נס
"עם כזאת עננות, אני אומרת לכן, נס אם לא יתנפל עלינו תכף מבול."
"מבול? על מה את מדברת? העננים ישנים בעמידה."
"על מה את מדברת. כל השמיים סדום ורעמסס."
"אליהו, מה זה, מה עם הנס שלי? לכולם אתה דואג ורק לי לא?"
"הוא לא שומע. תצעקי."
"ותשים גם חתיכה שטרודל ליד. וכדורצ'יק גלידה וניל בצד."
"לא לדבר, לצעוק! רק ככה דברים זזים במדינה הזאת."
"וטיפה — אסור לי סוכר — מהסוכריות האלה. נו, האלה הצבעוניות. לא יותר מדי אבל ברוחב יד. אליהו! אליהו! אתה מקשיב לי?! הנס שלי, איפה? הנס!!! אה! שמעתן את הברק? מה אמרתי לכן, תיכף תתחיל סופה."
"בטח. וגם ראינו את הרעם... מי ישמע."
"בואו לא נגזים. אין מה להשוות לתקופה שהיינו צעירים."
"איך זה קשור עכשיו? מה את כל פעם דוחפת נושאים לא קשורים?"
"בטח קשור, פעם סופה הייתה סופה!"
"תקשיבו לה. לרוב היא לא צודקת, אבל אולי לשם שינוי היא לא טועה."
"אז אני אומרת לכן: עם גשם, בלי גשם, השמיים של היום מתפנקים כמו חתול ג'ינג'י בשמש. עוד לפני שהבוקר מתעורר, זהו זה. השמיים אוטמים את האוזניים ועוצמים את הניסים. פלא שאנחנו מתייבשים? תשמעו לי, אני יודעת מה אני אומרת. לגלות לכן סוד, אבל זה בינינו? ממקור ראשון אני מספרת. יש לי כמה קרובים, שם למעלה, שמדי פעם מדווחים — מה אתן מסתכלות עליי ככה?! — בלילה, בחלום הם באים. אני מגישה להם עוגת תפוחים, ללקק את האצבעות, לא כמו פה, ועוד בכלים יפים, ובתמורה הם מגלים לי את הסודות של כל המי ומי שמקורב למלאכים. לא רכילות, חלילה, דברים חשובים. בחלום, חמותי עליה השלום אפילו עוזרת לי אחר כך לפנות את הכלים."
"אני, סליחה, מסתייגת מהגילוי שלך."
"יקירתי, סיוג נעים. אני צריכה את האישור שלך כדי לדעת כמה החלומות שלי אמיתיים?"
"כולם מתים בסוף. שלא נדע, יש דברים יותר גרועים. יותר חשוב תספרי לכולן מי זו שבזמנו נתנה לך את המתכון של העוגת תפוחים."
"בנות, בנות, בואו נשמור על תרבות שיח. תסלחי לי, כן? את מדברת שטויות! לדעתי, אפילו לחשוב את זה זו חוצפה ממדרגה ראשונה. אולי השמיים פשוט מותשים, חשבתן על זה? אולי הם כבר כל כך לא מסוגלים לעמוד בביקוש שגם הם כבר מתים מבפנים."
"גם אני מתה מבפנים!"
"את רק מבטיחה, אבל עושה חיים. לא, באמת. אנשים התחילו להגזים, מצפים לניסים גדולים."
"סליחה, זה העבודה שלהם. גם אנחנו עייפות, אז לא עושות מה שצריך?"
"ולא מתלוננות."
"בדיוק. אפילו שקשה הרבה פעמים."
"קשה הרבה, לא לפעמים."
"כן, מה שאמרתי. קשה הרבה פעמים."
"אמרת לפעמים."
"את לא שומעת..."
"בנות... בנות, לא צריך... שנזכה תמיד להיות מהצד שנותן, כמו שאומרים."
"להגיד לכן את האמת, אני מוכנה לתת. אפילו בשפע מדוד. אבל קצת התחשבות. גם אני עייפה, ובואו נגיד שהרגליים שלי כבר לא יכולות לרוץ מרתון במדרגות כמו פעם, והכל זה אני בבית, כן? זה לא חלילה שמישהו מתחשב כמה קשה לי מרוב שאני נותנת ועושה בשביל כל העולם ואומר 'בואי, שימי את הרגליים רגע גבוה ככה על הכרית שיזרום הדם בשפע אחרי כל מה שעשית ונתת כל היום.' ובכל זאת, לא תשמעו אותי מקטרת. אז במטותא מכל המלאכים, סילְבוּפּלֶה, אפּ על הכנפיים, שיואילו לחלוק איתי בנטל, השמיים. לא כל המשקל עליי."
"רגע, מה זאת אומרת 'עליי'? מה איתנו, אנחנו לא עושות? רק את עושה? כולם עושים. פשוט לא כולם יושבים להם ככה בבוקר בבית קפה בכיכר השכונה ומשוויצים. אני אומרת, וזו דעתי, שלשמיים כבר אין יותר חשק. זהו זה. הלך המנוע. יצא האוויר מהוונטיל."
"נו מה, הציבור כפוי טובה. עושה לביתו ולא אומר תודה."
"איש איש בדלת אמונותיו."
"באמונתו יחיה."
"חכו רגע. מה אנחנו כל כך ממהרות להפיל את זה על עצמנו? לי יש בכלל תחושת בטן שמדובר פה במשהו אחר לגמרי. אולי... זאת רק השערה, כן? אבל אולי למלאכים... יש עניינים אחרים שאנחנו לא יודעות? כל מיני סכסוכים פנימיים ביניהם, לא משהו שקשור בנו בכלל. ענייני פנים, אתן יודעות."
"שילכו לבוררות."
"זה לא ככה פשוט בעולם העליון. שמה יש להם סדר, חוקים. בטח כדי להשיג מומחה בעל שם צריך לבלות חודשים ברשימות המתנה ובינתיים, אי אפשר להיות אטומים למצוקה שלהם. כי אם אנחנו מדברות על הרעה בתנאים, אז זה כבר עסק אחר וצריך לגלות אורך רוח ולדפוק טיפָּלֶה יותר חלש על השולחן על זה שדברים נתקעים. אני לא אומרת שלא צריך לדפוק. ועוד איך. כי אם אלוהים נותן הוראה להתקנה והחבר'ה שמה לא מורידים לביצוע, זה חוצפה וזה פוגע קודם כל בנו, ולנו כלקוחות יש זכות לתבוע. אבל, איך אני אומרת, באורך רוח."
"לדעתי, בסוף לא תהיה להם ברירה אלא לעשות שרירים. כמו אלה, ארגון המורים. רק כוח הולך במדינה הזאת. אני לא בעד הפעלת כוח, אבל אם זה לעבוד בפרך עבור גרוש וחצי לשעה ועוד בלי נסיעות ובלי תנאים ובנוסף גם לא לקבל אפילו מילה טובה מהבוס, איזה תלוש לחג, משהו... תשומת לב! אז תשמעו, בינינו, זה לא הכי נעים."
"תסלחו לי, מה זאת הרכות יתר הפתאומית הזאת? מצוקה, שמצוקה, תנאים... סליחה?! לא נעים? לא נורא. עם כל הכבוד, בשביל מה אני מדליקה חנוכייה כל חנוכה ושוברת את השיניים על הפִּטמה הזאת מבוטנים כל פסח, וכל החיים משלמת מיסים? למה, אני חיה בתנאים יותר טובים?"
"את משווה?! הם מתים!"
"אני מדברת במקרו! חוץ מזה, אם כבר מדברים פיננסית, אז מגיע לי לדעת אחת ולתמיד לאן הולכים כל העשר אגורות שאני תורמת לקופת צדקה במכולת. אפילו מהנימוס, מה שנקרא למראית עין, כדי שזה לא ייראה כמו ניצול, השמיים צריכים מתוך הדדיות וולונטרית להחזיר לי בניסים, בטח ובטח אם הם לא מסוגלים להשפיע על הממשלה שתפחית את המיסים."
"צודקת! מה שמוכיח עוד יותר שכולם מושחתים. ויותר מזה אני אגיד, הניסים עצמם — אם שמתן לב, הופכים עם השנים להיות של מי? נכון, פרי מנת חלקם של העשירים."
"ואיזהו עשיר? השמח בכוסו, בכיסו ובכעסו."
"בחלקו."
"בדיוק. הוא מה שאמרתי."
"אמרת בכוסו."
"אמרתי..."
"בנות, בנות, באמת לא... שנזכה לדבש ולא לעוקץ."
"דבש? בחייך, נס בכוס זכוכית של ההסתדרות אי אפשר לקבל פה. אליהו!!!"
"תסלחו לי, אני שתקתי עד עכשיו כשדיברתן כי אני מטבעי שתקנית ולא אחת שצועקת את הקול שלה מעל כל בימה אפשרית. בכל זאת, דברי חכמים בנחת נשמעים. אבל הגיעו מים עד נפש. לדעתי, ואתן יכולות לצטט אותי מעל כל עיתון ומצידי גם בכל כלי תקשורת, לדעתי השמיים עושים על האדמה מעל ומעבר, רק שאנשים לא יודעים להעריך. במקום להתנהג כמו בני אדם ולהגיד תודה על זה שיש להם אוכל על השולחן, קורת גג, בריאות, משפחה — כן כן, גם אם זו המשפחה מהצד שלו — חברים, שכנים (לא, בעצם שכנים לא), עבודה, קרוז שלושה ימים לאיסטנבול כולל העברות, וזה שבין לבין נשאר להם גם פנאי לשבת ככה בשמ... גש... במזג אוויר בבית קפה, גם אם הם לא מקבלים את הנס שלהם..."
"את אומרת שאני מתלוננת?"
"שמעת שהיא אמרה את? אמרה בני אדם."
"אוי ויי, ראיתן את זה? טפטף לי עכשיו טיפה על הראש. תשמעו מה אני אומרת: נס אם לא ירד מבול תכף."
"נס אם יגיע הנס שלי שעה מעכשיו."
"נס אם אליהו לא ישכח לשים לי בצד את החלב."
"רגע, אבל לא סיימתי להגיד מה שיש לי!"
"כמה זמן לוקח לחמם שטרודל פחות טעים ממה שאני מכינה בבית, שיהיו בריאים."
"אלי שבשמיים, אתה יכול לעשות שהנס שהזמנתי... עזוב, אפילו טיפת תה בנוסח פיש וואעסר תגיע בעודי בחיים?"
שוקו במקום נס וגם: ההיא שיודעת
מעניין לי לפעמים לא לחשוב מה גורם לשמיים לא להתערב לאנשים בחיים שלהם כשהם צריכים שמיים ואז, רגע לפני שנדמה שהנס שלהם סוף סוף עומד להגיע, דווקא אז לעננים הכי שחורים וחצופים מתחשק להפריע.
אני אפילו לא רוצה לדמיין דוגמה יותר גרועה כמו, למשל, שמיים שמחליטים ככה סתם להתפרץ בלי הזמנה למסיבת יום הולדת שבע, סתם אני זורק, של ילד — לא נגיד שמות — שתכנן את המסיבה שלו די הרבה מאוד זמן מראש, והעוגה בצורת חד קרן כבר הייתה מוכנה ומזומנה רק עבורו על השולחן וכל הבלונים התרגשו בשרשרת וכל האורחים — ככה אני מדמיין, כן? — הגיעו בשעה שש וחצי אפילו שההורים של אותו ילד, לא משנה מי, הזכירו לכולם פעמיים באותו חודש ועוד פעם אחת באותו שבוע ואפילו עוד פעם אחת באותו יום שהמסיבה תתחיל בדיוק בשעה שש. דווקא אז השמיים נזכרו שבעצם גם הם רוצים לברך, אפילו שאף אחד לא ביקש מהם. לא מהם ולא מיוכבד השכנה, שלא רק שלא תוותר על נשיקה אדומה שלא תרד גם בעוד שנה, היא עוד תוריד עליך את המבול הקבוע של הברכות ו"מזל טוב, לעמית בלפר החמוד, לרגל הגיעך לגיל שש," שש! "חשוב שתשקיע בלימודים ותקבל ציונים גבוהים ותהיה ילד טוב להורים ותקשיב למה שהם אומרים, ושיהיו לך הרבה חברים..." טוב, לא משנה, זה כבר מבול מסוג אחר. אמרתי עמית? התכוונתי לילד אחר. חוץ מזה, יש הרבה עמית בלפר בעולם ואני מנחש שזה היה מזמן מזמן, לא? ובכלל, מי זוכר?! אני משתדל לשכ... לא, לא, לא. זה בכלל לא קשור אליי, אני רק מי שמדמיין את זה. הלמשל הזה היה בהחלט על מישהו אחר. אני פה רק כדי לספר. בדיוק ככה. רק לפני שאספר, אספר שבתור מספר תפקידי לספר רק את מה שראוי להיספר. מה שלא, שיספר מישהו אחר. אויש, זה יצא מתחכם מדי. לא נורא, תמחקו את המשפט הזה מהראש שלכם. מה שכן, אם יצא במהלך הסיפור שתיתקלו במשפטים שנראים כאילו חוברו יחד לשרשרת ארוכה מדי של סוכה מניירות לא קשורים, זה כי אני משתדל להתמקד רק בפרטים החשובים, אבל יוצא שחוצים את קו המחשבה שלי באותו רגע, איך אני קורא להם? זבובים. אתם כבר תבינו בהמשך. טוב, מתחילים?
