"הַמִּסְתּוֹרִי הַזֶּה הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹכִי"
באחד השירים מעידה הכותבת על עצמה:אֵיךְ עָבְרוּ יָמַי.אֵין לִי סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹת,אֵינִי שׁוֹמֶרֶת לוּחוֹת שָׁנָה, יוֹמָנִים
ועם זאת דומה כי החִיוּת הפנימית והרגשית של ספרי זיכרונות ויומנים טבועה בשירים. הם מזוקקים, פטורים מהרצף שכופים לוחות השנה ועולם המעשים הכרוך בהם. משוקעים בהם רחשי לב שתוהה על העבר, הווה אומר, חשבונם של חיים שידעו אובדן דרך, פצע, אבל, פיוס והתעלות. ההיזכרות בהם לעולם איננה רק כבדבר שתם ונשלם. היא נוכחת בהווה, גם אם לעיתים היא קשה מנשוא, בהקיץ ובחלום:
בִּזְכוּת הַשִּׁכְחָה
מַפְצִירָה בְּזִכְרוֹנִיהַרְפֵּה מְעַט.שְׁלַח אֲפֵלָה בְּהִירָהמָסַךְ עֲרָפֶללַחְצֹץ בֵּינִי לְבֵין פְּרָטֵי עָבָרשֶׁהֵם הוֹוֶה בְּרֶגַע הַיְּקִיצָה.זִכְרוֹנִי וְשִׁכְחָתִי שְׁלוּבִים אֶצְלִילִכְאוֹרָה.יוֹם זִכָּרוֹן כְּמוֹ מַעֲלִיב אוֹתִימָשָׁל זִכְרוֹנִי חוֹשֵׁד בִּי שֶׁאֶשְׁכַּח.שִׁכְחָה, אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי חֲכָמִים,מְבִיאָה לִידֵי שִׁחְרוּר.דְּבָרִים יְדוּעִים מִכְּבָר נִדְמִים כַּחֲדָשִׁיםבִּזְכוּת הַשִּׁכְחָה.
פּתוּכים כאן משיכה ודחייה, ערגה לזכור שאין מנוס ממנה, ידיעת המחיר שהיא גובה והכמיהה ל"שחרור" ממנה. הדיאלוג הפנימי הוא בסימן של דבר והיפוכו: "הַרְפֵּה מְעַט./ שְׁלַח אֲפֵלָה בְּהִירָה", אך לנוכחות הפנימית המורכבת של הזיכרון בהווה אין ולא כלום עם הזיכרון הרשמי, המאורגן, המוכתב על ידי עולם החוץ ולוח השנה.
לשיח החם, הכפוי והכואב לא אחת עם העבר נלוות שאלות ותהיות הרבה, עדות לעולם הערכי המתוח שבו מתנהל הדיאלוג הפנימי בין המשוררת לבין עצמה ובין התופעות הנדונות.
אפשר כי אלו הם הקולות של ה"תזמורת בגוף יחיד". "אֲנִי עֲשׂוּיָה מִשְּׁאֵלוֹת" נאמר באחד השירים, ובמקום אחר תחת הכותרת "אַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל" נכתב כי "וְאֵין קֵץ לַשְּׁאֵלוֹת./ עוֹד זֹאת נַעֲנֵית וְזוֹ בָּאָה [...] יְדִיעָה הוֹפֶכֶת זִכָּרוֹן/ זִכְרוֹנוֹת הוֹפְכִים שְׁאֵלוֹת". חרף התודעה המתדיינת בחומרה עם עצמה, הרי הזיקה אל הזולת היא מתוך הבנה וקשב.
השאלות מנוסחות לא אחת במושגים ממילון משפטי. בחלל התפאורה של בית הדין מעורבותה העמוקה של בעלת השיר "אֲשֵׁמָה אוֹ זַכָּאִית." תופסת מקום מרכזי. היא שואלת, חוקרת ונחקרת, עדה, קטגורית וסנגורית, פרשנית ושופטת.
לשאלות הנוקבות ביותר אין לה, ואולי גם לתוהים עימה, מענה "אֵיךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה נַעֲשֶׂה מָקוֹם אַחֵר." ("אַחֵר").
אי הידיעה והתהייה על המפליא, על החומק מהסבר ועל מה שאין ממנו מוצא הם הקרקע שעליה צומחת, כמו אצל רבים מאז ומעולם, תחושת הספק. זו תחושה שמתחזקת בחטיבת השירים שמופיעה באוסף זה לראשונה. ודוק: הכוונה להכרה בספק ולא לספקנות שמקורה בקטנות אמונה, שכן השירים פטורים מסרקזם, אירוניה, ניכור, וזלזול באמיתות ערכיות מקובלות. בשיר הנושא את השם "סָפֵק" נאמר כי הוא "מְקַנֵּן, מְנַקֵּר,/ מְעוֹפֵף בֵּין אֱמוּנָה לִכְפִירָה". הוא נתפס כתופעה היולית "כְּנֶצַח הַמַּאֲפִיל עַל מָה שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרָה". ניכר בשירים המתח בין אי הידיעה והצורך לפסוח על שתי הסעיפים לבין התודעה הצמאה לנקודת התייחסות בטוחה אחרי האובדן האישי והמצוקה שמעבר לאישי. המתח הזה מתקיים מתוך הנחה מובלעת שקיימת משמעות, גם אם היא נסתרת.
נאמר במקורותינו כי "אין שמחה כהתרת הספקות" ברוח הסבורים שהספק המרחף הוא מקור תוגה שמתיש את הנפש וממית אותה. אך בקובץ שלפנינו פני הדברים שונים. כאן דווקא הספק מחייה לעיתים את הנפש ומשמש מקור השראה שמניע את השירים. אי הידיעה, הלבטים וההיסוס הם גורם חיובי, עדות לרוח פתוחה וגמישה. הספק מצטייר באורח פרדוקסלי כביטוי לאמונה, לכוח היצירה ולסגולות האינטלקט, לאו דווקא בזכות המענה שהוא נותן לאובד הדרך ששרוי במבוכה. האפשרות לדו קיום עם הספק ועם מצוקות חיים אחרות מסתייעת כאן בזכות השימוש בלשון והברית הכרותה בינה ובין המשוררת. הואיל ו"אֲנִי מְכַבָּה אֶת כְּאֵבִי בְּמִלִּים" ("בעודי זוכרת") ו"הַמִּלִּים חַיַּי." ("כך האהבה"), הקורא מוצא בשיר "זְמַן, חֶמְדָּה וַעֲרָפֶל" את שמחת הפעילות הרוחנית גם כשהמילים עוסקות בעמום, באטום, בערפילי ובדו משמעי. המילה ב"עַל שְׂפַת עַצְמִי" מתמסרת לנזקקים לה כישות חומרית: "הַפֶּלֶא הַזֶּה. מִלִּים נִבְחָשׁוֹת/ נִבְלָלוֹת לְעִסָּה,/ מְבַקְּשׁוֹת שֶׁאָלוּשׁ אוֹתָהּ." ("הפלא הזה"). כוח המילים הופך גם את הספק האקראי והחלופי לנשלט: "מְנַסָּה לִבְרֹא בְּעֶזְרָתָן מַשְׁמָעוּת/ שֶׁאוּכַל בִּמְחִי יָד לְשַׁנּוֹתָהּ, אוֹ לְהָפְכָהּ". מכאן בקשת ה"מִתְגַּנֶּבֶת לִמְעָרַת הַמִּלִּים שֶׁבְּתוֹכִי [...] שֶׁלֹּא יִכְלֶה כּוֹחָן./ שֶׁלֹּא יִתַּם כּוֹחִי/ לִבְרֹא. לְהַבְדִּיל. לִקְרֹא בְּשֵׁם." ("מִשְׂחַק מִלִּים").
בשער הקרוי "מוצא המילים" יש אמון בטוהר הלשון. סגנונו רהוט, טבעי, קולח, לעיתים גבוה אך לא ארכאי. המשוררת שומרת על זיקה למסורת של השירה העברית ולעולם איננה "מקלקלת" את השפה או מעוותת אותה. היא לא "מענישה" את הלשון על מצוקות המציאות. האהבה ל"שפת עצמי" מכוונת את היד הכותבת גם כשהיא תוהה על דרכו של עולם ועל מה שאירע לארצה, גם כשלא מחוור לה לאן היא חותרת.
לסוגיות הלא פתורות ולכובד הקיום נלווים תקווה ומזור לנפש, הכמיהה להיות "כצפור במעופה". זו מייצגת, כמו אצל רבים בתולדות האומנות לדורותיה, את מבט העל, את שמחת התנועה במרחב שאינו יודע גבולות, את החירות להרחיק נדוד לפעמים אל הלא נודע: "תֵּן לְשִׁירְךָ לַחֲבֹר אֶל זִמְרַת הַצִּפֳּרִים/ הַמְּכִינוֹת כַּנְפֵיהֶן לְהַמְרָאָה אֶל עֵבֶר אִיתָקָה,/ אֶל עֵבֶר הַמָּחָר" ("בָּרֵךְ עַל הַמַּסָּע"). קיומן הקסום והחידתי של הציפורים מעסיק את המחברת תדיר: "תָּמִיד חוֹזֶרֶת אֶל הַצִּפֳּרִים", בחלום ובהקיץ. הן מתווכות בין הגבוה והנמוך, ארץ ושמים: "לִפְעָמִים אֲנִי צִפּוֹר/ בֵּין צַמָּרוֹת וְשָׁמַיִם," ("לִפְעָמִים אֲנִי צִפּוֹר"). זאת גם כשהן יוצרות ניגוד בין ההתעלות לבין הצמידות אל הגשמי: "לְעוֹלָם אֶקָּרַע בֵּין כְּנָפַי/ לְבֵין רַגְלַי וְכֹחַ הַמְּשִׁיכָה/ שֶׁל הָאֲדָמָה" ("תוֶךְ"). כל היקר לבעלת השיר "צִפּוֹר בְּתוֹכִי" מתקשר אל בעלי הכנף ובכלל זה גם האהבה ללשון, למילים, שהרי גם המילים, בדומה לציפורים "לֹא יִתְּנוּ לַפַּחַד/ לִגְבֹּר עַל תְּשׁוּקָתָן לָשִׁיר" ("מִלִּים נוֹדְדוֹת") לפי שאברי הגוף משולים בחלום ל"בַּעֲלֵי כְּנָפַיִם עֲשׂוּיוֹת מִמִּלִּים" ("עֵינֵי רוּחִי").
הרומן המתנהל עם החיים בקובץ שלפנינו ידע ימים מפויסים וימים קודרים. הוא אוצר בחובו אמונה בשפה ובפעילות הרוחנית שהיא מאפשרת, רגישות לזולת, אוזן קשובה לזמרת הציפורים השמחה. ובצד אלה – הספקות, הסתירות, החרדות, הזיכרונות. כולם חוברים אל "הַמִּסְתּוֹרִי הַזֶּה הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹכִי".
דוד וינפלד