רקע
יונתן דורי
האיש שהחליט להכנע לגורלו, ואז נלחם בו
על כתיבתו של וונגוט
ההמתנה ל״עריסת חתול״
בבית עמדה שידה גדולה מתפקעת מספרים, ועוד ערימות קטנות של ספרים שהיו מפוזרות פה ושם. כשהייתי ילד מצאתי באחת הערימות את ״עריסת חתול״ של וונגוט, ספרון קטן שנראה מתאים לקריאה מהירה. שאלתי את אבי אם הספר מתאים לי. הוא הציע שאחכה כמה שנים, כדי שאוכל להבין אותו טוב יותר. חיכיתי.
כשהייתי בן 13 נסענו, כמה משפחות, ליער חולדה. לקחתי איתי את הספר. היינו עטופים בירוק, בטבע (עד כמה שניתן לחוות אותו באזורנו). נשארתי בתוך המכונית, קראתי סוף סוף את ״עריסת חתול״ והתאהבתי בוונגוט. אני לא בטוח שהבנתי את הדת החדשה שהמציא, ובוודאי שלא הבנתי מדוע התעקש לעסוק בעתיד האקולוגי של העולם, ו״להשמיד״ אותו בעזרת ״קרח תשע״. וונגוט, כרגיל, הקדים את זמנו.
וזה היה חלק מהקסם שלו. ידעתם שהוא מדבר על עניינים חשובים, גם אם לא הבנתם למה הם חשובים. וונגוט לא רק היה חלק מהתנועה האנטי־מלחמתית (שכללה כמובן גם את ג’וזף הלר עם ״מילכוד 22״). הוא היה הרבה יותר מזה. הוא ידע לתפוס קצה חוט שכרגע אין לו משמעות, ולגרור אותו קדימה אל העתיד.
וונגוט דיבר בגובה העיניים והיה ציני, סאטירי עם ארומה של הומור שחור. ספריו נפתחו לעתים קרובות בהקדמה אישית שהתגלגלה לתוך הסיפור, בלי הפרדה ובלי יכולת להבחין מתי מסתיים הסופר ומתחיל הסיפור. מעל לכל, וונגוט דיבר על אמפתיה וחמלה, יכולות שנדמה כי נכחדו במהלך מלחמת העולם השניה והמלחמה הקרה שבאה אחריה.
האיש שהחליט להכנע לגורלו
מעל לכל, מה שהנחה את כתיבתו של וונגוט היה הצורך להתמודד עם רצף לא הגיוני של מאורעות קשים שניחתו עליו. הוא בחר בהתמודדות שאפשר לכנות אותה אולי ״אתאיזם עם אלמנטים מהדת הנוצרית ומספרות המד״ב״.
אחרי ילדות קצרה מאוד וכנראה מאושרת באינדיאנפוליס, משפחתו פשטה את הרגל במשבר של 1929. קורט היה בן 7. הוא תיאר איך אמו הפכה מרירה ומררה את חיי שאר בני המשפחה. כשהיה בן 22, וחזר הביתה מאימון לקראת הצבא, הסתבר לו שאמו התאבדה.
באותה שנה, 1944, נשלח לאירופה כטוראי וכמעט מיד נקלע ל״מתקפת הארדנים״ (Battle of the Bulge) שבה תקפו כוחות גרמנים בעוצמה רבה את כוחות הברית, בניסיון אחרון לא להפסיד במלחמת העולם השניה. במתקפה נהרגו כ-19,000 חיילים אמריקאים. וונגוט נותק מהגדוד שלו, נדד כמה ימים מאחורי קווי האויב עד שנפל בשבי. הוא תיאר את המוות הסתמי שהתרחש סביבו. רק במקרה קרון רכבת אחר הופצץ, אך לא שלו. רק במקרה השומרים הרגו שבוי אחר ולא אותו. רק במקרה, כאשר נשלח כשבוי לעיר דרזדן, הורו לו לעבוד במחסן בשר, ״בית מטבחיים 5״, מתחת לאדמה, בזמן שכוחות הברית הפציצו ושיטחו את העיר. כשיצא מבית המטבחיים גילה עיר חרוכה ונאלץ לטפל בגופות.
המתקפה על דרזדן ארכה יומיים, 13-14 בפברואר 1945, ובמהלכה נהרגו 25,000 אזרחים. בהמשך, וונגוט תהה בספריו ובהרצאותיו מדוע הופצצה העיר שלא היו בה מחנות צבא או תעשייה צבאית. בספר שהפך אותו למפורסם, ״בית מטבחיים 5״, התשובה היא: ככה זה, So it goes. זה המשפט שמופיע בספר בכל פעם שמישהו מת מוות סתמי. וונגוט, האתאיסט על פי הצהרתו, הגיש את הלחי השניה, כי ככה זה. החזרה על ביטויים הפכה לאחד מסימני ההיכר של כתיבתו של וונגוט, כמעין פזמון בתוך הסיפור.
הרצף המוזר של מאורעות לא נעצר כאן. מלחמת העולם הסתיימה, וונגוט חזר לארצות הברית וקיבל את עיטור לב הארגמן. הוא התחתן עם חברת ילדות ונולדו לו 3 ילדים. כשהיה בן 36 מתה מסרטן אחותו אליס, שעליה העיד שאת כל ספריו כתב לה. יום קודם לכן נהרג בעלה של אליס בתאונת רכבת מוזרה — הרכבת סטתה מהפסים, נפלה לתוך נהר ההדסון והנוסעים טבעו. קורט ואשתו ג’יין החליטו לאמץ 3 מתוך 4 הילדים של אליס.
בשלב הזה וונגוט היה סופר מתחיל, שפרסם ספר אחד לא מעניין (Player piano, שלא תורגם לעברית), וכמה סיפורים קצרים. וונגוט המשיך וכתב את ״הסירנות של טיטאן״, ״אמא לילה״ ו-״עריסת חתול״ והחליט שזהו. עם שישה ילדים לפרנס, וללא קריירה מבטיחה, אי אפשר היה לחשוב על כתיבה.
ככל הנראה (העדויות מועטות), היתה לג’יין אשתו חשיבות גדולה בדחיפת הקריירה של וונגוט. היא הציעה לו ספרים שירחיבו את השכלתו והכריחה אותו לכתוב. היא חזרה ואמרה שהוא יהיה סופר גדול.
קורט כתב לה1:
״את נתת לי את האומץ להחליט להיות כותב... לא משנה מה יהיה כתוב על המציבה שלי — מטרת־העל האישית שלי תהיה להיות סופר״.
ג’יין אמרה לקורט שלא יוותר על הכתיבה. אולי גם אמרה לו ״ככה זה״ וסייעה לו לגבש את פילוסופיית החיים שלו. הנה כך כתב וונגוט במקום אחר:
״כפי שאמרה ג’יין, אי אפשר למצוא משמעות בטבח, במוות בכמויות תעשייתיות. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להקשיב למוסיקה של הציפורים״.
דבריה של ג’יין הפכו למילות הסיום של ״בית מטבחיים 5״. אחרי כל התלאות שעבר גיבור הסיפור, בילי פילגרים, הוא רואה ציפורים:
״ציפור אחת אמרה לבילי פילגרים: פּוּ־טִי־טְווִּיט?״2
כך מסתיים הספר. כי כנראה זה כל מה שאפשר לומר אחרי הפצצת דרזדן.
האיש שנלחם בגורלו
וונגוט היה בן 41. הוא הצליח להשיג משרה קבועה כמרצה לכתיבה יוצרת, וקיבל מילגה לנסוע לאירופה כדי לערוך מחקר על מה שקרה בדרזדן.
אולי כדיאלוג אתאיסטי עם אשתו, שהפכה לנוצרית אדוקה יותר ויותר, כתב את הספר ״יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר״. ב-1969 כתב את ״בית מטבחיים 5״ על מוראות דרזדן והפך כמעט מיד לשם בינלאומי. נקודת המבט הצינית הייחודית בשילוב של מדע בדיוני (בילי פילגרים, גיבור הסיפור, נע קדימה ואחורה בזמן, ונחטף מדי פעם על ידי חיזרים) שבו את לב הקוראים. ועוד יותר מכך, וונגוט נגע בעצב החשוף של האנטי־מלחמתיות שהציתה את הצעירים בארצות הברית. לא מלחמת העולם השניה הטרידה אותם, אלא מלחמת וייטנאם, וספרים כמו ״בית מטבחיים 5״ ו״מילכוד 22״ הפכו לנושאי הדגל של הצייטגייסט.
בספר ״יברך אלוהים, אדון רוזווטר״ הופיע לראשונה האלטר־אגו של וונגוט — הסופר הכושל בעולם, קילגור טראוט. ככל שהתקדמה הקריירה הספרותית של וונגוט, כך התפתח הדיאלוג בינו לבין טראוט. אף על פי שכתב לכאורה יותר מ-117 רומנים וכ-2000 סיפורים קצרים, טראוט לא הצליח להגיע לתודעה הכללית, ורוב יצירתו התפרסמה בכתבי עת פורנוגרפיים. טראוט סימל איפוא קו חיים חלופי לזה של וונגוט, במקרה שבו ״בית מטבחיים 5״ לא היה הופך להצלחה.
טראוט הוא גם הזרז העיקרי לדיון האובססיבי של וונגוט בשאלת הרצון החופשי והדטרמיניזם. לנוכח רצף האירועים בחייו של וונגוט אפשר להבין מדוע הגיבורים שלו יוצאים מרצף הזמן וחוזרים אליו, נחטפים על ידי חיזרים, נתקעים על פלנטות ובעיקר תוהים האם אפשר לשנות את העלילה או שהיא קבועה מראש.
ב״ארוחת בוקר של אלופים״ (1973) מוצג סיפור קצר שכתב קילגור טראוט, ואשר מופנה לקורא/ת. אליך, כן, אליך. הבורא מסביר בסיפור שהעולם כולו הוא רק ניסוי שמטרתו לברוא יצור אחד ויחיד עם רצון חופשי. כל שאר בני האדם הם רובוטים, ורק לך הקורא/ת ניתן רצון חופשי (באנגלית הפנייה היא אישית יותר). הבורא מתעניין — איך תנצל/י את הרצון החופשי שלך?
מכאן העלילה מסתבכת, ולקראת סופו של הספר וונגוט עצמו יוצא מבין הצללים וחוטף את טראוט. וונגוט מוכיח לדמות הספרותית שלו שהיא אכן דמות ספרותית (עוד דוגמה לטשטוש שבין מציאות ודמיון אצל וונגוט).
לא ברור לגמרי עד כמה וונגוט עוסק כאן בשאלת הרצון החופשי ועד כמה הוא ממשיך להתנצח עם הדת הנוצרית. כך או כך, טראוט נכנע ומסכים שוונגוט ״ברא״ אותו. כעת הוא יכול לבקש משאלה אחת. טראוט מסתכל על וונגוט, במבטו האבוד של וונגוט האב, ואומר לו שלוש פעמים: Make me young, make me young, make me young.
וונגוט המשיך להלחם בגורלו בעזרת טראוט, ספרים והרצאות. והגורל המשיך להכות. ב-1970 נפרד מאשתו ג’יין ובהמשך התחתן בשנית. כמה חודשים לאחר מכן, ב-14 בפברואר 1971, בדיוק 26 שנים אחרי ההפצצה של דרזדן, אושפז וונגוט במוסד פסיכיאטרי, ואיתו אחד מילדיו. הם אובחנו כסכיזופרנים.
בזמן הפרידה מג’יין כתב וונגוט את הספר ״סלפסטיק״. בהקדמה ציין שסלפסטיק מתאר את הקשר המיוחד שהיה לו עם אחותו אליס: כשהיו יחד היו להם כוחות על, וכשנפרדו הפכו לאנשים רגילים. יש הטוענים שוונגוט התייחס למעשה לקשר המיוחד שהיה לו עם ג’יין. כך או כך, מאז שנפרדו, הספרים שפרסם זכו לביקורות פושרות, לעתים שליליות.
וונגוט החל לסבול מדכאון קליני. כשהיה בן 60 אימץ ביחד עם אשתו השניה תינוקת. כשהיה בן 62 ניסה להתאבד. כשנתיים לאחר מכן ג’יין נפטרה. בהמשך פרצה שריפה בביתו. כל הארכיון האישי שלו נשרף, והוא אושפז במצב קשה אחרי ששאף עשן. כשהיה בן 84 נפל בביתו בניו יורק ונחבל בראשו. כעבור כמה שבועות נפטר.
גר בארץ נוכריה
ב-1961 יצא לאור ספרו של רוברט היינליין, ״גֵר בארץ נוכרייה״ (על פי ציטוט מספר שמות). באותה השנה התפרסם גם ״מילכוד 22״.
היינליין סיפר על חללית שהתרסקה על המאדים. צוות החללית נהרג, ורק תינוק, סמית’, שהיה בחללית נותר בחיים וגדל בקרב בני המאדים. כעבור שנים סמית’ חוזר לכדור הארץ ומופתע לגלות את התרבות שבה. הוא לא מתחבר אליה ומרגיש כמו גר בארץ נוכריה. סמית’ מקים כנסייה (למעשה דת) חדשה, שערכיה דומים לאלה של התרבות ההיפית שהתפשטה בארצות הברית כמה שנים מאוחר יותר. בדיוק כמו סמית’, ילדי הפרחים הרגישו בניכור כלפי ארצם ורצו לתקן אותה. ספרו של היינליין הפך לסמל.
ספריו של וונגוט שאבו מהניכור והבדידות האינסופית שהופיעו בספרי מד״ב כמו זה של היינליין, ומהצורך להתמודד עם מוראות המלחמה, כפי שעשה ג’וזף הלר. וונגוט מיקד את תחושת הניכור, הוסיף לה הומור ו״נירמל״ את השימוש במדע בדיוני ככלי ספרותי לגיטימי. הוא חש כגולה מהעולם, מכדור הארץ האנושי, ולכן שלח את גיבוריו לדבר עם חיזרים, בעיקר עם הטרלפמדורים — חיזרים שנראים כמו מברשת לניקוי אסלות.
וונגוט הקצין את תחושת חוסר המשמעות עד לקצה האקולוגי שלה, כלומר השמדת הטבע. הוא הדהד פערים כלכליים וסיפר על עתיד שבו האנשים הפשוטים לא יידעו כלל מה קורה מאחורי הקלעים של המציאות (כבר בספרו הראשון — Player piano). הוא בחן את העולם מהצד, כפי שצעירים מסתכלים עליו, והשתאה. הוא לא הפך לחלק מה״מכונה״ ששולטת על חיי היומיום שלנו, אבל הבין שהיא קיימת. הוא ידע שאין משמעות ואין אלוהים, כי היה בדרזדן המופצצת. ועדיין נותרה בו מעט מהאופטימיות והתמימות של צעירים, שמוכנים להמשיך לנסות לשנות את העולם.
הנה כך סיכם וונגוט את תפיסת העולם שלו בספר ״יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר״ (למעשה אלה דבריו של אליוט, גיבור הספר). יש כאן הכל — אתאיזם עם נצרות, מדע בדיוני עם מוראות המלחמה, ילדי פרחים עם רצון כן לעולם שבו יש יותר חמלה ואמפתיה:
שלום לכם, תינוקות. ברוכים הבאים לכדור הארץ. הוא חם בקיץ וקר בחורף. הוא עגול ורטוב וצפוף.
בהערכה גסה, תינוקות, יש לכם משהו כמו מאה שנים לחיות כאן.
יש רק כלל אחד שאני מכיר:
תינוקות, בִּחְייַאת רַבְּקוּם, אתם חייבים להיות טובי לב.3
