שרה
לידתה של אחותי הקטנה הסעירה את חיי. עד אז הייתי בת יחידה להוריי, ללא בעיות מיוחדות – נסיכה מפונקת, במיוחד עבור אבי. אולם, השם שניתן לאחותי, "אֶמֶה" (אהובה), עורר בי תהיות רבות. מדוע הוריי לא נתנו לי אותו? הייתי פחות אהובה? אימי סירבה להסביר לי את מקורו של שם זה. בעומק נפשי הייתי מוצפת תהיות ומוצפת רגשות מעורבים.
הייתי אז בת שתיים עשרה, והחיים בבית השתנו מקצה לקצה. חסל סדר הארוחות המשפחתיות. אבי החל למלא את המקרר במנות של אוכל מוכן: פיצות, המבוגרים, גבינות, ירקות ופירות. הוא הרבה לשהות מחוץ לבית וכשהיה שב מוקדם יחסית, הוא נהג לקחת אותי לארוחות במסעדה.
אהבתי מאוד סושי, שאמנם היה נדיר עד אז, אך אבי גילה אותו במהלך ביקוריו התדירים ביפן. הוא אף לימד אותי את השימוש במקלות אכילה. אימי העדיפה בדרך כלל להישאר לבד בבית עם התינוקת שלה. היא גם לא הרשתה לי לקחת אותה בידיי. "אני פוחדת שתחמוק מזרועותייך", נהגה לומר.
לפני ההיריון, אימי נהגה להיעדר לעיתים קרובות. היעדרויותיה הנשנות עלו בזיכרוני. היא הייתה יוצאת מהבית מוקדם בבוקר וחוזרת בערב, חיוורת, תשושה וטרודה. אבי ליווה אותה בכל פעם שהתאפשר לו. מאוחר יותר, נודע לי שהיא ניסתה בנחישות להרות באמצעות הפרייה מלאכותית. כשסוף סוף הצליחה, היא הייתה מרותקת רוב הזמן למיטה, בעיקר במשך שלושת החודשים הראשונים להריון. למזלנו, הייתה לנו עוזרת בית שבאה בכל יום, טיפלה בבית ועזרה לאימי, ככל האפשר, בהכנותיה לקראת הלידה.
אימי הייתה בת בכורה למשפחה יהודייה-תוניסאית והיו לה עוד שלוש אחיות ושני אחים. עם עינייה הכחולות וצבע עורה הבהיר היא לא דמתה לאף אחד מהם. משפחתה הגדולה הייתה מלוכדת, מלאת שמחה ואהבה חגיגות. לעתים, דיברו האחיות ביניהן בערבית. בחברתן, אבי נראה כאילו בא מעולם אחר. הוא דיבר מעט, היה תמיד שקוע במחשבותיו ונראה בדרך כלל מנותק. 'אברום' כפי שכולם כינו אותו היה מבוגר בעשרים ושתיים שנה מאימי. הוא מעולם לא דיבר על עברו. ידעתי רק שהיה בן יחיד להוריו שניספו עם שארית בני משפחתו במחנות הנאצים.
מספר ימים לאחר הגעתה של אֶמֶה לביתנו קיבלתי את המחזור החודשי הראשון שלי. לא ידעתי דבר על גיל ההתבגרות ואימי לא העלתה בפניי מעולם את הנושא.
למזלי, חברה מהכיתה שהתנסתה בזה חודשים קודם לכן ליוותה אותי. טיפות הדם הראשונות הן תמיד מקור לייסורים עבור נערה צעירה שמגלה לבדה שהיא עומדת להפוך לאישה.
היה זה ביום בו נפל ה-סְקָד הראשון בקרבת תל אביב, ששיגרה עירק לישראל עם תחילת מלחמת המפרץ הראשונה. לעולם לא אשכח את התאריך הזה. אבי היה אחוז חרדה וחשש לסוף המפעל הציוני... נראה היה שמלחמה הזו עוררה אצל אבי את הזעזועים הפנימיים הקשים ביותר. הוא לא היה מודע למצב שלי, ממילא זה לא היה אמור להיות עניינו. למרות המלחמה, השינויי שחל בי העסיק אותי מאוד. השוויתי את מצבי לסטירה שאימהות נהגו לתת לבנותיהן ביום קבלת המחזור הראשון שלהן. על פי המסורת הצרפתית, סטירה זו אמורה להיות האחרונה מאחר שהילדה הפכה לבוגרת.
אבי המשיך לחגוג את יום הולדתי כמדי שנה בקול תרועה. לא אהבתי את האירוע הזה, גם לא את אורחיו. שנאתי את מבטיהם של קרוביי המשפחה שלי. לחישותיהם ומבטיהם הסקרניים ומלאי הרחמים הפריעו לי. חוץ ממַרְטִין, אחת הדודות שלי, שדווקא הפגינה כלפיי חמלה מופרזת. היא אף דרשה זאת מילדיה, מה שהציק לי עוד יותר. נמנעתי מלהזמין חברות מהכיתה לחגיגת יום הולדתי, משום שהחגיגה ממילא הייתה כולה של הוריי. סבלתי, עד שבגיל ארבע עשרה דרשתי את ביטול האירוע המעיק הזה.
***
היות ונולדתי בחודש יולי, חגיגת יום ההולדת שלי הפכה לחלק מחופשת הקיץ. בגיל חמש עשרה, הורי שלחו אותי בפעם הראשונה לאנגליה למשך הקיץ. בבית הארחה קרוב למנצ'סטר ביליתי שלושה שבועות במסגרת תוכנית ה-סַמֵר סְקוּל. נשלחתי לשם כדי לשפר את האנגלית שלי, אך למעשה, הכיתה הייתה כמעט כולה פרנקופונית כך שדיברנו בינינו לרוב בצרפתית. לשמחתי, השיעורים ניתנו על ידי מורים אנגליים, כך שבכל זאת למדתי משהו.
היינו כעשרים תלמידים שבאו מצרפת, בלגיה, שוויץ, קנדה ושניים או שלושה מגרמניה. כולם בגיל ההתבגרות וממשפחות אמידות. הוריהם של אחדים היו גרושים, ואחרים היו בעלי משפחות מורכבות. האווירה החברתית מחוץ לשיעורים לא נעמה לי ובכל זאת רציתי שהשהות תתארך. הייתי זקוקה ליציאה מסיר הלחץ המשפחתי. התאים לי מאוד להיות מרוחקת מאימי ומעיסוקיה האובססיביים.
כאן, הכרתי את סֵלִיה, נערה משוויץ הפרנקופונית. כמוני, היא הייתה רזה לא גובהה מדיי ונראתה כמו שחיינית מקצועית. שערה היה בלונדיני וקצר ועיניה היו כחולות. היא תמיד לבשה חולצות טריקו צמודות לגוף. בניגוד אלי, שדיה היו שטוחים, בעוד ששלי היו דיספרופורציוניים ביחס לגופי, מה שגרם לי לאי נוחות. אולם, היה לנו הרבה מן המשותף, בעיקר אהבת הטבע. נהגנו לטייל שעות ארוכות, בגינות ובפארקים של האזור. התלמידים שאהבו מוסיקת רוק, לא החסירו אף קונצרט של הלהקות המקומיות. הנערים, שהיו עדיין ילדותיים, העדיפו את משחקי הביליארד והכדור רגל שולחן שהוצבו בלובי של בית המגורים.
כבת להורים גרושים, סליה חלקה את חייה בין ביתה של אימה לבין זה של אביה. אימא שלה, שהייתה רק בת 19 כשילדה אותה, נהגה לצאת לבלות לעיתים קרובות בערבים והייתה עסוקה בכיבוש לבבות. כשסליה הייתה אצלה, היא הרגישה בודדה. אצל אביה, היא נאלצה להתמודד עם שני בניה של בת זוגו. אחד מהם היה בן גילה. הוא דחה אותה ומירר את חייה. להבדיל מאבא שלי, שלפחות העניק לי תשומת לב ואהבה כשהיה בבית, אביה היה אדיש לחלוטין כלפיה. הוא התגורר אצל בת זוגו, והיה למעשה תלוי בה. בהשוואה לסליה, הייתה לי תחושה שחיי היו טובים יותר, בעיקר יציבים יותר.
גרנו ב-נוֹיִי סוּר סֵין, עיר שקטה ובורגנית. ליתר דיוק ב-אִיל דֵה לַה זֵ'ט. אהבתי להימלט אל תוך הצמחייה הסבוכה שמילאה רובע יוקרתי זה. הייתי מתבוננת שעות ארוכות בספינות התיור ובסירות ששטו על נהר ה-סֵין. ישבתי תמיד על ספסל מבודד ונהגתי להקשיב באוזניות לשירים צרפתיים בנגן המוסיקה שלי. בַּרְבַּרַה, וְרוֹנִיק סַנְסוֹן ומִישֵׁל בֵּרְזֵ'ה היו בין הזמרים המועדפים עלי.
בימים שטופי שמש, צפיתי בדייגים שהחזיקו בחכתם שעות ארוכות. בסתיו, עקבתי אחר הציפורים שנדדו אל עבר יבשות חמות יותר. התרשמתי מריקוד המעוף האחיד שלהן כשחגו מעל הפארק. הצטיידתי לפעמים במשקפת כדי להתבונן בהן. ממש כמו צפרית. הן נראו לי מפוטמות יותר בעת חזרתן באביב. נראה שהן נהגו לאגור שומן שהיה אמור להעניק להן את הכוח הדרוש להשגת יעדן הרחוק.
עם שובי הביתה, נהגתי להתבודד בחדרי, בעיקר כשנכחו אורחים בבית. מצבי הרוח של גיל ההתבגרות הפכו אותי לבלתי צפויה ומראה גופי שהפך יותר ויותר נשי הדגיש עוד יותר את אי הנוחות שחשתי.
ככול שאחותי גדלה הקנאה שלי הלכה והעצימה את סבלי. היא דמתה יותר ויותר לאימי ולא היה דבר משותף ביני לבינה, שום דמיון משפחתי שיאפשר לי להרגיש קרובה אליה. היו לה עיניים כחולות כמו אלה של אימי. שלי היו חומות עם ריסים סמיכים ושחורים. שיערה החלק והזהוב הזכיר שיער של ילדה סקנדינבית. שלי היה שחור ומקורזל ודמה יותר לזה של זמרת אפרו-אמריקאית.
אימי טיפלה בבתה כאילו הייתה זאת הילדה הראשונה שלה. לא היה לה יותר פנאי עבורי למרות ניסיונותיי הרבים להשיג את תשומת לבה. עקבתי בדאגה אחר מעשיה ותנועותיה. דבריה והערותיה פגעו בי לא פעם. השוויתי, ללא הרף, את התנהגותה כלפי אחותי לזאת שהייתה לה כלפיי בילדותי, כאילו התכוננתי להתחשבנות בעתיד.
ספרים עבור אימהות טריות נערמו בחדר של אֶמֶה. למעשה, מאז לידתה, אימי ישנה איתה כאילו החליטה בהזדמנות זו להפסיק לחלוק את חדר ההורים עם בעלה. אף אחד מבגדיי התינוקות שלי ומהצעצועים שלי לא נשמרו עבורה. גם לא עגלת התינוקות שאבי קנה בחנות יוקרתית ונותרה כחדשה. אימי נתנה אותה במתנה לאחותה עוד בזמן ההיריון. אמונותיה הטפלות מנעו ממנה להחזיק חפצי תינוקות לפני הלידה. בכל פעם שאֶמֶה חשה ברע, אימי רצה איתה אל רופא הילדים ומאז כניסתה לגן, היא לקחה אותה כל בוקר ושבה להביאה בכל ערב. היא לא סמכה עלי ואפילו לא על בעלה. היא רצתה לשלוט בכל מה שקשור לחייה של הילדה היקרה שלה.
הספק אודות השתייכותי המשפחתית החל לכרסם בי. הוא השתלט, אט אט, על מחשבותיי. התחלתי לתהות ללא הפוגה על שורשיי. אלה של אבי לא היו ידועים לי כלל, כאילו היו נצורים בכספת. אלו של אימי נראו לי כל כך שונים שלא מצאתי דרכם כל קשר אלי. לא חַסר לי דבר ובכל זאת הייתי נערה אומללה. בגיל חמש עשרה, גובהי היה 1.65 מ'. מבנה גופי החל למשוך אליו מבטים מביכים. אפילו אלה של אבי הציקו לי, למרות שאהבתי אותו מאוד. הערצתי במיוחד את שתיקתו. הכריזמה שלו דרשה כבוד. הייתי גאה בהצלחתו, במסירותו לעבודתו ובעמידתו במצבים קשים.
אבי עמד בראש רשת חנויות שהייתה פזורה בכל רחבי צרפת. הוא נהג לנסוע הרבה. בהיעדרו, אתגרתי את אימי ללא הרף. היעדרויותיי מהבית לא הדאיגו אותה כלל וכלל. אני חושבת שהן אפילו התאימו לה. הרגשתי שכלום כבר לא הלך בינינו. התרחקתי ממנה יותר ויותר והיא נותרה אדישה להתנהגותי. היא השקיעה את כל תשומת ליבה במערכת היחסים הבלעדית שלה.
יום אחד סיפרה חברה מהכיתה על תחושה מעיקה שרדפה אותה. היא הייתה בטוחה שננטשה כתינוקת בתא בכנסייה ששמש בזמנו צעירות שהרו מחוץ לנישואין ולנשים שרצו להפטר מתינוקות לא רצויים. תהיתי אם תא כזה עדיין קיים? נגשתי לכנסייה שהייתה בקרבת מגוריי ומצאתי שם רק מבטים סקרניים. חברה אחרת אמרה לי בבירור כמה הייתה שמחה להיות מאומצת על ידי דודתה. אימה הביולוגית מתה ממנת יתר של סמים.
שתי חברותיי העצימו את חששותיי. גם אני הייתי טרודה מאוד ממקור שורשיי. אולם, לא העזתי אף פעם להעלות את הנושא. אהבתי פחות ופחות את בית הספר. ניצלתי את נסיעותיו התדירות של אבי אל מחוץ לצרפת, ונעדרתי משיעורים רבים. לפעמים אף המצאתי מחלות. לאט לאט התחלתי לפתח הפרעת אכילה. הרגשתי שחברותיי לכיתה סירבו להבין את השינוי שחל בי. התרחקתי אפילו מאלו שאיתן חלקתי הרבה במשותף.
***
כשהתקרב הקיץ, אבי רשם אותי לקייטנה שאורגנה על ידי תנועת נוער יהודית, עצמאית וחילונית. דודתי מרטין היא שהמליצה שאצטרף לאחת מבנותייה. הוצעו לנו יעדים שונים: שניים בצרפת ואחד בישראל. בחרנו, בת דודתי ואני, את האחרון. וכך, יומיים לפני יום הולדתי השבעה עשר, טסנו לתל אביב. משדה התעופה "בן גוריון" הסיע אותנו אוטובוס ליעדנו הראשון, קיבוץ שפיים.
במשך שלושה שבועות, טיילנו לאורכה ולרוחבה של ישראל. גיליתי את הירדן, שם לפי הברית החדשה הוטבל ישו. השיט בסירה על אגם הכינרת הסב לי עונג רב. הקיבוצים שמסביב הזכירו לי סיפור שאבי גילה לי ערב לפני הנסיעה.
אחד מבני דודה של אימו היה מבין מייסדי קיבוץ דגניה. אבי נסע לקיבוץ עם משפחתו שרצתה לבדוק אפשרות להשתקע שם. זה היה בדיוק לאחר חגיגת בר המצווה שלו. החיים בעמק הירדן היו אז בלתי נסבלים. מאחר שלא יכלו לסבול את החום הגדול של האזור, את הביצות שהיה צריך לייבש, את ההתקפות הבלתי פוסקות של השכנים הערבים..., הם חזרו לצרפת לאחר שהות של חודשיים. זה היה בדיוק כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה.
ביקרנו בירושלים, גן העדן של המאמינים. עיר מרגשת ומרהיבה ביופיה עד קוצר נשימה. הרגשתי זיקה מיוחדת למקומות הקדושים לנצרות. למרבה הפלא, הכותל המערבי ריגש אותי פחות מאשר קברו של ישו שבלב העיר העתיקה.
השחייה בים המלח הייתה עבורי חוויה מיוחדת. איזו הרגשה להיות בנקודה הנמוכה ביותר בעולם! צריך לבקר שם כדי להבין. לצוף על המים, ללא מאמץ וללא כל תנועה, זה נראה כמו עוד אחד מהניסים של ארץ הקודש. לאחר מכן ביקרנו במצדה, מבצר עתיק המתנוסס מעל הר מבודד במדבר יהודה. כאן, למדתי באמצעות הגילויים הארכיאולוגים את סיפורה של קבוצת המורדים היהודים שהתקוממו נגד הרומאים.
לאורך הכביש המדברי, בדרך לאילת, הרים וסלעים נראו כלוהטים עם שקיעת השמש. צללים מרהיבים, ייחודיים לאיזור זה, ליוו אותנו עד לקצה הדרומי של ישראל – אילת, עיר נופש אהובה על תיירים רבים. על שפת הים יכולנו לפגוש תיירים סקנדינבים, צרפתים, אנגלים, אמריקאים, וכולם נראו כרודפי שמש ושלווה.
הים האדום, המוזכר בתנ"ך, נראה לי עוד יותר קרוב לאלוהות. הבנתי אז את תהילתו הבינלאומית כשגיליתי את האלמוגים, הדגים ואתרי הצלילה המיוחדים לאזור הזה. התיירים בבתי הקפה, האנשים בטיילת, השייטים על המים..., כולם נראו מנותקים מהעולם ומהמתרחש בו. לקראת ערב, הצבנו אוהלים על חוף הים ללינה. אך זה היה לילה ללא שינה.
בחזרה לתל אביב, נסענו בכביש הישן, דרך מצפה רמון. מסלול מדהים לא פחות מזה של הגרנד קניון שבאריזונה. ביקרתי שם ביום הולדתי הששה עשר. יחד עם אבי טסתי לאמריקה אותה חצינו ממזרח למערב. אימי סירבה אז להצטרף אלינו בטענה שבתה הייתה עדיין קטנה מדי.
הנסיעות באוטובוסים והלילות באכסניות נעמו לי מאוד. חבריי ואני השתוללנו ללא הרף, באווירה טובה ביותר. למדנו שירים ישראליים. הלכנו לישון מאוחר מאוד וקמנו מוקדם עם זריחת החמה. בפעם הראשונה, הרגשתי משוחררת ממצוקותיי. ניסיתי להתקרב לנעמי, בת דודתי, אך היא התעלמה ממני. האם הייתה עסוקה עם חבריה לכיתה, שרבים מהם היו איתנו בטיול?
מספר צעירים מקיבוץ שפיים עבדו באכסניה של הקייטנה. חלקם בתחזוקה, אחרים במטבח. כולם אהבו את המפגש עם הצרפתים – בעיקר עם הצרפתיות. קשריי אהבה נרקמו בנינו. גם לי הייתה היכרות רומנטית עם בחור ישראלי. מיקי, שסיים את לימודיו התיכוניים והמתין לגיוסו הצבאי, עבד בבריכה כמציל. הוא היה שחום עור וגופו החטוב משך את תשומת לבן של כל הבנות. הוא נהג לקרוא לי "שרית". הוא אמר לי יום אחד ששמות תנ"כיים אינם מצלצלים טוב באוזניי הישראלים הצעירים. לעיתים, הם מקוצרים כדי להיות חדשניים יותר. 'תמר' הפכה ל'תמי', 'שולמית' קוצרה ל'שולה', 'יעקב' הפך ל'קובי', ו'אברהם' ל'אבי'...
לקראת השבת, מיקי הזמין אותי להתארח אצל דודו שהתגורר בבני ברק. היינו חייבים להגיע לפני כניסת השבת. בדרך סיפר לי מיקי שהוא אינו יליד הקיבוץ ושמשרד הרווחה בבאר שבע, שם התגורר, מסר אותו למשפחה מאמצת בהיותו בן עשר. אביו נידון למאסר עולם ואימו הייתה נרקומנית שלא יכלה לטפל בו. הקשר היחיד שנותר לו עם משפחתו היה עם דודו, אחיה של אימו, שחזר בתשובה.
לפני שהגענו לבית הדוד, מיקי חבש כיפה וביקש ממני להתעטף בסוודר שהיה בתיקי למרות שלבשתי שמלה. הוא הציג אותי כצרפתייה שהגיעה לקייטנה בקיבוץ. שום רמז על הקשר ביננו. ארוחת הערב, בחברת משפחה מרובה ילדים ומלאת חיים הרשימה אותי מאוד. בסיום הארוחה ניגשתי למטבח כדי לעזור בשטיפת הכלים. היו שם שניי כיורים רחוקים זה מזה, לא הבנתי למה. בחרתי באחד מהם. הרב יצחק, שעיניו עקבו אחריי, קרא לעברי בקול והצביע על הכיור השני "זה הכיור שמיועד לכלים בשריים" אמר.
למחרת, שב רבי יצחק מבית הכנסת בלווית בחור צעיר, שחבש גם הוא כובע וזקן דליל עטף את פניו. במהלך הארוחה, מיקי לחש לי שהוא בטוח שדודו הביא את הבחור במטרה לשדך לי אותו. תהיתי אם זו בדיחה או מתיחה?
ביום ראשון מוקדם בבוקר, יצאתי עם כל הקבוצה לֹשהייה של שלושה ימים בבסיס צבאי. לעולם לא אשכח חוויה זו בה גילינו את האווירה הצבאית המיוחדת למדינה. השתתפנו במאמץ החיילים. למרות המדים שלבשנו, זהותנו הצרפתית בלטה מרחוק. על סדר היום היו לנו משימות כמו תחזוקת טנקים, תרגילים ואימונים. ממש כאילו היינו אמורים להילחם למען הארץ הקדושה. היה זה סיום נהדר לשהותינו בישראל.
מיד לאחר מכן, עזבנו את הקיבוץ מוקדם בבוקר כך שלא יצא לי להפרד ממיקי. הוא בטח חשב שאני כועסת עליו בגלל דודו, אך למעשה שנינו הבנו מלכתחילה שזוהי רק הרפתקה חולפת.
בדרך חזרה מנמל התעופה שרל דה גול, הודעתי לאבי על רצוני לשונות את שמי.
– קוראים לי מעתה 'שרית"', אמרתי לו בסיפוק רב.
בקשתי לרשום את השינוי בתעודת הזהות, אך הוא הגיב בנחישות:
– שמך ישאר לעד "שרה".
ובקול רועד, הוא הוסיף:
– לא אסכים לעולם ששמך יוחלף, לא בחיי היום יום ולא באופן רשמי. שמך יקר לי מאוד. הוא אחד הנדירים שניתן לבנות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות כאחת. את צריכה להיות גאה!
לנוכח נחישותו ובעיקר ההתרגשות שאפפה אותו כפי שאף פעם לא הבחנתי אצלו, נדמתי. שאלתי את עצמי, בפעם הראשונה, מי זאת השרה הזו שהייתה כל כך יקרה לו?
***
השנה האחרונה בתיכון הייתה עבורי קשה במיוחד – הכואבת ביותר משנות התבגרותי. הייתי עסוקה יותר עם זהותי מאשר עם הלימודים. נוכחותי לצד אימי הפכה בלתי נסבלת. נראה היה שגם לה הייתה את אותה הרגשה. אֶמֶה התקרבה לגיל שש וההכנות לקראת הכניסה לבית הספר היסודי הלכו והוכפלו. תיק בית ספר, מחברות, ספרים, בגדים ונעליים נערמו על שולחנות הסלון והמטבח. הייתי בשבילה רק צאצא לא לגיטימי. כל זה הכעיס אותי מאוד. היא נהגה גם להחביא את הממתקים וחטיפי דגנים לארוחת ארבע עבור פרי בטנה.
בערב שלפני מועד ההרשמה לכיתה א', ראיתי את תעודת הלידה של אֶמֶה מונחת על שולחן חדר האוכל. החלטתי להעלימה. כשאימי לא מצאה אותה בבוקר, היא רוקנה את ארוני. הייתי אז בבית הספר. אך בשובי, כל בגדיי וחפציי האישיים היו זרוקים על הרצפה, כאילו פרצו לחדרי וחיפשו אוצר. תיארתי לעצמי את הזעם שתקף אותה.
בשעת לילה מאוחרת, כשהתכוננתי למבחן בגרות, הבחנתי באור דולק בחדר ההורים. התקרבתי בחשאי לדלת והקשבתי לשיחתם. שמעתי את אימי אומרת לאבי: "הגיע הזמן לספר לה שהיא מאומצת". היא אפילו התעקשה: "אתה הוא זה שרצה אימוץ. אתה אפילו התעקשת שזו תהייה בת. אני, ציפיתי תמיד להריוני. עכשיו, יש לנו בת משלנו. גידלנו את שרה. היא בוגרת. היא יכולה לצאת לדרכה". הרגשתי כבחלום בלהות. אך מהר התאוששתי.
למעשה שיחה זו רק אישרה לי את תחושותיי. הכאב הגדול נבע מכך שאימי המאמצת רצתה שאלך לדרכי. מחשבה מוזרה עברה לי בראש. בעצם הייתי עבורה, עד ללידת בתה, רק ילדת מחמד.
מכאן ואילך גורלי היה בידי. סוף לחשדות ולמשברים. חוסר הוודאות שחוויתי הפך לי לאובססיה לגילוי שורשיי. היה עלי לחצות, לבד, את המסך האטום שמנע ממני להכיר את זהותי האמיתית. איזה סבל כשמחפשים ללא הפוגה מאיפה אנחנו באים ואף אחד לא מתייחס למידת הסבל האמיתית שלך. הכל מעוות ונראה כל כך מבולבל בעיניי כולם. איך ניתן לדעת מי אנחנו אם לא נדע מאין באנו?
אימי המאמצת התרחקה ממני יותר ויותר. להגנתה, היא טענה שאני כפויית טובה. זה נכון שלאורך כל שנות התבגרותי, נהגתי בה ובבתה ברוע מסוים. כך למשל, בעת חגיגת יום ההולדת השישי של אֶמֶה שמטתי בקבוק שמפניה על העוגה שהוזמנה אצל אחד האופים המפורסמים בפריז. היא נמעכה עד כדי כך שלוחית השוקולד שעליה שמה של אחותי היה רשום בקרם התרסקה ונעלמה. בזעמה, אימי תקפה אותי כאילו הייתי עוזרת בית לא זהירה.
למרות הכול, קיבלתי בסוף השנה תעודת בגרות. אבי היה גאה. הוא קיווה שארשם לאחד מבתי הספר הגבוהים למנהל עסקים. הוא ודאי רצה להכין אותי לניהול עסקיו. התקבלתי לכיתה מכינה במכללה יוקרתית לכלכלה ומנהל עסקים. רציתי קודם להכיר את התחום לפני שאירשם ללימודי שיווק. אחרי הסימסטר הראשון, אותו סיימתי בקושי רב, עזבתי. בכל מקרה, לא ראיתי עצמי מסוגלת להצליח לעבור את מבחני הכניסה לבתי ספר גבוהים ויוקרתיים.
*המשך הפרק בספר המלא*
