים שלי מתרוצצות על הכתב כאילו היו קלטת שרוטה. הן חוזרות אחורה לאותן מילים, שוב ושוב.
מכתב קבלה.
מכתב קבלה.
מכתב קבלה.
ויה התקבלה. אני אמורה להיות מאושרת שהיא תצא לי מהווריד תוך כמה חודשים, אך במקום זה, טעם חומצי של קנאה מתפוצץ בפי.
יש לה הכול.
הורים. כסף. תהילה. כישרון. והכי הרבה — את תשומת ליבה המלאה של אימי.
יש לה הכול, ולי אין שום דבר, והענק הירוק בתוכי הולך וגדל. הגוף שלו ענק כל כך שהוא נצמד לי לעצם החזה.
חיים חדשים שלמים במעטפה אחת. חייה של ויה תלויים בפיסת נייר. פיסת נייר שאני מחזיקה בידי.
״חמודה? יקירה?״ הבאריסטה מעוררת אותי מהטראנס בנימה שרומזת שאני לא חמודה ולא יקירה. ״מה תרצי?״
שוויה תמות.
אני מזמינה ואז זזה לפינה בחדר כדי שאוכל לקרוא את המכתב בפעם האלף. כאילו שהמילים ישתנו באורח פלא.
חמש דקות לאחר מכן, אני לוקחת את שני המשקאות ויוצאת למדרכה. אני ממהרת לפח הסמוך כדי לזרוק את התה הקר עם הלימונדה שלי כדי שאוכל להחזיק את המכתב מבלי להרטיב אותו. אימא כנראה רצתה לפתוח אותו עם ויה, וכרגע לקחתי מהן את הרגע הקטן שלהן.
מצטערת שהרסתי את מפגש הגיבוש שלכן.
״תורידי את המשקה, ואף אחד לא ייפגע,״ קול רועם מאחוריי, כמו דבש נוזלי, כשידי מרחפת מעל הפח. הקול גברי, אך צעיר. אני מסתובבת במקום, כי אני לא בטוחה ששמעתי אותו נכון. הסנטר שלו נוטה מטה, ואני לא יכולה לראות את פניו בבירור בגלל כובע בייסבול של הריידרז שנראה בלוי ודהוי. הוא גבוה ורזה — בצורה מפחידה כמעט — אך מתקרב אליי כמו נמר בנגאלי. כאילו מצא דרך ללכת באוויר ולא מעוניין להתעסק בדברים משעממים כמו טונוס שריר.
״אנחנו זורקים את זה?״ הוא מצביע על הלימונדה.
אנחנו? כלבה, ברגע זה, אתה אפילו לא קיים מבחינתי.
אני מנופפת לעברו עם המשקה. הוא יכול לקחת את התה הקר המטומטם. אלוהים. הוא מפריע לי להמשיך בהתמוטטות שלי בשביל תה קר בטעם לימונדה.
״שום דבר לא בחינם בעולם הזה, עיני גולגולת.״
אני ממצמצת, בניסיון לגרום לו להיעלם מעיניי. החמור הזה באמת קרא לי כרגע עיני גולגולת? לפחות אני לא נראית כמו שלד. המוח שלי למעלה עם ויה. למה אימא מקבלת מכתבים בשמה? למה הם לא יכלו לשלוח את זה ישירות לבית של ויה? אימא החליטה לאמץ אותה עכשיו?
אני חושבת על אחותי, ביילי. בגיל תשע, היא כבר מראה סימנים של רקדנית מוכשרת. העובדה שוויה עוברת ללונדון עלולה לעודד את אימא להכניס את ביילי לאקדמיה המלכותית לבלט גם כן. אימא דיברה איתי על כך שאנסה להתקבל לשם לפני שהיה לנו ברור שאני יכולה להיות בייגל 'פנרה' לפני שאוכל להפוך לבלרינה מקצועית. אני מתחילה להדביק את חלקי המציאות הדפוקה שלי.
מה אם אצטרך להגר ללונדון כדי לצפות בשתי הבנות עושות את זה בגדול בזמן שאני אשחה בשלולית הבינוניות שלי?
ויה וביילי ייהפכו לחברות הכי טובות.
אני אצטרך לחיות במקום גשום ואפור.
נשאיר את ווהן ואת נייט ואפילו את לונה מאחור. את כל חברי הילדות שלי.
ויה תתפוס באופן רשמי את מקומי בליבה של אימא.
הממם, לא תודה.
לא היום, שטנית.
כשאני לא עונה, הבחור צועד לעברי. אך אני לא פוחדת...אולי אני צריכה לפחד? הוא לבוש במכנסי ג'ינס מלוכלכים — אני מדברת על בוץ ולכלוך, לא כאילו, שזה ככה בכוונה — וחולצה כחולה בלויה שנראית בשתי מידות גדולה מדי, עם חור בגודל של אגרוף קטן היכן שליבו נמצא. מישהו כתב סביב זה בטוש שחור בכתב יד נשי, האם זה סימן? — אדריאנה, נשיקות. ואני רוצה לדעת אם אדריאנה יותר יפה ממני.
״למה אתה קורא לי עיני גולגולת?״ אני מהדקת את אחיזתי על המכתב שאני מחזיקה.
״בגלל.״ הוא מוריד את ראשו נמוך כל כך שכול מה שאני יכולה לראות זה את שפתיו, שנראות רכות כעלי כותרת ורודים. נשיות, כמעט. קולו חלק עד לנקודה שבה זה מכאיב לי קצת בבית החזה. אני לא יודעת למה. בחורים בגילי נראים לי דוחים. יש להם ריח של פיצה שישבה בשמש במשך ימים. ״יש לך גולגולות בעיניים, טיפשונת. את יודעת מה את צריכה?״
שאימא תפסיק להגיד לי שאני גרועה?
שוויה תיעלם?
רק תבחר, גבר.
אני מכניסה את ידי הפנויה לארנק של אימא ושולפת שטר של עשרה דולר. הוא נראה כאילו שלא תזיק לו ארוחה. אני מתפללת שהוא ייקח את זה לפני שאימא תרד ותתחיל לשאול שאלות. אני לא אמורה לדבר עם זרים, ובטח שלא עם זרים שנראים כאילו הם מחפשים את הארוחה הבאה שלהם בפח.
״זכוכית.״ הוא מושיט את ידו לעברי, ומתעלם מהכסף ומהמשקה.
״כמו אלה שקונים באטסי?״ אני מתנשפת.
נפלא. גם אתה הזוי.
״הה? לא, החרא ההוא זבל. זכוכית כתומה. הדבר האמיתי. מצאתי את זה על החוף בסוף השבוע שעבר וחיפשתי את זה בגוגל. זה הדבר הכי נדיר בעולם, את יודעת?״
״למה שתיתן לזרה גמורה משהו יקר כל כך?״ אני מגלגלת עיניים.
״למה לא?״
״אה, הלו, יש לך בעיה להתרכז או משהו? לא אמרת כרגע ששום דבר בעולם הזה לא בחינם?״
״מי אמר שזה בחינם? קיבלת את כל המחזורים השנתיים שלך היום בבת אחת או משהו?״
״אל תדבר על המחזור שלי!״
״בסדר. בלי דיבורים על מחזור. אבל את זקוקה לחבר אמיתי ברגע זה, ואני מגיש מועמדות למשרה הזו באופן רשמי. אפילו התלבשתי בהתאם. תסתכלי.״ הוא מסמן על בגדי הקבצן שלו בחיוך מתנצל.
ובאותה שנייה, ליבי נשפך לתוך בית החזה כמו שעווה חמה. לכעס, אני מגלה, יש נטייה להיות חד. מתחשק לי ממש להוריד לו אגרוף לגרון. הוא מרחם עליי? מרחם. הבחור עם החור בחולצה.
״אתה רוצה להיות ידיד שלי?״ אני צוחקת צחוק נבחני. ״קצת עלוב לא? כאילו, מי אומר דבר כזה בכלל?״
״אני. אני אומר את זה. ומעולם לא טענתי שאני לא עלוב.״ הוא מושך את החולצה הקרועה שלו ומרים את ראשו לאט, חושף קצת יותר מפניו. אף שאימא שלי הייתה מתארת כרומאי, ולסת מרובעת מדי למישהו בגילי. כולו זוויות חדות, ואולי יום אחד הוא יהיה נאה, אך ברגע זה, הוא נראה כמו דמות אנימה מצוירת. ׳מייטי מקס׳.
״תקשיב, אתה רוצה את הלימונדה ואת הכסף או לא? אימא שלי אמורה להגיע בכל רגע.״
״ו...?״
״והיא לא יכולה לראות אותנו ביחד.״
״בגלל איך שאני נראה?״
דה.
״לא, בגלל שאתה בן.״ אני לא רוצה להיות רעה אליו אף שבדרך כלל, אני כן. במיוחד לבנים. במיוחד לבנים עם פנים יפיפיות וקול דבש.
בנים יכולים להריח שיברון לב ממרחק יבשת. אפילו בגיל ארבע־עשרה. אפילו באמצע אחר צוהריים קיצי ותמים. לנו הבנות ישנו חוט בלתי נראה מאחורי הטבור שלנו, ורק בחורים מסוימים יכולים למשוך אותו.
הבחור הזה...הוא יקרע אותו אם ארשה לו.
״קחי את הזכוכית. תהיי חייבת לי משהו.״ הוא מנופף לעברי בכף יד פתוחה. אני בוהה באבן הקטנה והמכוערת. האגרוף שלי נסגר חזק יותר סביב המכתב. הנייר מרשרש.
הבחור מרים את ראשו, ועינינו נפגשות. הוא בוחן אותי בתשומת לב שקטה כאילו שאני ציור, לא בן אדם. הלב שלי משתולל, והמחשבה הדבילית ביותר חולפת בראשי.
שמתם לב פעם שהלב כלוא ממש על ידי הצלעות? זה מטורף. כאילו שהגוף שלנו יודע שהלב יכול להישבר בקלות רבה כל כך שהוא זקוק להגנה. נקודות לבנות מרקדות מול עיניי, והוא שוחה איפשהו מאחוריהן, נגד הזרם.
״מה כתוב במכתב?״ הוא שואל.
״הסיוט הכי גרוע שלי.״
״תני לי את זה,״ הוא מצווה, ואני נותנת. אני לא יודעת למה. כנראה בגלל שאני רוצה להיפטר ממנו. כי אני רוצה שיכאב לוויה בדיוק כמו שכואב לי. כי אני רוצה שאימא תתעצבן. מרקס, מה עובר עליי? אני אדם נוראי.
עיניו עדיין נעולות על עיניי כשהוא קורע את המכתב לגזרים ומאפשר לחתיכות לרחף כמו קונפטי לתוך הפח שבינינו. עיניו ירוקות כהות ועמוקות כמו יער מכוסה ערפל סמיך. בא לי להיכנס פנימה ולרוץ עד שאהיה במעמקי היער. דבר מה מתחוור לי באותו רגע.
״אתה לא מפה,״ אני אומרת. הוא טהור מדי. טוב מדי. אמיתי מדי.
הוא נד בראשו באיטיות. ״מיסיסיפי. טוב, המשפחה של אבא שלי. בכל אופן, תהיי חייבת לי משהו,״ הוא חוזר על עצמו, מתחנן כמעט.
למה הוא רוצה שאהיה חייבת לו משהו?
כדי שיוכל לבקש דבר מה בתמורה.
אני לא מסכימה לכך, ועומדת קפואה. במקום זה, אני מושיטה לעברו את הלימונדה. הוא לוקח אותה, סוגר את המרחק בינינו, פותח את המכסה, ושופך את כל התכולה על המכתב הקרוע. גופו מתחכך בשלי. אנו עומדים בטן לבטן. רגליים לרגליים. לב אל לב.
״עצמי עיניים.״
קולו צרוד ועבה ושונה. הפעם, אני נכנעת.
אני יודעת מה עומד לקרות, ואני מניחה לזה לקרות בכל מקרה.
הנשיקה הראשונה שלי.
תמיד חשבתי שזה יקרה עם שחקן פוטבול או כוכב פופ או תלמיד אירופאי שהגיע לחילופי סטודנטים. מישהו מחוץ לגבולות הקטנים של עולמי המוגן והמעוצב בפילטרים באינסטגרם. לא עם ילד שיש לו חור בחולצה. אבל אני זקוקה לכך. זקוקה להרגיש נחשקת ויפה ורצויה.
שפתיו מרחפות על שפתיי, וזה מדגדג, אז אני נוחרת. אני יכולה להרגיש את נשימתו החמה מרפרפת על שפתיי, את כובע הבייסבול שלו מתחכך במצח שלי ואת הדרך שבה פיו מחליק על שלי, ושפתיו ננעלות בהיסוס. אני שוכחת לנשום לרגע, עם ידיי על כתפיו, אבל אז משהו בתוכי מתחנן שאוציא את הלשון ואטעם אותו באמת. אנו יונקים את האוויר זה מפיו של זו. אנחנו עושים את זה לא נכון. שפתיי פעורות בשבילו. ושלו נפערות גם כן. ליבי פועם חזק כל כך שאני יכולה להרגיש את הדם מתפשט במהירות בוורידיי כשהוא אומר, ״עדיין לא. אני אקח את זה גם כן, אבל עדיין לא.״
גניחה נפלטת מגרוני.
״מה היית מבקש ממני אם הייתי לוקחת את הזכוכית?״
״שתשמרי לי את כל הפעמים הראשונות שלך,״ הוא לוחש איפשהו בין האוזן לפה שלי כשגופו מתרחק ממני.
אני לא רוצה לפקוח עיניים, לא רוצה שהרגע הזה ייגמר. אך הוא מחליט בשביל שנינו. חום גופו עוזב את גופי כשהוא לוקח צעד לאחור.
עדיין אין לי את האומץ לפתוח את הפה ולשאול אותו מה שמו.
עשר, חמש־עשרה, עשרים שניות חולפות.
עפעפיי נפקחים לאט מעצמם כשגופי מתחיל להתנודד.
הוא נעלם.
מבולבלת, אני נשענת על הפח, ומתעסקת עם רצועת התיק של אימי. חמש שניות חולפות לפני שאימי כורכת את זרועה סביב זרועי משום מקום, ומובילה אותי לריינג' רובר. רגליי ממהרות על המדרכה. ראשי סב לאחור.
חולצה כחולה? כובע בייסבול? שפתיים כעלי כותרת? דמיינתי את כל זה?
״הנה את. תודה על הקפה. מה, אין תה קר עם לימונדה היום?״
כשאני לא מצליחה לענות, אנו נכנסות לרכב שלה וחוגרות. אימא מחטטת בתיק הפראדה שלה שמונח על משענת היד שבין המושבים.
״הא. אני נשבעת שהוצאתי ארבעה מכתבים מתיבת הדואר היום, לא שלושה.״
ואז זה מכה בי — היא לא יודעת. ויה התקבלה, ואין לה מושג שהמכתב הגיע היום. הבחור הזה קרע אותו כי זה העציב אותי...
יד הגורל. יד הגורל. גורל.
לפני שנתיים אבא החליט שנמאס לו לשמוע את שלושת הבנות בבית נאנחות 'אוי, אלוהים', לכן עכשיו אנחנו חייבות להחליף את המילה אלוהים במילה מרקס, על שם קרל מרקס, בחור שהיה כנראה בקטע של אתאיזם או משהו כזה. אני מרגישה שאלוהים או מרקס — מישהו — שלח את הילד הזה לעזור לי. אם הוא היה אמיתי בכלל. אולי המצאתי אותו בראש שלי כדי להשלים עם מה שעשיתי.
אני פותחת את המראה הקטנה ומורחת קצת שפתון, בלב משתולל.
״את תמיד לא מרוכזת, אימא. אם היית מפילה את המכתב, היית שמה לב.״
אימא משרבבת שפתיים, ואז מהנהנת. בדקה שלוקח לה להתניע את הרכב, אני קולטת שני דברים:
הראשון — שהיא ציפתה למכתב הזה כמו לנשימה הבאה שלה.
השני — שהיא הרוסה.
״לפני שאשכח, אהובה, קניתי לך את היומן שרצית.״ אימא שולפת מחברת עבה שחורה עם כריכת עור מתיק הפראדה שלה ומושיטה אותה לעברי. הבחנתי בה קודם, אבל אני כבר לא מניחה יותר שדברים נועדו בשבילי. דעתה תמיד מוסחת, והיא קונה לוויה כל מיני מתנות.
וכשאנו נוסעות בשתיקה, אני חווה הארה.
פה אכתוב את חטאיי.
פה אקבור את הטרגדיות שלי.
אני סוגרת את המראה ומכניסה את ידיי לכיסי הקפוצ'ון הלבן שלי, ומוצאת שם משהו קטן וקשה. אני מוציאה ובוהה בזה, נדהמת.
אבן הזכוכית הכתומה.
הוא נתן לי את אבן הזכוכית אף שמעולם לא הסכמתי לכך.
תשמרי לי את כל הפעמים הראשונות שלך.
אני עוצמת עיניים ומניחה לדמעה שמנה להתגלגל במורד לחיי.
הוא היה אמיתי.
פן
שאלה: מי נותן את הדבר הכי יקר שיש לו לילדה שהוא לא מכיר?
תשובה: הבן זונה הזה שפה. תדפיסו לי חולצה של 'אני עם המטומטם' עם חץ שמכוון ישירות לזין שלי.
יכולתי למכור את הדבר הארור ולשלם על הנייד של ויה. עכשיו הספינה הזו כבר הפליגה. אני יכול לראות אותה באופק, שוקעת במהירות.
והחלק הכי גרוע היה שידעתי שלא יצא מזה שום דבר. בגיל ארבע־עשרה, נישקתי רק שתי בנות עד היום. לשתיהן הייתה לשון ענקית ויותר מדי ריר. הבחורה הזו נראתה כאילו הלשון שלה תהיה קטנה, אז לא יכולתי שלא לנסות.
אך ברגע ששפתיי נגעו בשלה, לא יכולתי לעשות את זה. היא נראתה קצת לא שפויה. עצובה. תלותית? אין לי מושג לעזאזל. אולי לא היה לי אומץ פשוט. אולי לצפות בה מרחוק שלוש פעמים בשבוע שיתק אותי.
היי, איך אתה מכבה לעצמך את המוח? הוא חייב להיכבות. עכשיו.
חבר שלי קנון מעביר לי את הג'וינט על המרפסת הקדמית שלי. זה אחד היתרונות בכך שאימא שלך חיה עם החבר סוחר הסמים שלה. מריחואנה בחינם. ומכיוון שאין יותר מדי אוכל בימים אלה, אקח את כל מה שיש על השולחן.
חבורה של גנגסטרים צעצוע עם בנדנות אדומות חוצה את הצד שלנו ברחוב עם כלבי הפיטבול שלהם ורדיו טייפ שמנגן ראפ ספרדי כועס. הכלבים נובחים ומושכים את הרצועות שלהם. קנון נובח עליהם חזרה. הוא כל כך בהיי שהראש שלו עלול להתנגש במטוס מזוין. אני לוקח שאיפה עמוקה, ואז מושיט את הג'וינט לקאמילו.
״אני אלווה לך חמישים כדי שתוכל להתקשר.״ קאמילו משתעל. הוא ענק ושזוף וכבר יש לו שיער פנים מרשים. הוא נראה כמו האבא המקסיקני של מישהו.
״אנחנו לא צריכים להתקשר לאף אחד!״ אחותי התאומה צועקת מהדשא לידינו. היא שוכבת עם הפנים כלפי מטה, מתייפחת לתוך המדשאה הצהובה. אני חושב שהיא מקווה שהשמש תשרוף אותה לאפר.
״אתם חירשים או משהו?! לא התקבלתי!״
״ניקח את הכסף.״ אני מתעלם ממנה. אנחנו צריכים להתקשר למקום של הבלט. ויה לא יכולה להישאר פה. זה לא בטוח.
״אני אוהבת אותך, פן, אבל אתה קוץ בתחת.״ היא משהקת, תולשת גוש של דשא וזורקת לעברנו מבלי להרים את ראשה. היא תודה לי מאוחר יותר. כשתהיה מפורסמת ועשירה — בלרינות יכולות להתעשר? — ואני עדיין אשב פה עם החברים הסתומים שלי, אעשן מריחואנה וארייר על הבנות מ׳טודוס סנטוס׳ עם השיער בצבע לימון. אולי ככה אני לא אצטרך לעמוד בפינות רחוב ולסחור, אני טוב בדברים. ספורט ומכות בעיקר. המאמן אומר שאני צריך לאכול יותר חלבון לשרירים ויותר פחמימות כדי להוסיף שומן לגוף, אך זה לא יקרה בקרוב, כי רוב הכסף שלי התבזבז על קניית כרטיסי אוטובוס לשיעורי הבלט של ויה.
אני מצטרף אליה כי אני מודאג מאוד כשהיא נוסעת לבד באוטובוס. במיוחד בחורף כשמחשיך מוקדם.
״חשבתי שאמרת שאחותך טובה? איך זה שהיא לא התקבלה?״ קנון מפהק, ומעביר את ידו על הרסטות הארוכות שלו. צידי ראשו מגולחים, ועל ראשו פקעת גברית שחורה. אני מכניס לו אגרוף חזק כל כך בזרוע שהוא מתמוטט לאחור בכיסא הנדנדה בצרחה שקטה, ואוחז בזרועו, כשהוא ממשיך לצחוק.
״נראה לי שאנו זקוקים להדגמה. קדימה, ויה. תראי לנו את הביצועים שלך.״ קאם מנגן את השיר ׳Milkshake׳ של ׳קליס׳ בנייד שלו, מקמט עטיפת מסטיק לכדור בידו וזורק את זה על ראשה מאחור.
היבבות שלה מפסיקות, ובמקומן משתררת דממה קטטונית. אני מסתובב, ומשפשף את הסנטר לפני שאני סב חזרה לקאמילו ומכניס לו אגרוף ללסת. אני שומע שלסתו מתנתקת ממקומה הטבעי ואת קולו המשתנק.
ויה קמה במהירות מהדשא, רצה לתוך הבית וטורקת מאחוריה את הדלת. אני לא מבין מה יש לה לשבת בסלון כשרט בבית, מקטר שהוא עייף ורעב. היא כנראה תתחיל לריב איתו בצרחות ותחזור למרפסת עם הזנב בין הרגליים. אימא שלי מסטולית מכדי להתערב. אפילו כשהיא מתערבת, היא בוחרת בצד של החבר שלה. גם כשהוא משתמש בבגדי הגוף של ויה, שהמורה שלה קונה לה, כדי לצחצח את נעליו. הוא עושה את זה לעיתים קרובות כדי לעצבן אותה. בימים שבהם היא מגיעה לשיעור בטייטס קרועים וחולצות משומשות, היא מבלה את הנסיעה באוטובוס בבכי. אלו הימים שבהם אני משפשף את התחתונים שלו על המושבים בשירותים הציבוריים בפארק ליברטי.
יש בזה משהו מרפא ביותר.
״תעביר לי את החמישים.״ אני פותח את כף היד ומסתובב לקאם, שמנחית את השטר על ידי בצייתנות. אני מתכוון לקנות לעצמי ולוויה המבורגרים בגודל של הפנים שלי, ואז להוסיף לה שיחות בנייד כדי שתוכל להתקשר לגברת פולוהיל.
אני שועט במורד הרחוב לאין־אן־אאוט, קאמילו וקנון בעקבותיי כמו הרוח. בטון סדוק וציורי קיר של בני נוער שמתו עם הילה סביב ראשם מעטרים את הרחוב. נראה כאילו עצי הדקל ברחוב משתופפים ממשקל העוני שמסביב, מכופפים מעל בניינים נמוכים וצהובים כמו שיניים רקובות.
עשרים דקות לאחר מכן, הסיפוק באחיזת שקית נייר עם המבורגרים שומניים וצ'יפס משתלט עליי. ויה תשכח לגמרי מההתמוטטות שלה כשהיא תראה את זה. אני דוחף ופותח את הדלת לביתי, והדבר הראשון שאני רואה גורם לי להפיל את האוכל לרצפה.
החבר של אימי רוכב על אחותי על הספה, בטנו הרוטטת נשפכת החוצה על בית החזה שלה. הוא שולח אגרופים לפניה, בית החזה המזיע והשעיר שלו בוהק וזרועותיו מתכווצות בכל פעם שהוא עושה זאת. הכפתורים במכנסי הג'ינס הקרועים שלו פתוחים, והרוכסן שלו פתוח לגמרי. היא מחרחרת ומשתעלת, מנסה לנשום. מבלי לחשוב, אני רץ אליהם ומרים אותו ממנה. פניה מדממות, והיא מגמגמת את מחאותיה החלושות, אומרת לו שהוא בן זונה עלוב. הוא לא מפסיק לצעוק שהיא זונה גנבת. אני אוחז ברט מצווארון חולצתו ומושך אותו ממנה. הוא מניף את אגרופו, ונופל לרצפה. אני שולח לפניו אגרוף חזק כל כך שהרעש של הלסת שלו נסדקת מהדהד בחדר. ראשו נוטה לאחור, ופוגע ברצפה. אני מסתובב במהירות לוויה, וכל מה שאני רואה זה את גבה כשהיא מחליקה על הדם שלה, ונופלת לרצפה. אני אוחז בפרק כף ידה, אך היא מנערת את ידי ממנה. משהו נופל בינינו בנקישה רכה. אני מרים אותו וזה נראה כמו שן. אלוהים אדירים. הוא העיף לה את השן מהפה.
״אני מצטערת,״ היא אומרת, וקולה מעומעם מהדם שבפיה. ״אני מצטערת. אני לא יכולה פן.״
״ויה!״ אני צועק.
״בבקשה,״ היא צועקת. ״תן לי ללכת.״
אני מנסה לרדוף אחריה, ומחליק בשביל הדם שהיא משאירה מאחור. ידיי מכוסות בו כעת. אני קם ומתחיל לצעוד לדלת הפתוחה. יד מושכת אותי לאחור ומשליכה אותי על הספה.
״לא כל כך מהר, מניאק קטן. עכשיו תורך.״
אני עוצם עיניים ונותן לזה לקרות, ויודע למה ויה חייבת לברוח.
גיאוגרפיה מכתיבה גורל.
עברו שלושה ימים מאז שוויה ברחה.
יומיים וחצי מאז שהצלחתי לאכול משהו מבלי להקיא (בירת פאבסט נחשבת, נכון?)
לאחר שרט הכה אותה על שגנבה את הנייד שלו וניסתה להתקשר ללונדון, אני לא מופתע שהיא לא חזרה. אני יודע שלא כדאי להתעסק עם רט. ויה בדרך כלל זהירה איתו יותר כי היא בת. זה היה רגע של חולשה מצידה, וזה עלה לה יותר משהיא הייתה מוכנה לשלם.
בשישי אחר הצוהריים, אני מוצא את עצמי משוטט מחוץ לשיעור הבלט שלה, מקווה שהיא תופיע. אולי היא ישנה בבית של המורה שלה. הן נראות קרובות, אך קשה לדעת כי ויה עוטה מסכה בכל פעם שהאוטובוס שבו אנו נוסעים נכנס לגבולות העיר ׳טודוס סנטוס׳. העובדה שהיא לא יצרה קשר מעלה בי בחילה כשאני חושב על זה. אני אומר לעצמי שיש לה את הסיבות שלה.
בשעה שש, בנות לבושות ורוד מתחילות לצאת מהבניין. אני משתהה ליד הריינג' רובר השחורה והמבריקה עם הידיים בכיסים, מחכה למורה. היא יוצאת לבסוף, מנופפת וצוחקת עם חבורה של תלמידות. עוד נערה צועדת לצידה. הנערה שנישקתי, ליתר דיוק. הנערה שאני אובססיבי לגביה כבר שנה, אם ממש אדייק. היא יפיפייה כמו היצירות שתלויות במוזאונים. בצורה ממש עצובה, מרוחקת כזו שאומרת תסתכל־אך־אל־תיגע. אני צועד לעברן, והן פוגשות אותי בחצי הדרך. עיניה של הנערה נפקחות בתדהמה, והיא מביטה לצדדים כדי לראות אם מישהו אחר נמצא פה כדי להיות עד לשיחה שלנו. היא חושבת שאני פה בשבילה.
״היי.״ היא מזיזה את שיערה מאחורי אוזניה, ומבטה עובר לגברת פולוהיל בתחינה דוממת של אני־נשבעת־שאני־לא־מכירה־ את־הבחור־הזה.
״היי.״ אני הורג את הפרפרים בבטן שלי כי עכשיו זה לא המקום ובהחלט לא הזמן, ואז מסתובב למורה. ״גבירתי, אחותי, ויה, בכיתה שלך. לא ראיתי אותה כבר שלושה ימים.״
הגבות של המורה מתכווצות יחד כאילו שהכרזתי כרגע שאני עומד לחרבן על מכסה הרכב שלה. היא אומרת לבלונדינית לחכות בתוך הריינג' רובר הענקית, ואז מושכת את זרועי כשהיא צועדת לעבר סמטה. אנו נדחסים בין שני בניינים כשהיא מכריחה אותי לשבת על מדרגה גבוהה (מה לעזאזל?) ומתחילה לדבר.
״התקשרתי אליה חמש פעמים ביום והשארתי הודעות,״ היא לוחשת בלהט בפניי. ״רציתי להודיע לה שהיא התקבלה לאקדמיה המלכותית. כשהמכתב לא הגיע, התקשרתי אליהם כדי לבדוק. הגלגלים כבר החלו להסתובב. כמו שאמרתי לפני כן, אתם לא צריכים לדאוג לגבי שכר הלימוד. אני אשלם את זה.״
הנחיריים שלי מתרחבים. כל זה נמצא בעתיד שלה, ויש סיכוי שהיא בכלל שוכבת באיזו תעלה עכשיו. לעזאזל עם ויה. לעזאזל עם כל הנערות היפות והנפיצות בנות הארבע־עשרה.
״ובכן, גבירתי, תודה על המתנה שהיא לא תוכל להשתמש בה כי אנחנו לא מצליחים למצוא אותה,״ אני מלגלג עליה ברוב כבוד והדר. אבל אנחנו זה רק אני. אימא לא מעורבת בכלל — היא מעולם לא טרחה להתאפס על עצמה אחרי חגיגת הסמים הראשונה שלה לפני כמה שנים — ורט כנראה מאושר שיש לו פה אחד פחות להאכיל. כשהממונה על ההיעדרויות התקשר מבית הספר מוקדם יותר, אמרתי לו שוויה נסעה לדודה שלי, משהו שאימי אישרה מאוחר יותר כשהוא הופיע על סף דלתנו. אימא, פרועת שיער ועם סיגריה בפיה כאילו שזו הייתה מסכת חמצן, לא שאלה אפילו פעם אחת אם זה נכון. אם אתקשר למשטרה, יכניסו את שנינו למשפחה אומנת. אולי ביחד, אך כנראה שלא. אני לא יכול לתת לזה לקרות. אני לא יכול להיפרד מוויה.
גברת פולוהיל בוהה בי בהבעה שנראית כאילו הרגע קלטה שהיא חטפה וירוס קיבה. היא כנראה תוהה איך אני מעז לדבר אליה בצורה כזו. בדרך כלל, אני קצת יותר ידידותי למשתמש. מצד שני, אני בדרך כלל לא צריך להתעסק עם אחות נעדרת. אני מנקה את הקיא של אימי מהקירות וסוגר את דלת השירותים על רט כשהוא נרדם על האסלה. אני לא מסתכל על מבוגרים עם אותה יראת כבוד כמו הבת שלה.
״ואוו.״ זה כל מה שגברת פולוהיל אומרת.
״תודה על התובנה. שיהיו לך חיים נחמדים.״ אני קם וצועד לעבר הרחוב. היא אוחזת בזרועי ומושכת אותי לאחור. אני מסתובב חזרה אליה.
״הבת שלי...״ היא מלקקת את שפתיה, ואז מביטה מטה, נראית אשמה.
הנערה נשענת על הרובר, בוהה בנו, ומכרסמת את ציפורן האגודל שלה. ״הבת שלי וויה לא מסתדרות. ניסיתי לעודד אותן לתקשר, אך ככל שאני דוחפת אותן להיות ביחד, כך הן עוד פחות אוהבות אחת את השנייה. נראה לי שאבד לי מכתב בשבוע שעבר. מכתב שיכול היה להיות...חשוב. אני אפילו לא יודעת למה אני מספרת לך את זה.״ היא משחררת נשימה, ומנידה בראשה. ״אני מניחה שאני פשוט...לא רוצה לדעת, אתה יודע? אני שונאת את העובדה שהמוח שלי הולך לשם בכלל.״
אבל אולי הוא אמור ללכת לשם.
הפלאשבק חודר בעוצמה לתוך הזיכרון שלי.
הנייר ההוא שרשרש בתוך האגרוף הקטן שלה.
אותי, לוקח את זה ממנה.
קורע את זה לגזרים.
זורק את זה לפח, וצופה בפניה פורחות באושר עילאי.
שופך את הלימונדה על השאריות ליתר ביטחון כשעיניה הכחולות נצצו ודרשו זאת.
מעלה באש את החלום של אחותי.
מתניע את כל הסיוט הזה.
הלסת שלי מתכווצת ואני לוקח צעד לאחור. אני יורה מבט אחרון לעבר הבחורה, ומתייק אותה בזיכרון.
לשמור בארכיון תחת: רשימה שחורה.
לחזור למסמך: כשאהיה מסוגל להרוס אותה.
״אז ויה לא איתך?״ קולי נוקשה כשאני אומר את המילים. נשמע כאילו היה מובס, אני נואש. אין לי שום מושג. בא לי לקרוע את העולם לגזרים כדי למצוא אותה, אך העולם אינו שלי להרוס. העולם פשוט ממשיך להסתובב באותו קצב, כי ילדים כמו ויה וכמוני? אנו נעלמים כל הזמן, ואיש לא שם לב.
גברת פולוהיל מנידה בראשה. היא מהססת, ונוגעת בזרועי. ״היי, למה שלא תבוא איתי? אוריד את דריה בבית, ונוכל לצאת לחפש אותה.״
דריה.
אני סב על עקביי וצועד לעבר תחנת האוטובוס, ומרגיש מטומטם ומלא שנאה וחי. חי יותר משאי פעם הרגשתי. כי אני רוצה להרוג את דריה. דריה גרמה להכול להתפוגג ברקע בפעם הראשונה שראיתי אותה, ובזמן שהייתי עסוק בלהעריץ אותה, הכול סביבנו נשרף.
את נראית כאילו שאת זקוקה לחבר, אמרתי לה. אמונה ילדותית מטומטמת. אני זורק את הזיכרון לאדמה ודורך עליו כשאני עושה את דרכי לאוטובוס שבדיוק נעצר ליד המדרכה.
דריה צדקה. הייתי עלוב. מטומטם. מסונוור מהשיער והשפתיים והעצב המתוק שלה.
בדרכי לתחנת האוטובוס, אני שומע את גברת פולוהיל צועקת את שמי מאחוריי ממרחק. היא יודעת איך קוראים לי. היא מכירה אותי. אותנו. אני לא יודע למה זה מציק לי. אני לא יודע למה עדיין מזיז לי שהנערה הזו יודעת שאני עני.
אני עולה על האוטובוס הפנוי הראשון, מבלי לדעת לאן הוא ייקח אותי.
רחוק ככל האפשר מהנערה, אך לא רחוק מספיק מעצמי.
הבערה בבית החזה שלי מתעצמת, והחור סביב ליבי הולך וגדל, וסבתא שלי לוחשת לי בתת־מודע.
עיני גולגולת.
