הקדמה
היום אני בן תשעים. מאחוריי תקופה של כמעט מאה שנים. זוהי התקופה הסוערת ביותר בתולדות העולם בכלל ואף בקורות עם ישראל וקורותיי האישיים. התקופה הזאת מתחלקת לשלושה פרקי זמן: שנות השואה, שנות הגאולה והקמת מדינת ישראל והתקופה האחרונה של ביסוס הזיכרון והעלאתו.
פרק הזמן הראשון שאני מביא כאן הוא המרעיש והמרגש ביותר. אף שהוא מדבר על אדם אחד, על ילד אחד, הוא פותח אשנב הצצה על גורל העם היהודי, על התנהגות כל העמים שונאי ישראל שמצאו פורקן לרחשי ליבם הזדוניים.
תקופת השואה לא התחילה בשעה שהגענו אל שערי מחנות הריכוז. היא התבשלה ונרקמה מאז תולדות העמים, לכן אני מביא את זיכרונותיי מאז שנאלצתי להילחם מול ה"שייגעצים", (הבחורים ההונגרים שארבו לי בסמטאות) בגיל שמונה.
מאז ועד היום, זכיתי במעשי ניסים רבים כדי להישרד. בכל המקרים האלה אף על פי שלא היה לי כל מנוס או הצלה, יצאתי בנס. אין לי שום הסבר.
כל הדברים שאני כותב כאן הם אמת לאמיתה. הוספתי גם תמונות כדי להמחיש את התיאורים.
המטרה הסופית — כמובן, ארץ ישראל. מולדת חדשה ובטוחה. הקץ לייסורים ולהשפלות. תחילת מלחמות הניצחון והקמת משפחה ענפה במקום אלה שנרצחו באכזריות.
פרק ראשון:
סגד Szeged
צלצולי החשמליות העניקו לסגד גושפנקה של עיר גדולה. מדי עוברן במרווחי זמן קבועים בצמתי הרחובות החוצים את שדרות המעגל, הפעילו הנהגים פעמוני יד עגולים, המזכירים את פעמוני השולחן אשר על דלפקי הקבלה בבתי המלון.
ההמולה המזמזמת של שקשוק גלגלי המתכת הנעים על הפסים למטה וחריקת השחק של המחבר החשמלי הנגרר על הכבלים למעלה — העניקו לקרונות הצהובים חזות של כבוד וחשיבות.
"מאמא" או בתוארה הרשמי "הגברת האלמנה", אלמנת מר יוליוס אדלר ז"ל, נהגה לנסוע בחשמלית רק לצורך ביקוריה בבית הקברות, ביקורים אשר נהגה לקיים אחת לשבועיים בדייקנות. הצטרפותי אליה כמלווה קבוע הייתה חובה, אם בגלל חובת המשמעת המחייבת יתום בן שבע כלפי הסבתא המגדלת אותו, אם בגלל הוקרת זכר אמי המנוחה, השוכנת שם מנוחת עולמים.
חשמלית מיוחדת ארוכת טווח הסיעתנו אל פרברי העיר, שם שכן בית הקברות היהודי. הנסיעה בחשמלית הייתה חוויה משמחת עבורי, אולם ההתייחדות בחלקת הקבר המשפחתית הייתה עצובה מאוד.
בעוד מאמא מחליפה את הפרחים והמים בעציצים, הייתי אני עומד דומם בראש מורכן, ללא הגה וניע, ואף שמעולם לא הזלתי דמעה חשתי בגרוני מחנק מסוים, אשר הזכיר לי תמיד את ניתוח השקדים שלי, שנערך שנה לפני כן. בעומדי כך דום ליד קבר אמי עלו לנגד עיניי בלי משים תמונות מאותו זמן בבית החולים, הינה אני יושב על כיסא הטיפולים דמוי כיסאו של הספר, (את הכיסא של רופא השיניים לא הכרתי עדיין), ידיי קשורות וכרוכות אל מסעדי הכיסא בעוד פי מוחזק פעור על ידי מלחציים מתוחכמים. רופא בלבן היושב מולי מהדק בברכיו את ברכיי ותוך כדי כך דוחף כדורי גזה לבנים לתוך גרוני, ואני בשל ההרדמה המקומית אינני חש דבר מלבד אותו מחנק מוכר.
"מה אתה עושה לי פרצוף כאילו שבלעת 'צוטקה'?" (לב של תפוח) גערה בי לפתע מאמא בעודה עוסקת בסידור הפרחים. מסתבר שמצאה את הביטוי הנכון למה שעמד בגרוני. אמרה עממית זו קלעה למטרה, שכן פירושה תפוח האוצר בתוכו את הגלעינים הקטנים העטופים בכיסונים שקופים, דוגמת קשקשי דג, וכאשר אתה נוגס בתפוח אדום ועסיסי, אתה עלול מתוך חמדנות עיוורת וללא כוונה תחילה לבלוע את ה'צוטקה' כמו דג הנוגס בפיתיון.
"עלינו להספיק לחשמלית", הסבירה. "כן מאמא", הסכמתי בצייתנות.
כל בני המשפחה קראו לה מאמא, אף בני הדודים הרחוקים ביותר. היה זה שמה הפרטי ולא תוארה המשפחתי.
בטרם צאתי את חלקת הקבר המשפחתית, המוגבלת והסגורה בגדר חי, מטופחת וגזורה בזוויות חדות, העפתי מבט פרידה משמעותי לעבר השוכנים שם כולם וכל אחד לחוד, ולעבר סבא יוליוס הזכור לי רק מהתמונות כאיש הדור גבה קומה ורחב גרם, בעל פנים עגולות, ששפם גדול ומטופל היטב מקשטן. ממנו קיבלתי את אחד השמות הפרטיים שלי: "יוליוס" (בהונגרית: Gyula), אף שלא נהגתי להשתמש בשם זה יום־יום, אפשר לומר שהשם הזה היה בשבילי "שם של שבת". שם שהייתי גאה לדקלם אותו בכל הזדמנות חגיגית או רשמית. לידו כמו במיטה זוגית כבר הכינה מאמא את מקומה, אף ששטח הקבר היה שטוח בניגוד גמור לערמה הגדולה הנערמת על בטנו של סבא יוליוס. מצבת שיש זהה כבר ניצבה על מקומה וכל הפרטים חקוקים עליה. פרט לתאריך הפטירה, כמובן.
משמאל נחה דודתי "קלריקה". היא לא הספיקה לגדול. נקטעו חייה בדמי ימיה עקב מחלה ממארת. יחסי אל קלריקה המנוחה היה כשל ילד אל ילדה, אף שנולדה לפני לידתה של אמי, אבל הוסבר לי מאוחר יותר כי מתה כילדה קטנה ולכן נשארה בעיניי כאחת משלנו ולא מעולם המבוגרים.
קברה של אמי היקרה היה עדיין קבר רענן, תל של אדמה שחורה, שעליו מונחים זרים ספורים בלבד. הגסות והשחור נבטו לארץ והדגישו את טריות האבל ואת היותו יוצא דופן בסביבה הירוקה והממוסדת. אמנם, מאמא דאגה להעמיד לידו שני עציצים גדולים ובהם שושנים אדומות וזאת באופן זמני, עד אשר גנן בית הקברות יעשה את מלאכתו, כך אמרה.
אך לי נדמו העציצים הללו לשתי דודות המבצעות ביקור תנחומים מפוקפק. בכל אופן, האודם העז של השושנים נטע בי הן תחושה של קדושה והן רצון להתקוממות נגד חילולה על ידי פרכוס יתר.
הפרידה מיקיריי הייתה בעייתית. לכל אחד מהם הייתה זכות קדימה ולכל אחד קשר אישי ומיוחד אליי. סבא יוליוס היה ראש המשפחה. ראיתי לפניי את דמותו כפי שנראתה בתמונה, פנים עגולות מלאות, ומתחת לשפם המגודל משתפך חיוך רחב שופע ביטחון. בינינו כ"גבר אל גבר" ענו לי עיניו השחורות: "לא לחינם נתתי לך את שמי! אני סומך עליך, אתה תשמור על מאמא, אין זולתך מי שיעשה את זה, עד אשר ברבות הימים תחזור לכאן".
"אבל אני.." ניסיתי למחות, "אתה קטן עכשיו.." ענה לי, "בקרוב תגדל ותהיה לוחם בעד הצדק! תהיה ראוי לשמי!" הוא לא ציווה עליי ואף לא ביקש ממני דבר, רק נשאר עם החיוך הרחב והעגול. אינני יודע כיצד מסוגל ילד בן שבע לקבל דברים כמו לוחם בעד הצדק ולהבינם כראוי, אבל המסר נקלט. בעוד אני שקוע בדו־שיח דמיוני עם סבא יוליוס, תקפני מוסר כליות, הלא מן הראוי שאיפרד קודם מאמי הורתי, הרי לשם כך באתי. התסלח לי על כך, שאפילו דמעה אחת טרם הזלתי על קברה ופרט ל''צוטקה'' שבגרוני לא היו מילים בפי לומר לה?
רק תמונות רחוקות הופיעו לנגד עיניי לסירוגין וללא סדר, לא עלו בי שום זיכרונות מאמי. הדבר חרה לי, ידעתי שאין הצדקה להתנהגותי. אהבתי את אמי והייתי רוצה מאוד לבכות או אפילו רק "לשוחח" עימה כמו שהצלחתי עם סבא יוליוס, אבל פשוט לא הצלחתי. אחר כך חשבתי, שאולי אפרד בינתיים מקלריקה. הרי היא רק ילדה קטנה ואולי אצלה אמצא הבנה, איתה בוודאי תהיה לי שפה משותפת.
אז הרגשתי משיכה חזקה בשרוול מעילי, מאמא שמה קץ להזיותיי ופתרה (כדרכה) במחי יד את התלבטויותיי. "חדל לחלום, אנחנו זזים!" אמרה ומשכה אותי אחריה.
ליד שער הברזל השחור של בית הקברות פגשנו, כמצופה, במר "רוזנשטוק", הממונה מטעם ועד הקהילה. גבר גבוה בגיל העמידה, לבוש חליפה כהה וחבוש כובע לבד אפור בעל סרט שחור רחב. את מקל ההליכה שלו נהג לסובב באצילות במטרה להפגין כי אביזר חשוב זה משמש לנוי והדר ולא חלילה כדי להישען עליו. הוא היה משוכנע כי כמו קצין וחרבו, עסקן ומקלו הם המייצגים את הסמכות ואת השררה. יחד עם זאת ידע את מקומו. כלפי מאמא, הגברת האלמנה, אישה בעלת מוניטין ורכוש המקובלת בקהילה בשל היותה מבקרת קבועה בבית הקברות ובבית הכנסת, נהג באדיבות ובהתרפסות ממש.
"יום טוב, גברת האלמנה", בירך אותה תוך הרמת מגבעתו. מאמא השיבה על ברכתו בקול צלול וגבוה: "יום טוב, מר רוזנשטוק". קולה היה תמיד גבוה מעט מן המקובל, כשם שאמרותיה הצטיינו תמיד במקוריות מתובלת היטב.
"מה שלום האדון הצעיר?" פנה אליי מר רוזנשטוק תוך ניסיון להפגין אבירות.
"תודה", עניתי לו. "אינני אדון, רק ילד". לשמחתי לא ניסה לצבוט בלחיי. כל המבוגרים, תוך כדי ניסיונם להפגין השתתפות בצער, רחמים ואהדה כלפי מאמא, נהגו להתנפל עליי ולצבוט אותי צביטה גדולה בלחיי. "איזה ילד נחמד", היו אומרים בקנטרנות צבועה. "אילו לחיים אדומות (אלא מה) ואילו עיניים שחורות". "מה? אתה לא רוחץ את העיניים שלך?" באומרם זאת מצפים לתשובה חכמה, אשר תאפשר את המשך מלמולי החנופה. אחד החברים אמר לי פעם, כי הדבר החשוב ביותר בחיים זה לדעת להתחמק. סבורני שצביטות החיבה האלו לימדו אותי את השיעור הראשון בתורת ההתחמקות. במרוצת הימים דאגתי כבר להימצא במקום הנכון, שם לא ישיגוני ידיים צובטות.
"בקשר לקבר של בתך המנוחה", פנה מר רוזנשטוק למאמא, "הסירי כל דאגה מליבך גברתי", אמר. "אנחנו כבר נעשה את המוטל עלינו, הוא יהיה מטופל ומטופח כראוי".
"תודה, מר רוזנשטוק", השיבה מאמא. "עלינו למהר לחשמלית", תפסה בידי וגררתני אל תחנת החשמלית.
מאוחר יותר, בתקופת המלחמה, לפני הגירוש למחנות הריכוז בגרמניה, הייתה לי פגישה נוספת עם מר רוזנשטוק. אז הייתי כבר בן שתים־עשרה, תלמיד תיכון ותושב הגטו המגודר בסגד לשעבר. כתלמיד תיכון, אף שלימודיי הופסקו עם כניסתנו לגטו, חלה עליי בכל זאת, חובת שירות ב"לבנטה". הלבנטה היה ארגון נוער קדם צבאי, בדומה לגדנ"ע שלנו. במתכונתו הרגילה, לרוב עסקו הנערים תלמידי התיכון בספורט ובתרגילי סדר. עתה
הקימו ליהודים פלוגות מיוחדות לפי הדוגמה של פלוגות העבודה, עם סרט צהוב על הזרוע ומגן דוד צהוב על החזה ובמקום תרגילי סדר וספורט, הוטל עליהם לעשב ולנקות את העשבים השוטים, אשר צמחו פרא על מסלולי הריצה של מגרש הספורט העירוני.
המדריך המפקד, חייל מחיל המצב, העמידנו בשורה רחבה והסביר את תפקידנו.
כלי עבודה לא נתנו לנו ובכך נאלץ כל אחד להתקדם במסלולו תוך כדי עקירת עשבים. לשם כך היה נחוץ לחפור בציפורניים בקרקע המעורבת בחצץ. כדי לאחוז בגבעול העשב ולשלפו עם השורש. בחודש מרץ עדיין הייתה האדמה קשה וקפואה ואפילו לרדת על הברכיים אסר עלינו המפקד. היה עלינו לעבוד בעמידה כפופה.
המדריך שמח בחלקו, מעמדו הכל יכול בצירוף הזדמנות ללמד את ה"יהודונים" לקח, גרמו לו תחושת ביטחון ונחת. הוא לא פסק לקלל ולגדף ואף גילה מקוריות רס"רית כיצד להתעלל בנו בצורה אלגנטית. בשלפו מקל ארוך וגמיש, פתח והסביר: "אין אנו רוצים לאלץ אתכם לכרוע ברך כמו בכנסייה, אתם תעמדו על רגליכם ותתכופפו יפה יפה, כמו בבית הכנסת מותר להתנדנד, אבל מי שיכופף את ברכיו יחטוף במקל הזה!" ומייד אחד הנערים פרץ בזעקת כאב.
"עכשיו זה ברור, אה?" הכריז בשביעות רצון. "ועוד דבר, מי שישאיר מאחוריו לכלוך, יחזור לנקותו, אבל הפעם על גחונו יזחל ואת המלאכה יעשה בפיו! זה ברור או שצריך הדגמה?" שאל בהתגרות.
איש לא רצה בהדגמה. התחלנו לעבוד במרץ, האצבעות צרבו ממגעם הקר והחותך של האדמה והחצץ. הגב הכפוף קדימה שלח גלים של כאב אל כל האיברים, אך הפחד מפני השוט מנע כל אפשרות של הרמת ראש.
"ברכיים ישרות, יהודונים, ברכיים ישרות!" קרא כמו תגרן בשוק.
טומי הקטן, שהיה ממש ילד שטרם סיים את שנת לימודיו הראשונה בתיכון, זאת אומרת כיתה ו' לפי מושגינו, עמד לידי בשורה. הוא היה כל כך קטן וכל כך נלהב להיות ב"לבנטה" עד שהתלהבותו עוררה בי צחוק. פער הגילים בינינו עבר את השנתיים, מאחר שאני, כיליד דצמבר, התקבלתי לכיתה א' רק בגיל שבע ולמדתי חמש כיתות בבית הספר העממי בטרם הגעתי לסגד ונכנסתי לתיכון. סבורני כי טרם מלאו לו אחת־עשרה שנים, אך אפילו ביחס לגיל זה היה עדיין נמוך קומה, בעל פנים חלקות תינוקיות, מאלה המצביעים ראשונים בכיתה.
על אף מגבלותיו עשה מאמצים עליונים שלא לפגר אחרינו. תחילה עמדה לו זריזותו, אך לאחר זמן קצר כלו כוחותיו והוא נשבר. ניסיתי לעזור לו על ידי הרחבת המסלול שלי ואף שכני מהצד השני עשה כך, בצורה זו התחלקנו במסלולו וסחבנוהו איתנו, עד שהקלגס המדריך חש במעשה.
"אתה שרץ קטן שם!" רעם קולו. "לא נאה לך ללכלך את האצבעות העדינות שלך?" וכבר ניצב מאחורינו. טומי הרים את ראשו בבהלה, בניסיון לפנות אחורה לאתר את הקול ובאותו רגע נחת המקל בכוח עז כמכת חרב חדה על פניו, פני תינוק, כולנו הזדקפנו קפואים. הוא עמד ללא הגה המום ונרעש כאילו התאבן לפתע ונהיה לפסל. קילוח של דם פרץ על פניו והחל יורד על חולצתו ומכנסיו. תוך שניות נמרח כולו בדם. המדריך הקלגס עמד מאחורינו בפישוק רגליים. הוא אמנם התכוון להצליף על רגליו, אך משהרים טומי את ראשו והמכה פגעה בפניו הרי זה רצון הגורל. הדבר כבר נעשה ואין להצטער בגינו. על כן, דאג המדריך לשמור על קור רוחו ולתת לגיטימציה למצב שנוצר, ואולי אף לנצל אותו להוכחת תעוזתו והיותו ראוי לתואר "אדם עליון" לפי תורת ניטשה, ומאידך, לא היה כל חשש לתלונה או דרישה בעניין זה.
"שאף אחד לא יזוז!" הזדעק, "לחזור לעבודה מייד! או שמא יש עוד אחד שרוצה לטעום את דמו?!" הכריז בציניות כשהוא מתמוגג מהשררה והכוח שנפל בחלקו.
מזועזע עד עמקי נשמתי הבטתי במחזה. העובדה כי מרביצים ליהודי לא הייתה חדשה עבורי. רגיל הייתי לכך עוד מימי קרבות הרחוב עם ה"שייגעצים", גם התעלמותו של נציג החוק מחובתו להיות אובייקטיבי לפחות כלפי חוץ, אף זה לא הפתיעני. בשנה האחרונה הייתי עד פעמים רבות להתנהגות מוריי הנכבדים בבית הספר התיכון הנוצרי, שהפגינו ללא מורא את חוסר סובלנותם כלפי יהודים ואת עודף סבלנותם כלפי מכריהם. אולם הפגיעה הגסה והאכזריות בילד קטן, דווקא בקטן שבינינו, הרתיחה את דמי.
איה האבירות ההונגרית המפורסמת? גיבורי "מוחץ" (מקום קרב בין ההונגרים לטורקים) שלחו את ילדיהם אל המצביא הטורקי, האויב הברברי והאכזר, ביודעם כי אפילו פרא חסר אמונה לא יפגע בילדים חסרי ישע. היכן הכבוד המדוקלם לעמוד לצד החלש?
ידעתי שטומי הקטן זב דם וזקוק מיידית לעזרה ראשונה. לפתע הבזיק במוחי הדבר הראשון אשר נחוץ לעשותו — לעצור את הדם. בתנועה מהירה פשטתי את חולצתי, זינקתי אליו ובזהירות עטפתי את ראשו הפצוע בחולצתי. הוא היה עדיין בהלם, ניסיתי לדובבו, אך הזעזוע הקשה שעבר עליו טרם חלף, אותו רגע נשמע מעליי קולו הצרחני של המדריך.
"חזיר שמן!" רעם. "אמרתי לך לא לזוז!" בו זמנית חשתי על גבי החשוף את צליפת המקל. הקשחתי את שריריי, חיבקתי את טומי כדי לגונן עליו מאפשרות של מכות נוספות, ותוך כדי כך סיננתי לעברו: "אמך חזירה!" כילד בורגני מחונך לא נהגתי לקלל, המילים יצאו ממני באופן אוטומטי. הצטערתי על חוסר השהות לברור קללה עסיסית יותר, אך אף למחשבות אלו לא נותר פנאי, המכות החלו לרדת על גבי בתדירות בליווי קללות נמרצות, שבהן קיבלו כל הקדושים ייצוג מלא. עליי להודות, כי לקסיקון הקללות שלו הצטיין באוצר כה רב עד שכל תחרות בינינו בשטח זה לא הייתה מעשית.
חשבתי שלאחר מספר מכות יחדל, אולם הוא מיאן להרפות. עצם העובדה שהעזו להמרות את פיו העבירה אותו על דעתו. ברגע זה כבר לא יכלו האחרים לעמוד מנגד. לפתע בעוד אני מצפה למהלומה הבאה, ראיתי אותם מזווית עיניי רצים כאיש אחד לעבר המדריך.
היו שם כעשרים נערים בני 12–13. למרות היותו איש חסון וחזק, הוכרע במהירות. כולם התנפלו עליו בעת ובעונה אחת, כל אחד תפס בו במקום כלשהו, מי ברגליו ומי באוזנו, כל אחד לפי יכולתו. מקלו נשלף מידו, שיווי משקלו הופר ולבסוף הופל ארצה כאשר כל הנערים נערמים עליו.
ניסיונותיו להתנגד בכל כוחו לא הצליחו. הוא נשף וחרק, אך מכל הקדושים שבשמם קרא, אף אחד לא בא להצילו. הנערים קיבלו עידוד מהצלחתם והחלו לקרוע את מדיו ולרטש את בטנו במהלומות ובבעיטות. אחד מהם אף הביא אבן גדולה וכבר היה מוכן להנחיתה על גולגולתו על מנת לסיים את הפרשה. הם היו כה מבוהלים ונרגשים בפחד פן יקום שנית על רגליו, עד אשר העדיפו להורגו נפש. זה היה קרב של ייאוש.
ברגע זה עזבתי את טומי וניגשתי אליהם, "הסו, הפסיקו!" קראתי בקול רם. קול פנימי אמר לי שעשינו טוב שהעזנו להילחם בו. השתחררנו מאותה מועקה משפילה להיות מוכים בלי כל אפשרות להגיב. פרצנו את מחסום הפחד האטום, השבנו את כבודנו העצמי, חזרנו ולבשנו צלם אדם אשר נפשט מעלינו בעורמה ובמכות. אולם, מאחר שהגלגל התהפך ברגע שהלז שכב באפיסת כוחות מוכה ורצוץ, לא היה עוד טעם לפגוע בו יותר. למרות גבי הכואב ופניו השסועים של טומי, מותו עלול לסבך אותנו בצורה קשה. הנערים הרפו מטרפם והביטו בסקרנות ב־VITÉZ UR (אדון גיבור). ההונגרים הקפידו מאוד בכל הנוגע לגינונים ותארים. כל בעל משרה רשמית זכה לתואר המעיד על מעמדו ועיסוקו. אל שוטר, למשל, נהגו לפנות בתואר: "אדוני הבטוח", לכומר אמרו: "אבי הקדוש" ולחייל: "אדון גיבור".
"ובכן, אדון גיבור", אמרתי לו. "אני מניח כי לא תלשין עלינו, הלא אם ייוודע הדבר, שיהודונים קטנים הרביצו מכות רצח לחייל גיבור מפקד ה"לבנטה", ודאי לא תקבל אות הצטיינות ולכבוד גדול לא תזכה. על כן, מוטב שתהיה פיקח ותשתוק! יכולנו להרוג אותך ולזרוק את גופתך לנהר ה'טיסה', איש לא היה שואל, לעיתים קרובות לוקחים גופות מהגטו ומשליחים אותן ישר אל מי הנהר, הכול נשטף בזרם. אבל אנחנו לא נלכלך את ידינו בך או בשכמוך, עלוב נפש אתה! לפגוע בילד קטן, אפילו יהודי, אין זו גבורה, אין זה מעשה להתפאר בו. לך, לך אדון גיבור וזכור שהמלחמה לא תימשך לעד, עוד יבואו זמנים אחרים, עוד תתנו את הדין".
הוא קם לאיטו, הביט אנה ואנה והסתלק. הנערים התאספו סביבי. "מדוע נתת לו ללכת?" קבלו האחרים, "הוא יכול להסגירנו עתה, אפילו להזעיק את הגרמנים", חזרו אחרים בהתרגשות.
"אל פחד, הוא לא יעשה דבר העלול להשפילו בעיני מפקדו וחבריו. אף על פי כן, אין לנו פנאי לדיבורים, אתם רוצו הביתה. כל אחד לביתו ובלי לעורר חשד. כמובן אף מילה על מה שקרה".
הנערים התפזרו במהירות. מישהו זרק לי סוודר, לבשתי אותו על גופי העירום. במערבולת זו של האירועים כמעט לא הרגשנו שירד הערב.
שעת הדמדומים הגיעה, האצטדיון העירוני החל להתעטף בעלטה אפורה. הצמר הגס של האפודה דקר את עורי, צמרמורת עברה בי בכל פעם שזזתי. הצלקות והשריטות גרמו לי ייסורים של ממש בבואן במגע עם הצמר הגס. איכשהו התגברתי ובראש דאגתי היה הפצע של טומי. מצבו הנפשי, החתך העמוק בלחי השסועה הפסיק אמנם לדמם, אבל לא היה כל ספק בצורך מיידי בתפירות ובחיטוי.
פניו היו עטופות עדיין בחולצתי בכדי להימנע ככל האפשר מזיהום נוסף, אף שהיה חשש שהחולצה תדבק לדם ההולך ונקרש. מלבד זאת, הקפדתי להסיר את כל סימני הזיהוי היהודיים מן החולצה. את הסרט הצהוב מהשרוול וכן את המגן דוד הצהוב, אשר למזלי, נתפר אל החולצה בצורה רופפת וגם אחרי הסרתו לא נותרו סימנים. לאחר שגם החולצה של טומי עברה טיפול דומה, יכולנו לצאת את מגרש הספורט ללא חשש. אף על פי כן, בחרנו כדרך נסיגה את אחת הפירצות הידועות לנו בגדר ומיהרנו לעבר הקליניקה הגדולה המתנשאת על שפת ה'טיסה'. זאת אותה קליניקה שבה נולדתי ובה נפטרה אמי ז"ל.
בחדר המיון סיפרתי לרופא, כי אנו תלמידי בית הספר התיכון הקתולי (זה לא היה שקר, עד לפני זמן לא רב עוד למדנו בבית הספר הזה) וטומי בעת משחק בחצר בית הספר נפל על ערמת גרוטאות. למרות חששותיי מחקירות, הם לא שאלו שאלות ותפרו וחיברו את פניו במסירות ובחריצות.
כאשר הגענו לגטו השעה הייתה כבר מאוחרת. מלבד פנסי רחוב אחדים, האפלה שלטה בכל. ליוויתי את טומי לביתו ופניתי לחזור הביתה. העוצר היה בתוקף והרחובות היו שוממים. מהורהר ומזועזע מקורות היום הלכתי לדרכי.
לפתע נתקלתי במר רוזנשטוק. "אה, ערב טוב מר רוזנשטוק!" בירכתיו בשמחה, כל הדרך פחדתי להיתקל במישהו עוין ועתה, כשראיתי לפניי מכר, הרגשתי הקלה, אך מייד עמדתי על טעותי, יותר נכון, הוא אשר העמידני על טעותי. האדון רוזנשטוק נשא עכשיו תפקיד רם ורב־סמכא כשוטר הגטו. הוא אינו שש כלל לשחק את תפקיד ידיד המשפחה, ומה גם שהתלבושת והתפאורה הוכנו כבר לתפקידו החדש. הוא התייחס ברצינות רבה למעמדו כנציג השלטון ושומר הסדר ואף הופעתו החיצונית הייתה בהתאם, תוך כדי ניצול מקסימלי של מקוריות. במסגרת המאמצים הדלים העומדים לרשותו — במקום מגבעת הלבד שלו חבש עכשיו כובע קסקט בעל מצחייה רחבה ואת כיפת הכובע משך אחורנית שיהיה דומה ככל האפשר לכובעי הצלחת של הקצינים הגרמנים. מעל מכנסי הפסים החומים, אשר בהיעדר מגפיים נשארו ארוכים ורחבים, לבש מקטורן דמוי מקטורן צבאי עם סרט זרוע רחב שעליו מודפסות האותיות GR שפירושן משטרת הגטו. את מקל ההליכה שלו לא זנח, הוא רק שינה את צורת אחיזתו. תחב אותו בצורה מאוזנת מתחת לבית השחי, כל זאת על מנת להיראות סמכותי.
בשתדלנותו ובחריצותו הוא לא ראה בתפקידו החדש משום בגידה או עשיית דבר רע כלפי עמו או קהילתו היהודית. להפך, הוא היה משוכנע כי טובת הציבור טמונה בשקדנותו, שהרי בכך הוא מציל על ידי הרחקת בעלי השררה הנאצים מהתערבות בחיי היום יום של הגטו. כל עוד פקודותיהם מבוצעות והסדר לא מופר, יישארו הללו מחוץ לגדר. העבודה הזאת היא הצלת נפשות ואם תוך כדי מילוי חובה כפוית־טובה זו יפלו בחלקו אי אלו הטבות אשר יאפשרו לו לעבור את הזעם ביתר קלות, הרי זה בסופו של דבר רק לטובת העניין. כך מצא האיש את מקומו והמקום את האיש שלו.
"מה לכל הרוחות אתה משוטט בשעת העוצר?" התרעם עליי בחמה שפוכה מתעלם מברכתי, "אתה רוצה שבגללך יבואו הגרמנים לכאן להשליט סדר?" "הירגע מר רוזנשטוק", ביקשתי להרגיעו, מופתע מהתפרצותו. "אין גרמנים כאן, מלבד זאת, איחרתי לחזור מה'לבנטה'". מייד הצטערתי על הזכרת ה'לבנטה', אמנם בסתר ליבי קיוויתי כי השליחות הרשמית תיתן למעשיי חוקיות והדבר יפיג את חששותיו, אך מצד שני, ידעתי שהוא האחרון שאוכל לגלות לו את קורותיי.
"למי אתה רוצה לספר סיפורים?" פניו האדימו, אף שלא יכולתי לראות בחושך, הצבע ממש השתפך בצרידות קולו.
"היכן אם כך הסרט הצהוב? הכוכב הצהוב שלך?" שאל בחומרה. הרכין את ראשו אליי והבחין בחסרון חולצתי. "אין לך חולצה בכלל?" נדהם, אחר כך התיישר. "אני יודע", פתח באירוניה נלעגת, "גייסו אתכם למועדון השיט על הטיסה, לא כך?" לא עניתי לו. פניתי ללכת, אך הוא אחז בזרועי. "ילדים חסרי אחריות המקלים ראש בהוראות הרשות צריכים להיענש. כאשר אומרים עוצר יש לציית, לא לצאת מן הבית ובוודאי שלא להתגנב אל מחוץ לגטו. אתה רוצה להמיט שואה על כולנו?" לפתע התכופף. "מה הבאת?" שאל בשקט. "לא כלום", פרשתי את ידיי.
אמנם הגטו עדיין היה בחיתוליו, טרם עברו חודשיים מאז רוכזו בו כל היהודים, אך מבצעי ריכוז ונעילת השערים בוצעו במהירות עד כי ההפתעה, למרות כל הרוחות המנשבות זה מכבר, נחתה על רוב היהודים בחטף, בלי להותיר שהות למתכונן, לאגור מעט מזון לימים הבאים. לפיכך, תוך זמן קצר ביותר הידלדלו המקורות, הורגש מחסור במזון ורבים החלו להוציא את הכסף או את דברי הערך אשר הצליחו בעמל רב להסתיר. הגיחות אל מחוץ לגטו במטרה להשיג מזון התרבו ואיתן גם השוחרים לטרף.
רוזנשטוק סבר לתומו כי בוודאי הבאתי מטען גדול. עצם העובדה שלא נמצא דבר בכליי, רמז על מחבוא שלל רציני. האפשרות לזכות בנתח ואולי לא רק באופן חד פעמי, הציתה בו תקוות.
"אתה אל תספר מעשיות, אמר בקול מאיים. "איש אינו מטייל לתומו בשעת העוצר, סתם כך!"
"האמן לי, אינני מטייל להנאתי!" השבתי.
"אם כן, איה הסחורה?" לחץ. כיצד אפטר מעונשו של טרדן חמדן זה? אמרתי בליבי.
"לא בענייני דמים יצאתי, מר רוזנשטוק," צץ לי רעיון. "הסחורה אשר הבאתי איתי מגואלת בדם", אמרתי לו בהדגשה. וכממתיק סוד פרשתי את חולצתי לפניו. לאור פנס הרחוב העמום, כתמי הדם שעל חולצתי הבליחו בחשכה.
"הדם היום הוא הסחורה הזולה ביותר", הוספתי.
"שמע ישראל!" נתחלחל בבהלה. "מה רצונך לומר בזה?" ניסה לשאול, אך מייד התחרט. "לא, לא, אל תאמר דבר, אינני רוצה לדעת, אינני רוצה להיות מעורב! רוץ הביתה בחור! לא ראיתי, לא שמעתי. זכור, לא נפגשנו כלל, קדימה רוץ הביתה!"
"נכון," אמרתי לו. "מוטב שלא תהיה מעורב, להתראות מר רוזנשטוק". ומייד פניתי לרוץ, לפני שישנה את דעתו. רק הגעתי אל פתח הבית, פרצתי בצחוק גדול וגאלתי מעליי את כל המתח.
דמותו של מר רוזנשטוק חזרה ועלתה מדי פעם בפעם, כאשר נתקלתי באנשים כמוהו. לצערי, לעיתים קרובות במצבים שונים כושר העמידה בדרישות המצפון והמוסר מונח על המשקל ויש צורך בכוח של ממש על מנת להכריע את הכף.
המשך הפרק בספר המלא
