נובלה - קווים מטושטשים
פרק 1
אייברי
"אייברי, בוא נזוז. אתה עומד לאחר!" צעק אבא.
"אני כבר מגיע." הוא לא היה צריך לדעת שאני רק עם המכנסיים עליי.
זה היה היום הראשון ללימודים בכיתה י"ב, ואני עמדתי לאחר.
החיים שלי מחורבנים.
הדלת נפתחה לרווחה ואחותי אשלי עמדה בפתח וחייכה אליי. "היי, שקרן."
"עופי מפה, פרחחית."
"אבא יהרוג אותך כשהוא יגלה שאתה עדיין לא לבוש." היא שלחה אליי חיוך מתוק מדי.
"לא כולנו יכולים להיות כמוך, לי."
גברת שלמות הקטנה הוציאה לעברי לשון. "אתה אידיוט."
"ואת מעצבנת. עכשיו תעופי מפה. אם היית אוהבת אותי, היית מנסה לעכב את אבא בעוד חמש דקות."
"כן, שיהיה." היא סגרה את הדלת ואני נאנחתי בהקלה.
זה היה היום הראשון שלה בכיתה ט', ומשמעות הדבר שהיא מתחילה ללמוד בתיכון ריקסון.
אימא ואבא רצו שנאכל יחד ארוחת בוקר, ואז נצטלם. זה מביך ברמות, אבל במשפחת צ'ייס אין לך אפשרות שלא להיות נבוך. גם דוד זאנדר היה למטה, כדי לצפות בהצגה, מן הסתם.
"אייברי, אל תגרום לי לעלות אליך," צעק אבא.
"שיט," מלמלתי, ומרחתי ג'ל על שערי הבלונדיני הכהה.
זו השנה האחרונה. והרבה תלוי בשבועות הקרובים.
הרמתי את תיק הלימודים ואת תיק הספורט, וירדתי במדרגות. כצפוי, דוד זאנדר כבר ישב ליד השולחן וטרף ערמה של פנקייקס.
"הנה הוא, איש השעה," הוא לגלג ואני הנפתי לעברו אצבע משולשת. "שנה חשובה מתחילה."
"שב." אימי אחזה בכתפיי ונשקה ללחיי. "תאכל."
"אני לא —"
"אמרתי 'תאכל'."
"תעשה מה שאימא שלך אומרת, בן. בוקר אחד. זה כל מה שאנחנו מבקשים."
"טוב, מה שתגידו." צנחתי על הכיסא מול אשלי והיא גיחכה.
"פרחחית," סימנתי בשפתיי.
"אידיוט."
צחוק התגלגל בחזהו של זאנדר. הוא אומנם היה הדוד שלי, אבל גדלנו יחד. הוא סוף־סוף עזב את הבית לפני כמה שנים, והבית פשוט לא היה אותו דבר בלעדיו. הוא המשיך לבוא לעיתים קרובות, בעיקר לאכול או כשהיה זקוק לכסף.
"כיתה י"ב," אימי הניחה לפניי פנקייקס. "אני לא מאמינה. נראה כאילו לא עברו אפילו חמש שניות מאז שאביך ואני היינו בכיתה י"ב." היא הביטה בו בערגה, והוא הפסיק את מה שעשה והלך אליה.
אשלי נאנחה בחולמנות. היא אהבה מאוד את הפגנות החיבה הפומביות שלהם. אני, בניגוד אליה, עשיתי סימני הקאה על ארוחת הבוקר שלי.
"היי, תפסיק את זה." אבי נעץ בי מבט קודר. "יום אחד, בחורה מיוחדת תפיל אותך מהרגליים, בן, ואז —"
"כן, כן, תחסוך לי את הנאום, אבא." כבר שמעתי את כל זה בעבר. "זו השנה האחרונה בבית הספר. אין לי זמן לבנות."
למען האמת, הייתה רק בחורה אחת שרציתי, אבל בחמשת החודשים האחרונים התעלמתי ממנה כאילו יש לה מחלה מידבקת.
"תקשיבו לו, לעזאזל." אמר זאנדר בפה מלא פנקייק. אבא כבר הפסיק לטרוח להעיר לו כשקילל. לזאנדר היו בעיות. ערמה של בעיות. אבל הוא היה בן משפחה. וכפי שהוריי אהבו להזכיר לי כל הזמן, אין שום דבר חשוב מזה.
"זה טוב להתמקד, בייבי." אימי הביאה לי כוס מיץ. "אבל תזכור גם ליהנות קצת. זו השנה האחרונה. אחריה, הכול ישתנה."
היא לא הייתה צריכה להזכיר לי. החלל הגדול שהרגשתי בבטן היה תזכורת מספיקה. הוא גדל במשך השבועות האחרונים, זז ונמתח, עד שהרגשתי חלול כולי.
זו השנה האחרונה, הזמן שלי לזרוח. הזמן להראות לכל צייד כישרונות, לכל מאמן, לכל קבוצה ולכל אוהד, למה אני הקפטן של הריקסון ריידרס.
"אתה בסדר, בן?" קולו של אבי שלף אותי ממחשבותיי.
"אה, כן." קמתי ולקחתי את הצלחת שלי לכיור.
"כל מה שעבדת עליו בשנים האחרונות מתנקז לרגע הזה."
"אני יודע, אבא." עיניי התרוממו אל עיניו, והגאווה שנצצה בהן הטילה משקל כבד על חזי. נשאתי לא רק את התקוות שלי לעתיד, אלא גם את אלה שלו.
"אתה תלך עד הסוף, אייברי. אני מרגיש את זה בעצמות."
"קאם." אימי הביטה בו ברצינות, והוא נסוג. אבל לא לפני שקרץ לי וסימן בשפתיו, "קטן עליך."
"בוא הנה, מתוק." היא משכה אותי אליה והתבוננה בי. "תן לי להסתכל עליך. אלוהים, אני זוכרת כשנולדת. היית כזה קטנטן, לא הפסקת לזוז. והשמעת מין קול צווחה קטן כזה." דמעות מילאו את עיניה. "אני גאה בך, אייברי." היא משכה אותי וחיבקה אותי בכוח. "לא משנה מה תחליט לעשות, אני גאה בך."
"בחייך, תני לילד קצת מרחב." נשף זאנדר. "הוא מתחיל שנה אחרונה בתיכון, לא יוצא למלחמה."
"זו עזרה גדולה, תודה, זאן." נזף בו אבא. שניהם רבו כמו חתול וכלב לאחרונה, אבל ידעתי שזה רק מכיוון שאבא דואג לו.
כולנו דאגנו.
"אשלי, בואי תעמדי ליד אחיך. אני רוצה לצלם אתכם."
"אימא, אנחנו חייבים?" מחיתי.
"תוותר לי. זה ה'יום הראשון בתיכון' האחרון שלך, בייבי."
היה לי קשה להתנגד לה כשהיא ניסחה את זה בצורה כזאת...
כרכתי את זרועי סביב כתפיה של אחותי, משכתי אותה ופרעתי את שערה. "חייכי למצלמה, פרחחית."
"לך ת... אידיוט."
"היי, היי," אמר אבא. "די עם זה כבר. עכשיו לכי או שתאחרי. אייברי, בוא רגע." הוא סימן לעבר המסדרון. הרמתי את התיקים שלי והלכתי בעקבותיו.
"מה קורה, אבא?"
"אני רוצה שתבטיח לי לשמור על אשלי ועל לילי השנה."
"אבא, בחייך... זו השנה האחרונה. אני לא יכול —"
"אשלי חזקה, היא מתמודדת. אבל לילי היא... ובכן, אחרי מה שקרה, היא מתמודדת עם קשיים. פשוט תהיה חבר, בסדר?"
לילי הייתה החברה הכי טובה של אשלי. היא גם הייתה הבת של החבר הכי טוב של אבא שלי, שנחשב לדמות חשובה בריקסון.
הוא גם היה המאמן שלי.
"בסדר, אבל אני לא עושה להן בייביסיטר." היו לי מספיק עניינים משלי להתמודד איתם.
"אף אחד לא מבקש את זה ממך. רק תפקח עליהן עין, ואם תשמע משהו על... עניינים כלשהם, תלך עם זה ישר אל ג'ייס, אוקיי?"
"אוקיי."
הוא הנהן. "אתה ילד טוב, אייברי. עכשיו תעוף מכאן, ותנהג בזהירות. אחותך היא מטען יקר."
"אוקיי, פרחחית, תגידי לי שוב מה החוקים."
"אייברי, בחייך," התבכיינה אשלי. "אני לא עושה את זה שוב."
"תגידי לי, או שאספר לאבא שניסית לפלרטט עם החברים שלי... שוב."
"לא פלרטטתי. שוחחתי."
"ראיתי אותך נועצת מבטים ומשחקת עם השיער שלך מול מייקה."
"מייקה? מגעיל."
זקפתי לעברה גבה. "את חושבת שמייקה מגעיל? זה לא מה ששמעתי אותך אומרת לפופי ולסופיה."
"אני —" לחייה נצבעו אדום סלק.
"כן, זה מה שחשבתי." גיחכתי. "רק תשימי לב, מותר לך רק לרכל. החברים שלי מחוץ לתחום עבורך."
"אני בכיתה ט', אידיוט. החברים שלך לא יסתכלו עליי פעמיים, וחוץ מזה, גם אם כן, אם אבא ודוד זאן יגלו הם יבעטו להם בתחת."
"אין ספק שהם יעשו את זה. אבל אל תטעי... החוק לא חל רק על החברים שלי. הוא חל על כל הבנים. נקודה."
"שיהיה. רק בגלל שאתה זונה ממין זכר בקנה מידה עצום, לא אומר שכולנו רוצים להיות."
"אלוהים, אשלי, אני לא —"
"עם כמה בנות שכבת במשך הקיץ?"
מה, לכל הרוחות?
"אני לא עושה את השיחה הזאת איתך," סיננתי. "אני חושב שאני רואה את לילי. כדאי שתלכי אליה."
"יופי של תרגיל הסחה, אידיוט."
"עופי מפה, אש," גיחכתי, אבל היא רכנה והכתה בזרועי.
"אתה כל כך מעצבן, לעזאזל." היא שנאה כשקראו לה אש, כי לחבר הכי טוב הנוסף של אבא שלנו קוראים אשר, וזה היה כינוי החיבה שלו. במקום זה היא דרשה שנקראה לה לי, וכך עשיתי, אלא אם רציתי להתגרות בה.
"רק אנשים מעצבנים מזהים מעצבנים אחרים," קראתי אחריה ויצאתי מהמכונית.
אחותי הלכה ישר אל הבנות של המאמן פורד. בין לילי לפופי הפרידה שנה, אבל זה לא היה ההבדל היחיד ביניהן. לילי דמתה לאביה, עם שיער כהה ועיניים כחולות וחודרות, אבל פופי דמתה לאימא שלה. שיער חום וגלי, עיניים ירוקות וחיוך שנדלק כמו הזיקוקים בארבעה ביולי. כולנו גדלנו יחד, אשלי ואני, הבנות של משפחת פורד, סופיה וארון, התאומים של משפחת בנט, ומאוחר יותר, אחיהם המאומץ עזרא, אבל מכיוון שהייתי המבוגר מכולם, גדול בשלוש שנים מאשלי, לילי ועזרא, לא הייתי קרוב אליהם באותה מידה.
"יוֹ, צ'ייס," מייקה ובן עשו את דרכם לעברי.
"מה קורה?" אמרתי.
"כיתה י"ב, גבר. בעונה הזו אנחנו עומדים למלוך בבית הספר ולשלוט בשדה."
"כן, ברור," אמר בן, והחליק אגרופים עם מייקה. "אתה בסדר?" הוא שאל אותי. "אתה נראה לחוץ."
"אני רגוע." כתפיי התרוממו מעט. "אבל אני חייב להגיד, אני לא מתלהב לחזור לאימונים."
משטר האימונים שלנו יהיה אכזרי השנה. אחרי התבוסה המהדהדת בעונה שעברה, לא הגענו למשחק האליפות. כקפטן וכקוורטרבק, התקשיתי לבלוע את הגלולה המרה. העונה הייתה אמורה להיות שלנו, אבל שורה של פציעות קטעה את הרצף שלנו.
"ברצינות?" בן הופתע. "אני כבר לא יכול לחכות. אין כמו כמה תרגילים להזרים את הדם."
הלכנו לעבר בניין בית הספר. כמה בחורים עצרו להחליף איתנו כמה מילים, והבנות עצרו כדי לחייך ולהראות את עצמן. לא היינו רק תלמידי י"ב השנה, היינו מלכים... וגורל האימפריה נח בעיקר על כתפיי.
היה עליי להביא את הקבוצה לליגה הארצית. הייתי חייב להביא הביתה את האליפות. הייתי חייב למשוך אליי את תשומת הלב של צייד הכישרונות מהקולג' המועדף עליי.
הייתה יותר מדי ציפייה, וכשנכנסתי אל בניין בית הספר, ידעתי שהמצב רק ילך ויהיה הרבה יותר גרוע.
"התראת מלשנית." מייקה השתעל לתוך ידו כשעברנו על פניה של מיילי פולר. היא קלטה את מבטי והתכוונה להגיד משהו, אבל אני העפתי בה מבט קריר והמשכתי לדבר עם מייקה. היא הייתה האדם האחרון שרציתי לדבר איתו.
"אני לא מאמין שיש לה את האומץ לחזור לפה."
"ברצינות, אחי. זה גם בית הספר שלה." בן השמיע קול נחירה. "מה היא הייתה צריכה לעשות, לעזוב?"
"אה, בטח. אחרי מה שהיא עשתה, אני מופתע שההורים שלה לא הוציאו אותה מתיכון ריקסון ושלחו אותה למוסד לעבריינים צעירים."
"לא שולחים סתם ככה למוסד לעבריינים, גבר. זה לא עובד ככה. חוץ מזה, היא לא ביצעה פשע אמיתי."
"נסה להגיד את זה למאמן ולקבוצה. היי, מה אתה אומר, צ'ייס?"
הבטתי בהם ומשכתי בכתפיי. "לא חשוב."
"לא חשוב?" גבותיו של מייקה התרוממו עד לקו השיער שלו. "הכלבה הבוגדנית בילתה את כל העונה בהעמדת פנים שהיא מעודדת, כדי להשיג את הסיפור על הקבוצה, ואז פרסמה אותו בעיתון בית הספר."
"מייקה, אמרתי לך לעזוב את זה." לא רציתי לדבר על מיילי ועל השקרים שלה... או על הבגידה שלה.
לא רציתי לדבר עליה בכלל.
"מה מציק לך, אחי?"
טרקתי את דלת הלוקר והעברתי יד בשערי. "אני צריך להגיע לכיתה. נתראה מאוחר יותר."
אבל כשהלכתי בהמשך המסדרון ופניתי מעבר לפינה, מיילי חסמה את דרכי.
"אנחנו יכולים לדבר?" עיניה נורו אליי. "בבקשה."
"אני חושב שאמרת כל מה שהיית צריכה בכתבה שלך." חשקתי את שיניי. עיניה החומות והרכות התחננו אליי בלי מילים.
"אני יודעת שפישלתי, אייב, ואני כל כך מצט —"
"אל תקראי לי ככה. רק לחברים שלי מותר לקרוא לי ככה, ואת ואני, פולר, אנחנו לא חברים."
לא היינו שום דבר.
"אבל —"
התקדמתי לעברה, ונשימתה נעצרה, היא בקושי השפיעה על הקרח שסביב ליבי. "עופי, לעזאזל," סיננתי, "ואם את יודעת מה טוב בשבילך, תתרחקי ממני."
