1
ג'ארד
השנה אחרונה בקולג'


טסטוסטרון וייחוס. האוויר מלא בשניהם. ובמריחואנה, אשר מניסיוני מתעלה מעל כל המחסומים החברתיים־כלכליים. הסם של כולם, אפילו של המעגל ההדוק הזה של נערי קרנות נאמנות מגודלים.


"זה חרא טוב," אומר בנטון קרטר ומושיט לי את הג'וינט. "רוצה קצת? אתה הבאת אותו, אחרי הכול."


"אתה מתכוון שאספתי את זה. די נמאס לי להיות נער השליחויות של פרסקוט." ויליאם פרסקוט תופס את מבטי, מרים את הג'וינט ומחווה באגודלו מעלה. "תשאל אותי איפה הוא יכול לדחוף את האגודל שלו," אני אומר לבנט.


"זו לא הדרך להתקבל, פוסטר." בנט מניד בראשו בחיוך. אין לו יותר סבלנות ממני כלפי הזבל הזה. "פרסקוט הוא נשיא האחווה."


להתקבל לאחווה נראה לי הדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות עבור עתידי כאשר בנט סיפר לי על ה'פרייד', אחווה סודית הדומה ל'סקולס אנד בונס' של 'ייל'. רק ליוצאי אוניברסיטאות יוקרתיות ובתי ספר פרטיים מובחרים כמו שלנו יש מקום באחווה. מתקבלים רק באמצעות דם או קשרים. כשבנט, שמשפחתו נמצאת כבר ארבעה דורות ב'פרייד', ניגש אליי בנוגע להצטרפות, זה נראה כמו רעיון פנטסטי למישהו שאפתני כמוני. לאחר חודשים שבהם הייתי נער שליחויות של נשיא האחווה אני מוכן להשלים את המהלך ולהפוך לחבר מן המניין.


"אתה קרוב," לוחש בנט, "בצע את הטקס האחרון הלילה ואתה בפנים."


"אתה מבין שהטקסים האחרונים בדרך כלל גוררים מוות."


"זה לא יהיה נורא." בנט בוהה בשולחן במקום בי. "רק אל תאבד את זה כשהוא יגיד לך במה מדובר. עשה את הדבר הזה ואתה בפנים."


בהתבסס על החרא המטורף שפרסקוט כבר גרם לי לעשות, הדבר הזה יכול להיות כל דבר מלפרוץ למשרד של פרופסור כדי לגנוב בחינה ועד לחפור בקבר כדי להחזיר פריט ירושה של משפחת פרסקוט. אני חושב שפרסקוט יודע שבכל פעם שאני מחייך אליו אני מכה אותו מנטלית, אז הוא ממציא את המשימות הכי מסוכנות והכי מטומטמות. הוא נולד לאנשים הנכונים וככה הגיע לתפקיד הזה, אבל בעיניי הוא לא היה מגיע לכלום בחיים בלי היתרונות הגלומים בכספו של אביו ובהגנה של אחוות 'פרייד'. "מה שזה לא יהיה שהוא רוצה שאעשה, אני מקווה שזה מהיר או שלא יהיה חייב להיעשות הלילה." אני מציץ בשעון. "יש לי קבוצת למידה תוך פחות משעה."


בנט מצמצם את עיניו אליי מבעד לענן עשן. "קבוצה או בחורה?"


פניי נטולות הבעה כשאני משחק בג'וינט שטרם הודלק. "איזו בחורה?"


הוא משחרר אנחה. "פרסקוט יודע שאתה לא לומד בספרייה. הוא יודע שאתה לומד במכבסה האוטומטית." הוא מרים גבות. "הוא יודע על באנר."


האוויר מצטנן סביבי ועוויתות אוחזות בבטני כשאני שומע אזכור של באנר מוראלס. עיניים כהות ועמוקות בצבע אספרסו, משופעות בריסים ארוכים ועבים. שפתיים מלאות בגוון שוקולד וורדים. עצמות לחיים גבוהות וגומה בצד ימין. אף מנוקד בשבעה נמשים בדיוק. אני ממצמץ כדי לסלק את המראה, מחדד את המיקוד שלי בהבעתו המודאגת של החבר הכי טוב שלי.


"מה היא קשורה לכל זה?" אני מפשיט את קולי מהרגש שמאיים לפרוץ אל פני השטח. "היא רק שותפה ללימודים."


בנט מטה את ראשו. "פוסטר, בחייך. זה אני."


לא דיברתי עם אף אחד על באנר, אך אני חושב עליה כל הזמן. היא מצחיקה אותי אפילו בלי לנסות. הזין שלי מתקשה כשאני מריח את השמפו שלה. כל מה שקשור לזה הוא מתכון להשפלה ציבורית, לכן לא דיברתי עם אף אחד על באנר, למעט בנט, וגם אז לא הרבה. "אחי, אין לי מושג על מה אתה מדבר," אני עונה בשלווה.


"טוב, אתה – "


"בנטון, על מה אתה והמועמד מדברים?" פרסקוט דורש מהקצה האחר של השולחן, "אכפת לכם לשתף את האחים שלכם?"


הוא מפנה את השאלה לבנט, אבל עיניו מקובעות בפניי, ואני לא מסיט את מבטי.


"כלום," עונה בנט בשלווה, מרים את הג'וינט אל שפתיו. "על משחקי הגמר."


"אה, הגמר." פרסקוט שולף חיוך מזויף. "נכון. אני זוכר מהטפסים שלו שהמועמד שלנו ממצטייני המחזור."


"עדיין לא," אני מזכיר לו. "עוד סמסטר אחד." פלא שממוצע הציונים שלי לא נפגע עם כל השליחויות והתעלולים המגוחכים של פרסקוט.


"אבל זה יקרה," הוא משיב, חיוכו חם בכמה מעלות מהכחול הקפוא של עיניו. "אתה בחור חכם. לומד פה על מלגה, נכון?"


רמיזה סמויה. איך אחרת יכולתי להרשות לעצמי ללמוד ב'קרינגטון'? וזאת האמת. אבי איש צבא בדימוס ואימי החורגת מורה. לא גדלתי עם המותרות שהחבר'ה האלה גדלו איתם ולקחו כמובנים מאליהן.


אבל אני אשיג אותן. שלא כמו הפרחחים המפונקים האלה, אני ארוויח אותן.


כל זה עובר בראשי בזמן שפרסקוט ואני מביטים זה בזה, אף אחד לא חושף את הקלפים שלו או את מחשבותיו. בנט אמר שפרסקוט יודע על באנר, משמעו ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אני מחכה לשמוע מה יהיה טקס החניכה האחרון, וכדאי מאוד שלא יהיה קשור אליה. היא הייתה צוחקת לי בפרצוף אם הייתה יודעת איזה חרא אידיוטי עשיתי כדי להיכנס לאיזו אחווה סודית שכביכול תסלול את דרכי בעתיד.


באנר לא עושה קיצורי דרך ולא מחפשת מסלולים מהירים. היא מסלול מהיר. גאונה עם תעודות, למען השם. המוח שלה היה הדבר הראשון בה שהדליק אותי. התמודדנו זה מול זה פעם אחת במהלך שיעורי דיונים. מיותר לציין שהיא גרסה לפתיתים את כל הנימוקים שלי וקרעה לחתיכות כל אחד מטיעוניי. בקושי הצלחתי לחזור למושב שלי מרוב שהייתי מגורה.


"אתה מוכן לטקס האחרון?" שואל פרסקוט, מזכיר לי שלצערי אני עדיין פה.


"בטח."


מצאתי שלהגיד פחות תמיד עדיף עם פרסקוט. הוא כמו טפיל, מתעכב על כל מילה שיוכל לנצל לטובתו או להתיש באמצעותה.


"עד כה עמדת בכל האתגרים," אומר פרסקוט. "לטקס האחרון שלך, תזיין בחורה שמנה."


שקט המום מתפשט סביב כמו חלב שנשפך. זה לא מדויק לחלוטין; אני היחיד שנראה המום. פניהם של האחרים משקפות התרגשות, אי־נוחות, סקרנות. אפילו בנט מתבונן בי באדישות, מחכה לתגובתי.


הם לא צריכים להמתין זמן רב. "מה, לעזאזל?" זעם מתפשט על פניי כמו פריחה. "אתה רוצה שאזיין סתם בחורה אקראית שמנה? אני לא מבין מה – "


"לא אקראית," קוטע פרסקוט. "באנר מוראלס."


זעם מצית אש שמתחילה בכפות רגליי ומתפשטת לשאר חלקי גופי. הלב שלי הוא גוש פחם שבוער בחזי עד שכואב לי. אני בעצם אח ללא ארובה. "חזור שנית." קולי יורד לשקט מוליך שולל.


"אמרתי שאתה צריך לזיין בחורה שמנה," חוזר פרסקוט, פניו מסכה בלתי קריאה. "את באנר מוראלס."


הייתי מעריך את האירוניה שבאתגר הסופי הזה מכיוון שמדובר במשהו שהתכוונתי לעשות בכל מקרה, אם הוא לא היה מעליב ככה את אחת האנשים הספורים שאני בכלל מחבב, אם זה לא היה מיועד לפגוע בה. "לא אעשה את זה." לפחות לא בשבילו. כשאזיין את באנר, זה יהיה אך ורק בשבילי ובשבילה. "והיא לא שמנה," אני יורה.


הצחוק הפתאומי של פרסקוט מנפץ את השקט בשעה שהשאר צופים. "נגיד שהיא שמנמנה באופן נעים, אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר." פיו מתעקם לחיוך קרחוני. "תזיין אותה או שלא תתקבל."


מאוחר יותר, כשאחשוב בהיגיון ובפחות זעם, אני אמצא את ההיגיון בזה, אבל כרגע אני רק יודע שפרסקוט משום מה רוצה להשפיל את באנר וחושב שישתמש בי כדי לעשות זאת. "הזיונים היחידים שיהיו, פרסקוט," אני מסנן, "יקרו כשתצליח לזיין את עצמך."


בנט גונח מאחוריי, הסימן הראשון לכך שהוא, בניגוד לשאר הזומבים שהתאספו סביב השולחן, חי.


"פוסטר," בנט לוחש לצידי, "כל מה שעליך לעשות – "


"סתום את הפה." אני שולח אליו מבט. "ידעת על זה?"


"למען השם, פוסטר!" קורא פרסקוט מראש השולחן, "שים לה שקית על הראש ותהיה מלמעלה כדי שהיא לא תמחץ אותך. זה ייגמר לפני שתדע."


אני נעמד בפתאומיות והכיסא שלי מתרסק על הרצפה. דבריו בקושי הספיקו לזהם את האוויר לפני שאני קופץ עליו, מעקם את אחת מזרועותיו אל מאחורי גבו ומצמיד את פניו לשולחן.


החבר'ה ממלמלים ומשתעלים ומוחים קלות, אבל אני שולח מבט מסביב השולחן למקרה שמישהו מהם ירגיש צורך להגן על הזבל הזה שהם אפילו לא מחבבים או מכבדים. 'פרייד'? תעשו לי טובה. הגברים האלה אינם אריות. הם כבשים שמשתרכים בעקבותיו ופועים.


"אתה עושה טעות ענקית, פוסטר!" פרסקוט צורח, מתאמץ לשווא להשתחרר מאחיזתי, "אין סיכוי שתתקבל אחרי זה."


"בן־זונה עם זין קטן," אני נוהם, "נראה לך שאני עדיין רוצה להיות חלק ממועדון בית העץ הסודי והפתטי שלך?" אני מהדק את אחיזתי בזרועו, מתבונן בסיפוק באי־הנוחות שנרשמת על פניו. "לא רק שאני מושך רשמית את בקשתי להתקבל לטיפשות הזאת שאתה מציג כאחווה," אני מתכופף לעבר אוזנו, "אלא שאם אשמע שאתה מטריד את באנר בכל דרך שהיא, אכה אותך בעזרת החגורה שלך ואעקור את שיניך."


אני משחרר אותו והוא קם על רגליו ופונה אליי, מתקרב כך שהאפים שלנו כמעט נפגשים. נשימתו בריח הבירה ממלאת את החלל הקטן המפריד בינינו. אני לא צועד לאחור, נותן לזעם שלי ולמאבק שלו לעמוד באוויר המתוח.


"עשה זאת," אני לוחש, אגרופיי קפוצים ומוכנים. "איהנה להכות אותך מולם."


"אתה תתחרט על זה," הוא אומר, הפנים שלו בצד שהוצמד לשולחן מנומרות באדום, "אתה זורק את ההזדמנות של החיים שלך, ותצטער על זה לנצח. האם השמנמנה שווה את זה?"


אני מכריח את עצמי לחייך. "כל מה שיש לי הרווחתי נגד כל הסיכויים." אני מושך בכתפי בנונשלנטיות. "זה יהיה לטובתך, לא להתעסק איתי. אתה תינוק שלא נגמל, עדיין יונק מהציצי של אימא. אם יש דבר אחד שהיית צריך ללמוד עליי בחודשים האחרונים זה שאני בן־זונה רב תושייה ואעשה כל מה שצריך כדי להשיג את המטרה שלי. אם אשמע שאתה מטריד את באנר מוראלס, אכסח אותך." אני מחזיק במבטו עוד רגע. "זו הבטחה, פרסקוט."


אני לא מחכה לתגובה, אלא אוסף את תיק הכביסה ואת תיק הגב, ומתעלם מהפרצופים ההמומים שהתאספו סביב השולחן, כולל החבר הכי טוב שלי, ואז יוצא מהמרתף, מדלג על שתי מדרגות בכל פעם.


רק כשאני עומד מחוץ לבניין 'פרסקו' ושואף אוויר חורפי, אני מעבד את מה שקרה. הרגע הורדתי באסלה את שלושת החודשים האחרונים. כל איסופי הסמים והאלכוהול, השלמת משימות מסוכנות ובלתי אפשריות, הפרת חוקים ובאופן כללי הכפפה של עצמי לאידיוט הזה. הכול הושלך לפח הזבל.


לעזאזל, אפילו נפרדתי מהחברה שלי סינדי בשבוע שעבר, שנראית ומזדיינת כמו כוכבת פורנו.


הכול נעלם. פוף. לשווא.


לא לשווא. בשביל באנר. בחורה שאפילו לא יודעת שאני מחבב אותה. שאפילו לא נישקתי.


"מה, לעזאזל, זה היה, פוסטר?"


השאלה הכועסת של בנט נשמעת מאחוריי בשעה שאני יורד במדרגות הקדמיות. אני מסתובב אליו, כמה מדרגות מתחתיו. "אני צריך לבעוט לך בתחת."


"עשית בלגן, אחי." בנט מצקצק בלשונו ומניד בראשו. "אתה רוצה לזיין אותה גם ככה. אני לא מבין את הבעיה."


אני מטה את ראשי ובוחן אותו מבעד להבלי האוויר שנפלטים מאפינו ומהפיות שלנו. "מאין לך לדעת מה אני רוצה?"


"מעבר לזה שאני מכיר אותך כבר ארבע שנים ומעולם לא ראיתי אותך ככה בנוגע לאף בחורה?"


"אני לא 'ככה' בכלל." המילים שלי נשמעות מתגוננות, אפילו עבורי.


"אתה מדבר עליה יותר ממה שדיברת על סינדי. זוכר את סינדי? זו שבפועל מוצצת לך? ובכל זאת כל מה ששמעתי היה 'באנר גאונה'. 'באנר בעטה לי בתחת היום בשיעור נבחרת הדיונים'. 'באנר לומדת בדו־חוגי'. 'באנר דוברת את כל השפות האלה'. באנר, באנר, באנר."


"אקסית," אני מתקן ברכות ומאפשר לעצמי חיוך. כנראה דיברתי עליה יותר מכפי שהייתי מודע.


"מה זאת אומרת?" שואל בנט, נושף על ידיו.


"סינדי ואני נפרדנו."


"גם את זה אני יודע." כל זכר לחיוך נעלם. "אנחנו הופכים את זה לעסק שלנו לדעת הכול על המועמדים של 'פרייד'."


כל נינוחות שהייתה בינינו דועכת. המתח חוזר אל כתפיי. "טוב, אתה יכול לצאת מהעניינים שלי כי אני כבר לא מועמד." אני שם את פעמיי לעבר המכבסה האוטומטית, איפה שבאנר כבר נמצאת ולומדת.


"סביר להניח שאצליח להחליק את הדברים עם שאר הקבוצה וללחוץ על פרסקוט לתת לך להיכנס!" הוא קורא אחריי, "זה היה הקטע של פרסקוט. אף אחד אחר לא רצה לעשות את זה."


אני מניד בראשי וממשיך ללכת, מרים אצבע משולשת לאוויר. לאחר כמה רגעים, צליל של דלת נטרקת מורה על כך שבנט ויתר וחזר פנימה. מעולה. אני צריך את עשר דקות ההליכה למכבסה כדי להחליט מה אני הולך לעשות.


הלילה היה אמור להיות הלילה. הלילה שבו אחשוף את הקלפים שלי ואומר לבאנר איך אני מרגיש. מרגיש? האם זו המילה הנכונה?


אני לא 'מרגיש' כשזה נוגע לבחורות. אני מזיין אותן. ואם אני רוצה להיות היחיד שלהן לזמן מה, אני יוצא איתן. ברגע שלא אכפת לי אם מישהו אחר יהיה איתן, אני סוגר עניין.


ברור שיש לי דפוס. כלומר, עם הזיונים. אבל עם באנר זה מעבר לזה. פרסקוט אומר שהיא שמנה. בכנות, אולי היא מעט עגלגלה. מי יודע מה יש מתחת לסווטשירטים הגדולים שהיא תמיד לובשת. אני אוהב את איך שהיא נראית, אבל לא בזה מדובר. היא לא הטיפוס הרגיל שלי. עם סינדי ידעתי תוך שתי דקות איך אשיג אותה. אני בן־זונה מחושב, באופן מיידי מבצע הערכה לגבי חולשות ונטיות כדי להשיג את מה שאני רוצה. רוב האנשים פשוטים, קלים להבנה, אבל לבאנר יש אלגוריתם שעדיין לא הצלחתי לפצח.


אולי הערב אצליח.