התרסקות. ספרים נופלים על רצפת הלינוליאום המוכתמת. הם גולשים כמה מטרים, מסתחררים במעגלים ועוצרים ליד כפות רגליים. כפות הרגליים שלי. אני לא מזהה את הסנדלים השחורים או את הציפורניים האדומות, אבל הן נעות כשאני מורה להן, אז הן כנראה שלי, נכון?
פעמון מצלצל.
צלצול צורמני.
אני קופצת, הלב שלי דופק במהירות. עיניי נעות משמאל לימין כשאני מביטה סביבי ומנסה לא להסגיר את עצמי.
איזה מין פעמון זה היה?
איפה אני?
ילדים עם ילקוטים נכנסים במהירות לתוך החדר, מדברים וצוחקים. פעמון בית ספר. הם מתיישבים ליד שולחנות, קולותיהם מתחרים בעוצמתם. אני רואה תנועה ליד כפות רגליי ומזנקת בהפתעה. מישהו מתכופף ואוסף ספרים על הרצפה. ילדה אדומת פנים וממושקפת. לפני שהיא מתרוממת, היא מביטה בי במשהו שמזכיר פחד ומסתלקת. אנשים צוחקים. כשאני מביטה סביבי אני חושבת שהם צוחקים עליי, אבל הם מסתכלים על הנערה במשקפיים.
"צ'רלי!" קורא מישהו. "לא ראית את זה?" ואז, "צ'רלי... מה הבעיה שלך... הלו?"
ליבי פועם מהר, מהר כל כך.
איפה זה? למה אני לא זוכרת?
"צ'רלי!" מישהו מסנן. אני מביטה סביבי.
מי זו צ'רלי? איזו מהן היא צ'רלי?
יש כל כך הרבה ילדים. שיער בלונדיני, שיער פרוע, שיער שחור, משקפיים, בלי משקפיים...
גבר נכנס ובידיו מזוודה. הוא מניח אותה על השולחן.
המורה. אני בכיתה, וזה המורה. תיכון או מכללה, אני תוהה לעצמי.
אני קמה פתאום. אני במקום הלא נכון. כולם יושבים אבל אני עומדת... הולכת.
"לאן את הולכת, מיס וינווד?" המורה מביט אליי מבעד לשולי משקפיו בעודו נובר בערימת ניירות. הוא מטיח אותם בכוח על השולחן ואני מזנקת. אני כנראה מיס וינווד.
"היא במחזור!" קורא מישהו. אנשים מגחכים. אני מרגישה צמרמורת עוברת בגבי ובזרועותיי. הם צוחקים עליי, אבל אין לי מושג מי האנשים האלה.
אני שומעת קול של ילדה אומר, "סתום, מייקל."
"אני לא יודעת," אני אומרת ושומעת את קולי לראשונה. הוא גבוה מדי. אני מכחכחת בגרוני ומנסה שוב. "אני לא יודעת. אני לא אמורה להיות כאן."
אין יותר צחוק. אני מעיפה מבט בכרזות שעל הקיר. פני הנשיאים מצוירים ומתחתם תאריכים. שיעור היסטוריה? תיכון.
האיש — המורה — מטה את ראשו הצידה כאילו אמרתי את הדבר הכי מטומטם בעולם. "ואיפה עוד את אמורה להיות ביום המבחן?"
"א... אני לא יודעת."
"שבי," הוא אומר. אני לא יודעת לאן הייתי הולכת אם הייתי עוזבת. אני מסתובבת כדי לחזור. הילדה עם המשקפיים מביטה אליי, כשאני עוברת על פניה היא מסיטה את המבט במהירות.
ברגע שאני מתיישבת, המורה מתחיל לחלק ניירות. הוא עובר בין השולחנות וקולו נשמע כמו טרטור חדגוני כשהוא אומר לנו את משקל המבחן באחוזים מהציון הסופי. כשהוא מגיע לשולחני, הוא עוצר, וקמט עמוק נחרש בין גבותיו. "אני לא יודע איזה תרגיל את מנסה לעשות כאן." הוא מצמיד את קצה אצבעו המורה העבה אל שולחני.
"בכל מקרה, נמאס לי. עוד תעלול אחד ואני שולח אותך למשרד המנהל." הוא מטיח את המבחן לפניי ומתקדם בשורה.
אני לא מהנהנת, אני לא עושה שום דבר. אני מנסה להחליט מה לעשות. להכריז בפני כל החדר שאין לי מושג מי ואיפה אני — או לגרור אותו הצידה ולהגיד לו את זה בשקט. הוא אמר להפסיק עם התעלולים. עיניי נעות אל הנייר שלפניי. אנשים כבר רכונים על המבחן ועפרונותיהם שורטים את הדף.


שיעור רביעי
היסטוריה
מר דלקוט


יש מקום לשם. אני אמורה לכתוב את שמי אבל אני לא יודעת מהו. מיס וינווד, כך הוא קרא לי.
למה אני לא מזהה את שמי?
או איפה אני?
או מה אני?
הראשים רכונים על הדפים למעט ראשי. לכן אני יושבת ונועצת מבט קדימה. מר דלקוט מביט בי בזעם משולחנו. ככל שאני מאריכה לשבת, כך פניו הולכות ומאדימות.
הזמן עובר אבל עולמי עצר מלכת. לבסוף מר דלקוט קם, פיו נפער לומר לי משהו ואז הפעמון מצלצל. "תניחו את הדפים שלכם על השולחן שלי בדרך החוצה," הוא אומר. עיניו עדיין מביטות בפניי. כולם יוצאים מהדלת. אני קמה והולכת אחריהם כי אין לי מושג מה עוד לעשות. אני נועצת את עיניי ברצפה אבל מרגישה את חמת זעמו. אני לא מבינה למה הוא כועס עליי כל כך. עכשיו אני במסדרון שמשני עבריו לכל האורך עומדים לוקרים כחולים.
"צ'רלי!" קוראת מישהי. "צ'רלי, חכי לי!" כעבור רגע, זרוע נכרכת סביב זרועי. אני מצפה שזו תהיה הילדה עם המשקפיים. אני לא יודעת למה. זו לא. אבל אני יודעת עכשיו שאני צ'רלי. צ'רלי וינווד. "שכחת את התיק שלך," היא אומרת ומושיטה לי ילקוט לבן. אני לוקחת אותו ממנה ותוהה אם יש ארנק עם רישיון נהיגה בפנים. היא משלבת את זרועה בזרועי תוך כדי שאנחנו הולכות. היא נמוכה ממני, עם שיער כהה ועיניים חומות נוצצות שתופסות חצי מפניה. היא מרתיעה ויפהפייה.
"למה התנהגת מוזר כל כך?" היא שואלת. "הפלת את הספרים של שרימפ על הרצפה ואז כאילו התנתקת."
אני מריחה את הבושם שלה. הוא מוכר ומתוק מדי, כמו מיליון פרחים שמתחרים על תשומת לב. אני חושבת על הנערה עם המשקפיים, על המבט בפניה כשרכנה לאסוף את הספרים שלה. אם עשיתי את זה, למה אני לא זוכרת?
"אני..."
"ארוחת צהריים עכשיו, למה את הולכת לכיוון הזה?" היא גוררת אותי למסדרון אחר ואנחנו עוברות על פני עוד תלמידים. כולם מסתכלים עליי... מבטים חטופים. אני תוהה אם הם מכירים אותי, ולמה אני לא מכירה אותי. אני לא יודעת למה אני לא אומרת לה, למר דלקוט, למה אני לא תופסת מישהו אקראי ואומרת לו שאני לא יודעת מי או איפה אני. עד שאני שוקלת את הרעיון ברצינות, אנחנו עוברות דרך דלתות כפולות אל הקפטריה. רעש וצבע. גופים עם ריח ייחודי, מנורות פלורסנט זוהרות שמשוות לכל דבר מראה מכוער. אוי אלוהים. אני לופתת את החולצה שלי.
הבחורה שאוחזת בזרועי מקשקשת. אנדרו פה, מרסי שם. היא מחבבת את אנדרו ושונאת את מרסי. אני לא מכירה אף אחד מהם. היא גוררת אותי לדלפק המזון. אנחנו לוקחות סלט ודיאט קולה. ואז אנחנו מעבירות את המגשים שלנו לשולחן. אנשים כבר יושבים שם: ארבעה בנים, שתי בנות. אני מבינה שאנחנו משלימים חבורה עם מספרים זוגיים. לכל בת יש בן. כולם מביטים אליי בציפייה, כאילו אני אמורה להגיד משהו, לעשות משהו. מקום הישיבה היחיד שנשאר הוא ליד בחור עם שיער כהה. אני מתיישבת לאט עם שתי ידיים פרושות על השולחן. עיניו מרצדות לעברי ואז הוא רוכן אל מגש האוכל. אני רואה כמה אגלי זיעה על מצחו, ממש מתחת לקו השיער שלו.
"שניכם כאלה מביכים לפעמים," אומרת נערה חדשה ובלונדינית מולי. היא מעבירה את מבטה ממני אל הבחור שאני יושבת לידו. הוא מרים את עיניו מהמקרוני ואני מבינה שהוא בסך הכול מזיז דברים על הצלחת. הוא לא אכל כלום, למרות שהוא נראה עסוק. הוא מביט בי ואני מביטה בו ואז שנינו מביטים שוב אל הנערה הבלונדינית.
"קרה משהו שאנחנו אמורים לדעת עליו?" היא שואלת.
"לא," אנחנו אומרים פה אחד.
הוא החבר שלי. אני יודעת לפי ההתנהגות שלהם כלפינו. הוא מחייך אליי פתאום בשיניים לבנות מבריקות ומושיט יד לעטוף את כתפיי.
"הכול בסדר בינינו," הוא אומר ולוחץ על זרועי. אני מייד מתאבנת אבל כשאני רואה שישה זוגות עיניים מביטים בפניי, אני רוכנת ומשתפת פעולה. מפחיד לא לדעת מי את — מפחיד עוד יותר לחשוב שתטעי. אני מפחדת עכשיו, ממש מפחדת. זה הרחיק לכת. אם אגיד משהו איראה... מטורללת. החיבה שלו מרגיעה את כולם. את כולם חוץ... ממנו. הם ממשיכים לדבר אבל כל המילים מתערבבות יחד: כדורגל, מסיבה, עוד כדורגל. הבחור שיושב לידי צוחק ומצטרף אליהם לשיחה, זרועו לא נשמטת מכתפיי. הם קוראים לו סיילאס. הם קוראים לי צ'רלי. הנערה כהת השיער עם העיניים הגדולות היא אניקה. אני שוכחת את השמות של כולם בתוך הרעש.
ארוחת הצהריים הסתיימה וכולנו קמים. אני הולכת ליד סיילאס או ליתר דיוק הוא הולך לידי. אין לי מושג לאן אני הולכת. אניקה מאגפת את הצד הפנוי שלי, משלבת את זרועותיה בזרועי ומפטפטת על אימון המעודדות. היא מעוררת אצלי תחושה קלסטרופובית. כשאנחנו מגיעות לפינה שקטה במסדרון, אני רוכנת ומדברת אליה כדי שרק היא תשמע. "תוכלי ללוות אותי לשיעור הבא שלי?" פניה מרצינות. היא מתנתקת כדי להגיד משהו לחבר שלה ואז זרועותיה משתלבות שוב בשלי.
אני פונה אל סיילאס. "אניקה הולכת איתי לשיעור הבא."
"אוקיי," הוא אומר ונראה שהוקל לו. "נתראה... אחר כך." הוא הולך לכיוון הנגדי.
אניקה מסתובבת אליי ברגע שהוא נעלם מהעין. "לאן הוא הולך?"
אני מושכת בכתפיי. "לשיעור."
היא מנידה בראשה בבלבול. "אני לא מבינה אתכם. יום אחד אתם מרוחים אחד על השני ויום למחרת אתם מתנהגים כאילו אתם לא מסוגלים להיות ביחד באותו חדר. את ממש חייבת להחליט לגביו, צ'רלי."
היא עוצרת מחוץ לאחת הדלתות.
"הגעתי..." אני אומרת כדי לבדוק אם היא תתנגד. היא לא מתנגדת.
"תתקשרי אליי אחר כך," היא אומרת. "אני רוצה לשמוע על אתמול בערב."
אני מהנהנת. כשהיא נעלמת בתוך ים הפרצופים, אני נכנסת לכיתה. אני לא יודעת איפה לשבת, ולכן אני נודדת לשורה האחורית ומתיישבת בכיסא ליד החלון. הקדמתי. אני פותחת את הילקוט שלי, שולפת את הארנק שתחוב בין כמה מחברות ותיק איפור. בתוכו יש רישיון נהיגה עם תמונה של נערה מחייכת עם שיער כהה. אני.


שרליז מרגרט וינווד
דרך הולוקורט 2417
ניו אורלינס, לואיזיאנה.


אני בת שבע־עשרה. יום ההולדת שלי חל בעשרים ואחד במרס. אני גרה בלואיזיאנה. אני מתבוננת בתמונה שבפינה השמאלית העליונה ולא מזהה את פניי. אלה פניי אך מעולם לא ראיתי אותן. אני... יפה. יש לי רק עשרים ושמונה דולר.
הכיסאות מתמלאים אבל הכיסא שלידי נשאר ריק, כמעט כאילו כולם מפחדים לשבת בו. אני בשיעור ספרדית. המורה יפה וצעירה. שמה גברת קרדונה. היא לא מסתכלת עליי כאילו היא שונאת אותי, בניגוד לרבים אחרים. אנחנו מתחילים בזמנים דקדוקיים.
אין לי עבר.
אין לי עבר.
כעבור חמש דקות מתחילת השיעור, הדלת נפתחת. סיילאס נכנס במבט מושפל. אני חושבת שהוא בא לספר לי משהו או להביא לי משהו. אני נדרכת ומתכוננת להעמיד פנים אבל גברת קרדונה מעירה בהתלוצצות על האיחור שלו. הוא מתיישב בכיסא הפנוי היחיד לידי ונועץ מבט קדימה. אני מביטה בו. אני לא מפסיקה להביט בו עד שלבסוף הוא מפנה את ראשו אליי ומביט בי. פס זיעה זולג על צד פניו.
עיניו פעורות.
פעורות... בדיוק כמו עיניי.