לוע הארי
אילנה ברנשטייןI
היא לא חושפת רגשות. העיקר לא להרתיע. היא יודעת. מניסיון קודם. היא מפחידה אותו, כך אמר לה אחרי שעה של היכרות. והיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד גם אותו. הפעם היא תתנהג יפה. כמצופה. מסביבה, כבר יודעים כולם. וכמו לקראת שינוי היא מדברת על מה שאין בינתיים. ואולי גם לא יהיה. אך לעת עתה, הוא משתלט עליה, דוחק את כל השאר. את הסטודיו, את התערוכה, את החיים. אלה החיים, היא אומרת בליבה. זה משהו שיודעים. ואני יודעת.
אני לא כזאת חכמה כמו שאתה חושב, אמרה לו. וגם לא כזאת מוכשרת. יש אלף כמוני, טריליון. הוא היה בתוכה. בגופה פנימה, בשעה ששיגר לעברה את הרמזים הראשונים. הכביד על האגן, לחץ על השלפוחית, פיתה אותה בפרומונים שלו. הוא מין ישנו שאינו נראה, חשבה. כמו דיכאון. כמו מלאך המוות.
עברו שלושה ימים בסך הכול מאז הפגישה האחרונה. או שלוש שנים. אבל היא כבר הבינה. והִבריחה את הדלת, והגיפה את התריסים, וכיסתה את האסלה, ופקקה את פתחי הניקוז, ואטמה את הסדקים בקירות. מכינה את עצמה לאכזבה הגדולה. וכל הזמן הזה הביטה בה האָלף הגדולה. עקבה אחריה. שאלה שאלות. היית מאוהבת פעם? למה נפרדתם? את באמת אוהבת אותו או שאת רק חושבת שאת אוהבת אותו? כאילו יש הבדל בין שתי השאלות.
כבר חמישה ימים. היא באינקובציה. מהבילה. מסריחה. היא מגיעה עד נקודת הרתיחה. והעיניים לחות, כל הזמן לחות. עיני הבית. עיניה. אתה רואה, היא אומרת ומביטה בטלפון, אני כן יודעת לבכות. והרוק נבלע, ופסיעות השעון הולכות וגדלות. אני כן מגלה רגישות, היא מוסיפה ואומרת. אבל הטלפון שותק. הימים מתרוקנים מקולות אדם, מצפצופים דיגיטליים, מטריקות דלת. היא מחכה. ומחכה. להתקשר אליו אינה רוצה. לא להתנפל. מובן מאליו שאני מרוויחה פחות ממך, אמרה לו. מה איתך? אני בסך הכול ציירת. ואילו אתה.
בסלון נגלית המערכה האחרונה של ליל אמש. שבוע בלי מילה מדוברת, רק הודעת טקסט. גם הערב לא ייפגשו, אולי מחר. רוצֶה ולא רוצה. מבטיח לעצמו זיון, היא חושבת. מיהרתי. התמסרתי מיד. לא. זה לא זה. נתתי לו להרגיש שאני אישה חזקה. התרברבתי. לא חייכתי מספיק. את לא נראית לי אחת שמתרגשת, אמר לה פעם מישהו שהכירה. על מה מעידה ההבחנה הזאת? לא הייתה בטוחה.
שאריות זרוקות על הספה, על השולחן, על הרצפה. צלופנים מרשרשים, מוזהבים, תכנים של מקרר. בקבוקים ריקים. כל מה שהקיאה מגופה הבוקר. כל מה שהיא מקיאה כבר שבוע. ככה זה, היא חושבת. האהבה מתקדמת יפה לעת עתה, כל השקרים שהיא מספרת לעצמה שאינם אלא כיסוי־תחת לנשפי השכרות שלה עם הבטחות לנצח נצחים.
הפעם תהיי נאהבת, לא משנה מה. המצאת אותו, היא אומרת לעצמה. מחומרי היסוד שלך, מהפלזמה, מִכּוּרֵי המחשבות. הוא יפה כל כך, רך ומעודן ופלאי. כל כך הרבה שטויות במחשבה אחת. ככה לא יכאב לך הוא אומר, בזמן שהוא הופך אותה ומניח על הבטן. מי בדיוק הוא היה, כבר אינה זוכרת. והיא: אה, איזה יופי, או מוטב אאאהה מתאנח או מתענג. אני חסרת אונים. אני נחשקת. אני נשית. והוא לוחש לה מילים יפות באוזן, ומחליק באצבעותיו על חוט השדרה, ומלטף את חצי פניה, ואומר: ששש, אנחנו נמצא את הדרך. ומלחלח את שפתיה. והיא נענית. הוא האהבה, היא אומרת לעצמה. הוא האהבה.
ומתקפלת בקרן החדר בשמלת שינה, ברכיים נלחצות אל מצח, שם היא נעלמת, נסתרת מעיני כול, ובעיקר מעיניו. שם, מאחורי הספה, לרגלי הספרייה, על המדף התחתון ממש, היא מחוצה בין הדפים כמו פרח שהתייבש. לוע הארי, אולי. שנים חולפות.
והנה, שוב הוא. אולי הפעם. עכשיו, כשהיא למודת ניסיון. בוא אליי, היא אומרת. לא בטוחה לגמרי. מתכווצת עוד יותר. העיקר לא לאיים. מקטינה את הנפח שלה בחלל הצר, בין פְּאַת הכורסה למדף התחתון. היא יודעת שהוא רואה אותה. אומד אותה. מגיע לאיזו מסקנה. עיניו מסתבכות בפקעת שהיא מסובכת בה, מגלגלות אותה לכאן ולכאן. זה לא בשבילו, הוא חושב. כלומר היא. אולי הוא עומד מעליי ממש, אין לדעת. רק דממה נראית. ונשימה. אני אישה, היא אומרת לו. לוחשת אולי. נָשִׁיתִי עם השנים.
ואין בה בושה, או צער, או חרטה, עכשיו, כשהיא מביטה בו מלמטה. לפעמים אין ברירה. אף אחת לא רוצה להיות לבד בעולם. רק המתנה כוססת. גבר פוגש אישה וכולי. והגוף נפרם סיבים־סיבים. הוא זן את עיניו. וקול עולה מתוך גופה. קול דק. צריחה כחושה. אימה מתקתקה. איזה קיטש, היא חושבת. אבל אין דבר שהיא אינה מוכנה לעשות כדי לזכות. בו. או בו.
ברגע שהתוודיתי הפסדתי, נכון? והוא אומר, גם קודם לא היה לזה סיכוי. ומתיישב על הכורסה. שוב הוא מנופח משביעות רצון. ואומר לה לקום. מלכתחילה לא הבין מה היא עושה שם. בין הקירות, על המדף התחתון של הספרייה. כל כך הרבה ספרים, הוא אמר. קומי, נו באמת, שבי על הכורסה, שאראה אותך. תירגעי. היא רואה את גוף הבּוֹלְשוֹי שלו, את העיניים הטובות, את החיוך המעוקם, המבויש למרות הקול העבה. הגס אפילו. יש סיכוי. והיא מתיישבת מולו. נשענת לאחור ועוצמת עיניים.
הכול יכול לקרות עכשיו. אלה אנחנו, היא חושבת. אנחנו מפעם. מתמיד. הם מתחלפים, ואני נשארת. ובראשה ממשיכות לרוץ מילים. אהבה היא אומרת, בעיניים עצומות, כדי שיחשוב שהיא מדברת מתוך איזו מדרגה גבוהה של רוגע, של עונג חד־פעמי. אף פעם לא מעייף להגיד את המילה אהבה. והוא: המילה אהבה היא לא אהבה, את יודעת. מעכשיו תתקיימי ללא המילה אהבה, היא אומרת בליבה. זאת רק מילה.
את רוצה לשחק בגוף שלי?! היא לא יודעת אם לצחוק או לבכות בשעה שהוא נשכב על הספה כמו נערת אמצע של פלייבוי, שנות השישים. ומפקיר את גופו, ומגרה בה את התשוקה להתבזות. לחפור. להגיע עד הלב האפור. להפעיל מחדש את המשאבה שהוא דומם בכוונה. את לא הטיפוס שלי, אמר לה בפגישתם האחרונה. אני אוהב נשים... איך להגיד את זה בלי לפגוע בך, נשיות יותר.
עם שדיים גדולים? שאלה. עם תחת גדול? עם שיער חלק? אני לא מבינה. רכה, חושנית, מכילה אולי. לזה אתה מתכוון? עם פחות דיבורים, אמר. ובכל זאת עמד לו. לא מיד. בהתחלה הוא נראה לה כמו פיתום־מין. היה עליה לעבוד קשה כדי למלא בו חיים. כל רצונה להעמידו על טעותו. ראה אותי, אני תשוקה. היא עוררה אותו בתחבולות עלובות. בנגיעות נמהרות, חרֵדות, בליטופים חסרי חן. מתעלמת מאותות הדחייה. הוּזהרת אמר או נדמה לה שאמר, והושיט את ידו הריקה.
ושוב עצם את עיניו. מפקיר את עצמו. אַת חשמל, אמר פתאום. והיא רצתה לדעת אם זה נשי. כלומר חשמל. אבל שתקה. שלא לדחוק בו. לא לנדנד. לא להמאיס את עצמה. והמשיכה והתניעה את הגוף שאין בו דחיפוּת. זה שהיה מוטל לפניה. אני נותנת לך את מה שאין לי. אני נותנת לך. את מה שאני רוצה לקבל. היא חושבת, אבל לא אומרת. כי אולי בכל זאת. אולי הפעם. הוא מוסיף לשתוק, אבל הזין שלו נמתח כמו בובת קפיץ. זה לא אומר כלום, הוא אומר. בסך הכול שריר וכלי דם. אבל היא אינה לומדת, וממשיכה לדהור בחשיכה המתגברת. חֶשְכַת היש־לי־אהבה. תראה אותי. אני נוגעת באור. אני אור. אני בהיריון, אתה יודע? היריון זה נשי. אבל הוא יודע שאין היריון. אין כלום. די בזוג עיניים כדי לראות. את אישה קשה, הוא אומר. וסותם לה את הפה. דעתנית.
לגעת אינו נוגע, אך גם להדוף אותה אינו הודף. והיא מסחררת אותו, לא, היא עושה לו סחרחורת. היא מכסה אותו בנגיעות לא רצויות. היא מסנוורת, לא, היא מסמאת. היא מטורללת. היא מכריזה על עצמה, כמו במכירה פומבית. והראש מתפוצץ מרוב קפיצות, מרוב קצרים. איבדת אותו, אינך רואה.
ואז הוא אומר לה במין סיפוק עצמי, נוחי רגע, את לא מסוגלת לנוח, ומרסן אותה בשקט הרצחני שלו, ומבלבל אותה בהוראות. איש לפניו לא אמר לה: אַרְצָה! איש לא הצליח לכבות אותה. אנחנו מתקרבים, היא חושבת. ככה מרגישה אישה.
והיא מניחה את ראשה על ירכיו ומְתַרגלת נשימות. בדמיון היא מתרגלת, כדי שלא ישמע עד כמה היא פועלת בתוך אי־הפעילות, בתוך המנוחה שהוא ציווה, ועוצמת עיניים ונותנת לשחור של העצימה למסֵך אותה. ואז — כמו משום מקום — מגיעה כף יד קרירה, בלתי מורגשת תחילה, וניחתת ברוך על המצח. והשחור בעפעפיים העצומים מתחלף בתמונות מנצנצות של האָלף הגדולה. והיא בידיו, בגופו, במילה שלו. ואצבעותיו הצוננות צוברות משקל ולוחצות. עוצרות את הקרוסלה.
כדאי שנפסיק, הוא אומר. או אמר. זה לא מוביל לשום מקום. אני לא אוהב שמושכים אותי בכוח. בכוח? היא אומרת. אני מציע לחזור לפרופורציות, זה הכול. לפרופורציות? היא אומרת. היה נחמד כל עוד היה. אז זהו, נגמר? זה לא התחיל אפילו, הוא אומר ומשפיל את עיניו הגדולות, המוצלות. והיא בולעת אותו. ויורקת. ובחדר אפלולית של בין ערביים, ושתיקה טובה.
I לוע הארי, אילנה ברנשטיין, 2021.
