פרק ראשון
נועה ישבה עם אביה בגינה, הוא על כיסא הנוח האהוב עליו, והיא על מדרגות המטבח.
״נועה, בעוד שבועיים את בת תשע־עשרה. אני חושב שזה גיל מאוד משמעותי,״ אמר אביה. ״את כבר נערה בוגרת, ובשנה הבאה תחליפי קידומת.״
״אבא, כל שנה אתה אומר לי שזה יום הולדת משמעותי. זו סתם עוד שנה,״ צחקה נועה וחשבה כמה היא אוהבת אותו.
״את תכף בת תשע־עשרה ואני לא יודע עליך דבר,״ אמר אביה.
״אבא, אין מה לדעת,״ היא ענתה בחיוך וקמה ללכת לחדרה. מעולם לא דיברה עם הוריה על דברים שהם מעבר לחיי היומיום השגרתיים, ובטח שלא חלקה עימם את רגשותיה הסוערים מהתאהבות נסתרת שהטרידה את ימיה ולילותיה.
אביה של נועה נולד בעיר ורשה ועלה לארץ עם הוריו ואחותו בגיל שנה. הם היו משפחה חסידית אמידה וקנאית, שעם הגיעם ארצה נטשו כל זכר למקורותיהם. בתוך שבוע הם נפרדו מספרי התפילות והתפילין, מן השביס, המגבעות והבגדים השחורים, והפכו במהרה לבני המקום. אביה ואחותו נשלחו ללמוד ב״בית חינוך״ של תנועת הפועלים בתל אביב, והבית היה לחילוני וסוציאליסטי. אביה גדל כצבר, עיניו כחולות וגדולות, שערו מתולתל ובלונדיני וכולו חן ונעימות, והוריו היו מתגאים בו ואומרים לבאי ביתם: ״תראו את הדור החדש שלנו, אי אפשר לזהות שהוא יהודי.״
בגיל צעיר הוא יצא ל״הגשמה״ בקיבוץ עם תנועת ״מחנות העולים״, שמילאה את חייו לאורך שנות נערותו, ועם הקמת הפלמ״ח הוא נבחר על ידי חברי ההכשרה שלו כנציגם בגוף החדש שרק הוקם, והצטרף לפלוגה הראשונה של הפלמ״ח.
אימהּ של נועה עלתה מגליציה עם הוריה ושתי אחיותיה כשהיא בת תשע. אביה היה אינטלקטואל בעל תואר דוקטור בעריכת דין, ומראשוני הציונות בפולין, ובלחץ חברי התנועה דחתה המשפחה שוב ושוב את עלייתה ארצה עד שנת 1936. כשהם הגיעו סוף־סוף ארצה עם שלוש בנותיהם. אביה היה כבר בגיל העמידה, עו״ד פולני שלא יכול היה לעבוד במקצועו בארץ החדשה, והמשפחה נקלעה למצוקה כלכלית קשה. לאורך שנים הייתה סבתה למפרנסת העיקרית כתופרת ביתית, ועבדה יומם ולילה בחריצות.
אימהּ של נועה השתלבה במהירות בארץ ישראל, השכיחה מעצמה את השפה הפולנית, פיתחה אישיות דעתנית ועצמאית, והוריה הפכו זרים לה. למגינת ליבם היא יצאה להכשרה בקיבוץ, והתרחקה כמה שניתן מהגלותיות שהם סימלו לה ולבני דורה.
אביה ואימה נפגשו בקיבוץ צעיר שהוקם על ידי בוגרי הפלמ״ח, התאהבו והתחתנו בחתונה צנועה, שנותרו ממנה רק ארבע תמונות שצולמו בסטודיו מקצועי. כשהסתיימה מלחמת העצמאות נולדו להם שתי בנות, אך התנועה ו״ההגשמה״ המשיכו להיות מרכז חייהם, והם נותרו מגויסים רגשית למען המדינה גם לאחר שעזבו את הקיבוץ וחזרו לעיר.
נועה ואריאלה אחותה זכו מהוריהן לחופש מוחלט. הן לא נדרשו לסייע בעבודות הבית או להודיע לאן הן הולכות ומתי תחזורנה, והוריהן האמינו שהחופש הזה בונה אותן כבוגרות עצמאיות. את הרוך והתחושה שהיא מוגנת קיבלה נועה מאביה בדרכים נסתרות, ואילו אימהּ, שהתקשתה לזהות רגשות, הייתה ישרה כמו ברזל מלובן ששורף באמירותיו את אוהביה,.
״לא תמיד צריך להגיד את כל האמת,״ אביה היה מנסה לרכך אותה ״לפעמים מותר לשקר קצת. כדי לא לפגוע או להיפגע.״
״יש אנשים שיודעים לשקר. אני לא,״ הייתה אימהּ סוגרת את השיחה.
פרק שני
נועה הייתה ילדה ביישנית, מופנמת ומגושמת, ידיה ורגליה הסתבכו אלו באלו, וגופה סירב להישמע לה. במשחקי כדור היא לא השתתפה, בשיעורי התעמלות היא ישבה בצד, ובשעות אחר־הצהריים, כשכול הילדים בשכונה היו 'יורדים למטה', היא נותרה בביתה וצפתה בהם מאחורי חלון סגור. לא פעם היא שמעה מאחורי גבה את הלעג של הילדים 'הרגילים' שחייהם נראו לה מאושרים, והתמלאה בכעס, קנאה ותוכניות נקמה שמעולם לא מומשו.
רבים מזיכרונותיה היו צרובים בחוסר אונים ובפגמים שמנעו ממנה להיות הילדה המושלמת שרצתה להיות. את קשייה ופחדיה הטביעה בשתי אהבותיה הגדולות, אוכל וספרים, והיא מילאה את כרטיסי הספרייה ואת בטנה בתדירות הולכת וגוברת. היא הלכה ותפחה, אהבה את עצמה פחות ופחות, ולעיתים תכופות חשה דחויה, שמנה ומכוערת.
כשהייתה בת ארבע־עשרה נכנסה אימהּ לחדרה והתיישבה על המיטה לצידה, כפי שלא עשתה מעולם. רק דקות קודם לכן היא שבה מהעבודה, והייתה עדיין לבושה בשמלה קצרה ופרחונית, ובסנדליה השחורים.
״נועה, רציתי לדבר איתך, אפשר?״ היא שאלה.
נועה התפתלה וענתה בחוסר חשק, ״אפשר.״ היא לא נהגה לשוחח עם אימה. זרות וריחוק שררו ביניהן.
״נועה, נדמה לי שקצת קשה לך לפעמים בעולם כי את 'שונה',״ פתחה אימהּ בקול שקט ״אני מסתכלת עלייך מהצד ורואה סבל ואפילו דמעות. אל תיתני לאנשים לפגוע בך.״
נועה שתקה. זו הייתה הפעם הראשונה שהן דיברו ביניהן על דברים שלא נוגעים לכאן ולעכשיו.
״אימא, זה בסדר, אני בסדר, את לא צריכה לדאוג,״ פלטה לבסוף.
״אנחנו אוהבים אותך כמו שאת,״ המשיכה אימהּ. ״את חכמה ותלמידה טובה, המורות שלך מתפעלות ממך, והחברות שלך אוהבות אותך. אז את קצת מגושמת, אבל את יודעת שאף אחד אינו מושלם.״
״אימא, הבנתי אותך. אמרתי לך שאין לי שום בעיה,״ דחתה נועה את הצעת הקִרבה שלה.
אימהּ נפגעה. הצעד שעשתה כלפי בתה נתקל בקיר אטום, שהיה מוכר לה מזה שנים רבות. שתיקה לא נעימה נפלה ביניהן.
״אוקיי, אני שמחה שאת מתמודדת,״ סיכמה אימהּ וקמה ויצאה מן החדר פגועה.
נועה הרגישה תחושה של החמצה, אך משהו טוב קרה לה בעקבות השיחה ההיא, שמעולם לא הוזכרה ביניהן שוב. גיל ההתבגרות הקשה שלה התרכך, והיא החלה לראות את מעלותיה של אימהּ וגם את מעלותיה שלה. היא רזתה, הפכה מילדה לנערה וגילתה שמבטים שבעבר חלפו על פניה באדישות, הפכו לערניים. בפעם הראשונה שהיא שמעה מאחורי גבה נער אומר לחברו: ״ראית איזו יפה?״ היא סבה לאחור והסתכלה מסביב לבדוק מי היא אותה יפה. משהבינה שהאמירה מכוונת אליה, והיא זו שמושכת את תשומת ליבם של שני הנערים הצעירים, גאתה בה שמחה שהציפה את כל גופה. היא הביטה בהם במבט חדש לה, שלא ידעה אם יש בו פלירטוט, תמיהה, או הכרת תודה, ופנתה מהם במהירות בהליכה שהשתנתה והפכה לזקופה יותר.
לראשונה בחייה היא הרגישה שיש לה דבר מבוקש שהוא שלה ובשליטתה. המלחמה שלה נגד העולם הסתיימה, ועכשיו היה עליה להילחם בעד עצמה.
