מבוא


רבי משה הנרבוני שב מתפילת ליל שבת בבית הכנסת. ישב אל השולחן הערוך, הסיר מעל ראשו את השטריימל והניחו על הכיסא הסמוך, והתחיל בשירת 'שלום עליכם' כסדר. אמר 'ריבון כל העולמים', שר 'אשת חיל', וכשהוא מבליע חיוך עמד לקידוש והתחיל 'ויכולו'. שתה את היין הטוב, ותוך שהוא מהרהר בהנאה באחת מכפירותיו הנפלאות נטל ידיים, בצע על הפת וישב לאכול את הקרפיון הממולא. בעודו טובל את החלה בציר פשט על פניו חיוך גדול, שהפך במהרה לעווית של צחוק. כל גופו רעד כשהשערורייה מן החתונה אמש, בליל חמישי, התייצבה שוב נגד עיניו. נרבוני חשש להיחנק מאחת מעצמות הדג ומזג לעצמו כוס מים, אבל צחוקו חזר והתפרץ כשצפה מולו הסצנה של רב העיר, על פניו ארשת כובד־ראש, מתחיל בקריאת הכתובה: "בשנת חמשת אלפים מאה ושבע־עשרה לבריאת עולם", ואחד מחבריו שנעמד מול הרב, עוטה אף הוא פרצוף של יראת־שמים, מחליק באצבעותיו תוך כדי דיבור בין שערות זקנו הצפוף ולוחש בקול: "חמשת אלפים מאה ושבע־עשרה, ועוד כמניין אלו".1


התיאור שלעיל אינו מדויק רק בשל האנכרוניזם שבו, שכן בימי רבי משה הנרבוני לא היה שטריימל, ו'שלום עליכם' ו'ריבון כל העולמים' טרם חוברו במאה הארבע־עשרה. אפילו קרפיונים לא שחו אז בנהר הרון בפרובנס, ממנו היו הדייגים מביאים את שללם לפרפיניאן, עירו של נרבוני. אולם מעבר לפרטים הקישוטיים, התיאור אמיתי לגמרי. רבי משה הנרבוני היה אפיקורס גמור, לפחות במושגי זמננו. הוא לא האמין כי העולם נברא, כפר בתורה מן השמים, לעג לאמונה בהשגחה ובניסים ולגלג על סיפורי גן העדן והגיהינום. את דעותיו לא ניסה נרבוני להסתיר. להפך, הוא ניהל למענן תעמולה בלתי־פוסקת בספריו ובחיבוריו, ואלו הניבו לו במשך הדורות מחמאות נהדרות מצידם של האדוקים. אברבנאל כתב עליו 'נפש רשע', 'שטן', 'מצח אשה זונה', ואיחל לו: 'עפרא בפומיה'. ה'חסיד' המפורסם מדור גירוש ספרד, יוסף יעבץ, הוסיף אחרי אזכור שמו "שם רשעים ירקב". ר' יצחק עראמה, בעל העקדה, אבחן, ביחס לפירוש נרבוני למורה הנבוכים, כי "מנהגו בכל מה שביארו בספר ההוא או רובו, לטמא הטהרות ולפגל הקדשים". צדקן מאוחר יותר, אביעד שר־שלום באזילה, בן איטליה במאה הי"ח, קבע כי נרבוני "להיותו מין גמור, היה גם כן טיפש בתכלית הטיפשות". ר' יוסף ראזין מרוגאטשוב, בן המאה העשרים, בירך את נרבוני למפרע כי "תיקטע ידו".2


אולם, קורא עכשווי שידמיין את נרבוני לאור כינויים אלו כמתבולל או חילוני מודרני, יטעה מאוד. רבי משה הנרבוני היה חבר מן המניין בקהילה היהודית המסורתית בת זמנו, ואפילו פטריוט יהודי גאה. מצבם של היהודים באותה תקופה היה לא פשוט, ונרבוני, שכאמור לא התרשם מסיפורי העולם הבא, יכול היה, לו רצה בכך, לעשות כמו שעשו אז רבים אחרים מסוגו, להיטיב את מצבו בעולם הזה באמצעות מעבר לנצרות. בין משכילים יהודים רבים באותה תקופה רווחה המחשבה, כי מאחר שכל הדתות אוויליות באותה מידה, חבל לסבול בשל ההיצמדות לדת שבמקרה נולדת אליה, כשאיתרע מזלה להפסיד בקרב השליטה העולמי. כך כתב למשל יהושע הלורקי, לימים המשומד הירונימוס די סנטה פה, לחברו פאולוס די סנטה מריה, עד לא מכבר שלמה הלוי:


שמא השיאך העיון הפילוסופי להפוך קערה על פיה ולחשוב על מחזיקי האמונות כי הבל המה, מעשי תעתועים, ולכן פנית אל היותר נאות להשקט הגוף וליישוב השכל בלי חרדות, אימתה ופחד?3


אך רבי משה הנרבוני אף לא העלה צעד כזה על דעתו. אחד מחיבוריו של נרבוני הוא מאמר הבחירה, שנועד לפולמוס נגד המשומד אבנר מבורגוס. נרבוני מגנה שם את אבנר על "הרע אשר עשה גם כפי החכמה, כי אין לחכם לבוא כנגד התורה אשר גודל בה, כי היא ראשית ממלכתו והתחלת הצלחתו; כל שכן האמיתית, הקדושה, האלוהית".4 אין לדעת עד כמה הקפיד איש כנרבוני בדקדוקי ההלכות הקטנוניות למיניהן, אולם לפחות מן הבחינה הסוציולוגית חי נרבוני ללא ספק חיים דתיים, בתוך החברה היהודית המסורתית בת זמנו. גם מבחינה היסטורית, בסופו של דבר לא כל הרבנים נקטו כלפיו לשונות של איבה מן הסוג שצוטט לעיל. טיפוסים סובלניים יותר ידעו לכבדו, גם מבלי להסכים עם דעותיו. הרמ"א, למשל, מצטט אותו בספריו תורת העולה ומחיר יין כתריסר פעמים, בתוארי 'החכם' ו'זכרונו לברכה'.5


מבחינת קווי אישיותו שתיארתי, לא היה רבי משה הנרבוני יחיד או יוצא־דופן בדורו. דמותו של נרבוני מייצגת חלקים גדולים בקהילות היהודיות של זמנו, למעשה - זרם יהודי שלם, אשר עד לגירוש ספרד התקיים כחלק אינטגרלי של החברה היהודית הדתית המסורתית. אלפים רבים של אנשים באותם דורות ראו עצמם, ונראו בעיני אחרים, חברים לגיטימיים בקהילה היהודית, אף שהיו רחוקים מלהאמין כפשוטם בשלושה־עשר ה'אני מאמין' המדוקלמים כיום בסיום התפילה. כמובן, לא כולם היו פילוסופים של ממש. מבחינה אינטלקטואלית הם התפלגו בדומה לשאר חלקי האוכלוסייה, אך האידיאולוגים שלהם היו אנשים כמו נרבוני. קִצהּ ההיסטורי של קבוצה זו בא עם הגירוש מספרד, אולם בספרות הרבנית הפולמוסית שרדו הוקעות כלליות רבות שלה ושל הוגי־דעותיה האפיקורסים. אלו מתוארים שוב ושוב כחבורת עוכרי ישראל, חוטאים ומחטיאים. כך למשל אצל אברבנאל: "ואנשים מבני ישראל, מבני הנביאים, עושים כוונות למלאכת השמים: אבנר, הנרבוני, אבן כספי, ר' יצחק אלבלג, ר' חנוך סרסה, ורבים אחרים... ושאם היום הזה היינו חרפה לשכנינו, ומצאונו צרות רבות ורעות - הסיבה האמיתית בו היא עוון המינות אשר זרחה במצחנו". אביעד שר־שלום באזילה מייחל: "יעשו שביל לעצמם ויצאו ממחיצתנו: אלבלג יבנה במה, סרסא יבנה מזבח, ונרבוני יעלה עולות לשכל הפועל, ויכפרו כולם ויאמרו: אין לנו חלק באלוהי ישראל, ובתורתו שבעל־פה וחכמיה".6


לכל הדמויות המושמצות הללו - נרבוני, כספי, אלבלג, סרסה וחבריהם - יש מכנה משותף אחד. בעולם החרדי בן זמננו נפוצה מאוד הכיתתיות, וכשרוצים לברר על טיבו של פלוני, השאלה הראשונה כמעט היא "לאיזה חוג הוא משתייך", או בצורה ישירה יותר: "מי הרב שלך?" בפרובנס ובספרד של ימי הביניים לא תפסה הכיתתיות מקום כזה בקהילה היהודית, ובכל זאת, לו הטיח ירא־שמים מזועזע בנרבוני, כספי, אלבלג, או באחר מחבורתם: "מי הרב שלך?", היו כל אלו זוקפים ראשם, מישירים עיניהם אל השואל ומשיבים בגאווה: "הרמב"ם". תשובה זו עתידה היתה להעיר באותו ירא־שמים פרץ חרון קשה אף יותר משל קודמו, אולם נרבוני ודומיו היו ששים מצידם להוכיח את דבריהם באסמכתות כתובות, אשר ירא־שמים כזה, אם לא נס על נפשו, היה נזקק למאמצים לא מעטים כדי להתמודד איתן.


הטענות בדבר כפירות, מוסוות או בלתי־מוסוות, בספרי הרמב"ם, עלו עוד בחייו. אז נסובו הדברים בעיקר סביב נושא ספציפי - עמדת הרמב"ם בעניין האמונה בתחיית המתים, כפי שתוארה על ידו בפירוש המשנה שלו, ובחיבורו ההלכתי משנה תורה. אולם התפשטותו לאחר מכן של ספרו התיאולוגי הראשי של הרמב"ם, מורה הנבוכים, ובפרט צאת תרגומו העברי בידי שמואל ן' תיבון, אשר הושלם סמוך למותו של הרמב"ם, הביאו רבים להבנה כי יש כאן תופעה רחבה בהרבה, והרמב"ם מציע גישה שונה לרוב האמונות המסורתיות המקובלות. הרמב"ם נזהר למדי בכתיבתו, אולם הוא לא צמח בחלל ריק, והיה בן תרבות שניהלה עם התורה והאמונה שיח ביקורתי מתמיד מנקודת מבט פילוסופית. הקהל שקרא את ספרו הבין אפוא מיד את רמזיו של המחבר, אשר אנשים שלא הכירו את תורת אריסטו היו מתקשים לפענחם. מנגד, אלו מבין הרבנים השמרנים שהיה להם רקע פילוסופי, והכירו את הטרמינולוגיה והשיח האפיקורסי בן הדור, הבינו גם הם לאן חותר הרמב"ם ומה הפוטנציאל של ספרו החדש. מבין עניין כזה היה ר' מאיר אבולעפיה - הרמ"ה, שכתב לרמב"ן:


גם מתמול גם משלשום, גם טרם בוא ספר הנבוכים מורה / היה למקצת העם בדת הבורא, לב סורר ומורה... ואני כבוא ספר הזה אלי, מלאני ליבי לעבור בין בתריו / ולשוב משער לשער בשעריו, ולתור ולהבין בו ולטעום בחיכי טעמו / לדעת אם אלחם בלחמו. ואראה והנה יונקתו מחזקת שורשי הדת, ומסעפת פארותיה / מחזקת בדקי יסודותיה, והורסת גדרותיה; רוממות אל בגרונה, ומוות וחיים בלשונה - פעם להשמאיל ופעם להימין, מקרבת בשמאל ודוחה בימין. ואבינה כי תהפוכות בקרבה / לא יינקה כל הנוגע בה.7


פרצה סערה, שהתלקחה לכדי מלחמת עולם נגד הרמב"ם וספריו. בשיאה של המלחמה חיללו מתנגדי הרמב"ם את קברו בטבריה, ובאירופה הלשינו על ספריו לאינקוויזיציה הנוצרית, ובשנת 1233 גזרה זו עליהם שריפה פומבית. אולם האמצעים הקיצוניים שנקטו מתנגדי הרמב"ם היו בעוכריהם, והשיגו את המטרה ההפוכה. גם רבים מן החרדים והסולדים מפילוסופיה התקשו לקבל יחס כזה לענק תלמודי, בעל משנה תורה, אשר חלקו ההלכתי הותיר על העולם התורני רושם עצום. בפרט התברר עירוב האינקוויזיציה במאבק הפנים־יהודי כחרב פיפיות, לאחר שהמשומד ניקולס דונין קיבל מכך השראה לפתוח בהליך דומה נגד התלמוד, ובסופו של דבר הביא לשריפת התלמוד וספרותו בפריז בקיץ 1244. אסון זה, שנתפס בדעת הקהל היהודית כעונש משמים על שריפת ספרי הרמב"ם, הביא להתמוטטותו של מחנה אויבי הרמב"ם. הרמב"ם היה לקונצנזוס של היהדות עד ימינו, ולמעט חריגים, איש אינו מעז עוד לפעור פיו נגדו או נגד ספריו.


ההתנגדות לפילוסופיה לא פחתה, אך הרבנים נאלצו מכאן ולהבא לטכס עצות כיצד להילחם באפיקורסים הרבים שנשענו כעת בכל כוחם על הרמב"ם, מבלי לפגוע ברמב"ם עצמו - ומשימה זו התבררה כבלתי־פשוטה כלל ועיקר. האפיקורסים התריסו: "ואיך ייקרא כופר או מין מי שהחזיק בתורתו הקדושה ויאמין בדעותיו הנקיות? אי שמים!... ואם יש עלינו אחַר בהאמנת זה אשם וכפירה - היינקה הוא, עליו השלום, מאשמתנו וכפירתנו? היישאר הוא צדיק, ואנחנו חטאים? היישאר הוא עבד ה' ומחזיק בבריתו, ואנחנו עובדי אליל ודוברי סרה?".8 בתשובה, גמגמו הרבנים ש"כדי להשיב את האפיקורס עשה ספר המורה... לא היתה כוונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה, וביאר להם עניינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא".9 אוהדי הפילוסופיה, לעומת זאת, ראו את הרמב"ם כפורץ גדר ופורץ דרך, אשר במפעלו החלוצי, ובכוח סמכותו התורנית הגדולה ייבא את הפילוסופיה אל הזרם היהודי המרכזי. לדידם, הרמב"ם נתן לפילוסופיה לגיטימציה שכזו, עד כדי מצב בו הם יכולים ללמד בקול ובגלוי את הכפירות שהרמב"ם עצמו נאלץ להסתיר ברמזים. כך אומר נרבוני מיודענו:


כי הראיתיך בדרכיו מה שיורה על מקומות ההיתר, וירמוז בקצרה על מה שגילינו לך בארוכה. וכבר נעתק הזמן ואנשי הדורות אל הטבע באופן נוכל להרחיב נקבי המשכיות באמיתות יותר מאשר היה בעוֹבֵר, למה שאיננו חולק בזה כעת המפורסם על המושכל כמו בשיעור אשר היה חולק בעוֹבֵר. והרב ז"ל היה הסיבה הראשונה בזה, כי הוא השיב האמת ליושנו וסידר כוונת התורה אחר העמידה על התורה, ומפיו אנו חיים, ומימיו אנו שותים, כי מן המקדש המה יוצאים.10


ואמנם, עם כל זהירותם של הרבנים החרדים בכבודו של הרמב"ם בדרך כלל, כמעט בכל דור היה את יוצא הדופן, המופרע התורן שהתעלם מן ה'פוליטיקל קורקט', וקרא בקול את מה שכולם לא העזו אפילו לחשוב בשקט. להלן לקט דוגמאות כרונולוגי.


ר' שם טוב ן' שם טוב, המאה החמש־עשרה:


ולמדנו מכל דבריו, כי מה שהבינו רבני צרפת ז"ל ושאר המשיגים עליו, כי לפי דעתו אין עונש לנפש הרשע, והוא כופר בדינה של גיהנום ובחשבון ובמניין - הוא אמת ויציב! וכן מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל, ור"מ הלוי, ורבינו שמשון בעל התוספות ושאר רבני עולם ז"ל, ורבינו שמואל ראש ישיבה בבבל, שלא היה מאמין בתחיית המתים - הוא אמת ויציב!... הרמב"ן ז"ל היה מחזיק בקבלתו ותורתו, ולא עלה על דעתו שאדם גדול כזה היה מכחיש בעונש גיהנום ותחיית המתים, ואף כי יאמין כי יסתור כל התורה מכל וכל! לכן דרכו לעשות הוויות עליו ולישא וליתן כדרכי ההלכות - וחוץ מכבודו, הם דברים בטלים.11


ר' יוסף אשכנזי, ה'תנא' מצפת, המאה השש־עשרה:


כי הרב והנמשכים אחריו הוצרכו לעשות כוונות בוודאי... כיון שאינם מאמינים בעולם הבא ובאפשרות תחיית המתים, הם צריכים לעשות כוונות לכל ענייני העולם הבא ולכל ענייני התחייה... וכן כיון שאינם מאמינים בשכר ועונש, הם צריכים לעשות כוונות לכל ענייני גן עדן וגיהנום... וגם כיון שאינם מאמינים בהשגחה, הם עושים כוונות על ענייני הניסים... ואף על גב דאיכא מברכתיה שתירצוהו, שהוא עשה הספר משום המינים שהיו בדורו, שלא היה יכול להשיבן לתורה מכל וכל, על כן עשה הספר ההוא מסכים עם דבריהם כדי להמשיכם לתורה... אנו לא כן ראינו! כי מי שדעתו ככה אינו שואל שאלות וסתירות על עיקרי האמונה, כמו שהוא שואל... אבל הוא הרבה והתאמץ לסתור עיקרי האמונה... אלה השוטים עמדו וכתבו בשטותם: 'ממשה ועד משה לא קם כמשה' - ואפשר שכך הוא, כי משה הרביץ תורה בישראל, והוא הרביץ מינות בישראל.12


ר' יעקב עמדין, המאה השמונה־עשרה:


תקלה כזו כספר מורה נבוכים, שהכשיל רבים בתורה בלי ספק בעולם - מי יודע כמה מאות ואלפים יצאו מן הדת בסיבת זה! והיא הסיבה הקרובה לחורבן קהילות מישראל הרבות הגדולות ועצומות, ועקירתן מארץ ספרד וצרפת... ראוי לגזור עליו שריפה.13


ר' נחמן מברסלב, סוף המאה השמונה־עשרה:


ואף על פי שנמצא הרבה שחיפו עליו, כבר ידוע שלא עשו כי אם למען כבוד התורה, מחמת שחיבר ספרים נפלאים על כל ההלכות, כגון ספר היד... אבל בספר מורה נבוכים ימחול לו ה' מה שעיוות בזה עיוותים שאין כמותם הנוגעים בעיקרי תורתנו הקדושה, כמפורסם. ואיך אפשר להכחיש החוש, כי כל מי שמעיין שם רואה בחוש הראות שדבריו הם כנגד התורה וכנגד דברי רז"ל. וגם בספר היד במקום שמדבר בחקירות קילקל הרבה, כמבואר בספרים שצועקים מרה על שאמר שבארבעה פרקים הראשונים שלו מבואר כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אוי לעיניים שכך רואות, אוי ללב שנכנס בו שום סברא רעה כזאת!14


שמשון בן רפאל הירש, המאה התשע־עשרה:


הכיוון הרוחני המיוחד שלו היה ערבי־יווני, וכך היתה גם השגתו על החיים. מן החוץ חדר לתוך היהדות והביא בידו השקפות כאלו שמצא אותן קיימות במקום אחר, ובהן ביצע את הפשרה.15


המשותף כמעט לכל האישים שציטטתי, למעט ר' יעקב עמדין, הוא שוליותם היחסית בעולם הלמדני־תורני. הם אינם מוכּרים כאוטוריטות תלמודיות, והעיסוק המרכזי של רובם לא היה בתלמוד. אין זה מקרה. הרבנים התלמודיסטים, המודעים למקומו המרכזי של הרמב"ם בעולם ההלכה, אינם יכולים להרשות לעצמם התנסחויות כאלו אפילו בחלום, פן ייקלעו לדיסוננס קוגניטיבי כזה שיוציא אותם מדעתם. הפתרון החלופי העיקרי שלהם הוא התעלמות מן החלקים הבעייתיים מבחינתם באישיותו ובמשנתו של הרמב"ם. בדרך כלל התעלמות כזו היא עניין קל למדי, שכן ספרו הפרובלמטי ביותר של הרמב"ם, מורה הנבוכים, מצוי בכל מקרה מחוץ לתוכנית הלימודים בישיבות, ובמקרים רבים אף מחוץ לספריית הישיבה, לפחות זו שבהישג־יד. אמנם גם במשנה תורה, המצוי בארון ספרי היסוד שבכל בית מדרש, קיימים רמזי כפירה לא מעטים, ובפרט בחלקו הראשון, 'ספר המדע'. לא על חינם הוחרם 'ספר המדע' ונשרף בפולמוס 1232 יחד עם מורה הנבוכים. אבל גם זו אינה בעיה כיום. כדי לפענח את הרמזים המפוזרים ב'ספר המדע' צריך להכיר את הטרמינולוגיה והרקע הפילוסופיים האריסטוטליים, ומכיוון שהיכרות כזו אינה שכיחה בעולם הדתי בן ימינו, גם אלו שירפרפו ב'ספר המדע' במקומות הרלוונטיים לא יבינו בדרך כלל עד היכן הדברים מגיעים.


במקרים שבהם פתרון ההתעלמות בכל זאת אינו אפשרי, נוקטים יראי־שמים טקטיקה אחרת, וטוענים כי דברי הרמב"ם סולפו בידי תלמידיו ומפרשיו. תלמידים ומפרשים אלו, מסכימים יראי־שמים, אכן היו אפיקורסים גמורים, אבל אין אחריות הרמב"ם עליהם. אברבנאל נוקט את הטקטיקה הזו באופן קבוע כשהוא משתלח בבוטות בכל פרשני מורה נבוכים הראשונים, ובפרט בר' שם טוב ן' פלקירה, ר' יוסף כספי, ר' משה נרבוני, ואפודי:


אוי לאוזניים שכך שומעות! לא די שייחסו לרב הדעות הנפסדות שקצת דבריו יורו עליהם, ושלא דנו אותם לכף זכות ואפילו בפירוש רחוק, כמו שציוה עליו בהקדמת ספרו - אבל גם העיזו פנים לייחס אליו דעות לא כיוון אליהם, ופירשו דבריו בפירוש רחוק כדי לדונו לכף חובה. ואין ספק שעתידין הם לתת את הדין על הדבר הזה בעונש גדול כל הימים.16


שפירסם עליו החכם בעיניו ר' משה הנרבוני בפירושו לפרק הזה, אשר דעת שפתיו ברור מללו באומרו שהטענות האלה שעשה הרב... הִטעה העם ההולכים בחושך החידוש, לחלוק כבוד לפירסום. ואחריו כל אדם ימשוך מהמתפלספים מבני עמנו שפירשו ספר המורה לפי שכלם - אחד המרבה ואחד הממעיט תפשו שיטה זאת, וידברו באלוהים ובמשה... תעלה חמתי באפי כי ראיתי אלוהים יהב חכמתא נהירו וסכלתנו לרב הגדול המאיר לארץ ולדרים עליה, ועתה נוגשיו מעוללים ורבו עבדים מתפרשים בו, ובלשונם יכזבו לו וידו אבן בו.17


כוונת הרב ומחשבתו דעת שפתיו ברור מיללו בקיום פינת החידוש ואמונתה בשלמות, והיא היתה בלא ספק העטרה שעיטרה לו חכמתו ותורתו. והמפרשים האלה המגמגמים נגדו היו בנים לא אמון בם, כי הפכו דבריו דברי אלקים חיים להפך כוונתו, שמו חושך לאור ואור לחושך.18


האם אלו דברים רציניים? כל פרשני מורה הנבוכים הקדומים, שחיו ונשמו את האטמוספירה הפילוסופית בתוכה חי הרמב"ם, הכירו מכלי ראשון את השיח והטרמינולוגיה איתם מתכתב הספר, ובמקרים רבים לולא פירושיהם לא היינו מבינים כלל את כוונת מחברו - כולם עשו יד אחת וברשעותם נטפלו אל רמב"ם, הצדיק התמים, והעלילו עליו בדיוק את ההפך ממה שחשב! ולמה בחרו להם כל אלו לקורבן את רמב"ם דווקא? אברבנאל עצמו לא האמין באפולוגטיקה שלו, וכפי שמספר ה'חסיד' יוסף יעבץ, בשיעורים שהרצה אברבנאל בליסבון במורה הנבוכים, "אחרי שהיה מפרש כוונת הרב באר היטב, היה אומר: זו כוונת רבינו משה, לא כוונת משה רבינו".19


בספרי זה אני דן לפי סדר בפולמוסים התיאולוגיים המרכזיים ששיסעו את יהדות ימי הביניים, ואשר יש יסוד להניח כי עמדתו האמיתית של הרמב"ם בהם שונה מן העמדה האורתודוקסית שהוא מביע לכאורה בכתביו. ספרים לא מעטים נזקקו אמנם כבר לבירור דעותיו של הרמב"ם בעניינים אלו, אולם גישתי כאן שונה מן הקיים. אני ממעט בהרצאות ערטילאיות־אקדמיות, בהשוואות ובחיפוש מקורות השראה זרים, ובמקום זאת מתמקד בכל נושא בטקסטים של הרמב"ם עצמו, ומראה לקורא ישירות היכן מסתתרת כאן הכפירה. אינני מבקש מאיש להאמין לי, אלא לפתוח, אם לא את מורה הנבוכים, את משנה תורה המצוי בכל בית מדרש, להיווכח בקיומם של הציטוטים שאני מציין את מראה־המקום המדויק שלהם, ולהתבשם מ"ארס פילוסופי הנבלע בספר המדע", כלשון ר' יעקב עמדין.20 הכפירות קיימות בקרבנו, בתוכנו, ונמצאות בהישג יד, אלא שבשל חוסר ההיכרות עם השיח והטרמינולוגיה הפילוסופיים של ימי הביניים אין מבחינים בהם.


היו בהיסטוריה מקרים רבים של מחברים שהעלימו בספריהם את דעתם האמיתית, ולכל המקרים הללו יש צד שווה - בדיקה קפדנית של החיבור בידי מומחים לדבר מביאה תמיד לזיהוי הרמזים המפלילים ששתל המחבר בתוך ההסתרות. מבחינה פסיכולוגית יש לכך שני הסברים - או שעמדתו האמיתית של המחבר מתמלטת מקולמוסו פה ושם בעל־כורחו ושלא מדעתו, או להפך: בסופו של דבר זהו דווקא רצונו של המחבר, שאינו מוכן להתכחש לגמרי לאמת שלו, וטומן לה רמזים אשר מי שירצה בכך באמת כבר ימצא אותם. כך או כך, כדי לפענח את הרמזים הנסתרים יש מטבע הדברים להיות בקי בנושא היטב, שהרי אף מחבר הנאלץ להסתיר את עמדתו האמיתית לא יספק לה רמזים שיובנו גם בידי קורא נאיבי.


למה הדבר דומה? לו נתתם בידי ר' יעקב עמדין, למשל, ספר קבלה החשוד בשבתאות, היה הלה סורק בעיני הצייד שלו במהירות עמוד אחר עמוד, ותוך זמן קצר מאתר גימטריה תמימה לכאורה, למשל: "שד"י במילואו כזה ש'ין ד'לת י'וד, עולה חשבון באתר"א אחר"א", ומיד חורץ: עוכר ישראל! שבתאי, ימח שמו וזכרו...21 לעומת זאת, אם תתנו את הספר למקובל כלשהו בזמננו שאינו מכיר את הנושא השבתאי, לא ימצא בו זה כל פסול. אם תחייכו ותאמרו לו: כן, שין דלת יוד = 814 = שבתי צבי, ינשוף מולכם בבוז: וזו ההוכחה שלכם? הרי גימטריה זו יֶשנה כבר בכתבי האר"י... יֶשנה אמנם כבר בכתבי האר"י, אולם אופן השימוש בה עשוי לזהות את המשתמש בוודאות כשבתאי, ודבר זה מסור לבקיאים בדבר, ולא לתמימים שאינם מכירים את ההקשר. באותו אופן, הציטוטים שאביא מדברי הרמב"ם אולי לא יישמעו תחילה בעייתיים לאוזני בן־זמננו, אשר כרגיל אינו מכיר למשל אפילו את משמעותו של הצירוף 'קַדְמוּת העולם'. אולם אנשים שילמדו את ההקשר כפי שאני מסביר אותו, יבינו במהרה לאן חותר הרמב"ם, בדיוק כפי שהבינו אותו הן פרשניו האוהדים הקדומים והן מתנגדיו הרבנים באותם דורות, שאת דברי כולם אביא.


כל הציטוטים שאני מביא בספר מחיבורי הרמב"ם, שלא נכתבו במקורם עברית, הם מן התרגומים שנעשו להם בימי הביניים. בפרט הציטוטים ממורה הנבוכים הם מתרגום ן' תיבון, ולא שעיתי ולא אשעה לעצות הטובות לצטט מן התרגומים המודרניים של קאפח ושוורץ. ראשית, מכיוון שמטרת הספר היא להאיר את מחשבתו של הרמב"ם מן הזווית בה ראו אותה פרשני מורה הנבוכים הקלאסיים, ברור כי יש להשתמש דווקא בתרגום בו השתמשו וממנו ציטטו "המפרשים האלה המגמגמים נגדו", אלו שהכעיסו כל כך את אברבנאל ודומיו בגילוי כפירותיו הסודיות של הרמב"ם. מעבר לכך, מאחר שבגילוי כפירותיו של הרמב"ם עסקינן, אי־אפשר להימנע כאן מכבוד לן' תיבון, שיש לו כנראה את אישורו הבלתי־רשמי של הרמב"ם עצמו כי הבין את רמזי כפירותיו, ואשר עם סיום עבודתו על תרגום מורה הנבוכים היה הרמב"מיסט הראשון שהפנים את תורת רבו, והמשיך במפעל כפירות משל עצמו.


בבדיחה טובה בהקשר זה נתקלתי בספרו של ברנש סאטמרי בשם אהרן ראזענבערג, תורת אמת (מונסי תשנ"ב). הלה מבקש לשכנע את קוראיו להימנע מתרגומי הרב קאפח, וכותב:


לאחרונה נמצא אחד בשם קאפח, שמקפח קדושת ישראל... דורך בדרכיו של זקנו ראש הכת דרדעים, שהחציפו נגד זוהר הקדוש... והוא תירגם מחדש פירוש המשניות מלשון ערבי... וכן תירגם מחדש מורה נבוכים... בודאי לנו די בפירוש המשניות שנעתקו בזמן הרשב"א (והרשב"א היה מזרז להעתיקם) שנתקדש בקדושת המעתיקים רבי שמואל אבן תיבון זצ"ל (הגם שהלה מזלזל בתרגומו), ושאר המעתיקים.22


"שנתקדש בקדושת המעתיקים, רבי שמואל אבן תיבון זצ"ל"!


הלא חטאיו של קאפח בכפירה בזוהר ובקבלה מחווירים מול אלו של אבן תיבון, שבספרו מאמר יקוו המים כפר בפומבי בחידוש העולם, בתורה מן השמים, בהשגחה ובכל עיקרי הדת! ברנש כמו ראזענבערג זה אינו עשוי אמנם להבין אפילו משפט אחד ממאמר יקוו המים, אבל מכיוון שהוא מאמין כה אדוק בקבלה, בוודאי תהיה נאמנה עליו עדותו של המקובל ר' יעקב בן ששת בספרו משיב דברים נכוחים, שנתחבר כולו נגד מאמר יקוו המים של ן' תיבון. בהקדמתו לספר אומר בן ששת:


וחיברתי זה הספר... והתחזקתי לכבוד שמים ולא לכבודי / כאשר השיגה ידי, חשתי ולא התמהמהתי לתקן רפואה ותחבושת / למכת ספר מלא חרפה וכליל בושת, מקרוב בא / כעשן מארובה, לפרוץ גדר התורה ובנייניה להרוס / וסולת נקיה במים הרעים לרוס... רדף תוהו ילל ישימון / לאמר כי העולם קדמון, וישם פניו אחורנית / לאמר: אין השגחה עליונית, תרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים / באומרו: אין תורה מן השמים.23


ובגוף הספר הוא כותב: "ולא כדברי בן תיבון שאמר: התחתונים מעשיו, והעליונים אינם מעשיו - ועפרא בפומיה... לפי כל מה שאמרת בענין ההשגחה העליונית שהודית שהשגחתו בטובים, אע"פ שאין פיך וליבך שווים גם בזה"; "וידעתי כי הדבר הזה ידחה בהאמינו בקדימת השמים והארץ, לפי שאינו מאמין במה שכתוב: בראשית ברא אלהים"; "כתב בן תבון בספר שקרא שמו 'מאמר יקוו המים' כי השם שינה טבע המים, ולפיכך אינם שטוחים על פני הארץ... אמרתי אני בלבי שאין כתבו ולבו שוים, ובא דרך האתרים להמציא מקום תשובה על מאמיני חדוש העולם"; וכן הלאה.24 גם ר' שלמה מן־ההר, האיש שעמד בראש מלחמת החורמה נגד ספרי הרמב"ם בשנת 1232 והביא לשריפתם, מוסר עדות אישית: "ושמענו מפי המעתיק אשר גילה כל מה שכיסה הרב זצ"ל, שהיה אומר בפני רבים על תורתנו: כל הסיפורים - משלים, וכל המצוות - הנהגות".25 במאה השמונה־עשרה כתב ר' יעקב עמדין: "הנה יעמוד המעיין משתאה משתומם, אם יראה עד היכן פרצה חוצפת המתורגמן בן תיבון מעתיק ספר מורה נבוכים כלפי שמיא... ואוי למדפיס ספרים כאלה מחדש, להרבות התיפלה ולעורר עונש חדש על כותבי פלסתר ההם, אחר כמה מאות שנים שכבר ירדו שאולה".26


את האפיקורס הזה, שמואל ן' תיבון, מינה הרמב"ם עצמו לתרגם את מורה הנבוכים. שמא תאמרו: הרמב"ם תמים היה, ולא ידע עם איזה נחש הוא מתעסק? אך הרמב"ם עצמו כתב לן' תיבון: "והכרתי מן דבריך שליבך ירד לעומק העניין, ויגלה מצפון הסודות"!27 תוך עבודתו על התרגום הבין ן' תיבון היטב לאן הרוח נושבת, וגם הרמב"ם ידע כי המתרגם שלו עמד על סודו. אולם 'אאוטינג' סופי שלו לא הסכים הרמב"ם לאפשר. ן' תיבון שלח לרמב"ם מכתבים בהם העלה בפניו שאלות באשר לאופן התרגום הראוי של מילים ומשפטים שונים בספר ובקשת הבהרות, והרמב"ם ענה לו בפירוט, אך התעלם משאלה שהתשובה עליה היתה בהכרח מביאה לקריעת המסכה על פניו, כפי שנסביר בהמשך.28 על שאלה זו ענה הרמב"ם לן' תיבון שלא ממין הטענה, כפי שהעיר ן' תיבון: "ואני לא שאלתי על זה, ואמנם שאלתיו על מה שאחר שיטה אחת, והוא אומרו: 'כי לא ישאר מה שימציא דבר', והארכתי בשאלה מאד וביארתי כל ספקותיי וקושיותיי, וראיתי הרב לא ענה על אחת מהן... והוא הספק החזק הנמצא בספרו עד שייראה שאין לו פירוק מבלתי שיוסיפו הקדמות אחרות, ועדיין אנו צריכים לשאול שנית".29 לבסוף ביקש ן' תיבון לבוא למצרים ולפגוש את הרמב"ם פנים אל פנים, ועל כך ענה לו הרמב"ם את תשובתו המפורסמת:


ואמנם מה שזכרת מעניין בואך אלינו - בוא, מבורך שבבאים! ואני שמח בזה וחפץ ונכסף ומשתוקק, ואני אשמח בראות פניך יותר משמחתך בי, ואף על פי שיקשה עלי רָכבך בסכנת הים. ואמנם אודיעך ואיעצך שלא תסכן את עצמך, כי לא יגיעך מבּוֹאך אלי זולת ראות פניי... אמנם תועלת חכמה מן החכמות, או להתייחד עימי אפילו שעה אחת ביום או בלילה - אל תוחיל בזה כלל, כי תוכן ענייני כמו שאספר לך. אני שוכן במצרים והמלך עומד באלקאירה... בכל יום ויום אני עולה לאלקאירה בהשכמה, וכשלא יהיה שם מכשול ולא יתחדש שם שום חידוש - אשוב למצרים אחר חצי היום על כל פנים. לא אגיע ואני מתרעב, ואמצא האכסדראות כולן מלאות גויים, בהם חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים, ואוהבים ושונאים, ערב רב, ידעו את עת שובי. ארד מעל הבהמה וארחץ ידיי ואצא אליהם לפייסם, להמתין אותי עד כדי שאוֹכל אכילת עראי והיא מעת לעת, ואצא לרפאותם ולכתוב להם - לא יסור היוצא והנכנס עד הלילה, ולפעמים, באמונת התורה, עד סוף שתי שעות מן הלילה. ואספר להם ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות, וייכנס הלילה ואני בתכלית החולשה, לא אוּכל לדבר. סוף דבר: לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר בי זולת יום השבת. אז יבואו כולם אחר התפילה, אנהיג הצבור במה שיעשה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם, וישובו קצתם ויקראו שנית עד תפלת מעריב. זה תוכן ענייניי היום, ולא סיפרתי לך אלא קצת מה שתראהו בעזרת האל יתעלה. וכשתשלים לאחינו פירוש מה שהתחלת בו - שאחר שהתחלת במצוָה, תגמור אותה! - תבוא על דרך הביקור, לא לקבל תועלת הלימוד, כי ייצר זמני מאד.30


אין שום היגיון בתשובה הזו. אמנם הרמב"ם מתאר כמה פעמים במכתביו את סדר יומו העמוס, ובוודאי הוא אכן היה עמוס, אבל הדברים כאן נשמעים כבר כהגזמה מכוונת. האם ייתכן כי איש עיון ומחשבה כמו הרמב"ם יאפשר מצב בו הוא הופך בערוב ימיו לסוס עבודה, ומוציא את כל יומו בדברים בטלים, עד שבמשך כל השבוע אינו לומד אפילו מילה אחת? ואפילו היה התיאור אמיתי, הרי כשם שמצא הרמב"ם פנאי לענות לן' תיבון על רוב שאלותיו תשובות מפורטות בכתב, היה בוודאי יכול לפנות לו זמן לשיחה בעל־פה, הקצרה יותר מן הכתיבה. שקוף למדי כי הרמב"ם גמר בנפשו להשתמט משיחה עם מתרגמו על עבודתו, שכן ידע כי ן' תיבון ילחץ אותו אל הקיר, וידרוש ממנו תשובות חד־משמעיות על רמזי הכפירות שבספריו. תשובות כאלו, אשר תשֵׂמנה קץ למשחקי ההסתרה שלו, לא היה הרמב"ם מוכן לספּק.


ן' תיבון בא לבסוף למצרים, אך את הרמב"ם כבר לא פגש. את תרגומו למורה הנבוכים השלים ן' תיבון בארל שבפרובנס בשלושים בנובמבר 1204, והרמב"ם נפטר בקהיר בדיוק שבועיים אחר כך, בשלושה־עשר בדצמבר, והוריד עימו את סודו אלי קבר. ספריו של הרמב"ם, לעומת זאת, פשטו בכל העולם היהודי ומעבר לו וזכו לחיי נצח. בעקבות ן' תיבון והרמב"מיסטים האחרים של ימי הביניים, נפתח כעת במסע לפענוח עקבי של הרמזים שהטמין בהם המחבר.