*עדיין לא 1 - עדיין לא התגברתי עליך*


1
לפחות זה לא יין בקופסת קרטון


קֶנָה


לעולם אל תסמכי על גבר ששותה קברנה סוביניון. זה תמיד היה הכלל שלי, והוא מעולם לא אכזב אותי. קברנה סוביניון מיועד לגברים שיש להם רעיונות מסוימים על עצמם, אך אין להם אפילו טיפה ממה שצריך כדי לגבות את זה. הם מבריקים וחלקלקים מבחוץ, אך מבפנים הם מלאי הבטחות ריקות וחסרות טעם, ללא חלומות, ללא לב, ללא תעוזה וללא נשמה.
שונים לחלוטין מהגבר שהציב רף בלתי אפשרי לכל דייט שאי פעם יהיה לי מייד לאחר שסיים לשחק כדורגל עם הלב שלי. אחרי שהיום ההוא נגמר, נשבעתי שלעולם לא אתקבע על מישהו שוב.
ברוכים הבאים לחיים בדרום קליפורניה.
אני לא בטוחה שאמצא את מה שאני מחפשת בין אלפי החתיכים שמסתובבים באל־איי ונראים כולם כמו בובות 'קן', אבל אני יודעת שמר כסף חדש איננו הגבר הזה. הוא רחוק מזה מרחק של אלפי שנות טינדר.
ברגע שהוא הזמין את הקברנה שלו באותו חיוך רדוד ומלא ביטחון עצמי מוגזם לא הבנתי למה אני בכלל נותנת לו הזדמנות. אולי זה היה בגלל עיניו הכחולות. הן היו ריקות כמו תחתיות של כוסות, אך הזכירו לי מאוד מישהו שאני כל הזמן מחפשת, אפילו שהוא חמק מידיי לנצח.
מר כסף חדש היה יכול להיות קל, אבל אני לא בקטע של קל. אני זקוקה ליותר, אפילו שלא הייתי מתנגדת לכך שה'מרצדס' המגניבה של מר כסף חדש תגיח ותציל אותי ברגע זה.
אני נמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים מ'בית היין של סקוף' שנמצא בפינת הרחוב שבו ממוקם הבית שלי, ובכל זאת הצלחתי לשבור עקב. זה בדיוק המזל שלי. אני קֶנָה בוּרק, חתולה שחורה אנושית. מזל שזה לא יום שישי השלושה־עשר כי אז הייתי מקוללת פעמיים.
אני צריכה לבחור בין ללכת יחפה על המדרכות השחוקות של אל־איי או לצלוע על נעלי עקב בעלות עקב אחד. אני בוחרת בצליעה ומתחרטת על כך עד שאני עולה במדרגות לדירה שלי. אני מעיפה את הנעליים מעל רגליי בעצבים כשאני נכנסת ורגלי הכואבת נוחתת על משהו קריר.
זו מעטפה. אני מרימה והופכת אותה. השם שלי מופיע עליה בכתב יד מסודר. הלוגו של בעל הבית מופיע בפינה השמאלית העליונה.
אוי, שיט.
עוד דבר שלא בא לי לפתוח הערב. אני צריכה משהו לחיזוק. הרי בגלל זה יצאתי הערב, לא? לא כדי לפגוש איזה קזנובה עלוב שלוגם 'קברנה'.
התעלמתי במשך כל היום מהאימייל ששלח לי המוציא לאור שלי. שורת הנושא היא 'המטרד המלכותי'.
תצבטו אותי. שלחתי את כתב היד לפני יותר מחודשיים. בדרך כלל אני מקבלת תגובה תוך שבועות. השתיקה הייתה מחרישה, ואני מפחדת שהאימייל לא יהיה חיובי עבורי. אם אני עומדת להגיע לגיהינום של הסופרים, אני מעדיפה לעשות את זה עם בקבוק של יין מוסקטו ורוד שעלה חמישה דולר.
וגם אל תסמכו לעולם על בחורה ששותה שרדונה. היא בדרך כלל תפרנית, וכל היין שתשתה לא יעזור לה להיפטר מהמזל הרע שמלווה אותה.
אני מתיישבת על כיסא הבר מול האי שבמטבח, מוזגת כוס ומחסלת אותה. האומץ מגיע בצורה של גזים ורודים. אני עוצמת את עיניי ומאפשרת לעקצוצים לעלות לראשי עד שאני מרגישה קצת מרחפת. ריחוק מתוק. זה מה שאני צריכה, את אותה שכבה משתיקה של שכרות קלילה שגורמת לכול להיראות קצת יותר מרוחק, ועם פחות סיכוי לדקור אותי בלב.
או־קיי. ועכשיו, המעטפה.
אני חותכת את החלק העליון בעזרת הציפורן כי ממש לא מזיז לי מהמניקור שלי. הדף שנופל ממנה נראה כמו מכתב. שמו של בעל הבית, הכתוב בכחול, חושף את זה מייד. אני רואה גם משהו שאמור להיות חתימה, אבל רואים שזו חותמת גומי שאיזו מזכירה עייפה החתימה. מספר באמצע הפסקה הראשונה קופץ לעיניי.
אלפיים דולר.
זו השכירות שהם דורשים שאשלם. תוך שבועיים. אני בקושי מצליחה לעמוד באלף ושמונה מאות הדולרים שאני משלמת עכשיו על קופסת הנעליים היקרה בהגזמה שבה אני גרה. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת, מתחילה להפנים את המציאות הקודרת. אלפיים יגרמו לי לוותר אפילו על מרק אטריות בקופסה ולהסתפק בקופסה עצמה.
תבוסה מרחפת מעליי כמו גיליוטינה המחכה ליפול, אך החבל עדיין לא נקרע. עדיין יש תקווה באימייל. כל מה שאני צריכה זו מקדמה על 'המטרד המלכותי' ואוכל להתמודד עם העלייה בשכר הדירה. אולי לא אצטרך לעבור דירה שוב, מפני שאם לא, לא תהיה לי ברירה. העלו לי את דמי השכירות פה חמש פעמים בשנתיים האחרונות.
אני ממלאת את הכוס, לוגמת לגימת אומץ, פותחת את הנייד ועוברת לאימייל, מייד מרגישה שגרוני נאטם כשאני קוראת את המילים הראשונות.
אנחנו מצטערים להודיעך...
המנוולים האלה לא מצטערים על שום דבר. לא כשהם ממשיכים למנות את כל החסרונות שלי וקוראים לספר 'מאולץ עם דמויות שטחיות ולא מציאותיות, סקס לא ברור ואפס כימיה'.
כנראה לא מספיק לתקוע לי את הפגיון בבטן, הם גם צריכים לסובב אותו. המשימה הושלמה כי אני לא מצליחה לנשום. כן, אני יודעת שהכרחתי את עצמי לכתוב את הספר, אבל חשבתי שאני עושה את זה מספיק זמן כדי להצליח בקלות, ושאוכל להסתמך על הניסיון שלי כדי לעבור את זה.
לא דחו אותי ככה מאז הייתי סופרת מתחילה ושלחתי את כתב היד הראשון שלי. עוד סימן כואב לכך שאני לא מאופסת.
הקסם נעלם, כנראה. הכול אסון אחד גדול, ולאסון הזה קוראים מק'קנה בורק.
אני עומדת להעיף את הנייד לצד השני של החדר כשהוא מזמזם בכף ידי. שמו של אחי מופיע על המסך עם אותה תמונת סלפי שלו בחיוך קיטשי.
סטיב, לא עכשיו. תזמון רע, ממש רע.
אני כמעט דוחה את השיחה. המוח שלי דופק, ליבי כואב ואני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם מישהו מאושר בזמן שאני אומללה כל־כך. אבל מתאים לי גם ליהנות מקשר אנושי כלשהו, וכך או כך, סטיב תמיד מצליח לשפר את המצב.
אני לוגמת עוד קצת מהיין, ישירות מהבקבוק הפעם, ואז מנגבת את הפה ומקבלת את השיחה. "הלו?" זה נפלט מבין שפתיי כרפלקס, פי חסר תחושה וראשי מסתחרר.
"היי, אחותי," סטיב אומר, עליז כרגיל, וקולו גורם לי להרגיש כרגע כאילו אני מתה ששומעת קולות מעולם החיים. "קיבלת את האימייל שלי?"
"אימייל? מה?" אני ממצמצת ומרחיקה את הנייד מהאוזן לרגע. אוי, לעזאזל. יש עוד עשרה אימיילים שהתעלמתי מהם, כולל אחד מסטיב. בשורת הנושא כתוב 'יום הולדת לגאמה'. הוא עדיין מדבר ברקע, אז אני מחזירה את הנייד לאוזן. "מצטערת, מצטערת, אני מסתכלת עכשיו. כרגע ראיתי את המייל, אך לא הספקתי לקרוא אותו עדיין. מצטערת."
"אין בעיה! רק שאלתי לגבי הכרטיס."
"כרטיס?"
"גאמה בת תשעים, זוכרת?"
"אה..." תשעים. אלוהים אדירים. לעזאזל, שכחתי.
שכחתי לגמרי, ותשעים זה חתיכת גיל. תשעים זה גיל שבו את יודעת שהאדם הזה לא יהיה שם בעוד עשור, אבל את מקווה בכל אופן וחוגגת כאילו זה לא יקרה, כאילו המצב לא ילך ויתדרדר ורק יהיה מפחיד יותר. רציתי לקנות משהו ממש יפה לגאמה לכבוד יום הולדתה, אך הייתי עסוקה כל־כך בבלגן של עצמי, ששכחתי לגמרי.
תוסיפו גם נכדה רעה לרשימת החסרונות שלי.
"מצטערת," אני ממלמלת, והדבר הבא שקורה זה שהדלפק מולי נעשה מטושטש ונחיריי שורפים. כל גופי מתכווץ. "אני מצטערת, אני... אני..."
ואז הדמעות מתחילות. דמעות שמנות ומכוערות שפוגעות בי כמו פטיש אוויר ויוצאות בשיעול מייבב. אני מכסה את הפה ומנסה להתנצל שוב תוך כדי יללה, אך אני רק משמיעה רעשים נוראיים וארורים.
"קנה? מק'קנה, מה קרה?" שואל סטיב המבוהל, "זה – אלוהים אדירים, אחותי, זה בסך הכול כרטיס ברכה. לא רצחת אף אחד! אל תדאגי, אני אקנה אחד בשבילך אם זה יעזור."
"סטיב, זה ל־לא ז־זה!"
"אז מה קורה שם, אחותי?" קולו מתרכך, מרגיע, מנחם. "נו, קנה, תדברי איתי. שחררי הכול."
אני נושמת כמה נשימות עמוקות ומהירות בניסיון להתעשת כדי שאפסיק לגמגם ולהיחנק מכל מילה.
"הכול, סטיב," אני פולטת בקול מקרקר. "המו"ל שלי כרגע דחה את הרומן האחרון שכתבתי, שכר הדירה שלי עולה, אני לא מצליחה לפגוש שום גבר רווק שאינו העתק מלחיץ של ריאן סיקרסט1. אני מקוללת כל־כך, שכבר עדיף שאהיה חתולה שחורה. והחיים שלי בזבל. הכול מחורבן לגמרי ואני לא יודעת מה לעשות."
החלק האחרון יוצא ביללה שגורמת אפילו לי להירתע, אך סטיב מקבל את הכול ברוח טובה, כמו תמיד.
סטיב בן שלושים כמעט, מבוגר ממני בכמה שנים, אך הודות לאופי העליז הייתם חושבים שהוא הצעיר בינינו. הוא כמו לברדור או גולדן רטריבר, תגרדו לו מאחורי האוזניים והעולם שלו מושלם, ואם נפצעת הוא יגיע בריצה.
"את לא מקוללת," הוא אומר עם יותר ביטחון עצמי משאוכל אי פעם לגייס, "את תהיי בסדר גמור. כולם עוברים מצבים קשים, הדבר הכי חשוב זה לתכנן תוכנית ולעבור אותם. את מעולה בתכנון, זוכרת?"
"נכון. פשוט נפלא. בפעם האחרונה שתכננתי חופשה משפחתית ישנו בסופו של דבר באורווה בנפאל. עם עיזים. זוכר?"
"זו הייתה טעות של 'אייר בי־אנד־בי', לא שלך." הוא צוחק. "תראי, אחותי, את צריכה להטעין מחדש את המצברים שלך לפני שתכתבי את הספר הבא. למה שלא תפסיקי לדאוג לגבי השכירות ותרדי לחוף?"
אני נוחרת בזלזול. "בטח, מפני שיש לי הרבה כסף בצד. פשוט אחיה על קרן הנאמנות העשירה שלי בחודשים הבאים."
"בסדר גמור, חכמולוגית," הוא מקניט בעדינות, "אבל אני רציני. אני מכיר מקום שתוכלי לבלות בו. תקשיבי, הוא במרחק של רק כמה שעות נהיגה צפונה מאל־איי, צפונית למפרץ סאוסליטו. ייקח לך פחות מיום לנהוג לשם. לחבר ותיק שלי יש בית על החוף שתוכלי להתגורר בו בלי לשלם שכירות."
אני מטה את הראש ומסתכלת על בקבוק המוסקטו. הוא קורא לי, אבל אני מנסה לעמוד בפיתוי כי זה לא יעזור לי. אך סטיב, מצד שני...
"אין דבר כזה בלי שכירות," אני אומרת, "איפה המלכוד?"
"אין מלכוד. חברים עוזרים לחברים, זה הכול. את זוכרת את לנדון, לא? הוא היה החבר הכי טוב שלי. זוכרת איך תמיד ישנו בבית שלו כשאימא ואבא נסעו?"
אני זוכרת. אני זוכרת מספיק כדי להרגיש כאילו סלע נחת על ליבי. בקבוק היין לפתע בידי שוב ואני לוגמת לגימה גדולה כמו אישה שמתה מצמא.
לכל הרוחות, לנדון שטראוס. אוכל לחיות עוד עשרה מחזורי חיים שלמים ולעולם־לעולם לא אשכח את השם הזה.
"לא!" אני אומרת ברגע שאני בולעת, "מצטערת סטיב, אבל לא."
לנדון שטראוס הוא לא מישהו שאני צריכה להיות בסביבתו. הוא לא יותר מזיכרון אפל.
אך לא היה זה אותו זיכרון של העיניים הכחולות והאופן שבו הוא תעתע ברגשות שלי, שהובילו להחלטה טיפשית ביותר הערב?
פעם הייתי דלוקה על לנדון שטראוס. יותר מדלוקה, למען האמת. הייתי מאוהבת בו קשות, והוא סחרר אותי עד שהייתי באקסטזה וריחפתי, ואחר כך הרגשתי קטנה ונבוכה והייתי מוכנה לזחול לבור ולמות.
אני לא רוצה להרגיש ככה שוב. השכנה החנונית, עם המשקפיים והכול. האחות הקטנה והמעצבנת שנדחפת לכל מקום. אני גם לא מוכנה לחזור לאותו דבר מתועב באופן בל יתואר שקרה ביום שבו ההתאהבות שלי בלנדון הסתיימה. אותו דבר טיפשי, אפל ומחריד את הנשמה שהפך אותו למשהו אחר לגמרי לנגד עיניי.
לא, פשוט לא. ממש לא, לעזאזל!
התבגרתי. כיום אני מק'קנה בורק, סופרת רומנים מצליחה, אך מבחינת לנדון תמיד אהיה אותה ילדה מעצבנת שדחפה את האף לאן שהיא לא הייתה צריכה וחשפה סודות שהיא לא הייתה צריכה לראות לעולם, באותו היום שבו הרמתי את היומן הארור שלו כשהוא לא הסתכל.
תמיד אהיה הבחורה שיודעת משהו מרשיע שלעולם לא אוכל להאמין לו, אך יוכל להרוס את לנדון אם אי פעם אפתח את הפה.
הוא שונא אותי, ואני אמורה לשנוא אותו, ואין שום סיכוי שהוא ירצה שאתגורר בנכס שלו מתישהו בגלגול הזה.
"קנה, למה לא? מה הסיפור?" סטיב שואל, מנתק אותי מהעבר אפוף הזיכרונות שלי ומחזיר אותי להווה אפוף היין. "היי, זה לא כאילו הוא עומד לפלוש למבצר הבדידות שלך או משהו. יהיה לך הרבה מאוד זמן פנוי כדי לכתוב, הוא לא יהיה שם בכלל רוב הזמן."
"למה לא?"
"חברת האבטחה שלו משגשגת מאוד והוא בחור עסוק. 'אנגארד', זה השם. את רוב זמנו הוא מבלה בנסיעות מטעם העבודה. היו כמה נוודים ומשוטטים שהסתובבו לו בנכס, והוא אמר שהוא צריך לדאוג לחתולים ולוודא שילדים לא יפרצו לשם יותר. את תעשי לו טובה אם תשגיחי על המקום, ובזמן הזה את תכתבי קצת ותיהני מהחוף בלי לשלם אגורה על שכירות. לא יהיו שם שכנים מפחידים או שדים מהעבר שיפריעו לך."
אני משמיעה צליל בלתי מתחייב. אין מצב שאשקול את זה, אבל אני חייבת להודות שזה נשמע מפתה. חיים ללא שכירות במקום שבו אוכל להתאפס, רחוק מההמולה של אל־איי.
אם יש סיכוי לחטוף קלסטרופוביה ושליליות מעיר כלשהי, אז כנראה חטפתי את זה.
ועדיין, מדובר בלנדון.
"מה את אומרת, אחותי?" סטיב לוחץ.
אני נאנחת. "תן לי זמן. אחשוב על זה, בסדר? זה לא פשוט לארוז הכול ולעזוב. בוא נדבר מאוחר יותר."
רק שאני קולטת כשאני מנתקת את השיחה שזה כן פשוט, אם אני רוצה שזה יהיה. זה פשוט לגמרי.
זה לא שלא עשיתי דבר כזה בעבר, רק שהפעם אעשה זאת בלי בעל בית נודניק שלא מניח לי. לעזאזל, מחצית מהחפצים שלי עדיין ארוזים בקופסאות מהמעבר האחרון. לא טרחתי עדיין לפרוק כי לא הרגשתי מוגנת.
לא יכול להיות שאני שוקלת את זה. אך ההזדמנות טובה מדי מכדי להתעלם ממנה, ואולי...
אולי אני זקוקה לסגירת מעגל.
אולי גם הוא זקוק לזה.
אני חייבת ללנדון התנצלות, לפחות. כמה מילים כדי לטהר את האווירה. אני יכולה להגיד לו שאני מצטערת, לתקן את המצב הנוראי בינינו, להבטיח לו ששמרתי על הסודות שלו, להיות בוגרת ולקוות שגם הוא יהיה מוכן להיות כזה.
כשאני נכנסת למיטה, אני אומרת לעצמי שאני לא עושה שום דבר מפני שיברון לב ויין זול.
בבוקר אני כבר מודיעה לבעל הבית שאני מסיימת את חוזה השכירות בעוד שלושים ימים, ושאחזור אז כדי לקחת את הדברים שלי.
הדבר הבא שקורה זה שאני אורזת.
שמש, חול, וקצת זמן לבד כדי לסדר לעצמי את הראש.
כל מה שאני צריכה לעשות זה לכתוב את הספר המושלם, ואז אחזור למשחק ואוכל לדאוג לעצמי שוב. זה לא שאם המצב יחריף ביני לבין לנדון אצטרך להתמודד איתו יותר מדי.
בסדר. בסדר, אני אומרת לעצמי כשאני דוחפת עוד חזיית ספורט ומכנסי יוגה לתיק, בואי נעשה את זה.
בלי היסוסים, בלי חרטות.
אני עומדת להתגבר על לנדון ועל כל מה שאפל בחיי כי אין לי ברירה אלא לעשות את זה.


שדרן ומפיק טלוויזיה אמריקאי מפורסם.


*עדיין לא 2 - עדיין לא בקטע שלך*


1
אל תיסוגי


סקיילר


הדבר הראשון שאני עושה בכל חדר זה לחפש את היציאה הקרובה ביותר. זה חלק מהעבודה שלי, בהתחשב ביכולות התכנון והלוגיסטיקה הטקטיים הנחוצים כדי לעבוד ב'אנגארד סקיוריטי'.
זה גם אומר די הרבה עליי. לא משנה איפה אני, לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מחפשת את הדרך המהירה והבטוחה ביותר החוצה.
זו מי שאני. סקיילר זאבו, אומנית הימלטות, לשירותכם.
ברגע זה היציאה הפנויה היחידה היא דלת המשרד, ואני לא יכולה להשתמש בה, לא עד שאסיים את תכנון המסלול ואת אסטרטגיית הליווי עבור לקוח הווי־איי־פי החדש שלנו.
אני משפשפת את עיניי הכואבות והשורפות ומכריחה את עצמי להתמקד במסך המחשב. אני מדפדפת בגוגל מפות ונעזרת בתצפית הרחובות כדי לאתר סכנות אפשריות לאורך המסלול המוצע. אני בוחנת כל אזור חשוף בכביש שתוקפים נסתרים או צלפים עלולים לנצל.
קדימה, תגחכו. זה אולי נראה קצת מוגזם לחשוש ממארבים חמושים בקליפורניה הצפונית השמשית והאמידה, אבל אני לא יכולה לקחת שום סיכון כשמדובר בדוכס.
כן, בדוכס ארור.
התקדמנו בעולם, ועכשיו החברה נותנת שירות גם לבני מלוכה. לפני ארבעה חודשים, כש'אנגארד' הצליחה לסגור חוזה עם כוכבת הפופ מילה הולי, זה היה סיפור גדול. עכשיו, לאחר שהבוס שלי לנדון שטראוס הציל את חייה של מילה באירוע בין־לאומי דרמטי ששודר בכל העולם, כל האנשים שמרוויחים משכורות של שבע ספרות דופקים על דלתנו. יש לי יותר כסף מכפי שאוכל אי פעם לבזבז, והוא הולך ונערם בחשבון הבנק שלי.
אני יוצאת מדעתי בניסיון לעמוד בקצב, וזה לא עוזר שחיי האישיים הם שדה מוקשים. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי.
אני לא רוצה להיות פה ולמפות מסלול לשיירה של הדוכס מסילס־לנד, לא משנה כמה טובה המשכורת. הדוכס בסדר גמור. הדוכס מוגן. הדוכס לא זקוק לי. המשפחה שלי זקוקה לי; במיוחד סבתא, אחותי וג'ואני הקטנה.
ג'ואני.
גרוני מתכווץ מהמחשבה על האחיינית שלי. לא ראיתי אותה כבר חודשים. איש לא ראה. לא אחותי, לא המשטרה, לא הבולשת. לא שמישהו מלבד אחותי בכלל מנסה למצוא אותה. מכירים את כל האמיתות האלה על איך בכל יום שבו ילד נעדר הסיכוי למצוא אותו בחיים קטן באופן משמעותי? מה שלא מספרים לכם זה שכל יום ארור שעובר מקטין באופן משמעותי את העניין של רשויות החוק במקרה. בראש שלהם, האהוב הנעדר שלכם כבר מקרה אבוד.
אני יודעת שג'ואני לא מתה. אני חייבת להאמין בזה, לא רק למעני אלא למען משפחתי. אולי המשטרה והאף־בי־איי ויתרו עליה, אבל אני לא.
אני לא יכולה.
ואני יודעת מי חטף אותה. החלאה המפסידן שממנו קיבלה מחצית מהדי־אן־איי שלה. אני חייבת למצוא דרך להוכיח שאביה אשם, ולא אוכל לעשות זאת בישיבה במשרד ממוזג בעודי בוהה במסך מחשב ותוהה אם מישהו בעל כוונת טובה יוכל לירות מבין ענפיו של עץ שעלול לא להופיע בכלל בתמונת רחוב ישנה בגוגל מפות.
הדוכס יהיה בסדר גמור.
כמעט חצות עכשיו. אני האחרונה שנשארה במשרד. אפילו רייקר עזב לפני שעות לאחר שמלמל משהו על כך שהוא חושב שבתו היא הילדה הכי מושלמת בעולם, והוסיף כמה מילים לגבי חוג מתמטיקה וחצי־גמר אזורי או משהו שאני לא מבינה כי אין לי ילדים. חלק קטן בתת־המודע שלי תוהה אם אי פעם יהיו לי. אם אוכל לסבול את הרעיון בכלל, אחרי שאיבדתי את ג'ואני. היא ממש כמו הבת שלי, ויש לה מקום מיוחד ונצחי בליבי.
אבל היא לא אבודה. היא לא. הגיע הזמן ללכת הביתה ולבצע את העבודה האמיתית שלי.
אני רגילה להיות האישה האחרונה במשרד ב'אנגארד', לכן אין דבר מטריד בעיניי בשתיקה האפלה ובאנרגיה הקודרת השוררת במשרד בלילה, אפילו שאני מניחה שאחרים עלולים להיבהל מזה.
אני לא נבהלת בקלות. אני לא מתייחסת לשום דבר בקלות, ואם העמיתים שלי בעבודה חושבים שאני לא שומעת או לא מודעת ללחישות שלהם לגבי זה שאני מתה מבפנים, רובוט או כל דבר אחר, אז הם טועים. אני לא מגיבה לא כי אני לא שומעת, אלא כי פשוט לא אכפת לי. אני לא צריכה רגשות כדי לבצע את העבודה. רגשות מובילים לטעויות. רגשות מותירים אותך פגיעה, ואני לא יכולה לזכור תקופה בחיי שבה הייתי פגיעה. סבתא לא גידלה אותי ככה וגם לא אחותי, מוניקה.
פגיעה או לא, אני לא יכולה להתעלם מההרגלים הטבועים בי. תקראו לזה סוג של מודעות, אך חושיי מייד מתעוררים לפעולה כשאני מכתיפה את התיק, נועלת את המשרד בעזרת כרטיס הזיהוי שלי שנושא את השם 'סקיילר זאבו' באותיות שחורות מודגשות ויוצאת אל אוויר הלילה הנעים בחניה.
פנסי התאורה מטילים צללים מוזהבים על מדרכות הבטון ומשווים לאוויר מראה מעט מאובק. אני נושמת עמוק ומקבלת בברכה את הלילה.
אני יכולה להריח ריח כימי קר ומוזר של נוזל בלמים, שאומר לי שמישהו צריך לבדוק את הבלמים שלו. האור מתחלף לירוק ברמזור ומשתקף בשלולית של שמן על גבי האספלט באחת החניות. אני כמעט יכולה לטעום את האספלט, עדיין חם גם אחרי השקיעה. אני כמעט יכולה לחוש את הסירחון המריר של הזפת על הלשון.
יש גם את הרעש המעומעם של התנועה בכביש המהיר, כמו זמזום שחולף במרחק, וצליל של מתכת פוגעת במתכת במרחק מגלה לי שמישהו כרגע איבד צלחת גלגל כשעבר על פס האטה.
הכול נוחת עליי בקטעי מידע מסודרים, הערכה טקטית מיידית של הסביבה שלי. שוב, הרגלים ישנים. זה כמעט אוטומטי, מתבשל לו באיטיות אי שם באחורי ראשי בזמן שמחשבותיי מתמקדות במה שאני צריכה לעשות הערב. אני עוברת על הרשימה המייגעת, קצות חוט שאני צריכה לעבור עליהם, מידע לאסוף, תיקי חקירה לבדוק. דחיפות קשה ומכריעה רובצת עליי כי אפגוש את סבתא ואת מוניקה מחר, ואני חייבת להיות מסוגלת לספר להן משהו שייתן להן תקווה. משהו שיקל על הסיוט, שיאפשר להן להחזיק מעמד רק עוד קצת.
הרגשת הדחיפות מתחלפת בדאגה כשאני מתקרבת למכונית שלי, 'ביואיק' ישנה בצבע שמפניה מדגם שהפסיקו לייצר לפני חמש־עשרה שנה בערך. אני מכירה את המכונית שלי, מכירה אותה כמו את הגוף שלי ויודעת איך הצללים בלילה מרצדים על החלק הפנימי שלה ועל מכסה המנוע. כך אני יודעת, כבר כשאני במרחק של עשרה מטרים מהמכונית, שמשהו לא כשורה.
מישהו היה בתוך המכונית שלי.
מישהו מלבדי היה במכונית שלי.
מישהו מלבדי היה במכונית שלי, שבה הסתרתי אקדח 'גלוק' בתא הכפפות, ועכשיו ייתכן שהאקדח הזה נמצא בידיו של זר. אני קופאת במקום.
הלילה החמים נעשה לפתע קריר כשאגלי זיעה מצטברים על עורי וקופאים, וצמרמורת מתפשטת בגופי. "לך תזדיין. אני לא מפחדת," אני ממלמלת בשקט.
אני לא בקטע של פחד, אם אני יכולה להימנע מזה כי זה עוד רגש חסר היגיון שאני לא צריכה, אך משהו מתוח מתפשט בתוכי, משהו דומה לחשמל סטטי. אדרנלין מאיץ את הדופק שלי עד שליבי משחק קלאס בכלוב הצלעות. אני יכולה לשמוע את הדופק פועם בעור התוף. אני לא יכולה לעצור את הרפלקסים שלי.
בזהירות ובלי תנועות חדות אני מסובבת את תיק הגב אליי ומכניסה לתוכו את היד. ה'גלוק' שלי אולי במכונית או בידיו המטונפות של מישהו, אבל יש לי אקדח הלם. האקדח הקשה חלקלק בכף ידי והמוצקות שלו מעניקה לי הרגשה מוכרת ומרגיעה. אני מוציאה את אקדח ההלם ומחזיקה אותו בזרוע מתוחה וצמודה לצד גופי כשאני מתקרבת לאט לרכב. אני מוצאת את צרור המפתחות בתיק ומכניסה את המפתחות בין אצבעותיי כמו טפרים אכזריים למקרה של לחימה מקרוב, טריק מספר אחת שכל נערה לומדת ברגע שהיא גדולה מספיק להבין את הסכנות האורבות לה בחניון חשוך.
אני נעה קדימה, לא יוצרת מטרה קלה למי שנמצא במכונית. כל מה שיזהיר אותי לפני שאחטוף כדור אלה קולות של ירייה ושל זכוכית מתנפצת. יש שטח מת בזווית שבין מסגרת החלון האחורי לדלת של הנהג. אני מתקרבת לאט ומתאמצת להביט לתוך המכונית החשוכה.
אין אף אחד בפנים. אין איש במושב הקדמי, אף אחד לא מסתתר מאחור. לא שאני יכולה לראות.
כבר לא.
אך משהו חרות על לוח המחוונים שאני לא מצליחה לקרוא. אני עולה על הבהונות ורוכנת קדימה כדי לוודא שאף אחד לא מתחבא למטה בין המושבים.
לא. ריק. המקום היחיד שנותר שבו מישהו יכול להסתתר זה תא המטען.
לפני שאני נכנסת למכונית, אני פותחת את תא המטען ואז ממהרת להסתתר מאחורי דופן המכונית, אך אין שום דבר בפנים מלבד הצמיג הרזרבי, התיק שלי למצבי חירום ומארז של בקבוקי מים מינרלים שאני כל הזמן שוכחת להכניס הביתה מאז ביקרתי לאחרונה בסופרמרקט לפני שבועיים.
אני נאנחת ומביטה סביב. אין איש בחניון וגם שום מקום להסתתר בו. אין אף מכונית מלבד המכונית שלי על רחבת הבטון, ושני עמודי התאורה לא רחבים מספיק כדי להסתיר מישהו מאחוריהם.
אני מתכופפת כדי להציץ אל מתחת למכונית ומסתובבת סביבה פעם נוספת, רק כדי לוודא. אין אף אחד. פחדן עלוב פרץ למכונית שלי, השאיר הודעה וברח.


אזהרה אחרונה. אזהרה יחידה.
שלא תעזי להתקרב אליה.
היא שלי.


ההודעה חרותה על לוח המחוונים באותיות ענקיות ומחוספסות, חדות כמו הסכין שקרעה את כיסוי העור מעל מושב הנהג.
בן־זונה. יעלה לי הון לתקן את זה.
נשיפה משתחררת ממני באנחה תשושה. אני חופרת בתיק עד שאני מוצאת את החולצה הנוספת שאני שומרת בו למקרה שאצטרך לבלות כל הלילה בחוץ, כורכת אותה סביב ידי ושולפת בזהירות את הסכין מתוך המושב, נזהרת שלא להרוס טביעות אצבע שאולי הושארו עליה.
אני משליכה את הסכין על המושב שליד הנהג, מניחה את התיק על המושב האחורי ונכנסת אל מאחורי ההגה. אני מוודאת שהאקדח עדיין בתא הכפפות ומתניעה את המנוע. אתקשר למשטרה מחר. ברגע זה אני הולכת הביתה. שום דבר לא יעצור אותי מלהמשיך לחפש את ג'ואני, בטח שלא איזה פחדן עלוב שחותך לי את המושב במכונית ונעלם כי הוא מפחד להסתכל לי בעיניים.
בשבילי זה לא איום. זה סימן לתקווה.
הוא לא היה טורח לאיים עליי שאפסיק לחפש אותה אם ג'ואני הייתה מתה, וכשאמצא את האקס של אחותי אשתמש בסכין שלו כדי לפשוט את עורו לפני שאקח את הילדה הקטנה הביתה לאימא שלה, אל המקום שאליו היא שייכת.


***


הלילה חולף ללא תקריות נוספות.
גם הקפה החזק ביותר לא יכול להשאיר אותי ערה אחרי שתיים בלילה. אני מתעוררת בבוקר המחרת לאחר שריירתי על ערמת תדפיסים הקשורה לחשוד העיקרי שלי, הרמון קטצ'ום, האקס של אחותי ואבא של ג'ואני, חלאה רצינית שיש לה כמות בלתי נדלית של קשרים מושחתים עם עולם הפשע בסן פרנסיסקו.
הצוואר שלי כואב. אני גונחת, משפשפת את עיניי ונשענת לאחור על הכיסא החורק בעל המשענת הגבוהה. הדבר הראשון שאני שמה לב אליו זה ריח האוויר, ריח של סערות שמתחוללות מעבר לאוקיינוס ושל מקטע החוף הקטן והחולי שלו אני קוראת בית וממוקם ממש מול בקתת הדייגים הקטנה שלי.
הדבר השני שאני מודעת לו זו השעה. אם לא אזיז את הישבן אאחר לעבודה.
שיט!
אני מתקלחת בזמן שיא, מורחת ליפ־גלוס ורוד־טבעי, פריט האיפור היחיד שבו אני משתמשת כשאני הולכת לעבודה, אוספת את השיער בפקעת מסודרת, נדחקת אל מאחורי ההגה של מכוניתי המושחתת ולוחצת על דוושת הגז.
אני לא יודעת למה אני חושבת שאם אסע מהר זה יעזור, התנועה בכבישי סן פרנסיסקו היא גיהינום כרגיל, ואני מספיקה להיכנס לחניה בעבודה בדיוק כשהבוס שלי חונה ב'אימפלה' שלו. הוא יוצא ממנה ומניע את כתפיו העצומות לפני שהוא מסיט את שערו השחור מעיניו. אני נשבעת, גם אם יום הדין היה מגיע היום, לנדון שטראוס עדיין היה נראה מאופק ומאיים בדיוק באותו האופן. אנחנו, כל האנשים הרגילים, לא כאלה בני מזל כמוהו.
אני מכבה את המנוע, מסדרת בחזרה קווצת שיער משוחררת אל פקעת שערי בתנועה עצבנית ואז יוצאת מהמכונית ומסדרת את חולצת המדים. הוא מרים את ידו כדי לנופף לי, אך היא קופאת באוויר ועיניו הכחולות רושפות כשהוא מביט במכונית שלי.
"פיקסי1, מה, לעזאזל?"
אני שונאת את הכינוי הזה, אבל מה שאני שונאת עוד יותר זה להנחית את החרא הזה על סף דלתו. אפילו אם לנדון קשוח, הוא תמיד היה טוב אליי, ועוד יותר מאז שגילה על אודות ג'ואני.
חבל מאוד שמה שקרה למכונית שלי נחשב הרס של רכוש החברה. אין לי ברירה, אני חייבת לעדכן אותו, ולו רק כדי שהוא יוכל לדאוג לכך שהוא מכוסה מבחינה משפטית, רק קיוויתי שיהיו לי יותר מחמש שניות לפני שנפתח בשיחה הזאת.
הוא צועד לעברי ומקיף את המכונית, מבטו קודר ושפתיו נעות בדממה, ויוצרות את המילים שנחרתו על לוח המחוונים. הוא מרים את ראשו במהירות ונועץ בי מבט כמעט זועם. "האחיינית שלך בחיים."
"נראה ככה, אדוני," אני עונה בצורה תמציתית. אני לא רוצה לשמוע את הדבר הבא שיש לו להגיד, אבל זה לא עוצר אותו.
"החרא הזה רציני. מה אם הוא היה פוגע בך במקום במכונית שלך?"
"הוא היה חוטף זרם חשמלי לביצים, אדוני."
לנדון נוחר קלות, אך העובדה שהוא משועשע לא מרככת את עוצמת מבטו. "זה לא מצחיק, סקיילר. האחיינית שלך נמצאת בסכנה, אבל ייתכן מאוד שגם את, ואני לא מוכן לזה. אם תמשיכי להתעקש – "
"אני לא מוותרת. אדוני." אני מוסיפה את המילה האחרונה במחשבה שנייה. "כל האחרים ויתרו. אני לא מוכנה."
"אני לא אומר שאת חייבת." הוא מרים את ידיו באוויר. "אבל תקשיבי לי, הגיע הזמן שתפסיקי לנסות לעשות את זה לבד."
אני מנידה בראשי במהירות. "לא. לא אגרור אף אחד מ'אנגארד' לתוך זה. אדאג להפריד בין חיי האישיים והמקצועיים. תודה רבה, אבל אני לא צריכה שמרטף."
"את צריכה הגנה," הוא נוהם, "ואני לא חושב על מישהו מ'אנגארד', אפילו שאני בטוח שרייקר ישמח לקבל עבודה קלה מהצד בתור שומר ראש."
אני מצירה את עיניי. "שוב, אני לא צריכה שמרטף, אדוני. ואני יכולה להפיל את רייקר על הישבן תוך שתי שניות."
"וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא מצוות אותו אלייך. זה, והעובדה ששערו כבר מתחיל להאפיר מפני שהוא מנסה לגדל את הילדה שלו לבד. טוב, מאפיר יותר." לנדון מחייך, אך יש בחיוך הזה משהו שאומר שלא אצליח להתחמק הפעם. אני כבר גונחת לעצמי לפני שהוא אומר את המילים הבאות. "את יודעת מה, אני חושב שיש לי את האדם המתאים למשימה."
"אני לא רוצה עזרה."
"חבל מאוד, פיקסי. זה לא נתון להחלטה שלך." הוא מגחך. "תחשבי על זה כעל ללכת לקראת חבר מגונן מדי."
"אתה מנוול, זה מה שאתה."
"ממש לא. תסמכי עליי, את תודי לי כשתפגשי את גייב בארין."
לא נראה לי.
אך כשלנדון שטראוס נתקע על פרטים כאלה אי אפשר לעצור אותו, וגם אם אני חושבת שהוא לא יפטר אותי אם אסרב לקבל עזרה, אני גם לא יכולה להיות כפוית טובה ולסרב.
אני לא יכולה להכחיש את האמת המרה, מי שהשחית את מכוניתי אתמול בלילה עלול לחזור ובפעם הבאה לפגוע בי. אצטרך לשתף פעולה ולהתנער בהזדמנות הראשונה מהאפס הזה שלנדון רוצה להצמיד לי. זה לא אמור להיות קשה, אני טובה יותר מלפחות מחצית מהגברים ב'אנגארד' ויכולה להוריד כל אחד מהם תוך שתי שניות. אם גייב הזה ירצה לעמוד בקצב שלי, מחכה לו עבודה לא קלה. יש לי יותר מדי לעשות מכדי לשמרטף על שומר ראש.


1 מאנגלית: שדונת.