מבוא
"לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי".1 להקמתו של חוק צער בעלי חיים היו טעמים רבים, אחד מהם הוא כי המעשה עצמו משפיע על האדם ועל אופיו, באופן ש"המתאכזר לבעלי-חיים סופו שיתאכזר גם לבני אדם; ומי שראה אדם מתעלל בבעל-חיים ועמד מנגד, סופו שיעמוד מנגד גם כאשר יתעללו בבני אדם".
התפיסה שהתנהגות מסוימת כלפי בעל חיים אחד יכולה להצביע על פגם באופי ועל הרגלי התנהגות שליליים מציגה את בעלי חיים והאדם תחת התייחסות אתית מסוימת שווה. אם גם האדם וגם בעלי החיים האחרים חווים סבל כאשר מתאכזרים אליהם, הרי שאין רלוונטיות אם האדם מתאכזר לבעל חיים או לאדם — בשני המקרים הוא מתאכזר לישות סובלת. גם אריסטו, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה ואבות הפילוסופיה המערבית (384 לפני הספירה), סבר כי התחושתיות אופיינית לבעלי החיים ולאדם גם יחד, וכי תכונות האדם וסגולות אופיו באות לידי ביטוי במעשיו, ותפקידה של האתיקה היא ללמד את האדם מהו הטוב.
לפי הסיפור המקראי, על פי הפרשנות המסורתית, עם בריאת העולם המשיל אלוהים את האדם הראשון על בעלי החיים, אך התיר לאדם למאכל מזונות ממקור צמחי בלבד: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א). כלומר לאדם הראשון לא הותר להמית בעל חיים לצורך אכילה. זה היה רק לאחר מכן, בספר דברים פרק כ, פרשת המבול, שצוין היתר לאכילת בעלי חיים: "כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר".
ההתייחסות הרווחת כיום כלפי אכילת בעלי חיים גורסת כי ההומו ספיאנס הוא אוכל-כול, כלומר מאז ומעולם אכל גם בשר בעלי חיים וגם מזון מהצומח. הומו ספיאנס הוא השם המדעי של האדם, והוא מוגדר כמין האדם התבוני בהיותו בעל יכולת להתבוננות פנימית ושיקוף עצמי של התנהגותו שלו ושל השפעתה עליו ועל אחרים בסביבתו. הוא נבדל מבעלי החיים האחרים בעיקר בשל הליכתו הזקופה, שימושו בכלים והיותו מהנדס את סביבתו. אריסטו טען כי מתוך סוגי החיים השונים — הצמחים, בעלי החיים והאדם — רק לאדם יש יכולת מנטלית להפעיל שיקול דעת נבון כיצד לפעול. כך שלמעשה, לגרסתו, בהתייחסות לדבר הנכון לעשות — מתוך יכולת רפלקטיבית זו המיוחסת לאדם — ישנה לאדם אחריות על מעשיו.
דוקטור דניאל מישורי מציין כי העובדה שהאדם אכל בעלי חיים במהלך ההיסטוריה אינה מוטלת בספק, ולא פחות מכך עובדת שורשיה העתיקים של הצמחונות. ועם זאת תקופתנו שלנו מעידה כי משהו בהיסטוריה השתנה. התקופה המודרנית הביאה איתה אתגרים אתיים ושאלות פילוסופיות לגבי אכילת בעלי חיים שלא נכחו בעוצמתם הקיצונית בעידנים קודמים, אף על פי שהאדם אכל בעלי חיים גם בעבר.
כיום, בעידן המודרני, אנו חיים בעולם הנשלט על ידי בני האדם, שבו האנושות נחשבת כוח גיאולוגי המעצב את פני הסביבה והמשפיע על הים, היבשה ותנאי הסביבה ויוצר שינויים גיאוגרפיים. אורח החיים המודרני מתייחס אל הטבע ובעלי החיים כחומרי גלם, כמוצרים. רוב שוק המזון כבר אינו הומה בעלי חיים הגדלים בחוות פרטיות ושמחות, במדשאות ירוקות, אלא בעלי החיים מוגשים לצרכן באריזות פלסטיק, כשלצרכנים אין יכולת להבין מהם התהליכים שעמדו מאחורי המאכל המוגש לצלחתם, ולעיתים אף אינם יודעים בוודאות איזו חיה הם אוכלים. הדיון הערכי הוא לרוב אנתרופוצנטרי, שלפיו היחידים שזכאים למעמד מוסרי הם בני האדם (האדם במרכז), ועל כן מעשה נקבע כבעל ערך שלילי או חיובי לפי השפעתו על האדם בלבד, ולא לפי השפעתו על בעלי החיים האחרים והסביבה (מישורי, 2016). האדם כפה על בעלי החיים ייעוד של מזון, מבלי לייחס חשיבות קודמת למהות קיומם, בפני עצמם, כך שהאדם תופס את עצמו כעליון המופרד לחלוטין מכל יליד טבע אחר.
השמדת בעלי החיים איננה נעשית מתוך הישרדות ומאבק לחיים, אלא ככיבוש כוחני מוחלט של העולם מצד האנושות ההרסנית. החיים שהאדם מייעד למינים אחרים כוללים סבל רב, אכזריות מכוונת, התעללות יומית ומעשי אלימות הנחשבים “מוצדקים״, כל זאת עקב הנצחתו של המיתוס שלפיו “ככה זה בטבע״, אף על פי שבעלי החיים בעידן המודרני אינם חיים בטבע, אלא משועבדים וכלואים באכזריות. לא בכדי הסופר יצחק בשביס זינגר ואחרים כינו את המתחולל בתעשיית בעלי החיים “שואה״. בספרו “ראו את החיה״ מציין אורן בן יוסף כי גם תעשיינים הקוראים לניהול חכם ורגיש של גידול בעלי החיים במשק החי, עושים זאת מתוך עולם משעבד, בעל מתודולוגיה של ניהול משאבים וטיפול בחפצים, יותר מאשר הבנה של נפש בעל החיים. ולכן המאבק הנוכחי למען בעלי החיים מתאפיין, בין השאר, בדרישה להתייחס אל בעל החיים — ולא אל המוצר המופק ממנו, אל הפרה ולא אל הסטייק (בן יוסף, 2015).
בבחינת מעמדם המוסרי של בעלי החיים בהיסטוריה היה זה הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט שטען כי חיות הן “מכונות אוטומטיות״ חסרות הכרה ועולם מנטלי, ועל כן הן אינן סובלות. לטענות לגבי יללות בעלי החיים, דמעות או הפגנת צער, הוא השיב כי אלו הן תגובות אוטומטיות שאינן מעידות על קיומה של נפש או תודעה. כיום גרסתו של דקארט ידועה לשמצה. ידוע כי בעלי החיים הם בעלי עולם תחושתי ורגשי מפותח וכי אין שום ספק שהם חשים סבל, לא רק פיזי, אלא גם מגוון רחב של מצוקות נפשיות. לפי נתוני המזון והתעשייה של האו״ם, יותר מ-57 מיליארד בעלי חיים נשחטים בשנה עבור אוכל. מספר זה אינו כולל את מספר הדגים והחיות הימיות שהאדם צורך, המוערך בלפחות טריליון בשנה. אנשים נוטים לחיות את חייהם כאנשים מוסריים, הגונים וטובים, ועם זאת לוקחים חלק בתעשייה אלימה הקוראת תיגר על השלמות המוסרית של האדם. התעשייה המודרנית אינה דומה בשום צורה לחוות בעלי חיים צוהלת ושמחה. כמו כן בשונה מעידנים קודמים, העידן המודרני הוא עידן של שפע מזון מהצומח, כיום לאדם יש אפשרויות בחירה רבות. מסיבות אלה ונוספות יש לטענתי חשיבות רבה לקיים דיון מוסרי מעמיק על מערכות היחסים בין האדם לבעלי החיים ולבחון את המחויבויות המוסריות של האדם העומדות מאחורי צלחתו.
הספר כתוב בצורה הדרגתית המכניסה אותך, הקורא.ת, לעולם התוכן הפילוסופי של אכילת בעלי חיים בעידן המודרני. בפרק הראשון של הספר ארחיב על בעלי החיים והטבע בסביבתו של האדם. אף על פי שברובו זהו פרק אינפורמטיבי, הוא חשוב מאוד לצורך ההבנה של הקשר העמוק בין בני האדם לבעלי החיים, ההיסטוריה המשותפת, התרומה ההדדית וכן להבנת היותו של האדם חלק מסביבה.
אלסדייר מקינטאייר (2006) טען שלסביבה יש היסטוריה ושההתייחסות האתית למעשיו של האדם נבחנת במסגרת ההיסטוריה הזו, מכיוון שרק כאשר בוחנים את השינויים שהתחוללו בסביבה במהלך הזמן ניתן באמת להבין את ההיסטוריה ואת השינויים. מקינטאייר טען כי “האדם, בפעולותיו ובמעשיו, וכן בבדיונותיו, הוא במהותו חיה מספרת סיפורים״. פעולתו של האדם בזמן מסוים היא חלק מנרטיב גדול יותר, ומעשיו מושפעים מסיפור העלילה שבו הוא חי. האדם משפיע על סביבתו, וסביבתו משפיעה עליו. אם כך פעולתו של האדם תלויה בסביבתו ובהיסטוריה שבהן היא מתקיימת, ולסיפור שבו האדם נמצא כשחקן משנה יש תפקיד מרכזי בחינוך למידות טובות. הדרך להבין את החברה ואת פעולותיו של היחיד היא דרך הבנה של הסיפור הרחב שאליו הוא משתייך ושל התפקידים שהוא מתבקש למלא בו. מסיבה זו חשוב להבין את הקשר בין הסיפור הרחב לבין אכילת בעלי חיים. מה השתנה בין העת העתיקה לעת החדשה? בין ימי הביניים לתקופה המודרנית? מה קרה בדרך?
האנתרופולוג פיליפ דסקולה טוען כי אחד המאפיינים של המחשבה המערבית המודרנית, בשונה מחברות מסורתיות, הוא הרעיון כי הטבע והתרבות הם דברים מופרדים. בספרו “(We have never been modern (1993״ מסביר ברונו לטור כי המעבר למודרניות מבוסס על הטענה כי הטבע מנותק מהתרבות. המודרניות חילקה ומיתגה את מה שהוא “אנושי״ ו״לא אנושי״ כ״תרבות״ ו״טבע״. מטרת המחיצה בין טבע ותרבות הייתה להדגיש התקדמות מודרנית וחופש מכוחות הטבע והמסורת. דסקולה מתנגד לחלוקה זו. לטענתו טבע ותרבות אינם מופרדים אלא הם אותה יצירה של מצבים מתמשכים של החברה והטבע כקולקטיב (Pearson, 2017). ההיסטוריה של העולם אינה רק היסטוריה של בני האדם. ההבנה שבעלי החיים הם חלק מההיסטוריה העולמית מאפשרת לראות כיצד בעלי החיים במשקים שינו את הסביבה ואת התרבות שבהן אנו חיים, וכיצד בעלי חיים ובני אדם חיו יחד וחלקו יחסים רגשיים וכלכליים בעבר (Fudge, 2017).
הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל הגדיר את הפילוסופיה כ״זמנה הנתפס במחשבות״. הכוונה היא שניתן להצדיק כל אופן חיים או תקופה דרך הסיפור ההיסטורי והשתלשלות האירועים הסיבתיים שהביאו לאירוע מסוים ביחס לצורות חיים קודמות. מתוך ההקשר הזה ניתן להחליט באופן מבוסס מהי צורת החיים הרצויה. בתוך הזמן ההיסטורי שבו כל אירוע התרחש משוקף, לטענתו של הגל, שיקול הדעת הפילוסופי שהיה רלוונטי לתקופה ושממנו ניתן לאבחן את הבעייתיות של התקופה ההיסטורית (איפרגן, 2006).
מתוך כך, לדעתי, התייחסות לתעשיית בעלי החיים חייבת להיות תלויה בתקופה שבה היא מתקיימת. על כן בפרק השני אעסוק במודרניות ואטען כי אף על פי שאכילת בעלי חיים אינה תופעה של העידן המודרני, אלא בעלת עבר עשיר, ובשונה מתקופות קודמות, הניכור הקיים כיום כלפי בעלי החיים והטבע הוא סימפטום לחולי של החברה המודרנית, שבה הגישה הנפוצה היא אטומיסטית ואינסטרומנטלית. התפיסה הזו של האדם יוצרת ריחוק של האדם מסביבתו הטבעית, דבר שעלול לגרום להתייחסות לבעלי החיים כנחותים וכ״אובייקטים בלבד״ ולמנוע חשיבה ביקורתית וקבלת אחריות מוסרית אישית בהשתתפות בתעשייה פוגענית.
העידן המודרני הוא עידן של האדם המרוכז בעצמו. בשונה מגישות אחרות המציגות את הנזק הכרוך באכילת בעלי חיים — אם זו סיבה מוסרית של פגיעה בבעלי החיים, סיבה בריאותית הכוללת מחלות שונות הקשורות לאכילת מזון מהחי, סיבה סביבתית המביאה בחשבון את הפגיעה האקולוגית האדירה של משק החי ועוד סיבות רבות וחשובות — בספר זה אני מבקשת להשתמש בטיעון המודרני כנגד עצמו ולטעון סיבה מודרנית לא פחות במהותה — כי דווקא משום שהאדם מרוכז בעצמו, במימושו ובקיומו המספק, אכילת בעלי חיים בעידן המודרני פוגעת במימושו ובהתפתחותו המוסרית של היחיד. ולכן אטען כי ללא חתירה למושג מקיף של טוב לאדם באשר הוא אדם וגיבוש מושג הטוב בהקשר של אכילת בעלי חיים או שימוש בהם, תהיה פגיעה באושרו וביכולתו לחיות קיום אנושי מספק.
לפני כעשר שנים, באחד מימי השישי האביביים, נפגשתי לארוחה מפנקת ולהשלמת פערים עם חברותיי. בין השיחות העמוקות הקשבתי לשיחה שהתקיימה בין שתיים מהן — הן דיברו על אכילת בעלי חיים. ורד, שעברה לטבעונות זמן לא רב לפני המפגש, סיפרה על תחושותיה כלפי אכילת בשר, ואושרית נדהמה לשמוע את דבריה ושאלה — “אז את טוענת שמי שאוכל בעלי חיים אינו מוסרי?״ השיחה ביניהן, שאני בטוחה שהתקיימה בבתים רבים ובקבוצות רבות אחרות, המשיכה והתפתחה, ואני רק לקחתי את השאלה הזו הלאה איתי לדרך. זו שאלה בעלת פנים רבות שחשתי שלא יכולתי להשיב לה תשובה מלאה ומושכלת בזמנו. במהלך גיבוש התזה בלימודי הפילוסופיה חשתי בהארה כי דווקא העידן המודרני הוא צו השעה לשיח לגבי תעשיית בעלי החיים, והשאלה שקיננה בי שנים מצאה את פתרונה ההולם. לאור השלכותיה של הגישה המודרנית על האדם והשפעתה על תעשיית בעלי החיים אבחן בספר זה את המחויבויות המוסריות של האדם כלפי בעלי החיים בהיותו אוכל אותם, את הבעיות המוסריות שהיא מעלה ביחס ליצירת סבל לבעלי החיים, וכן את דפוסי ההתנהגות הנפוצים כיום לגבי אכילת בעלי חיים.
כאשר רוצים לקבל החלטה בהירה לגבי מוסריות הפעולה, מתעוררת השאלה באיזו מידה, אם בכלל, התנהגות האדם ביחס לאכילת בעלי חיים היא רפלקטיבית, מבוססת ומנומקת. רפלקציה, ובהגדרתה — שיקוף, היא יכולתו של האדם לבצע פעולה של התבוננות עצמית. להבין ולהעריך את עשייתו בעבר ואת יכולתו לשפר אותה בעתיד. הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט זיהה את הרצון הטוב עם הרצון התבוני. הוא ציין כי גם הרוע מקורו בחופש בחירה, ולכן יש לקבל אחריות על הרוע. לפי קאנט, האדם העומד מול מספר חלופות בוחר בין הטוב והרע באופן חופשי. כאשר אדם בוחר במעשה רע, הוא אינו בוחר ברע לשמו, אלא מורד בחוק המוסרי התבוני שהוא יודע שעליו לציית לו. ולכן לפי קאנט, בעצם הסירוב לציות יתעוררו באדם מצבי בושה ואשמה.
אריסטו מציב תנאים כדי שפעולה תיחשב צודקת וכזו שנעשתה ביישוב דעת. לטענתו הפעולה צריכה להיעשות מתוך ידיעה, מתוך רצונו של האדם לשמו וכן מתוך דעה יציבה ולא הפכפכה (אריסטו, 1985). מכאן שעל מנת שיתקיים חופש בחירה יש הכרח שתתקיים רפלקטיביות. כאשר האדם מבצע בחינה של מעשיו ושל השלכותיהם הוא מסוגל לשאת אחריות מוסרית למעשיו.
לשם כך, על מנת לבחון אם בני האדם מבצעים רפלקציה לגבי אכילה ושימוש בבעלי חיים בתעשיות השונות, הפרק השלישי יעסוק ברפלקטיביות הבחירה ויתבסס, בין היתר, על מחקרים בנושא הפסיכולוגיה של אכילת בשר לגבי אופן בחירת בעלי החיים שהם אוכלים והנימוקים לכך.
על מנת לקיים דיון מוסרי, פילוסופי ומעמיק לגבי היחס המוסרי הראוי שעלינו להפגין כלפי בעלי החיים, אתייחס בפרק הרביעי לגישת המידה הטובה, המיוחסת לאריסטו, ואפגיש אותה עם תאוריות מוסר שונות. כך אנסה לגבש שיטה לקביעת כללי מוסר ואבחן איזו גישה מתאימה ביותר לקביעת המידה הטובה ביחס לאכילת בעלי חיים בעידן התעשייתי המודרני. לאורך כל כתיבת הספר מטרתי הייתה להשיב על השאלה המרכזית — מהן המחויבויות המוסריות שלפיהן נדרשת החברה האנושית לנהוג ביחס לתעשיית בעלי חיים? כדי לענות על השאלה, ייקבעו “המידה הטובה״ המוסרית וכן שיפוט לגבי איזו התנהגות תיחשב מידה רעה.
השיח לגבי אכילת בעלי חיים גדוש ברגשות ובאמוציות, אולי כי מהצד האחד אוכל הוא חלק מתשוקה, מאהבה, מתחביב, מצורך, לעיתים אף חלק מפרנסה, ומהצד השני ההבנה כי עלינו לשאוף לחברה מוסרית שבה ההתנהגויות הטובות נבחרות לאורם של ערכים ולא מתוך תשוקות ומאוויים גרידא, ועל כן ראוי כי לא כל דבר שניתן לאכול ייחשב אוכל. עם הקריאה אני מזמינה אותך להשאיר את הדעות הקדומות וההרגלים בצד, ולצלול איתי למחשבה פילוסופית רחבה על הבחירות שלנו בעידן המודרני, השלכותיהן, החברה שבה אנו רוצים לחיות והאנשים שאנחנו רוצים להיות.
1 סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים בישראל.
פרק 1
בעלי חיים וטבע בסביבת האדם
האדם שייך למשפחת קופי האדם. המינים הרלוונטיים למשפחה זו שעדיין חיים הם השימפנזים, הגורילות, האורנג-אוטנים והגיבונים. לפי המדע לשימפנזה ולאדם הקדום הייתה שושלת משותפת. מין האדם כפי שאנו מכירים כיום נקרא “הומו סאפיינס״, כלומר “האדם הנבון״. לפני יותר מעשרת אלפים שנה התקיימו בעולם בו זמנית לפחות שישה מינים שונים של בני אדם אשר נכחדו במהלך הזמן. חלקם של מיני האדם אכלו בשר, חלקם היו צמחונים, אך כולם היו “בני אדם״. ההיסטוריון פרופסור יובל נוח הררי מסביר כי בני האדם היו קיימים 2.5 מיליון שנים לפני תחילת ההיסטוריה, והרגלי האכילה שלהם היו בסך הכול אינסטינקטים ביולוגיים הדומים לאלה של בעלי החיים האחרים. לאדם לא הייתה חשיבות מיוחדת בעולם, ובעלי החיים לא היו צריכים לחשוש ממנו בצורה מיוחדת. במשך עשרות אלפי שנים חיו בני האדם כלקטים וכציידים וידעו על הטבע והעולם הרבה מאוד ביחס לאדם המודרני הרגיל כיום (הררי, 2013). העולם החי בסביבת האדם היווה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מעצמותו, מקיומו ומתרבותו, וכשם שלאדם הייתה השפעה על הסביבה, כך לסביבה הייתה השפעה עליו. רק לאחרונה מתחילים מדענים לגלות את ההשפעה המעמיקה והברוכה של בעלי החיים על בני האדם גם ברפואה, בחברה ובתרבות (פישלזון, קיץ 2003). כיום לבעלי החיים ישנה נוכחות ניכרת בחיי האדם. האדם משתמש בהם לצורך מאכל, לבוש, ניסויים רפואיים ופסיכולוגיים ותמיכה מנטלית בחולי ובריאות. השימוש בבעלי החיים קיים באין-ספור דרכים; הנחיית עיוורים, איתור סמים, מציאת מתקני חבלה ועוד, והם מהווים מוקד ל״פעילויות פנאי״ רבות, כגון ציד, דיג, מרוצי סוסים או כלבים, רכיבה, לחימה, קרקסים, גני חיות, אקווריומים וכדומה. כך, למשל, בתחום הרפואה, כלבים אומנו לזהות סרטן ברמה גבוהה של אמינות. כמו כן תועדו מספר מקרים שבהם כלבים היו מסוגלים לצפות מראש התקפים אפילפטיים או התקפים היפוגליקמיים (בחולי סוכרת) שאותם עמדו בעליהם לחוות ולהזהיר אותם, וכך הצילו את חייהם. נאמר אפילו כי ישנם בעלי חיים מסוימים המציגים רמה מיוחדת של רגישות לאותות אנושיים לא מודעים שאותם אנו משדרים, והם עולים על רגישותו הקרה, יחסית, של האדם (Serpell, 2009).
האדם, עוד מקטנותו, רואה באופן אינסטינקטיבי את בעלי החיים כיצורים חברתיים בעלי אינטליגנציה דומה לשלו, בעלי רצונות, אמונות וכוונות. למחשבה האנתרופומורפית2 הזו יש שורשים אבולוציוניים הישרדותיים שנתנו לבני האדם הקדמונים את האפשרות להיות ציידים יעילים יותר — על ידי שימוש בתודעה רפלקסיבית3 האדם היה צריך להכיר את החיה שאותה בכוונתו להרוג, לכן מתוך הדמיון בינו לבין החיה הוא הצליח לחשוב כמו החיה, ולצפות בעולם מנקודת מבטה, כדי להבין ולצפות מראש את פעולתן של חיות אחרות, וכך יכול היה להפתיע אותן. אך עם זאת האנתרופומורפיזם שהוא ביצע עורר מחסומים מוסריים בקשר להריגתם ואכילתם של בעלי החיים, משום שכאשר האדם השתמש בידיעה על אודות עצמו לצורך בחינת התנהגותם, הוא החל להזדהות עם החיה ולגלות אהדה לקורבנותיו. למעשה, כך בני האדם הקדמונים העניקו לבעלי החיים אישיות משלהם וחשו כי הם מחויבים לנהוג בהם כאילו היו באמת אנשים. ביות בעלי חיים מסוימים והפיכתם לבעלי חיים המסוגלים לחיות יחד עם האדם בביתו, היו כרוכים ביצירת מערכות יחסים חברתיות מורכבות בין בני האדם לחיות ושילובם בעולמם החברתי (סרפל, 2007).
הרעיון כי יחסים עם בעלי חיים יכולים לשמש לטיפול תרפויטי עבור בני האדם החל כבר בתחילת המאה ה-19, ומאז חלה התרחבות הדרגתית במחקרים שנעשו המצביעים על היתרונות הבריאותיים המשוערים של טיפול אנושי בסיוע בעלי חיים (Serpell, 2009). בתחום הטיפול כיום משתמשים בבעלי החיים כ״כלי״ טיפולי הבא לתת מענה לצרכים שונים של בני אדם הנזקקים לכך, בין אם נפשית ובין אם בבעיה פיזית. מחקרים שונים מציגים כי קיומם של בעלי החיים בסביבת האדם תורם לבריאות הפיזית, המנטלית והרגשית של האדם. ממחקרים פסיכולוגיים עולה כי לבעלי החיים תפקידים משמעותיים בשלבי הטיפול הפסיכולוגי של ילדים. בעל החיים פועל כזרז (קטליזטור) ליצירת הקשר בין הילד למטפל. נוכחותו של בעל החיים בזמן הטיפול עוזרת לילד להירגע ומספקת לילד הנאה. אחת הדרכים לדובב ילדים לדבר בטיפול היא באמצעות השלכה של המצב שלהם על בעל חיים. ילדים פגועים מוצאים נחמה בהזדהות עם בעל חיים פצוע או נכה. הקשר עם בעל החיים מעניק לילד הזדמנות להרגיש שייך, נאהב, מקובל ללא תנאי ואף תורם, מעניק ונחוץ. בטיפול באמצעות בעלי חיים הילדים מאפשרים לבעל החיים להתקרב אליהם ונהנים מהמגע עימו, ללא צורך בהסתבכות רגשית כואבת, כמו שקורה להם עם בני אדם. ילד שרואה בעל מקצוע המטפל בחיה, תופס אותו במוחו כ״אדם טוב״ וכבעל רצון לעזור. בעלי החיים מגבירים אצל המטופל מוטיבציה ורצון לשינוי, משפרים את מצב רוחו, מגבירים אצלו את תחושת הערך האישי שלו, עוזרים לו לקבל גבולות ומעודדים את הילד לקבל אחריות. בקשר בין בני האדם ובעלי החיים יש לבעלי החיים תפקיד תחליפי, בהבעה של רגשות שאינם ניתנים לביטוי כלפי בני אדם והסבתם באופן בלתי מודע לעבר בעל חיים ספציפי. כך למשל ישנם בעלי כלבים המגדירים את הקשר שלהם עם בעל החיים כיחסי הורות. הכלב נתפס אצלם כילד משלהם. כמו כן ישנם אנשים שבשל קשיים רגשיים מעדיפים את קרבת בעלי החיים על פני קרבת אנשים אחרים.
לקשר עם בעלי חיים יש יכולת לסייע בשני צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: הצורך לאהוב ולהיות נאהב, וצורך האדם לחוש שהוא בעל ערך בעבור עצמו ובעבור אחרים (שורק, 2002). נמצא שחינוך להתייחסות הומנית כלפי בעלי חיים פותח בפני האדם אפיקים רחבים להתייחסות הוגנת לבני אדם (כגון אנשים חריגים, חסרי אונים וכדומה). הקשר עם בעלי החיים מאפשר תקשורת קלה ואינטואיטיבית המסתמכת על רגשות, שפת גוף, קולות ומגע. תקשורת כזו אינה זקוקה לתיווכן של מילים ותורמת רבות לפיתוח רגישות לאחר ולהבנת צרכיו (בצרי ופוקס, 2001). חשוב לציין כי למרות הטענה שחיות מחמד מספקות סוג של תמיכה חברתית ו/או סיוע תרפויטי עבור בעליהן, עדיין לא כל יחסי בעלי החיים עם בני האדם הם שווים מבחינת יכולות ההשפעה החברתיות או הטיפוליות. זה כמובן הגיוני — כשם שקשרים בין-אישיים בין בני אדם משתנים מאוד באיכותם, בהתאם לאינטראקציות ההדדיות המיוחדות המתרחשות בין שני אנשים, כך משתנים גם יחסי אנוש עם בעלי החיים השונים (Serpell, 2009).
בשנת 2001 (תשס״ב) החלו משרד החינוך, המשרד לאיכות הסביבה ועמותת אס.או.אס חיות להפעיל תוכנית חדשה בישראל בתחום היחס לבעלי החיים, שהופעלה באופן ניסויי ב-15 בתי ספר בישראל. הנחת היסוד של התוכנית היא שככל שבני הנוער יכירו את עולמם של בעלי החיים, יבינו את צורכיהם ויגלו אחריות כלפיהם, כך יגדל הסיכוי שהם יפתחו רגישות חברתית ויכולת רגשית גם מול בני האדם הבאים עימם במגע. כמו כן הצפי היה כי הקשר עם בעלי החיים יסייע בפיתוח אמפתיה ואחריות אישית, בהפחתת האלימות ובמניעתה, ויאפשר התייחסות, דרך בעלי החיים, לנושאים סביבתיים ואקולוגיים הנלמדים בבתי הספר (שטנגר, קיץ 2002). גם במסגרת עבודה עם נוער בסיכון במעון “בית הנער״ שולבו בעלי חיים במסגרת תוכנית הלימודים. הנחת היסוד הייתה שניתן להפוך אובייקט זר, כמו בעל החיים, למשהו מוכר, קרוב ואהוב שניתן להזדהות איתו. עצם מחויבות התלמיד להוות מגן ומחסה ליצור קטן ממנו, העצימה את הכרת ערכו בעיני עצמו וזולתו. בעבור רוב הנערים, המפגש עם בעלי החיים והקשר עימם סיפקו אפשרות להתגבר על קשיים שנוצרו בחייהם בגלל תפקוד הורי לקוי (אבישר, 2005). החשיבה המערבית החינוכית היא אנתרופוצנטרית ומובילה את רוב האנשים להאמין כי הם עליונים מבחינה מוסרית על אחרים. דווקא לימוד במרכזי טבע עם בעלי חיים ועליהם גורם לילדים להיות שותפים פעילים למעגל חיים מלא של בעל החיים, וכך הם נחשפים ללידה, גידול ומוות, להמשכיות של מעגל חיים מלא, ומצליחים להזדהות ולהבין כי אינם נמצאים בראש מערכת הטבע, אלא הם חלק מהטבע יחד עם בעלי החיים (שפריר, 2001).
התרבות המערבית תופסת את הטבע כעומד לרשות האדם תמיד ואת האדם כשליט הטבע, ומשום כך מאפשרת לאדם לשלוט בו לצרכיו ולנצלו בהתאם לצרכיו. מקורו של הדבר עוד בסיפורי היהדות והנצרות שבהם הגיבור מתגבר על הטבע ולומד לשלוט בו (שפריר, 2001). כך, למשל, כבר בספר בראשית (פרק א, פסוקים כח-כט): “"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע - לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.״
אף על פי שהפסוק מתיר שליטה בעולם החי והצומח על ידי בני האדם, עדיין טוענים פרשני המקרא כי מלכתחילה אלוהים לא התיר הריגה של בעלי חיים לצורך אכילתם, היה זה רק מאוחר יותר, בתקופת בני נוח, שהותרה אכילת בעלי חיים, משום שנוח הציל את בעלי החיים מהמבול ודאג להם. כך שבבריאת העולם תזונתו של האדם הייתה אמורה להיות צמחונית, למרות היותו שליט הטבע. עם זאת כך נוסד הבסיס הדתי, המוסרי והמשפטי להצדקת זכות הקניין בבעלי חיים לתפיסות היהדות והנצרות, ונמשך עד ימינו.
אדם מרגיש לעיתים אחריות לעולמו, משום שפגיעה בעולמו פירושה פגיעה בו עצמו. מגיל צעיר מלמדים את האדם כי בעלי החיים הם חלק מעולמו, אך לא מקפידים ללמדו כי הוא גם האחראי לבעלי החיים האחרים בעולמו. בסיס אחריותו אינו בהכרח אחריות אקטיבית ליצירת עולם טוב יותר לבעל החיים, אלא דווקא הימנעות מפגיעה בהם או משלילת יכולתם למלא את צורכיהם הבסיסיים (פנקס, 2001). מצב של עקה (בפרשנותו לתחושת לחץ, מתח, דחק) הוא מצב הרלוונטי גם לאדם וגם לבעלי החיים האחרים, ומבטא השפעה של הסביבה על הפרט, באופן הפוגע ביכולת ההתאמה שלו לסביבה. גורמי העקה יכולים להיות נפשיים (למשל, פחד), פיזיים (מתנאי לכידה ופגיעה בבעל החיים, צמא קיצוני) או מעורבים (צפיפות המובילה ללחץ וכדומה).
חשוב להדגיש כי אף על פי שהתורה התירה להמית בעלי חיים מסוימים לצורך מאכל, היא אסרה התעללות בהם או גרימת צער. גם כתבים בברית החדשה אוסרים על התעללות בחיות, וזאת בשל שתי מטרות עיקריות: הראשונה, למנוע מחשבות וכוונות אכזריות העלולות להוביל למצב של התאכזרות כלפי בני אדם, והשנייה, למנוע נזק חומרי לבעלים של החיה בשל התעללות בחיות, מאחר שבעלי החיים נתפסו כרכוש. ואכן, ממחקרים עולה כי בפגיעה בבעלי חיים יש רמז להפרעות התנהגות, שאלימות היא הבולטת שבהן. קהות חושים, אדישות או חוסר התייחסות לסבלו של בעל חיים יכולים להקהות את חושיו של האדם לסבלו של הזולת. מקרי התעללות בבעלי חיים והתאכזרות כלפיהם הם נורת אזהרה לגבי מצבו הנפשי של הפוגע (בצרי ופוקס, 2001). הרמב״ם מציין במחשבה היהודית כי “המענה חיה, יענה מחר גם את הוריו״. גם פסיכולוגים מודרניים סבורים כי התנהגות סדיסטית של ילד כלפי בעל חיים היא בדרך כלל סימפטום פתולוגי למשהו פגום בהתפתחות מלכתחילה (לוי ולוי, 2001).
אם כן, הקשר בין בעלי החיים לבני האדם הוא קשר עתיק יומין ובעל פנים רבות ויתרונות שונים חברתיים, טיפוליים, מנטליים ועוד. עם זאת, בשונה מהסימפתיה שלה זוכות חיות המחמד וחיות המשמשות לטיפול, חייהן של חיות המשק קשים מאוד ומלאי התאכזרות והתעללות. כאשר בוחנים את הקשר בין האדם לחיה או אלימות כלפי בעלי חיים, אכילת גופו של דג או אכילת ביצת תרנגולת אינן שונות מבחינה מהותית מיידוי אבן בחתול (צבל, 2007). עם זאת ההתנהגות כלפי חיות המשק בעידן המודרני איומה. בשנה אחת טובחים ביותר מ-100 מיליון פרות, חזירים וכבשים, וביותר מ-5 מיליארד עופות, רובם אפרוחים. את היחס הנצלני של בני אדם כלפי בעלי חיים אין לקבל כעובדה הכרחית. במשך אלפי שנים חיו בני האדם לצד בעלי החיים, ואף שנעזרו בהם לתכליות אלו ואחרות, ואף ניזונו מהם, הם לא ניצלו אותם בהיקפים ובמספרים שלהם אנו עדים היום. המהפכה החקלאית והמהפכה התעשייתית שבאה אחריה לא רק הגדילו את היקפי הניצול של בעלי חיים, הם אף הגדילו את הניכור והעצימו את האלימות האנושית כלפי בעלי החיים.
ההיסטוריון יובל נוח הררי מסביר כי במהלך המהפכה החקלאית האדם ביית צמחים שונים וחיטה, ובמקביל ביית גם מספר קטן של בעלי חיים כגון כבשים, עיזים, חזירים ותרנגולות. בעלי חיים אלה שימשו מקור למזון (בשר, חלב, ביצים), מקור לחומרי גלם (צמר, עור) ומקור חשוב לכוח עבודה. ביות בעלי חיים היה מבוסס על שורה של פרקטיקות אכזריות שנעשו אכזריות יותר עם השנים. במהלך השנים פיתחו החקלאים מגוון שיטות, כגון כליאת בעלי החיים במכלאות ובכלובים, ריסון ברצועות וברתמים, הלקאה במקלות ובשוטים והטלת מומים פיזיים כדי לאלף את בעלי החיים.
בשנת 1500 חיו בעולם קרוב ל-500 מיליון בני אדם. כיום חיים בעולם כ-8 מיליארד. הודות להמצאות המהפכה התעשייתית, אשר הצמיחה את הכלכלה הקפיטליסטית, הדרך שבה התנהלה האנושות במשך שנים השתנתה מהיסוד. במהלך מאתיים השנים האחרונות הוכנסו שיטות ייצור תעשייתיות לשימוש נרחב בחקלאות. מכונות ביצעו פעולות שעד אז בוצעו בכוח על ידי בני האדם או בעלי החיים, או שלא בוצעו כלל. תנובת השדות וחיות המשק עלתה באמצעות מוצרים תעשייתיים, והצמחים וחיות המשק עברו תהליך של מיכון ותיעוש. חיות המשק הפכו להיות מכונות וקווי ייצור. כיום חיות משק מגודלות בהמוניהן במתקנים תעשייתיים ומעבירות את כל חייהן כחלק מפס ייצור משוכלל, ששולט על גופן וגורלן, לפי שיקולי רווח והפסד או יעילות. עקב שיקולים אלו התעשייה דואגת באופן מוגבל בלבד לבריאותן ולתזונתן של החיות, ורווחתן החברתית והנפשית אינה מובאת בחשבון (הררי, 2013).
השיטות והתהליכים המתרחשים בתעשייה המודרנית מתבטאים בשלל דרכים. כך, למשל, בתעשיית בעלי החיים אומנם התרנגולות מקבלות אוכל ושמירה מפני אויבים ומחלות, אך הן כלואות בכלובים קטנים וצפופים, שבהם הן אינן יכולות לבסס טריטוריה, לבנות קן או אפילו לפרוש כנפיים ולהזדקף. בשל כך הן סובלות מחוסר נוחות פיזית וממצוקות חברתיות ונפשיות קשות. לכאורה אכילת ביצה אינה נתפסת בקרב הציבור כפגיעה ישירה בבעל חיים. עם זאת מאחר שהתרנגולות עוברות סבל רב בעת גידולן הן נוטות לנקר אחת את השנייה, לעיתים למוות, לכן עם בקיעתן מהביצה הן עוברות קטימת מקורים ללא אלחוש. קטימת המקורים מונעת את ההרג של תרנגולת אחת את השנייה באמצעות ניקור. הנזק שנעשה לציפור בחיתוך מקורה הוא ארוך טווח — הן אוכלות פחות ומורידות במשקל עקב הכאבים, לעיתים העצבים הפגועים גדלים מחדש ויוצרים גוש של סיבים שזורים המכונה נוירומה. מצב של נוירומות כאלה בבני אדם, אצל אנשים שעברו כריתה, הוא מקור לסבל רב. לחקלאים שגידלו בעלי חיים בחווה פתוחה, בטבע, כמות קטנה של תרנגולות בשטח רחב, לא היה צורך לקצץ את מקוריהן של התרנגולות (סינגר, 1998). הפרקטיקה האלימה נובעת מהאילוצים של כמות בעלי החיים אל מול השטח האפשרי לגידול בתעשייה המודרנית. תרנגולות מטילות חיות כל חייהן בכלובי סוללה, שבהם הן ישנות, עושות את צורכיהן ומטילות, מבלי לזוז מעבר לתחום המצומצם שהוקצה להן. אזור זה הוא כגודל דף מחברת גדולה. כמו כן, מאחר שהן עברו שינויים גנטיים על מנת שגופן יתאים לדרישות הצריכה של בני האדם, הן רוויות קרחות ודלות בנוצות. גופן מתעל את רוב הסידן בגוף ליצירת קליפת הביצה. בטבע תרנגולת מטילה 15-10 ביצים בשנה, אך בתעשיית המזון מהחי תרנגולות מטילות כ-300 ביצים בשנה! גם רוב התרנגולות המטילות, המוגדרות תחת “מרעה חופשי״ (ללא כלובים), הן קטומות מקור ונשחטות באכזריות ברגע שהן מוגדרות כלא יעילות.
*המשך הפרק בספר המלא*
2 אנתרופומורפיזם: "האנשה" — הנחת יסוד הטוענת כי יש תכונות מסוימות שהן בלעדיות לבני האדם, ואם נצפות בחי אחר הן מיוחסות לבני האדם במקור.
3 בתודעה רפלקסיבית סרפל מתכוון דווקא למקום שבו האדם מתחבר לצד החייתי שבו, הרפלקס, וחושב כמו החיה וצופה מנקודת מבטה על העולם, כלומר עצם ידיעת עצמו גורמת לו להבין כיצד החיה תתנהג, דווקא מתוך הדמיון בינו לבין החיה.
