1
"אבל למה בלינדה לא סיפרה לנו בשנה שעברה שילדה תינוק לפבלו?" אנטוניו רוחה, המרקיז דה סלזר, שאל במפגיע את סבתו, תדהמה חרותה על עצמות לחייו המפוסלות ועל פניו הנאים והכהים.
"בקושי יצא לנו להכיר את בלינדה בזמן שאחיך היה בחיים." פניה המעודנים של דונה ארנסטה הביעו צער בגין מצב העניינים. "איך יכולנו לצפות ממנה לפנות אלינו לעזרה אחרי שהוא נטש אותה?"
"ניסיתי כמה פעמים לקבוע פגישה עם בלינדה. היא תמיד השמיעה תירוצים," הזכיר אנטוניו לקשישה. "לבסוף היא התעקשה שאינה זקוקה לעזרה שלנו והבהירה שאינה רואה בנו קרובי משפחה."
"הגאווה שלה דיברה בשמה, מן-הסתם. אני מניחה שפבלו לא השאיר לה הרבה יותר. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהוא ודאי נטש אותה בהיריונה, לבי כבד מאוד," הודתה דונה ארנסטה. "אבל כאשר הוא התחתן אתה האמנתי באמת שהוא מתכוון להתמסד."
בהיותו ציניקן ללא תקנה, אנטוניו לא טיפח תקוות מעין אלה. אחרי-הכל, אחיו הצעיר שבר את לב המשפחה שלו זמן רב לפני שעבר לחוגים רחבים יותר. למרות שנולד כשכפית של כסף בפיו למשפחה בעלת ייחוס רם ביותר בספרד, פבלו נכנס לצרות בגיל צעיר ביותר.
הוריו לא הצליחו להשתלט עליו. אבל כאשר פבלו הגיע לשנות העשרים המוקדמות שלו, הוא בזבז חלק ניכר מירושתו והצליח להונות כמה קרובי משפחה וחברים ולהוציא מהם סכומי כסף גדולים. במהלך אותן שנים בעייתיות, אינספור אנשים עשו ניסיונות חוזרים ונשנים להבין, לתקן ולפתור את הבעיות של פבלו. כל הניסיונות כשלו, ואנטוניו האמין שהכשלון נבע מן העובדה שאחיו נהנה להפר את החוק ולהוציא כספים מטפשים.
חלפו שלוש שנים מאז חזר פבלו הביתה כדי לתקן את היחסים המעורערים עם בני המשפחה ולהכריז על כוונתו להתחתן עם חברתו האנגליה היפהפיה. מאושרת משובו, דונה ארנסטה התעקשה לערוך את החתונה לזוג הצעיר ואף להעניק להם סכום כסף נדיב מאוד כמתנה. עם זאת, הנישואים עלו על שרטון ופבלו חזר לספרד לפני שנים-עשר חודשים. זמן קצר לאחר מכן נהרג הגבר הצעיר יותר בתאונת דרכים שנקלע אליה בהיותו שיכור.
"מדהים אותי שפבלו יכול היה להסתיר מפנינו סוד מעין זה," קוננה דונה ארנסטה. "זה עצוב עוד יותר שבלינדה לא יכלה לסמוך עלינו די כדי לחלוק אתנו את הילדה שלה."
"ערכתי סידורים כדי לטוס מחר ללונדון," אמר אנטוניו, מקדיר פנים בזמן שהקשישה שישבה ליד האח האלגנטי המשיכה להקדיר פנים. "נסי לא לשקוע בצער. כמשפחה, עשינו כל מה שיכולנו לעשות ועכשיו נעשה הכל למען בתו של פבלו."
רק באותו יום קיבל אנטוניו שיחה דחופה מעורך-הדין של המשפחה, שבתורו קיבל טלפון מעורך-הדין של בלינדה באנגליה. אנטוניו זועזע קשות בשל הידיעה שאלמנתו של אחיו לא רק שילדה תינוקת שישה חודשים לפני כן, אלא שאף נפטרה מדלקת-ריאות לפני שבועיים בלבד. הוא חש הקלה על שאף שרצתה להיות עצמאית ביותר, היה לבלינדה די שכל למנות אותו בצוואתה לאפוטרופוס של בתה, לידיה. עם זאת, על פי עצתו של עורך-הדין של המשפחה, אנטוניו הסכים גם שלמרות שאין לו סיבה לפקפק בכך שהתינוקת היא בתו של אחיו, הרי שתידרש בדיקת די-אן-איי כאמצעי זהירות הגיוני.
עורך-הדין הודיע לו שאחותה של בלינדה, סופי, מטפלת בתינוקת בשלב זה. מוטרד בשל המידע שקיבל, אנטוניו הבין שהתערבותו המיידית נדרשת. סופי היתה צעירה מדי לאחריות מעין זו והוא חשב שאין זה סביר שאורח החיים שלה מתאים לטיפול בתינוקת.
אנטוניו פגש את סופי כאשר שימשה שושבינה לאחותה בחתונה. ההבדלים העצומים בין שתי האחיות הדהימו את המשפחה השמרנית שלו. בזמן שלבלינדה היה הזוהר הממורק והשפה הברורה של המעמד הבינוני האנגלי, נדמה היה שסופי נולדה למעמד נמוך בהרבה. למעשה, האנגלית של אנטוניו היתה טובה משלה מבחינה דקדוקית. כאשר נזכר בחוסר ההתאמה הבלתי מוסבר הזה מבטו התערפל. הוא נזכר באופן לא רצוני במפל השיער הבלונדי ובעיניים הירוקות הנוצצות של סופי. היא לא היתה יפהפיה ואלגנטית כאחותה, בהחלט לא. ובכל זאת, אנטוניו גילה שתשומת לבו חוזרת כל העת אל השושבינה הצעירה ביותר והקטנה ביותר באותו יום והוא מיהר להבחין בכך שלא היה גבר בחדר שהיה מחוסן מפני ההשפעה שלה.
אבל נראה שהמשיכה שלה היתה קצרת ימים, הזכיר אנטוניו לעצמו בקדרות, פיו מלא ההבעה מתעקל בבוז. סופי היתה נוצצת, סקסית ומאוד נשית. אבל כפי שגילה, היא היתה גם זנזונת. העובדה שראה אותה חוזרת אל המלון עם שחר בחברת מאהבה הצעיר וכשבגדיה סתורים אחרי לילה של תשוקה על החוף היתה בשבילו לקח טוב. נראה שלא היתה בררנית יותר מתיירות רבות, שבאו לספרד כדי להתענג על מין מהיר וכמויות גדולות של אלכוהול.
"ילדה קטנה. הנינה הראשונה שלי," הטעימה דונה ארנסטה בחיוך מהוסס, שריכך את פניה הקשים למדי וקולה המהוקצע נשבר לכדי רגע אחד נדיר של רגש עז. "לידיה. איזה שם יפה. תינוקת תשנה לגמרי את הקסטילו."
אנטוניו בלע את הדחף העז למצמץ בזמן שעמוק בפנים הכיר בעובדה שהוא אינו ממהר להפוך לאב. הוא היה רק בן שלושים. הוא עוד צריך לחוות את התשוקה העזה להביא לעולם את הדור הבא ומעולם לא גילה עניין בתינוקות. למעשה, בדרך כלל התעלם מהצעירים באירועים משפחתיים. אין ספק שקסם של תינוק מצווח בזרועות הורה מעריץ מאפשר להורה להתעלם ממגרעותיהם של תינוקות, מהרעש והלכלוך שהם עושים.
"אולי," מלמל אנטוניו בציניות, מחליט להקים את אגף התינוקות בצד המזרחי הנטוש של הבית. הוא ידאג גם שצוות שלם ישרת את התינוקת וימלא אחר כל צרכיה.
הוא לא בוש להודות שהוא אוהב את חייו כמות שהם. הוא היה צריך לעבוד קשה מאוד במשך זמן רב מאוד כדי לתקן את הנזקים שנגרמו להון של משפחת רוחה בגלל ההתנהגות של פבלו. בזמן שאחיו התפרע ובזבז כספים שהגיעו לידיו במרמה, אנטוניו עבד שמונה-עשרה שעות ביום. פינוקים, עניינים אישיים ומנוחה היו מותרות מחוץ להישג ידו של אנטוניו. מאחר שמאז הצליח לצבור הון שהפך אותו למיליארדר, אנטוניו התענג עכשיו על קיום מתוחכם מאוד, על חיי חברה נפלאים ועל החירות לעשות כרצונו.
אבל הוא היה מודע באותה מידה לכך שרוחות של שינוי נשבו באוויר: בתו של פבלו תהיה עכשיו בתחום האחריות האישית שלו. חובתו לקחת תחת חסותו את היתומה ולהביאה לספרד. כך הולם לעשות, החליט אנטוניו. התינוקת היתה עצמו ובשרו וחלק מהמשפחה שלו והוא יגדל אותה כאילו היתה בתו.
"מובן שתצטרך להתחתן," מלמלה סבתו בקול חרישי וקליל.
מבוהל בשל הביטחון שלה, אנטוניו הסתובב לבחון את הגבירה הקשישה, שרקמה בתשומת לב. שעשוע וטינה נצצו מעיניו הזהובות הכהות והצלולות שכן הוא היה מודע היטב לכך שסבתו להוטה לכך שיתחתן כבר. "עם כל הכבוד, אבוולה... אני חושב שלא יהיה צורך בקורבן בסדר גודל כזה."
"תינוקת זקוקה לאם. אני זקנה מכדי למלא את התפקיד הזה ואי-אפשר לצפות מעובדים בשכר שימלאו את הפער. אתה נוסע המון," אמרה דונה ארנסטה. "רק רעיה תוכל להבטיח טיפול רציף ואהבה שדרושה לילדה צעירה."
השעשוע נמוג מפניו של אנטוניו בזמן שהאזין לה. "אני לא זקוק לרעיה."
דונה ארנסטה הרימה את עיניה בלי דאגה ניכרת ושלחה אל נכדה חיוך מבין. "אז אני יכולה רק להביע את רגשי הערצתי לך. נראה שכבר חשבת על העניין הזה – "
"בהחלט ולעומק," אמר אנטוניו ביבושת, מפני שלא התרשם מהתכסיסים של סבתו הערמומית.
"ואתה מוכן להקריב את כל זמנך הפנוי למען אחייניתך. אחרי-הכל, כשרק אתה לצדה, היא תזדקק להמון תשומת לב ממך."
אנטוניו לא חשב על זה. עיניו הזוהרות האפילו. הוא לא רצה לחשוב על רמת המחויבות הזו. הוא לא העלה בדעתו לקחת על עצמו תפקיד של הורה מסור הפנוי לתינוקת. המחשבה על כך היתה מגוחכת. הוא היה המרקיז דה סלזר, ראש אילן יוחסין עתיק ואצילי, והוא היה גם איש עסקים רב כוח והשפעה, שעליו סומכים אלפי עובדים. זמנו היה יקר מדי. החשיבות שלו להצלחת העסק היתה כבירה. מה הוא מבין בילדים? בתינוקות?
עם זאת, המחשבה על כלא נישואים העלתה בעיני רוחו של אנטוניו תמונה זהה והוא החוויר.
סופי החליפה את חולצת הטריקו של לידיה ונכנעה לפיתוי ונשפה על בטנה של אחייניתה. מפרכסת בצחקוקים, לידיה הושיטה את זרועותיה אליה כדי שתרים אותה, פניה הזעירים מתחת לתלתלים החומים הרכים שלה מוארים בחיוך זוהר.
"אני לא יודעת מי מכן היא הגדולה יותר!" התיזה נורה מור בזמן שבנה המוצק והבנוי לתלפיות, מאט, הניח את הכסא הגבוה הישן לצד שולחן המטבח העשוי עץ אורן.
סופי, זעירה במבנה גופה ודקיקה כגבעול, הדפה לאחור את תלתליה ממצחה במחווה זועפת ועמדה בדחף להודות שהצער, המתח ועומס העבודה הכבד גורמים לה להרגיש כבת מאה. הניסיון לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית היה מאבק בלתי פוסק מאחר שהולדתה של לידיה אילצה אותה לעבוד בשתי משרות. ההכנסה העיקרית שלה נבעה מעבודתה אצל משפחת מור. האם והבן היו הבעלים של פארק הקרוונים שבו חיתה מזה ארבע שנים כמעט. בהווה היא ניקתה את הקרוונים שהושכרו בתקופות החופשות. אבל כמה מהם הושכרו לכל השנה לאנשים כמוה שלא יכלו להרשות לעצמם מגורים יקרים יותר. היא הרוויחה כסף נוסף בעבודת רקמה על בגדים עבור חברה יוקרתית שמכרה את מרכולתה על פי הזמנות דואר. הרווחים שלה היו אולי עלובים בהשוואה לשעות העבודה שהשקיעה לשם השגתם, אבל היא היתה אסירת תודה לכל עבודה שאפשרה לה לטפל גם בלידיה.
"אבל אני יודע מי מכן יפה יותר," הכריז מאט כשהוא מביט בסופי בהבעה רצינית.
סופי קשרה את לידיה בכסא הגבוה וניסתה להתחמק ממבטו המעריץ, תוהה למה אמא טבע עודדה תמיד את הגברים הלא נכונים לרדוף אחריה. היא חיבבה את מאט. היא ניסתה, באמת שניסתה, למצוא אותו מושך יותר מפני שהוא היה גבר הגון, כן ואיש עבודה. הוא היה כל מה שאביה חסר האחריות לא היה, בחירה מעולה לאשה הגיונית. כתמיד, היא ייחלה שהיתה פחות חולמנית ויותר זהירה.
"ברגע זה, נראה לי שסופי חוששת יותר ממה שיגיד לה עורך-הדין," אמרה נורה לבנה. היא היתה אשה רזה עם שיער אפור קצר. "אני לא מבינה למה בלינדה טרחה בכלל לכתוב צוואה למרות שלא היה לה בכלל מה להוריש."
"היתה לה לידיה," הטעימה סופי. "בלינדה כתבה את הצוואה אחרי שפבלו נהרג. אני חושבת שזו היתה דרכה לפתוח דף חדש ולגלות את העצמאות שלה."
"כן, אחותך היתה להוטה לעצמאות," אמרה נורה מור ומשכה באפה. "ולא כל-כך אהבה להיות עסוקה עם התינוקת."
"זה היה קשה בשבילה." סופי הרימה כתף דקה במשיכה לא מחייבת מפני שכאב לה שלא יכלה להגן באופן פעיל על התנהגותה הפזיזה של בלינדה במהלך החודשים האחרונים של חייה. לפחות, לא בפני אשה שעזרה לה שוב ושוב בטיפול בבתה של בלינדה. אבל זה מה שהכי מצא חן בעיניה, בבני משפחת מור, הזכירה לעצמה. הם אמרו דברים כהווייתם ולא היה בהם שום-דבר מזויף.
"זה היה קשה עוד יותר בשבילך," אמרה לה נורה חד-וחלק. "כל-כך ריחמתי על בלינדה כאשר היא באה הנה בהתחלה. היה לה קשה. אבל כאשר היא התחילה עם החבר החדש הזה שלה והפילה עלייך את לידיה, איבדתי את הסבלנות שלי כלפי האווילות שלה."
"אהבתי להיות עם לידיה," הכריזה סופי באחת.
"לפעמים מה שאת אוהבת לא תמיד טוב בשבילך," אמרה האשה המבוגרת יותר בחריפות.
אבל בזמן בו לבה של סופי כאב עדיין בגלל האכזריות של המוות הפתאומי של אחותה, אחייניתה התינוקת היתה הנחמה היחידה האמיתית שלה. למרות שלסופי ובלינדה היו אבות שונים והן לא נפגשו עד שבלינדה חיפשה את סופי. סופי למדה לחבב את אחותה הגדולה. אחרי-הכל, בלינדה גילתה כלפי סופי חיבה משפחתית ראשונה בחייה, חיבה שהאשה הצעירה יותר לא ידעה מעודה.
עם זאת, ההבדלים ברקע היו עצומים ויכלו להבטיח ריחוק רב בין השתיים. בזמן שבלינדה גרה בבית כפרי מלבב עם פוני וכל פינוק ילדות שהוריה יכלו להרשות לעצמם, הרי שסופי נולדה כבת לא חוקית וגודלה בדירה השייכת למדינה על ידי אב שלא היה לו כסף. סופי היתה תוצאה של רומן מחוץ למסגרת הנישואים של אמן, איזבל. אחרי שההתאהבות נמוגה, איזבל חזרה אל בעלה והשאירה את סופי אצל מאהבה. אביה חסר האמצעים של סופי גידל אותה בעזרת שורה של חברות. היא למדה בגיל צעיר מאוד שהרצונות והמשאלות שלה אינם מעניינים אף-אחד מהמבוגרים שהקיפו אותה.
בפגישה ראשונה סופי נדהמה למראה אחותה היפהפיה והמתוחכמת. בלינדה, שהיתה מבוגרת ממנה בחמש שנים, למדה בפנימיה יקרה והיא דיברה בעגה של המעמד העליון שהזכירה לסופי את משפחת המלוכה. האופי החמים והאוהב שלה הצליח עד מהרה לחבב אותה על סופי. לאט ובכאב סופי גילתה שבלינדה אינה חכמה גדולה ושהיא מאוד פגיעה לגברים יפי-תואר שמדברים גבוהה-גבוהה ומרשימים אותה. אבל סוסי פרא לא היו מצליחים להוציא מסופי את האמת הזו, שכן היא היתה נאמנה עד כאב.
סופי השאירה את אחייניתה בהשגחתה של נורה ונכנסה לטנדר של מאט. הוא לקח אותה לשירנס, והציע לחכות לה בזמן שהוריד אותה ליד משרדו של עורך-הדין.
ממהרת תמיד להימלט מחברתו מלאת הציפיה של מאט, סופי כבר ירדה אל המדרכה. "אין צורך," אמרה בקלילות. "אני אחזור באוטובוס."
מאט התנהג כאילו לא דיברה ואמר לה היכן יחנה.
נהג מכונית צעיר שחיכה ליד הרמזור הוריד את החלון וקרא, "הי, סקסית!"
סופי שלחה לעברו מבט מלא סבל מעיניים עמוקות ועשירות וירוקות כבקבוק עתיק. "אתה לא צריך להיות בבית-הספר?"
הוא נראה מבוהל לשמע התשובה שלה. סופי חשבה על המבוכה שהסב לה המראה של גיל שש-עשרה שלה למרות שהיתה כבר כמעט בת עשרים-ושלוש. היא ייחסה את המראה הצעיר שלה להיעדר הגובה ולמבנה הגוף הדקיק. היא האריכה את שערה מפני שחששה תמיד שהקימורים הבלתי נראים שלה יובילו אנשים להאמין שהיא נער, אף שלא היתה מודה בזה באוזני איש.
היא נכנסה למשרדי עורך-הדין ומשכה בחוסר נוחות באמרת חצאית הג'ינס שלה, שקושטה בעיטורי כותנה פרחוניים. החצאית יצאה מהאופנה מזמן והיא לבשה אותה רק מפני שהיא נראית רשמית יותר מהג'ינס שמילא את הארון שלה. כל הבגדים שלה הגיעו מחנויות יד-שניה ואף-אחד מהם לא היה מעוצב. בלי להתלונן, היא עמדה במקום בזמן שפקידת הקבלה שוחחה עם עמיתה וקיבלה שיחה לפני שזיכתה אותה לבסוף בתשומת לבה.
סופי ישבה בחדר ההמתנה ליד החלון. היא התבוננה בלימוזינה מפלסת את דרכה לאורך הרחוב, גורמת לתוהו בתנועה. הרכב הכסוף הארוך עצר ונהג במדים יצא מתוכו. מתעלם מצופרי המכוניות האחרות שמחו על ההפרעה בזרם התנועה, הוא פתח את הדלת האחורית כדי שהנוסע יוכל לצאת.
הנוסע יצא והזדקף לכדי גובה ורוחב מרשימים וגרונה של סופי התכווץ. עיניה הירוקות התרחבו בחוסר אמון. זה לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות אחיו הגדול והאוטוקרטי של פבלו, אנטוניו רוחה! היא התכווצה לצד החלון אבל המשיכה להתבונן. זה היה אנטוניו, ללא ספק. היתה לו השפעה של נד מים על השליטה העצמית שלה.
הוא היה שם: הזכר שבלבל את כל הדעות שלה, שהשתלט על ההגנות שלה והפך אותה לנערה מצחקקת ומעפעפת. היא כבשה רטט של כלימה כאשר נזכרה בכך. חלפו שלוש שנים כמעט מאז אותו יום של כלימה נוראה, וסופי אמרה לעצמה שלא ייתכן שאנטוניו מושך באמת כמו שנדמה היה לה אז. ועכשיו הוא כאן, בא כדי להרוס את השקר הנוח הזה בחזות האריסטוקרטית החלקה שלו שגרמה לשיניה לחרוק ועם המיניות הבוטה שלו.
שערו השחור הנוצץ היה קצר. תווי פניו הקלאסיים הצרים היו חתומים גבריות עזה שמשכה הערצת נשים בכל מקום אליו הגיע. הוא היה עבודת אמנות, חשבה סופי בכעס. לא רק שנראה כמו אל יווני מיתולוגי, אלא שהיה לו גם מבנה גוף של אל עם כתפיו הרחבות, מותניו הצרים ורגליו החזקות. בחליפת מעצבים כהה ואופנתית, הוא נראה נאה עד כאב. רק כאשר צעד לעבר אותו משרד בו ישבה, רק אז היא יצאה מקפאונה והחלה לפקפק במראה עיניה.
למה שאנטוניו רוחה יהיה באנגליה? מה הוא עושה באי שפי, מקום בו העשירים המיוחסים נדירים יותר משיניים בפה של תרנגולת? ללא ספק הוא נמצא בשירנס ביום ספציפי זה כדי להגיע לאותה פגישה בה גם היא התבקשה להשתתף. לא יכולה להיות סיבה אחרת שתסביר כזה צירוף מקרים.
סופי מיהרה אל הדלת שהובילה בחזרה אל חדר הקבלה, שם התחוללה פעילות מבהילה. פקידת הקבלה הלקונית מקודם עמדה דום עם חיוך זורח של הערכה וגבר מבוגר יותר בלבוש מהודר קידם את אנטוניו בקידות וחיוכים. "הוד מעלתך," מלמל.
אנטוניו סובב ראש כהה וגאה כאילו חוש שישי הזהירו באשר לנוכחותה שם. עיניים עשירות כמטילי זהב לאור השמש פגשו את עיניה. בטנה התהפכה ופיה חרב בזמן שהולם לבה הואץ כאילו ניסתה לרוץ במעלה גבעה. היא הרגישה כאילו פגעה במשאית במהירות עזה והגיבה בבהלה.
"מה אתה עושה כאן, לכל הרוחות?" שאלה סופי בלי שהיות.
למרות שאנטוניו היה המום בגלל נוכחותה שם, הוא לא הסגיר אפילו ברמז עובדה זו. בתוך שניה הוא קלט כל פרט באשה הדקיקה שעמדה ליד הדלת. היו לה פנים מעודנים וחן של רקדנית והילה מרחפת של פרפר הנכון להתעופף מהמקום עם רמז ראשון לסכנה. שערה הבלונדי נפל סביב פניה המחודדים והעדינים במפל של תלתלים פרועים, ממסגר עיניים ירוקות רחבות שהיו זורחות וחריפות כקרניים, אף מנומש וסולד בקצה ופה מלא ומתוק כקשת של קופידון. מבטו הוסתר חלקית על ידי הסבך העבות של ריסיו והוא קרע את תשומת לבו מהמשיכה העזה של הפה הנשי וניסה לכבוש את הבזק התאווה הצרוף הבלתי הולם את הנסיבות.
סופי שילבה את זרועותיה כדי להסתיר את העובדה שידיה רועדות. "שאלתי אותך משהו, אנטוניו – מי הזמין אותך הנה?" תבעה במפגיע.
"הוד-מעלתו ישתתף בפגישה לבקשתי, מיס קנינגהם," התערב עורך-הדין בנימת תוכחה מזועזעת.
אנטוניו עשה צעד אחד קדימה והושיט קדימה שתי ידיים שזופות ורזות. עיניו העמוקות, הכהות ועוצרות הנשימה פגשו את עיניה בהתנגשות חזיתית. עוד בטרם ידעה מה היא עושה, היא הורידה את זרועותיה מחזה ושיחררה את אצבעותיה כדי ליצור מגע עם אצבעותיו, מתוך כמיהה שלא יכלה להתכחש לה.
"אני יודע כמה קרובה היית לאחותך. תרשי לי להביע את תנחומי העמוקים ביותר," התנשם אנטוניו ברצינות שקטה.
צבע לוהט הציף את לחייה החיוורות של סופי. ידיה הקטנות רעדו באחיזה החמימה שלו. רגשות עזים אחזו בה ואיימו לקרוע אותה לגזרים. היא לא יכלה לפקפק בכנות דבריו והחמלה שלו לקחה אותה אל סף דמעות. בתחכום ובנימוסים המעולים שלו הוא הצליח לבלבל אותה כאשר ענה על הברכה הלא בדיוק מנומסת שלה בנימוס רב. ועל כך בלבד סופי רצתה לצרוח עליו ולבכות מרוב זעם. היא סירבה להתרשם. היא סירבה גם לחשוב על הפגיעה שפגע בה לפני כמעט שלוש שנים. במקום זאת היא התרכזה במתקפה הנוכחית. איפה היו אנטוניו רוחה ומשפחתו העשירה והסנובית כאשר בלינדה נזקקה נואשות לעזרה ותמיכה?
היא משכה את ידיה ממנו בדחיה בוטה. "אני לא רוצה את תנחומיך היקרים!" אמרה לו בעזות מצח.
"ובכל זאת הם שלך," מלמל אנטוניו בחלקת לשון, מתענג על מידת התוקפנות שלה ועל הערך החדשני שבמתקפה שלה. נשים מעולם לא היו תוקפניות כלפיו ומעולם לא דחו את ההתחשבות שלו. סופי היתה יוצאת מן הכלל.
"עדיין לא אמרת לי מה אתה עושה כאן," אמרה סופי בעקשנות.
"הוזמנתי," הזכיר לה אנטוניו בעדינות.
"הוד-מעלתך... אנא, בוא מכאן," אמר עורך-הדין בנימת התנצלות ברורה.
למרות שסופי החווירה מאוד מעצבים וחוסר נוחות, הרי שסנטרה התרומם. "אני לא הולכת לשום מקום עד שמישהו יגיד לי מה קורה כאן! מה נותן לך את הזכות לשמוע מה כתבה אחותי בצוואה שלה?"
"בואי נדון בזה ובעניינים אחרים במקום פרטי יותר," הציע אנטוניו בשקט.
פניה של סופי הוורידו שוב בתרעומת. מבוכה מתפתלת תקפה אותה כאשר נזכרה באי-רצון בהשלכות הביקור שלה בספרד לפני שלוש שנים כמעט. הדחיה שלו כאבה ופגעה בגאוותה. היא היתה נאיבית ופתטית מכדי להבין שהמרקיז דה סלזר כחול הדם משתעשע בפלירט חסר כוונות. היא היתה צריכה להתאמץ כדי לבלוע את הזכרון הפוצע ולהתרכז בהווה.
היא התיישבה על כסא במשרד המרווח, גווה נוקשה. נחושה בדעתה לחקות את הצינה של אנטוניו, היא החליטה לעמוד בפיתוי להתפרץ שוב וקפצה שפתיים. באותו זמן ניסתה נואשות להבין מדוע אנטוניו רוחה הוזמן לבוא לכאן מספרד. אחרי-הכל, אחיו השגיב של פבלו לא טרח ליצור קשר לפני כן, והוא לא גילה ולו עניין קל שבקלים בקיומה של האחיינית הזעירה שלו. צמרמורת של חרדה חלפה בגופה של סופי.
עורך-הדין החל בקריאת הצוואה בחפזון קל של אדם שלהוט להיפטר ממלאכה לא רצויה. המסמך היה קצר ופשוט ועד מהרה הבינה סופי מדוע נוכחותו של אנטוניו נדרשה שם. עם זאת, היא לא היתה מוכנה להשלים עם הדברים ששמעה והטילה בהם ספק. "אחותי מינתה גם את אנטוניו לאפוטרופוס?"
"כן," אישר עורך-הדין.
"אבל אני מסוגלת טוב יותר ממנו לטפל בלידיה," קראה סופי במאור פנים. "אז אין צורך במעורבות של עוד מישהו!"
"זה לא כל-כך פשוט," אמר אנטוניו רוחה בקול חד כלהב וזעף קל חתך בין גבותיו השחורות. הוא הופתע שבצוואה לא הוזכר הרכוש של בלינדה ועמד לברר את הנושא.
סופי פילחה את הספרדי הגבוה במבט חולף ראשון מאז נכנסו לחדר. עיניה הירוקות הזועפות שידרו אזהרה מפני סופה. "זה יכול להיות פשוט עד כמה שתרצה. אני לא יודעת מה קרה לבלינדה ולמה היא החליטה לכלול אותך – "
"הגיון?" השיב אנטוניו ביבושת.
"אני מניחה שבלינדה חששה שהיא ואני ניקלע יחד לאיזו תאונה," חיוותה סופי את דעתה בלהט, ואצבעות ורודות הדגישו את המתח של עצמות לחייה בזמן שניסתה לשמור על שליטה עצמית. "אנחנו מדברים כאן על התסריט הגרוע ביותר, אבל למרבה המזל, המצב אינו כזה. אני צעירה ויכולה לדאוג ללידיה בכוחות עצמי."
"אני רוצה לחלוק על ההכרזה הזו," מלמל אנטוניו.
שיניה חרקו. "אתה יכול לחלוק על מה שאתה רוצה, אבל זה לא ישנה כלום!" ירתה בחזרה.
"אחותך מינתה אותך ואת המרקיז להיות אפוטרופסים משותפים לבתה," הסביר עורך-הדין. "פירוש הדבר שיש לכם זכויות זהות באשר לילדה – "
"זכויות זהות?" התנשפה סופי בחוסר אמון.
"זכויות זהות," חזר אנטוניו בהדגשה משיית שלא יכול היה לעצור.
"אי-אפשר יהיה לערוך סידורים אחרים בלי לפנות לערכאות," הסביר הפרקליט.
"אבל זה שערורייתי!" הטיחה סופי באנטוניו.
"עם כל הכבוד, אני גורס שלמשפחה שלי יש זכות לעזור במשימת גידולה של בתו של אחי."
"למה?" שאלה סופי בזעם בזמן שזינקה על רגליה. "כדי שהמשפחה היקרה שלך תוכל להרוס את סופי בדיוק כפי שהרסה את אביה?"
זעם מתח את תווי פניו הצרים והכהים של אנטוניו. "שני האחים שלנו אינם בחיים. בואי נכבד את המציאות הזו."
"שלא תעז לבקש ממני לכבד את זכרו של פבלו!" התיזה סופי בתיעוב. "אחיך הרס את חייה של אחותי!"
"האם יותר לי לשוחח ביחידות עם מיס קנינגהם במשך כמה דקות?" ביקש אנטוניו מהפרקליט.
הגבר המבוגר יותר, שאי-הנוחות שלו נוכח חילופי הדברים הלוהטים היה קיצוני, קם בהקלה כדי להיענות לבקשה.
"שבי," הורה אנטוניו בצינה, נחרץ בדעתו לא לבלוע את הפיתיון של ההאשמות הפרובוקטיביות שלה. "אני רוצה שתביני שאני לא אתווכח אתך. אין טעם במרירות והיא לא מתאימה במקרה הזה. האינטרסים של הילדה צריכים להקדים כל – "
סופיה זעמה כל-כך עד שרק צווחה היתה יכולה להביע את רגשותיה. מאחר שהמוצא הזה נמנע ממנה, היא קפצה את ידיה לאגרופים לצדי גופה. "שלא תעז להגיד לי מה מתאים ומה לא. תן לי להגיד לך – "
אנטוניו התרומם בלי למהר. "את לא תגידי לי שום-דבר שלא ארצה לשמוע, מאחר שאני לא אקשיב. את תנמיכי את הקול שלך ותמתני את השפה שלך."
"מאיפה אתה חושב שאתה יכול לדבר אלי ככה? כאילו שאני איזו ילדה מטומטמת?" התפרצה סופי. "אתה נכנס הנה ומתחיל להגיד לאנשים מה לעשות ומתנהג כאילו אתה יודע טוב יותר – "
"וקרוב לוודאי שאני יודע טוב יותר," שיסעה אנטוניו ולא בנימה מתנצלת. "אני יודע שסבלת מאוד ושאולי האבל הכעיס אותך – "
"לא בגלל זה אני שונאת אותך ולא בגלל זה אני צועקת עליך!" הודיעה לו סופי בקול מדויק וחריף, עיניה הירוקות מבליחות בזעם. "אחיך הארור גזל מאחותי את כל רכושה והשאיר אותה חסרת פרוטה ושקועה בחובות. הוא היה שקרן ורמאי עלוב. הוא לקח את הכסף שלה והימר בו בקזינו ובמרוצי הסוסים. כאשר לא נשאר דבר, הוא אמר לה שאף-פעם לא אהב אותה באמת ועזב!"
אנטוניו היה מוטרד אך לא כל-כך מופתע מהגילויים האלה. הוא הרגיש שלא יהיה טעם להטעים שהוא ניסה להזהיר את בלינדה שלא להינשא לאחיו, אך ללא הצלחה ניכרת. "אם זו האמת, אז אני מצטער מאוד. אם הייתי מודע לעובדות, הייתי מגיש לבלינדה את כל העזרה האפשרית."
סופי התנשפה בחרון. "האם זה כל מה שיש לך להגיד?"
לאנטוניו היה סף נמוך מאוד למתקפות אישיות מהסוג הזה. בדמו זרמה גאווה ספרדית אצילה ובאילן היוחסין שלו היו אינספור גברים שכבוד ואבירות היו חלק מהם. הוא חי את חייו על פי עקרונות אלה. הוא סלד מהקרבה שלו לחטאיו של אחיו, שעליהם שילם לעתים קרובות מדי מחיר אישי גבוה. לסתו החזקה התקשחה. הוא לא התכוון להיגרר לחילופי דברים אלה שרק חיזקו איבה.
"לצערי, אני לא יכול לשנות את העבר," הטעים אנטוניו בקול חסר גוון. "הנושא היחיד בו אני מוכן לדון ברגע זה הוא מצבה של האחיינית שלך."
סופי בחנה אותו בתסכול עז, עיניה הירוקות מבזיקות בזעם. שום-דבר לא יכול לטלטל את הצינה דמוית השיש שלו. הוא לא בוש ולא נכלם בגלל התנהגותו המחרידה של אחיו הצעיר אל אחותה המסכנה. הוא עמד שם, מטר שמונים-וחמישה גובה, מבודד להפליא בתוך עושרו האגדי והניכור האריסטוקרטי שלו, מרוחק מהמציאות הקשה של אלה שמזלם לא שפר עליהם כמוהו. הוא חי בטירה עם משרתים. היה לו מטוס פרטי וצי של לימוזינות. החליפה המפוארת שלו עלתה ודאי יותר ממה שהרוויחה בשנה. הוא לעולם לא יידע מה זה להילחם רק כדי לשלם את שכר-הדירה בסופו של כל חודש. לא היתה לו שום חמלה למצבה של בלינדה.
"אני לא אדבר אתך על לידיה!" התיזה סופי בלהט קודח. "אתה בן-זונה בדיוק כמו אחיך הערמומי!"
צבע כהה הכתים את עצמות הלחיים הנפלאות של אנטוניו. עיניו הזוהרות הבליחו לפתע כזהב בלב מדורה. "על מה את מבססת את האמירה הזו? על דעה קדומה ועל בערות?"
"יש לי ניסיון אישי בכל הנוגע לאופי שלך!" הכריזה סופי בפרץ סוער של פגיעה וכאב. "בכל מקרה, אתה לא הטיפוס שלי!"
"מצטער, אני פשוט לא מת על כתובות קעקע," מלמל אנטוניו בנימת קול שנועדה לפצוע.
"כתובות קעקע?" חזרה סופי על הדברים בתגובה לעלבון, מרגישה כיצד הפרפר שקעקעה על כתפה בגיל שמונה-עשרה בוער מתחת לחולצתה. פרץ חדש של זעם השתלט עליה. "אתה סנוב ונחש! איך אתה מעז לבוז לי? אתה מתנהג כאילו אתה שווה יותר וכל-כך מנומס, אבל אתה הובלת אותי באף ואז דחית אותי וטעית ביחס אלי באותו ערב!"
עיניו הזהובות הכהות של אנטוניו ננעצו בפניה דמויי הלב ובעיניה הירוקות הזוהרות. התשוקה שלה ריתקה אותו. זעם בער בה כמו זרם חשמלי והיא לא יכלה לשלוט בעצמה. הוא היה משועשע בזעף ומרוצה באופן לא צפוי לגלות שהדחיה המוצדקת שלו באותו לילה עדיין מכעיסה אותה כמעט שלוש שנים אחרי המאורע עצמו.
"לא נראה לי. אני חושב שאת כועסת בגלל שראיתי אותך במערומייך – "
סופי רעדה בעוצמת רגשותיה. "ואיך ראית אותי?" התגרתה.
"את לא רוצה לדעת," אמר אנטוניו בעצלתיים, מטלטל לפניה את הגזר בתקווה להכעיס אותה עוד יותר. היא כל-כך כעסה כבר עד שכמעט קפצה במקום והוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי לראות עד כמה יוכל לדחוק בה עד שתתפרץ לגמרי.
סופי התקרבה אליו והביטה בו כשחרונה רשום על פניה העדינים, ידיה על מותניה כאילו היתה מוכרת דגים זעירה. "ספר לי... קדימה, ספר לי!"
אנטוניו הרים והוריד את כתפיו בביטול, מאריך במכוון את הרגע. "כרוב הגברים, אני מודה שאני מסוגל להנות מאשה מופקרת, אבל אני חושש שמתירנות גורמת לדחיה. פספסת את ההזדמנות שלך אתי."
סופי הכתה אותו. היא ניסתה לסטור לו, אבל לא היתה גבוהה מספיק. התגובות שלו היו מהירות יותר משלה, והוא נסוג כך שכפה הלמה בכתפו בלבד והוא לא נפגע כלל. "חזיר שכמוך!" רתחה. "אתה חושב שאכפת לי שפספסתי אותך?"
"ניסיון תקיפה בנושא זה שלוש שנים לאחר מעשה מדבר בעד עצמו, קרידה," אמר אנטוניו בקולו העמוק, תוהה במעורפל למה הוא כל-כך נהנה.
חיוורת מהלם וכעס על התנהגותה שלה והשפעת הלעג שלו, סופי פנתה אל הדלת. "אני מסרבת להיות בקשר נוסף אתך."
"אולי פעם אחת בחיים תוכלי להשתלט קצת על עצמך ולחשוב על הילדה שעתידה מוטל על כפות המאזניים כאן."
סופי קפאה כאילו המילים שלו פילחו את לבה. אשמה ובושה עטפו אותה. היא חזרה והתיישבה במקומה בלי להביט פעם אחת לעברו של מענה.
"תודה," מלמל אנטוניו רוחה בקול מרגיע.
אצבעותיה ננעצו בכפות ידיה. מעולם בחייה היא לא שנאה מישהו כפי ששנאה אותו באותו רגע. מעולם בחייה אף-אחד לא גרם לה להרגיש כל-כך טפשה ואנוכית. הוא הזמין את עורך-הדין לחזור. בתחילה היא שתקה מחשש שתגיד את הדבר הלא נכון, אבל היא תכננה לשאול שאלות. עם זאת, לא היה לה צורך לעשות זאת. אנטוניו דרש הבהרה שהיתה מבקשת בעצמה והתשובות הבהירו לסופי כל מה שרצתה לדעת אך לא רצתה לשמוע.
כל הסידורים ביחס ללידיה ייעשו מתוך הסכמה הדדית בינה לבין אנטוניו. או יוכל לסרב לאחריות ולדחות את זכויותיו לטובת האחר. אבל, כמוציא לפועל של הצוואה, עורך-הדין קיבל לידיו זכות להזמין את רשויות הרווחה, אם יחשוב שהדבר נחוץ, כדי להחליט מהם הצרכים של לידיה וכיצד יזכו למענה הטוב ביותר. ביטחון ומימון יילקחו גם הם בחשבון, כמובן.
"אז אני עניה ואנטוניו עשיר, כך שלא יהיו לי זכויות זהות ביחס לאחיינית שלי?" שאלה סופי.
"לא כך אני רואה את המצב, מיס קנינגהם." מוטרד בשל דבריה הבוטים, הפרקליט התבונן באנטוניו, מצפה לתמיכה.
אנטוניו רוחה, המרקיז דה סלזר, קם בלי למהר שבריר שניה אחרי שסופי קמה על רגליה, להוטה לעזוב. "אני חושב שמיס קנינגהם ואני נוכל להגיע להסכם ידידותי," לאט בשלווה מאופקת וצינה של גבר שיודע שניצח את היריב. "אני רוצה לראות את לידיה הערב. בשבע? אני אבוא אלייך."
"אני בטוחה שאינך נותן לי ברירה בעניין," אמרה סופי במרירות.
לאחר שלקח פיקוד, אנטוניו ליווה אותה אל המסדרון הצר. "זה לא חייב להיות ככה בינינו," מלמל בצרידות.
"איך זה יכול להיות?" שמעה את עצמה שואלת.
הוא היה כל-כך קרוב עד שהיא יכלה להושיט יד ולגעת בו. צליל קולו העשיר והעמוק היה חושני להפליא. היא הניחה לעצמה להרים את עיניה וגילתה שזו טעות. הוא עצר את נשימתה וטלטל את עולמה על צירו. בניד עפעף אחד נדמה היה כאילו העולם חזר בזמן, כמעט שלוש שנים תמימות. היא רעדה כאשר פגשה את העיניים הכהות שלו. התרגשות בוגדנית אחזה בה והפכה אותה לאסירה. למשך רגע אחד פראי ואינסופי היא היתה כל-כך מודעת לו עד שהיה קשה לא ליצור מגע גופני ממשי עם גופו החזק. היא שמעה את התנשפותו ודמיינה את הבעירה של עיניו על פיה. רק ההשפלה שבזכרון של הערותיו מוקדם יותר החזירה אותה אל קרקע המציאות וגרמה לה להרגיש מרירות ובושה על חולשתה.
"אתה באמת חושב שאני אהיה מטומטמת מספיק ליפול שוב קורבן לקסם המזויף שבו השתמשת מולי בפעם הקודמת?" שאלה סופי בבוז צורב וחלפה על פניו במהירות שאפיינה את כל תנועותיה. היא נעלמה מעבר לפינה לאורך המסדרון, עוד לפני שהוא הספיק להיות מודע לכך שנעלמה.
אנטוניו קילל ארוכות בקול חרישי בעוצמה שהיתה מדהימה את כל מי שהכירו.
