הקדמה


כותרתו של ספר זה, “פטריוטים חסרי מולדת”, נשמעת פרדוקסלית, אך תופעה זו מוּכֶּרֶת היטב מן ההיסטוריה של העם היהודי: יחסו האמביוולנטי של עם ישראל לפזורותיו – אהבתם הנכזבת של היהודים למדינות אירופה שבהן נולדו וגדלו – היו לעול כבד על קיומה הלאומי של האומה. הדואליות הפסיכולוגית שנוצרה עקב הרצון להיות “נורמליים” כמו כולם, ועם זאת להישאר יהודים, נעשׂתה לַמִרקם האידאולוגי של רבים מיהודי אירופה. המוטו של תנועת ההשכלה היהודית שהגה יהודה לייב גורדון – “היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך” – נעשה לאתגר מורכב לעם שנחשף לדפוסי החיים באירופה של העת החדשה. פיתויי הנורמליזציה הביאו לירידה ברמת הנוגדנים הלאומיים בדמם של יהודי הפזורה, להתבוללות ובמקרים מסוימים גם לניתוק מוחלט מן היהדות בשֵם אידיאלים נעלים. מערכת החיסון הלאומית נחלשה. שוויון אמיתי או מדומה בזכויות ובאורח החיים בקרב העמים הילידים של הפזורה יצרו בעיה שמקורה בדיכוטומיה רוחנית: להיות כמו כולם – או להיות יהודים השומרים על ייחודם? להקפיד על המסורת, או לבטלהּ? השאיפה לכינון מולדת במקום מגוריהם, שבו הם מהווים מיעוט לאומי ודתי, הולידה אמביוולנטיוּת בתודעתו של ‘הפטריוט חסר המולדת’ היהודי: הוא שואף לחיות ‘חיים מיוחלים’ במקום ‘החיים המציאותיים’. הוא מפַתח משאלות־לב ורואה את הארץ הזרה כמולדת. הוא מתאר את חיי הבֵּן החורג כחייו של בֵּן חוקי. הוא מציג את המנטליות של האורח כַּמנטליות של המארח.


עיקרן של המסות הביוגרפיות שבספרי הוא הרהורים על השלכותיה של יציאת היהודים מן הגטאות והעיירות של תחום־המושב היהודי באימפריה הרוסית, על ניסיונותיהם לכבוש לעצמם מקום של כבוד בעולם הנוצרי או בעולם הסוציאליסטי. במסות אלה מתוארת השאיפה הסותרת־את־עצמה: לשַמֵּר את המורשת היהודית תוך ניסיון לוותר על היהדות. כאשר חדלה הקהילה היהודית להתקיים בימי ‘הסוציאליזם המפותח’ בברית המועצות, חלמו היהודים על שוויון־זכויות עם האוכלוסייה המקומית, שהייתה למעשה נטולת זכויות אדם. בדרך הפתלתלת לקראת יציאה מן המבוי הסתום של הקיום היהודי נולד סוג אנתרופולוגי חדש של יהודי: “יהודים למען כולם”: יהודים מעל לאומות ולדתות, המותחים ביקורת על העולם הבלתי־צודק, השואפים לשַפּרוֹ אך מדי פעם מזיקים לו, ורואים את הבעיה היהודית כקטנה ושולית בהשוואה לבעיות הכלליות של האנושות; הם היו לכוח המניע שמאחורי מהפכות ויוצרי חברות חדשות. ספר זה מוקדש לתיאור ספֵקות, חוויות, תקוות, ניצחונות ותבוסות של גיבוריו בשאלה הנשאלת במוּדע ובלא־מודע - השאלה היהודית. מאבקם של יהודי מזרח אירופה על מקומם בציוויליזציה האירופאית יצר וחשף תסביכים רגשיים של אלה השואפים לפרוץ כלפי מעלה משפל־המדרגה שבו הם נתונים למעשה. בעולם הישן החל להתגבש יהודי חדש, שהיה מוכן להכפיף את אישיותו הלאומית למען ה’נאורות’ והאמנציפציה, למען האידיאל האוניברסלי. היהודים יצאו מהגטו ומתחום־המושב תוך כדי חתירתם להיפטר ממורשתם הלאומית כפתרון לבעיית היהודים.


על מנת להמחיש את הבעיות הנדונות בספר בחרתי בכתיבת מסות, שכל אחת מהן היא חיבור ספרותי־היסטורי העומד בפני עצמו. אני יוצא מנקודת־הנחה שייתכן להדגים את ההיסטוריה באמצעות מחשבותיה ומעשיה של אישיות היסטורית דגולה. אפשר לומר שבמידה מסוימת שאלתי את שיטתו של הפילוסוף הגרמני וילהלם דילתיי (1911-1833), אחד הדוגלים ב’פילוסופיית החיים’ מבשרת האקזיסטנציאליזם, שראה בכתיבה הביוגרפית את הצורה הנעלה ביותר של מחקר הומניטרי. דילתיי ציין כי הפרט הוא לא רק אישיות ייחודית, אלא גם מושא של דימוי העולם שסביבו, ולכן ביוגרפיות של אישים בולטים מכילות מאפיינים המתארים גם את בעיות החברה, המדינה, התקופה, הלאום והשִכבה החברתית של הגיבור.


הגיבורים הראשיים של הספר הם הסופרים, המשוררים והאמנים היהודים היינריך היינה, ברתולד אאורבך, ליאון ייסל, שטפן צווייג, ארנסט ליסאואר, ליאון פויכטוונגר, בוריס פסטרנק, אירֶן נמירובסקי ויעקב גורדון; המדינאים והמהפכנים וַלטר רתנאו, קורט אייזנר ומויסיי אוריצקי; אנשי המדע זיגמונד פרויד, פריץ הַבֶּר, נילס בּוֹהר ונתן רוזן; המדען והמתנקש פרידריך אדלר; המשורר והמתנקש לאוניד קַנֶגיסֶר. במסות אלה אני מראה כיצד תכננו אישים אלה לפתור את השאלה היהודית או להימנע מלהשיב עליה. כל מסה ביוגרפית נכתבה כדיאלוג עם דמותהּ הראשית, ואינני יכול אלא להיות אסיר תודה לכל אחד מן האישים הללו על השעות המופלאות של ‘תקשורתם’ עִמָּדִי. יכולתי להיות במקום כל אחד מהם במצב הטרגי שבו מצא את עצמו ברגעים המכריעים של חייו, ואינני יודע כיצד הייתי אני נוהג במקומו. בכל המסות, להוציא אחת, מתוארים מומנטים הרי־גורל. המסה היחידה שבה אין גיבורים ולא מתרחשת טרגדיה היא “צחוק מבעד לדמעות”, המוקדשת להומור היהודי.


נוסף על הנושא המרכזי של הספר, “פטריוטים חסרי מולדת”, אני מביא בו את סיפורם של הפיזיקאים שנלחמו בנאציזם באמצעות ‘הקנוניה היהודית’ כביכול נגד פצצת האטום הנאצית – “הגרעין היהודי של הדרמה האטומית”, והחומר האוטוביוגרפי־למחצה שב”לחיצת יד אחת לאלברט איינשטיין”.


תודתי מקרב־לב נתונה לאשתי אִינָה, שהייתה הקוראת והמבקרת הראשונה של יצירותַי. היא האמינה ביכולתי ככותב מסות ואִפשרה לי לעסוק בפעילות כה מאומצת ורחוקה ממקצועי. פרסמתי שמונה ספרים בנושאים אלו בשפת אמי, רוסית, ויום אחד חשתי צורך לחלוק את מחשבותַי עם קורא ששפת אמו עברית, שהיא שפת אבותַי וילדַי. ילדַי אריאל ודינה לקחו חלק פעיל בהכנת הספר, אף על פי שבעיות הגלות והאנטישמיות זרות להם. אני אסיר תודה להם על הסבלנות ועל שיתוף הפעולה שגילו.


על המחבר: אלכס גורדון, יליד קייב (אוקראינה הסובייטית, ברית המועצות), רכש את השכלתו האקדמאית באוניברסיטת קייב, במכון לפיזיקה של האקדמיה למדעים של אוקראינה ובטכניון: מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, שם היה ד”ר לפיזיקה. הוא עלה ארצה ב־1979 ושירת בצה”ל שירות מילואים ביחידה קרבית במשך 13 שנים. כיום הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס) בפיזיקה בפקולטה למדעי הטבע, באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית לחינוך אורנים. הוא חיבר 8 ספרים וכ־600 מאמרים ופרסם ב־79 כתבי עת ב־14 מדינות ברוסית, עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית.


בעברית התפרסמו מאמריו בעיתון הארץ ובכתבי העת עיתון 77, יקום תרבות, קו נטוי ורוח אורנים; בלועזית התפרסמו מאמריו ב־ Jewish Literaty Journal (USA), Jewish Fiction (Canada), Mosaic (USA), American Thinker (USA), San Diego Jewish World (USA), The Curator Magazine (Israel), Jewish Women of Words (Australia)., Arc Jewthink (United Kingdom), בגרמנית: Jüdische Zeitung ו־ Jüdische Rundschau (ברלין), בצרפתית: Alliance (פריז).


א


נטל של ציפיות גבוהות, או קלֶפּטוֹפַּטריה


‘קלֶפּטומניה’ היא ביוונית דחף חולני לגניבה, ‘קלֶפּטוקרטיה’ היא שלטון גנבים, ‘קלֶפּטופַּטריה’ היא גניבת מולדת מעַם מסוים: שלילת ההשתייכות־למדינה מאנשים שנולדו וגדלו בה, מאנשים שספגו את תרבותה, מאנשים ששפת אמם היא שפת האומה הדומיננטית במדינה.


לאחר מלחמת העולם השנייה היו יהודי ברית המועצות משוכנעים כי הניצחון במלחמה הוא גם ניצחונם וכי המלחמה ההיא, שנקראה ‘מלחמת המולדת הגדולה’, או ‘המלחמה הפטריוטית הגדולה’, היא פטריוטית גם עבורם. בשנים הקשות שלאחר המלחמה פינו הציפיות הגדולות שטיפחו היהודים לאחר הניצחון האדיר במלחמה את מקומן לאכזבות גדולות. לי לא היו ציפיות מתוצאות המלחמה ולא יכולתי להתאכזב מהן, מכיוון שנולדתי בקייב שנתיים לאחר סיום המלחמה ההיא, ב־14 ביולי, הוא יום כיבוש הבַּסטיליה, החג הלאומי של צרפת. יש לי קשר מיוחד לצרפת – סיפורים משפחתיים, שנים ארוכות של עבודה מדעית בארץ זו, השפה שלמדתי בילדותי ושהייתה כמעט שפת־האֵם של יקירַי. לחלק מבני משפחתי הייתה צרפת בבחינת מולדת שנייה; לחלק מהם הפכה השפה הצרפתית לשפת תקשורת חשאית בברית המועצות. סבתי דיברה צרפתית עם אבי. דיאלוג בשפה זו היה להם אמצעי־הגנה נוח מפני מאזינים לא רצויים. קולות שנשמעו בילדות נשמעים לעתים קרובות מאוחר יותר באופן לא־רצוני, לא־צפוי ולא תמיד הרמוני. אבי ואחיו, דודי, הקריאו זה לזה משיריו של המשורר הגרמני היינריך היינה בשפתו. הם עשו זאת בשקט, כדי שאנשים מבחוץ לא ישמעו את השפה שלפני כמה שנים נקשרה לאויב הנאצי. לעיתים רחוקות דיברו בשפת־האֵם של המשורר, והעדיפו את השפה שבה דיבר היינה בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו בפריז. הם רצו להסוות את עצמם ולהתגונן מפני העולם הזר. הם לא רצו לדבר יידיש, שפה שרבים הבינו אותה, אלא צרפתית – שפה שבה דיברו עם אמם למן ילדותם. רק לא לשוחח בשפת הגטו ועיירות תחום־המושב היהודי לשעבר, אלא בשפה המלודית והיפה שבה העדיפו לדבר האריסטוקרטים הרוסיים. אבי ודודי חשו כמיהה להרגיש כבני אדם שווי־ערך ומכובדים בעת שסביבם התחלף מסע־רדיפה אחד בשני: פרשת ה’קוסמופוליטים’ שהכתה באבי ובדודתי; ההוצאה להורג של חברי ‘הוועד היהודי האנטי־פשיסטי’; הכחדת משוררים, סופרים ושחקנים דוברי יידיש, ‘פרשת הרופאים היהודים’, ה”רוצחים בחלוקים לבנים”, שדיכאה את דודי מכיוון שאשתו הייתה רופאה. ב־8 במרס 1949 הוכרזו אבי, יעקב גורדון, פרופסור לספרות באוניברסיטת קייב, ואחות־אמי לאה חינצ’ין, פרופסור וראש המחלקה לתולדות המוזיקה הרוסית ודיקנית הפקולטה לזמרה באקדמיה למוזיקה בקייב, כ”קוסמופוליטים חסרי שורשים” ופוטרו מעבודתם. שניים מארבעת בני משפחתנו הבוגרים איבדו את פרנסתם, היו טרף לרדיפות חוץ־משפטיות, לגינויים בעיתונים ובאסֵפות־עמיתים וגורשו מקייב עירם. אז החלו נדודיהם. כל אחד מהם החליף שבע ערים. חיי־המשפחה שלהם נהרסו והקריירה המקצועית שלהם נפגעה קשות. אחרי 1949 לבשה דודתי לאה במשך כמה שנים בגדי אֵבֶל שחורים לזכר הדיכוי ב־8 במַרס. כשבֵּרכו אותה ב’יום האישה הבינלאומי’, היא נרתעה כי נזכרה בשאט נפש בהשמצות שהוטחו בה באקדמיה למוזיקה בקייב, בהשפלות שהיו מנת־חלקה עת הודחה מתפקידי הפרופסור, ראשת המחלקה למוזיקה רוסית ודיקנית הפקולטה לזמרה. הדודה איבדה את מקום־עבודתה האהוב, נותרה בלי אמצעי מחיה ונאלצה לפתוח בחיים של חוסר ודאוּת הרחק מעיר הולדתה, משפחתה וידידיה.


צרפת מילאה תפקיד חשוב בחיי האדם שחרץ את גורלו של אבי: המשורר הגרמני היינריך היינה, שאת יצירתו חקר אבי כל חייו, מצא מקלט בצרפת; אבי פרסם כמה ספרים על היינה ברוסית, בגרמנית וביפנית. בשנת 1998, כאשר עבדתי בגרמניה, לקחתי את בני לבית ברחוב בולקרשטראסה 53 בדיסלדורף, הצבעתי על דלת הבניין ואמרתי: “כאן נולד וגדל אדם שהרס את חיי המשפחה של הוריי – באשמתו איבדתי את אבי”. הארי היינה (את השם יוהאן היינריך קיבל בעת הטבילה לנצרות הלותרנית בשנתו העשרים ושבע) נולד ב־13 בדצמבר 1797. אבי נולד ב־14 ביוני 1913. אבי ואני נפרדנו לאחר שאבא נפל קורבן לרדיפת ה’קוסמופוליטים’ בשנת 1949. הוא הוכרז כ”סוכן של מודיעין זר” (לא צוין באיזו סוכנות ביון שירת כביכול), פוטר מעבודתו וגורש מקייב. אמי ואני נשארנו בקייב עקב הֶעדֵּר־הוודאות בנוגע לסיכויו של אבי למצוא עבודה בעיר אחרת. בתחילת שנות התשעים פרסמתי את האוטוביוגרפיה של אבי “וידוייו של סוכן מודיעין זר”. אבי ניהל חיים כפולים כיהודי שרצה להיות כמו כולם, אך נבצר ממנו לעשות זאת.


אחד האנשים השנונים ביותר באירופה, היינריך היינה (1856-1797), ניהל בשעתו חיים כפולים של גרמני ויהודי. היינה היה אהוב ושנוא כאחד על שני העמים שאליהם השתייך. הגרמנים אהבו את הליריקה שלו ולא אהבו את שירתו הפוליטית. היהודים אהבו לצרף את גאונותו לרשימת היהודים המפורסמים ולא אהבו את התנצרותו ללוּתֶרניוּת, שעליה התבדח לעיתים קרובות: “מה אתה רוצה? גיליתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להשתייך לאותה דת כמו רוטשילד מבלי להיות עשיר כמוהו”. היינה היה דוקטור למשפטים. המשורר הגרמני הוטבל כדי להשיג משׂרת עורך דין, אך גרמניה לא העניקה לדוקטור למשפטים היינריך היינה את הזכות לטפל בחוקיה, והוא החל לתאר את עוונותיה. אוניברסיטת לודוויג־מקסימיליאן במינכן החליטה שהיינה אינו ראוי להיות פרופסור לספרות גרמנית, והוא הפך לאחד היוצרים של ספרות זו.


להיינה הייתה השקפת עולם מיוחדת על מדינתו: הוא האמין שגרמניה והגרמנים מתנוונים. בעוד שהֵגֶל ראה בפרוסיה את המדינה האידיאלית (וקבע שהיהודים שיצרו את הנצרות חייבים להֵעָלֵם מן העולם מכיווון שהדת החדשה היא אוניברסלית ורבת־תבונה הרבה יותר מן הדת העתיקה), סבר היינה כי גרמניה היא ארץ נחשלת וריאקציונית. נפוליאון היה אלילו של היינה, אף על פי שהמשורר ידע שהיהודים אינם מכירים באלילים. את כיבוש מדינת ריין־וסטפליה בידי צבא נפוליאון קידם היינה בברכה וראה את דיסלדורף כעיר משוחררת מן הלאומנות הגרמנית הפרימיטיבית.


גם לאבי הייתה השקפת־עולם משלו: הוא התייחס ליהודים כמו ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי (1975-1889), שראה בהם עם מאובן. הכֶּשֶל בהיסטוריה של טוינבי נראה לאבי כקשור למקרהו של הביולוג השוודי, אבי הסיסטמטיקה של עולם החי והצומח, קרולוס לינאוּס (קרל פון לינֵה, 1778-1707) שהתנגד לתורת האבולוציה. לאחר שסיווג את כל הצמחים וכל בעלי החיים הידועים לו – שהיו קיימים מאז ומתמיד, לדעתו – ראה יום אחד, תוך כדי הליכה, חרק שקיומו סותר את סיווגו ותואם את משנת האבולוציה. מה עשה המדען פון לינה? הודה בטעותו? תיקן את דעותיו? לא, הוא ריסק את החרק! מה עשה טוינבי כשהבין שלפי התיאוריה שלו היו היהודים צריכים להֵעָלֵם במאה השנייה לספירה, אלא שהם לא נעלמו? הוא הכריז עליהם כתוצר של התאבנות ההיסטוריה.


מה הקשר בין היינה לאבי? בסוף שנות ה־40 למאה העשרים פרסם אבי כמה מאמרים והגן על עבודת הדוקטורט שלו, שנסבה על השפעתו של היינה על שירת המשוררת האוקראינית לָסיה אוקראינקָה (1913-1871). למרות שאוקראינקה עצמה כתבה על השפעה זו ותרגמה כמאה משירי היינה מגרמנית לאוקראינית, אבי הוכרז כ”קוסמופוליט חסר שורשים” בטענה שהמשורר הזר, ה”בורגני”, היינה לא היה מסוגל להשפיע על המשוררת האוקראינית הלאומית. בזיכרונותיו כתב אבי: “היינה התגלה כעקב אכילס שלי. במאמרים שהוקדשו לי, פאתוס ההוקעה של היינה ושלי היה קצת יותר מתון, אך בהצהרות בעל פה הוא היה חזק מאוד. אף סופר־נואם אחד לא שכח להזכיר כי היינה היה יהודי וכי העזתי לדבר על השפעתו של משורר גרמני מ’דרגה שלישית’ על המשוררת הגדולה לסיה אוקראינקה: “היינה יקר לו, אך המשוררים הלאומיים שלנו זרים לו”. המשורר האוקראיני שׂונא־היהודים המובהק, ליובומיר דמיטרקו (1985-1911), כתב: “אחד השותפים והתומכים הפעילים בקבוצה הראשית של הקוסמופוליטים המזיקים היה האֶסתֶט והקוסמופוליט התוקפני י. גורדון”. דמיטרקו דרש לסלק מאוקראינה את כל ה”חִדקוניתָנים” שאליהם משתייך אותו י. גורדון. לכאורה דיבר על אחת החיפושיות המזיקות שראשן המוארך דומה לחדק, אך היה זה ברור שכוונתו לאף היהודי הארוך. בספרו של הסוציולוג האוקראיני מיכאיל מיצל נמצא אישור מפי מצ’יכין, מזכיר ועד המפלגה הקומוניסטית באוניברסיטת קייב מיום 24 במַרס 1949, ובו המסקנה: “גורדון, הקוסמופוליט הפעיל, השמיץ את שירתהּ של לסיה אוקראינקה וזלזל בתפקידה כמשוררת לאומית”. אבא נהג באומץ. באחד העיתונים האוקראיניים נכתב: “רק גורדון בחוצפתו לא הודה בהאשמות שאותן העלה נגדו העם”. שאר ה’קוסמופוליטים’ הודו באשמה, אך זה לא עזר להם: האשימו אותם בכך שהודאתם בחטאיהם לא הייתה כנה. אבא פוטר מאוניברסיטת קייב, ממערכת כתב העת הספרותי “מולדת” וממכון התיאטרון ונאלץ לחפש עבודה הרחק מקייב – בצ’רנוביץ, בבּוּכָרָה, בדוּשַנבֶּה; מאוקראינה הוא גורש לאסיה התיכונה הרחוקה. היו לו שני פגמים מוּלָדים - מום בלב ויהדות.


הרשויות לא טעו בגַנותן את אבי כקוסמופוליט. הוא באמת היה קוסמופוליט והיה גאה בכך. אף על פי שאבי ידע שהוא קוסמופוליט, הוא מיהר להוכיח לשלטונות את ההיפך. הוא ניצל מהשמדה סופית בזכות אותו אדם שבגינו נקלע למצבו המסוכן – היינה. היינריך היינה, הקוסמופוליט בה”א הידיעה, גויס להסרת ההאשמה בקוסמופוליטיות מאבי הקוסמופוליט. הכיצד? התברר שקרל מרקס היה ידידו של היינה, ולנין העריץ את שירתו הכמעט־מהפכנית. בשנת 1844, ביום הולדתו הארבעים ושבע של היינה, פרסם פרידריך אנגלס בעיתון אנגלי את ההודעה הבאה: “המשורר הגדול היינריך היינה הצטרף אלינו ופרסם אוסף של שירה פוליטית המטיפה לסוציאליזם”. ייחוסו של היינה למהפכנים הסוציאליסטים היה הגזמה של אנגלס בן העשרים וארבע; להיינה – משורר, עיתונאי, סַטיריקן – מעולם לא הייתה תיאוריה או תפיסה חברתית, והוא לא הצטרף לשום תנועה פוליטית. אך באותן שנים נעשו ניסיונות להציג את היינה, שהיה סטודנט של הֵגֶל באוניברסיטת ברלין, כ’מגשר’ בין הֵגֶל למרקס; ניסו להפוך אותו ליוחנן המטביל של ישו־מרקס. היינה היה בעל אישיות מורכבת ועמוקה מכפי שניתן לצייר אותו בצבע אחד בלבד – בצבע האדום. בעזרת הציטוטים מכתבי מרקס, אנגלס ולנין הצליח אבא להוכיח כי היינה היה משורר מהפכן, גדול מספיק כדי להשפיע גם על המשוררים הלאומיים של רפובליקות ברית המועצות. לאחר חודשים של ניסיונות להוכיח את חַפּוּתוֹ למוסדות הקומוניסטיים המרכזיים במוסקבה קיבל אבי תעודה, המצהירה שאינו קוסמופוליט!... בזיכרונותיו הוא כותב כך על אירוע זה: “חבר יקר, זיכרונותַי יגיעו אליך בצורה זו או אחרת אף על פי שבניגוד לעמיתיך, שאֵרי־בשׂרך, מוריך ומורי־מוריך לא הצטיידת באישור שאינך קוסמופוליט. נראה שלאף אחד מ־180 מיליוני האזרחים הסובייטים אין אישור כזה. הוא נמצא רק אצלי”. ב־28 באוקטובר 1949 הנפיקה מועצת השרים של הרפובליקה האוקראינית הסובייטית לאבי מסמך רֶהבּיליטַציה, שהצביע על המסקנה הבאה: “במאמרי־הביקורת של י. גורדון ובשאר יצירותיו ניכרת השאיפה להפיץ את הישגיה של הספרות הרוסית והסובייטית, לעזור לסופרים ומשוררים צעירים בהעלאת דבריהם על הכתב, בפיתוח הפטריוטיות הסובייטית ובתיאור גבורתו של העם הסובייטי ושל גיבורי העבודה הסוציאליסטית. לאור האמור לעיל סבורה המועצה כי ד”ר י. גורדון, למרות כמה טעויות חמורות שנפלו בעבודותיו, יכול ללמד במחלקות לספרות במוסדות להשכלה גבוהה, שכֵּן אין בהן תוכן אנטי־פטריוטי או קוסמופוליטי”. אבא קיבל את התעודה יוצאת־הדופן הזאת, אבל הסתיר מן השלטונות את דעתו של היינה על הקומוניסטים. בשנת 1855, בהקדמה למהדורה הצרפתית של ספרו “לוּטֶציָה”, כתב היינה: “אם הרפובליקנים הציגו נושא עדין עד מאוד לכַתַּב העיתון ‘אוגסבורג’ (היינה עצמו – א.ג.), הציגו הסוציאליסטים נושא רגיש עוד יותר, או הבה נקרא למפלצת בשמהּ האמיתי – הקומוניסטים. למסקנה שהעתיד שייך לקומוניסטים הגעתי בפחד ובחרדה אינסופיים. [...] אכן רק בשאט־נפש ובאֵימָה אני חושב על התקופה שבה יעלו האיקוֹנוֹקלַסטים הקודרים הללו לשלטון”. האישור שקיבל אבי נראה אפוא כמו נס. הצלתו הייתה נפלאה. ואז נפוצו שמועות שהסופר הנודע איליה ארנבורג הוא זה שחולל את הנס. אבי באמת נפגש עם ארנבורג בביתו של זה האחרון במוסקבה בקיץ 1949; עם זאת ברור מהספר האוטוביוגרפי של אבי כי ארנבורג אפילו לא אִפשֵר לו לספר על רדיפתו: “טוב, פרופסור [...], טוב שלא סיפרת לי שום דבר על ההיסטוריה שלך”, אמר. אמנם שמו של ארנבורג יצא לתהילה בברית המועצות באותה עת, אבל הוא חשש מאמצעי האזנת־הסתר שה־KGB שתל לבטח בביתו ובסביבתו. למעשה הודה לאבי על כך שלא פירט את סבלותיו ולא השמיע הערות אנטי־סובייטיות שהיו מסַכּנות אותו.


נראה שהתעודה הזאת, היחידה מסוגה, החזירה את אבי לקייב. אך התברר שלא מוכנים להחזירו לעבודה בבירת אוקראינה. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה בקוסמופוליטיות, שממנה אכן הצליח אבי להתנער: הוא הביא ממוסקבה תעודה שהעידה בו שאינו קוסמופוליט, אבל לא הביא אישור לכך שהוא אינו יהודי, אישור שהייה להיינה לאחר טבילתו לנצרות. היינה לא מצא עבודה כעורך דין בגלל דעותיו הפוליטיות ונאלץ להגר מגרמניה לצרפת; אבי לא הצליח להשתקם בעבודה בקייב ונאלץ “להגר” לפריפריה בגלל הכתם הבלתי־מחיק של יהדותו. אחרי שנתיים של גלות בצ’רנוביץ, שם עקבו אחריו והקליטו את הרצאותיו בטייפ, הגיע אבי בסופו של דבר לאסיה התיכונה, שהפכה לו למעוז החופש, הסובלנות והבינלאומיות – בדומה למה שהייתה צרפת להיינה אהובו. אולם המהפכה האסלאמית בטג’יקיסטן הרסה את סיפורו האסיאתי המופלא והביאה אותו למוסקבה. אבי כתב כמה ספרים על היינה; חלקם ראו אור במערב גרמניה וביפן. אחד מהם התפרסם בדיסלדורף, עיר הולדתו של המשורר – ובשפת אמו (1982). אבי נפטר ב־17 בפברואר, ביום מותו של אלילו.


סופרים יהודים שמותגו כ”קוסמופוליטים” התנתקו מן העם היהודי. בהיותם יהודים מתבוללים שהתמסרו לתרבות הסובייטית הפכו לפטריוטים של ברית המועצות, מומחים לספרותן ולאמונתן של הרפובליקות הסובייטיות שבהן חיו. הם היו אנשים משכילים, ידענים אמיתיים שהתלהבו מעיסוקיהם והיו מסורים להם בכל מאודם. מולדתם הסוציאליסטית, שאותה ואת אמנותה אהבו בלב שלם, נשללה מהם. ‘האורחים הלא קרוּאים’ נדרשו להוריד את המסכות ולהפסיק להעמיד פנים שהם עובדי התרבות הלאומית. הם הפכו לאנשים נטולי מולדת, חסרי שורשים. הזכות לייצג נאמנה את אמנותם של עמי ברית המועצות נשללה מהם. ‘הקוסמופוליטים חסרי השורשים’ התיימרו להציג, לדעת הרשויות, את ‘האמנות הזרה להם’ ו’זיהמו’ את החשיבה הסוציאליסטית ה’טהורה’, ה’אמיתית’ של עמי ברית המועצות. השלטונות האינטרנציונליים של ברית המועצות ויתרו על האינטרנציונליות שלהם, ומאינטרנציונל־סוציאליסטים הפכו לנציונל־סוציאליסטים. סוציאליסטים שעל פי הגדרתם היו חייבים להיות אינטרנציונליסטים, פרולטרים בינלאומיים, הפכו בברית המועצות לבעלי האמת היחידה ולמועמדים ל’שלטון הצודק ביותר עלי אדמות’, קרי ל’ולדימירים’ (ברוסית ‘ולדימיר’ הוא מילולית ‘שליט העולם’). השליט הראשון של רוסיה הסובייטית, ולדימיר לנין, הכריז על כיבוש העולם באמצעות “המהפכה הסוציאליסטית הקבועה”, כלומר מהפכה סוציאליסטית המתרחשת בהדרגה כתגובת שרשרת בכל מדינות העולם. הסוציאליסטים ‘הבינלאומיים’ הסובייטיים, שהשליכו מעליהם את נטל הבינלאומיות, הפכו לסוציאליסטים לאומיים, לנציונל־סוציאליסטים, משום שטענו ליתרונו של ‘העם הסובייטי’ על פני כל הלאומים, ואילו היהודים נתפסו לעיתים כ’אומה אנטי־סובייטית’, ולעיתים כ’עם לא־ידידותי לברית המועצות’, כאומת אזרחים מן הדרגה הנמוכה ביותר. בעת הקמפיין של רדיפת הקוסמופוליטים לא האשימו שלטונות ברית המועצות את מתנגדי המשטר המתנכרים לתרבות הסוציאליסטית, אלא האשימו את הדם היהודי, בדיוק כמו הנאצים. המושג ‘קוסמופוליטים חסרי שורשים’ לא היה מדויק: הקוסמופוליטיות קשורה בדרך כלל לפתיחוּת מחשבתית, סובלנית ומתנגדת ללאומיות. בשנות ה־40 למאה העשרים היו היהודים אנשי התרבות והאמנות, אניני טעם, ידענים ופטריוטים של האמנות המקומית, אך נעקרו משורות בוני התרבות הסוציאליסטית. על כן הם לא היו “קוסמופוליטים חסרי שורשים”, אלא “פטריוטים חסרי שורשים”, “פטריוטים חסרי מולדת”. גנבו מהם את מולדתם. לתופעת הגניבה הזאת אפשר לקרוא “קלֶפּטוֹפַּטרִיה”.