פרולוג


הייתי שם כאשר הסכרים נפרצו. אף שהייתי בטוחה במחוז התשיעי, גרתי בעיר כשהמפלצת איבדה כל רסן וזרעה הרס מימי בניו אורלינס. אספנו בטירוף את חפצינו ונמלטנו לאזור גבוה יותר כדי לשרוד.


היו כאלה שנשארו יותר מדי זמן כאשר היו צריכים לברוח. הם לא שרדו כדי להתחרט. עכשיו אני עושה את אותה הטעות, נשארת בשעה שהייתי צריכה לברוח. אני עדה לרגע המדויק שבו המפלצת מאבדת כל רסן. האלימות שלה, הזעם, שועטים לכיווני כמו קיר מים. כמו רוח סוערת, היא מעבירה את זעמה אליי. אני ההריסות שהיא מותירה בעקבותיה.


כשהעולם משחיר אני רואה כוכבים. הבזק של גאונות. אור שהיה עליי להכיר בו מזמן. כשהכוכבים מתעמעמים והחושך מסתער אני מבינה שאני כמו אלה שנשארו זמן רב מדי כי הניחו שישרדו.


אני חוששת שכמוהם לא אחיה כדי להתחרט על כך.


1
אוגוסט


מחר יחול יום ההולדת של אבא.


או שהוא היה אמור לחול מחר. הוא מת לפני חמש־עשרה שנה, כשהייתי בן שש, אבל ברגעים החשובים ביותר אני מרגיש כאילו הוא איתי. גם הערב, רגע לפני האירוע הגדול בחיי, אני מקווה שהוא רואה אותי. אני מקווה שהוא גאה.


מחר יתקיים המשחק החשוב בחיי. הייתי אמור לנוח בבטחה בחדר במלון ולא לבזבז זמן באיזה בר. אני דוחס לפי חופן אגוזים ולוגם מהג'ינג'ר אייל. יושבי השולחן הסמוך בדיוק הזמינו סיבוב נוסף של בירות. אלוהים, מה לא הייתי נותן בשביל משהו חזק מספיק שיעזור לי להירגע מהלחץ שלפני המשחק, אבל אני אף פעם לא שותה לפני משחק, ומחר לא מדובר בסתם עוד משחק.


אני מציץ בשעון. איחור של חמש־עשרה דקות? זה לא מתאים למאמן קירבי. הוא האיש הכי דייקן שאני מכיר. שמו מופיע על צג הטלפון בדיוק כאשר אני שוקל להתקשר אליו. אני מרחיק ממני את קערת האגוזים ואת ההרגשה המציקה שמשהו לא בסדר. "היי, המאמן."


"וסט, היי." קולו נשמע רגוע באופן מאולץ, כפי שהוא נשמע רק כשמשהו השתבש. "אני יודע שאני מאחר. אני מתנצל."


"זה בסדר. קרה משהו?"


"מדובר בדולורס."


קולו נשבר באומרו את שמה של אשתו. כדורסל הוא אהבתו השנייה של מאמן בית הספר התיכון שלי. מהיום שבו פגשתי אותו, בשנה הראשונה שלי בתיכון 'סנט ג'וזף', ידעתי שדולורס היא אהבתו הראשונה. "היא בסדר?"


"היא... ובכן, היינו במלון והיא החלה לסבול מכאבים בחזה ומקשיי נשימה." האנחה המודאגת של המאמן נשמעת מהצד השני של הקו. "אנחנו במיון. הם עורכים את כל הבדיקות הארורות האלה ו..."


"באיזה בית חולים אתם נמצאים?" אני נעמד על רגליי ומוציא את הארנק כדי לשלם את החשבון הצנוע שלי. "אני בדרך."


"בשום פנים ואופן לא." הטון הנחוש שסילק ממני את כל העצלנות במשך ארבע שנים מקשיח את קולו. "אתה משחק מחר באליפות המדינה. המקום האחרון שאתה צריך להיות בו זה חדר המתנה בבית חולים."


"אבל דולורס – "


"היא האחריות שלי ואני מטפל בה."


"אבל אני יכול – "


"ההורים שלך כבר הגיעו?" הוא מסיט את הנושא.


"לא, אדוני." אני מרסן את הכעס. "מאט היה צריך לעבוד היום. הוא ואימי יגיעו מחר בטיסה."


"ואחיך החורג?"


"תקוע בגרמניה. אירוע של אחד הלקוחות שלו." אפילו שאחי החורג ואני לא קשורים בקרבת דם, אנחנו חולקים את האהבה לספורט. אני על המגרש. הוא מחוצה לו, כסוכן שחקנים.


"צר לי שהוא לא יהיה שם," אומר המאמן, "אני יודע כמה אתם קרובים."


"זה בסדר." אני מדחיק את האכזבה. "אימא ומאט יהיו. ואתה, כמובן."


"מצטער שלא הצלחתי להגיע לבר, אם כי נשגב מבינתי למה שתרצה לצאת בלילה שלפני היום הגדול."


"אני יודע, המאמן, פשוט הייתי צריך..." מה בדיוק הייתי צריך? אני מכיר את תוכנית המשחק מלפני ומלפנים וצפיתי בכל־כך הרבה הקלטות של משחקים שעיניי התחילו לפזול.


אני חסר מנוחה הלילה. שנים של הקרבה שלי ושל משפחתי הביאו אותי לכאן, ולא יכולתי לעשות את זה בלי האיש שמעברו השני של הקו . המאמן השקיע בי הרבה בשמונה השנים האחרונות, גם לאחר שסיימתי את התיכון ועברתי לקולג'. כשציידי כישרונות ואנליסטים דחקו בי להצטרף לליגה המקצוענית לפני שנה הוא שכנע אותי להישאר ולסיים את התואר, לחזק את היסודות שלי ולהתבגר לפני שאגש לדראפט, אבל האיש שהעביר לי את הדי־אן־איי שלו – מוטת הכנפיים שלו, ידיו הגדולות, גופו הארוך והרזה, ואני מניח שאפילו את אהבתו למשחק – הוא זה שאני לא מפסיק לחשוב עליו הלילה.


אבא.


לא הייתי בטוח עם מי עליי לחלוק את הרגע הזה, אבל ידעתי שלא עם חברי הקבוצה שלי, שיצאו לחפש בחורות באיזה בר פרוע. אפילו שבלילה שלפני משחק לא ממש אפשר להתפרע, בכל זאת זה לא דיבר אליי.


"מה שזה לא יהיה שאתה צריך, תשיג אותו וצא משם," אומר המאמן ומחזיר אותי להווה. "תחזיר את התחת שלך למלון. מָנַרְד יושיב אותך על הספסל אם תפספס את שעת העוצר, רגע לפני אליפות המדינה. אל תתגרה בגורל."


"כן, אדוני. אני יודע." בין מדיניות ה'בלי התחכמויות' של המאמן והרקע הצבאי של אבי החורג, 'אדוני' ו'גברתי' הן מילים שיצאו מפי בטבעיות. משמעת וכבוד לא היו נתונים למשא ומתן תחת הנהגתם.


"אני צריך ללכת," אומר המאמן, "הרופא כאן."


"תעדכן אותי."


"אעדכן." הוא עוצר לרגע. "אתה יודע שאהיה במשחק מחר, ולא משנה באיזה מחיר. אני רק צריך לוודא שדולורס בסדר. היא הסיבה היחידה שבגללה אני עלול להחמיץ את זה. אני גאה בך, וסט."


"אני יודע. תודה, המאמן." רגש חורך את גרוני ואני מתקשה להישאר רגוע. יום הולדתו של אבי, הלחץ של המשחק מחר ועכשיו האשפוז של דולורס. אני קורס תחת הנטל המצטבר של מכלול הדברים, אבל מוודא שאף אחד מהם לא מחלחל לקולי כשאני מדבר שוב. למאמן יש מספיק דאגות ואני לא רוצה שהוא יחשוב שאני לא מוכן למחר. "תעשה מה שאתה צריך. דולורס נמצאת בעדיפות הראשונה."


"אני מקווה לראות אותך מחר," הוא ממשיך בעצב, "תבעיר את המקום עם הביצועים שלך."


"כן, אדוני, זאת התוכנית. תתקשר אליי כשתדע משהו."


אני אפילו לא טורח לחפש את המלצרית, רק משאיר שטר של עשרים על השולחן, די והותר כדי לכסות את הסכום עבור המשקה ששתיתי. יש לי עוד כמה שעות להעביר לפני שעת העוצר, אבל אם המאמן לא בא לעזור לי להרגיע את עצביי, אז עדיף שאחזור למלון. אנסה להתגנב פנימה בלי להיתקל בחבריי לקבוצה.


אני כמעט בפתח כאשר קול צרוד ונשי מתפרץ מהקצה הרחוק של הבר ועוצר אותי. "בולשיט! אתה יודע טוב מאוד שזו הייתה שריקה מחורבנת."


כפסע מהדלת, אני פונה לראות את האישה שמקללת כמו מלח. גופה מלא קימורים בחולצת הטריקו הצמודה ובג'ינס שעוטף את ירכיה המעוגלות.


היא קופצת מהשרפרף ורוכנת קדימה, גופה מתוח בזעם, אגרופיה קפוצים על הבר ועיניה ממוקדות במסך. היא בערך מטר שבעים וחמישה סנטימטרים. בחור בגובה שלי רגיל להתנשא מעל כולם, אבל אני אוהב נשים גבוהות. שערה, כהה כלילה, ממסגר את פניה בפראיות לא מרוסנת ומגיע אל מתחת כתפיה. היא נראית עצבנית.


הפנים היפות בליווי הגישה הזאת מסקרנות אותי. כשאני רואה אותה עצבנית ומגדפת את הטלוויזיה ואת השופט, זה מקל במקצת על הנטל שאני נושא. אני מוצא את עצמי פוסע היישר לעבר הדבר היחיד שהצליח לחדור מבעד לחומת המתח העבה שמקיפה אותי מאז עלינו לאליפות המכללות לפני כמה ימים.


"אידיוט," היא ממלמלת ומניחה את ישבנה העטוף בג'ינס על כיסא הבר. "אין סיכוי שזו הייתה עבירה בלתי ספורטיבית."


אני מתיישב לצידה, מציץ למעלה אל ההילוך החוזר שמוקרן על המסך. "דווקא נראה לי שזו באמת הייתה עבירה בלתי ספורטיבית." אני גורף חופן בוטנים מהקערה שניצבת בינינו.


"או שאתה עיוור וטיפש כמו השופט," היא אומרת, עיניה לא עוזבות את המסך, "או שאתה מנסה להתחיל איתי. כך או כך, אני לא מתרשמת."


חופן הבוטנים קופא באמצע הדרך אל פי. יש לי סיכוי לזכות בשחקן השנה במכללות, הייתי השחקן הכי חשוב ברחבי הקמפוס במשך ארבע שנים והופעתי ברשימת אי־אס־פי־אן של המהלכים של השבוע מאז כיתה י'. אף בחורה לא אמרה לי לא מאז חטיבת הביניים, אבל אף פעם לא נרתעתי מאתגר.


"בסך הכול ניהלתי שיחה." אני מסובב את ברכיי לכיוונה. "אבל אם את רוצה שאתחיל איתך, אוכל לנסות לבצע התאמות."


היא מואילה להסתכל לעברי. פניה בצורת לב, ניגוד של נחישות ושל עדינות. יש לה עצמות לחיים גבוהות וגבות כהות שנמתחות מעל אף כפתורי ועיניים בצבע שקד. 'שקד' היא מילה שטוחה מדי מכדי לתאר את כל גווני הירוק והחום והזהוב. מעולם לא ראיתי עיניים כמו שלה. כמה צבעים בו־זמנית. אני תוהה אם הבחורה שמאחוריהן היא רב־ממדית.


"לא הייתי רוצה להתיש אותך לפני המשחק הגדול שלך מחר."


פינות שפתיה מהודקות, כאילו היא מנסה בכל כוחה לא לצחוק עליי. הדבר גורם לי לעצור ולהרהר. היא יודעת מי אני, מה שבדרך כלל משחק לטובתי, אבל יש לי הרגשה שהיא לא המעריצה הטיפוסית. "את אוהדת?"


באופן לא מפתיע היא מגלגלת עיניים לפני שמפנה את תשומת ליבה בחזרה למשחק. הברמן מתקרב, בקבוק משקה חריף בידו.


"מה תשתה?" הוא מציב את ה'גריי גוס' על הבר, מעביר מבט בוחן ביני לבין האישה שמתעלמת ממני.


"אוכל לקבל ג'ינג'ר אייל?"


הוא מגחך, מחליף את הוודקה בג'ינג'ר אייל שהוא מוציא מהמקרר, ממלא כוס במשקה התוסס ומניח אותה מולי, מטה את ראשו כך שיוכל להציץ מתחת לכובע שמשוך נמוך על המצח שלי.


"אוגוסט וסט?" חיוך מאיר את פניו.


אני מהנהן, אבל מניח את האצבע על שפתיי. אני לא במצב הרוח המתאים לפזר חתימות ושיאחלו לי בהצלחה. אני אפילו לא באן־בי־איי עדיין, אבל מאז שהקבוצה שלנו הגיעה לשמינית הגמר התקשורת התבייתה עליי והקשתה עליי להישאר אנונימי.


"אני מבין." הברמן מהנהן וקולו הופך ללחישה קונספירטיבית. "אתה מתחמק מהטרפת, נכון?"


"משהו בסגנון." אני מסתכל על מעריצת־העל, שתשומת הלב שלה נשארה מרותקת למסך. "מה שותה הגברת?"


"בירה שהיא יכולה לשלם עבורה בעצמה." היא מחייכת חיוך עקום לעברי ולוגמת מכוסה המלאה למחצה.


"אוה..." כרס הבירה של הברמן, סיכון תעסוקתי, רועדת מצחוק עמוק. הוא מביט בי במבט מרחם לפני שהוא פוסע לאורך הבר לשרת לקוחות אחרים.


"אז את באה לכאן לעיתים קרובות?" אני לא מאמין שזה הרגע יצא לי מהפה. הבעת פניה אומרת שגם היא לא מאמינה.


"עכשיו תשאל מה בחורה נחמדה כמוני עושה במקום כזה?" ההומור שבעיניה מעמעם מעט את העוקצנות.


"את חושבת שהכישורים שלי כאלה עלובים?"


היא מביטה בי מהצד. "אנחנו מדברים על המגרש או מחוצה לו?"


"אאוץ'." אני מתכווץ. "ואני חשבתי לתומי שתהיי הסחת דעת מתוקה עד לשעת העוצר."


"אני לא הסחת דעת של אף אחד," היא אומרת, "במיוחד לא של איזה שחקן שמחפש לשחרר קצת טסטוסטרון."


"השערות ושיפוט מוטעה." אני מניד בראשי באכזבה מדומה. "לא לימדו אותך לא לשפוט ספר לפי הכריכה שלו? אין לך שום דרך – "


"אוגוסט וסט, שני מטרים ושני סנטימטרים, הרכז הפותח של מכללת 'פיירמונט', קטלני מתחת לסל, מנת משכל מעל המצופה בכדורסל, שובר שיאים ואחד מהמועמדים הסופיים לזכות ב'כדורסלן השנה במכללות'. מטר שמונים וחמישה סנטימטרים מיד אל יד כשהן פרושות ורוחב כתפיים של מטר."


עיניה החדות עוברות עליי משולי הכובע כל הדרך למטה עד ל'נייקי' שאני נועל לפני שהיא חוזרת למשחק שעל המסך.


"הניתורים שלך אולי דומים לאלה של מייקל ג'ורדן, אבל ההגנה שלך זקוקה לעוד עבודה." צחוק נפלט משפתיה. "וזו לא הנחה, זו עובדה."


אני חייב לצחוק כי המאמן מנרד היה על הגב שלי כל העונה – למעשה לאורך ארבע שנים, כדי לשפר את ההגנה שלי. השלשות שלי מגיעות לכותרות, אבל הוא מוטרד באותה מידה מאבני היסוד שיהפכו אותי לשחקן מגוון שיכול לשחק בכל עמדה במגרש. נראה שגם היא. "כן, אני שומע את זה כל הזמן."


אני מפנה את הגב לדלפק, משעין את מרפקי עליו ובוחן אותה בעניין חדש. "איך זה שאת מבינה כל־כך הרבה בכדורסל?"


"אתה מתכוון מפני שאני בחורה וצריכה להתמקד במשחקים של מעודדות?"


"את מתכוונת לטורנירים? אפילו אני יודע שקוראים להם טורנירים של עידוד, לא משחקים."


"ובכן, תראו מה זה," היא אומרת בסרקזם, "אתה יודע דברים של בנות ואני יודעת דברים של בנים. האם זה יום הפוך?"


היא מפנה את תשומת ליבה חזרה למסך, כאילו לא אכפת לה שהיא הרשימה אותי הרגע. אישה שיכולה לדבר על ספורט וגם לדבר מלוכלך? חתיכת חד־קרן נוצץ. היא עונה על כל מה שאתה זורק לעברה. לעזאזל, היא עשויה להחזיר טוב יותר ממה שהיא מקבלת. יש בה ניצוץ, ביטחון שאני רוצה לראות עוד ממנו.


הרבה נשים פשוט מהדהדות את דבריך. הן מגלות מה אתה אוהב כדי שיוכלו להתחבר עם כדורסלן. לאישה הזאת יש דעה משלה, היא עומדת על שלה ולא אכפת לה אם אני אוהב את זה.


אני אוהב את זה.


"מכיוון שאת יודעת כל־כך הרבה עליי," אני אומר, "רק הוגן שאלמד משהו עלייך."


היא מסובבת את ראשה קלות, עיניה עדיין נעולות על המסך כאילו זה הורג אותה להסיט את מבטה מהמשחק. ההבעה שלה, העיניים המתחלפות האלה, חמות ורכות מעט יותר. "מה היית רוצה לדעת?"


"השם שלך יהיה התחלה טובה."


שפתיה מתפתלות בגיחוך. "המשפחה שלי קוראת לי גמבו."


"גמבו?" אני כמעט נחנק מהג'ינג'ר אייל שלי. "מפני שיש לך אוזניים גדולות?" אני מסתכן ונוגע בה, מעביר לאחור גוש תלתלים פראי. ניכר כי עיקול אוזנה שברירי, וקווצות שיער כהים נצמדות לקימור צווארה.


"לא דמבו." היא צוחקת ומתרחקת כך ששערה חומק מאצבעותיי. "גמבו, כמו המרק."


"אני יודע." באמת שאני יודע, אבל הייתי צריך להיות יצירתי אם אני מתכוון לגנוב מגע בלי לגרום לה להירתע. "אז למה גמבו?"


היא מהססת, ולרגע נראה שאני לא מצליח לחדור את החומה שלה כמו שחשבתי. לבסוף היא מושכת כתף כאילו אומרת 'שיהיה' וממשיכה.


"אולי אתה לא שומע את המבטא עכשיו כי עברו שנים מאז שחייתי שם, אבל אני במקור מניו אורלינס."


עכשיו כשהיא אומרת את זה, אני כן מזהה בקולה משהו שמזכיר את העיר. דיבור איטי ומתמשך, מתובל במוזיקה ובמסתורין.


"המשפחה שלי עברה לאטלנטה אחרי הוריקן קתרינה." היא משחררת נשיפה של אוויר מחופשת לבת צחוק. "אבל אני מניו אורלינס ותמיד אהיה. אני באה מעדר קריאולי טוב. וכאילו הצד הקריאולי לא היה מעורבב מספיק, אבי גרמני ממוצא אירי."


אני חושב שיופייה הוא רק חלק מהמשיכה שלה. יש בה משהו חמקמק ולא ניתן להגדרה. מעולם לא הייתי מנחש את המגוון האתני שנשזר כדי ליצור פנים כמו שלה – השפתיים הרחבות והמלאות, עור הנחושת ומבנה העצמות המדהים. אני לא חושב שאי פעם ראיתי מישהי כמוה.


"אני שילוב של כל מה שאלוהים יכול היה להמציא," היא ממשיכה ולוגמת מהמשקה שלה. "בת דודתי אומרת שאני מורכבת מיותר מרכיבים מאשר – "


"גמבו," אני מסיים את המשפט. אנחנו חולקים חיוך והיא מהנהנת. "אז את בת תערובת, כמוני."


"לא התכוונתי לומר שום דבר." עיניה עוברות על פניי ועל שערי. "אבל עכשיו, אחרי שציינת את זה..."


"תני לי להראות לך משהו." אני שולף את הטלפון שלי, מדפדף בתמונות עד שאני מוצא תמונה של המשפחה שלי מטיול קמפינג לפני כמה שנים. "הנה."


היא לוקחת את הטלפון וחיוכה מסתלק. אני יודע מה היא רואה. אימי מחייכת אל המצלמה, שערה הערמוני כמו הילה לוהטת סביב פניה החיוורות לאורה של השמש החורפית. אבי ואחי החורגים עומדים לידה, שניהם בלונדיניים וגבוהים.


ואז יש אותי.


התספורת שלי עושה ניסיון לאלף את התלתלים הכהים שמעולם לא הצליחו להחליט באיזו דרך לגדול. עורי בצבע של דבש כהה ועיניי אפורות כמו צפחה. לא יכולתי להיראות פחות שייך למשפחה גם אם הייתי מנסה. "אחד הפריטים כאן לא דומה לשאר." אני מגחך מעל שפת הכוס. "אני מניח שגם אני גמבו."


היא מחזירה לי חיוך ואת הטלפון שלי, אבל השעשוע לאט נמוג מפניה. הסקרנות ניכרת בעיניה כשהיא מביטה בי שוב, אבל מה שלא תהיה השאלה שעוברת במוחה, היא לא אומרת אותה בקול.


"מה?" אני שואל.


"למה אתה מתכוון?"


"פשוט נראה כאילו את רוצה לומר משהו."


פניה נאטמות ואני חושב שהיא לא תגיד לי, אבל אז היא מרימה את מבטה וחיוך מתפשט על שפתיה.


"האם אי פעם הרגשת שאתה לא באמת שייך לשום מקום?" המילים שלה נאמרות כל־כך ברכות, נבלעות בהמולת הבר. אני רוכן כדי לשמוע עד שראשינו כמעט נוגעים. "אני מתכוונת, כאילו אני תמיד נמצאת בין לבין?"


השאלה שלה מהדהדת משהו שלא ביטאתי בפני אנשים רבים, אך הרגשתי לעיתים קרובות. לפעמים הרגשתי תלוש במשפחה החדשה של אימי. אולי אני לא ממש נראה כמו אבי האפרו־אמריקאי, אבל אני לא דומה בכלל לבני המשפחה שלי. מרבית הילדים התחברו על הרקע האתני וזה גרם לי לפעמים להרגיש תלוש. כדורסל – השפה ההיא, הסלע ההוא – הפך להיות הדבר שהסתמכתי עליו.


"אני חושב שאני יודע למה את מתכוונת." אני מכחכח בגרוני. "אבא שלי מת כשהייתי ממש צעיר, ואימי נישאה בשנית זמן לא רב לאחר מכן. לוקח לי זמן מה להסתגל לכל דבר, במיוחד להיות שונה, כשכל מה שרציתי היה להיות שייך."


"אני מבינה את זה," היא אומרת.


אני מושך בכתפי. "בזכות הכדורסל התחלתי פחות לרצות להשתייך ויותר להתבלט." אני מגלגל את הכוס בין כפות ידיי. "אבל גם אז, למרות הכול, לפעמים הרגשתי... אני לא יודע. תלוש."


"אני יכולה להזדהות. העור שלי היה בהיר יותר כמעט מכל האחרים בשכונה שלי. השיער שלי היה שונה." היא מנידה בראשה, התנועה ממלאת את האוויר סביבנו בניחוח השמפו שלה, תערובת של הדרים ומשהו מתוק. "רוב הבנות הניחו שאני חשבתי שאני טובה יותר מהן, כשלמעשה הייתי נותנת הכול כדי להיראות כמו כל השאר. כדי להשתלב. בת הדודה שלי לוֹ הייתה שם עבורי למשך כמה שנים, אבל חוץ ממנה, היה לי רק את עצמי."


איך זה היה עבורה? אנומליה יפה במחוז תשע. אולי אני לא צריך לתהות. אולי אני יודע ממקור ראשון "זה היה די בודד, נכון?" אני שואל.


"כן, זה היה." היא מקיפה את שפת הכוס באצבעה המורה. הריסים שלה שמוטים כאילו כך תוכל להסתיר ממני את זיכרונותיה, את כאבה, אבל הם נשמעים בקולה. אני יכול לזהות אותם.


"לפעמים, אפילו כשהבית היה מלא," אני אומר, מנמיך את קולי כך שיישמע רק לאוזני שנינו, "הייתי מוצא את עצמי בחצר האחורית, זורק לסל לבדי עד שהחשיך."


כאילו אנחנו במרכז מגנטי כלשהו, ​​הגופים שלנו פונים זה לזה. הסודות שלנו עוטפים אותנו וחוסמים את השיחות שברקע, את הקריוקי המאולתר שבצד השני של החדר, התגובות שנצעקות לעבר המסכים השטוחים. אלה רק אנחנו, שני לא שייכים. כמה דקות עם זרה גמורה ופתאום אני מרגיש מובן כפי שלא חשתי מעולם.


"מתרגלים להיות לבד," היא אומרת.


"מה עם אימא שלך? אתן קרובות?"


"קרובות?" היא מטה את ראשה לאחור. "לא ממש. היא הקריבה הרבה למעני וזה מעולם לא היה קל. היא חזקה, שורדת, ואני מכבדת את זה, אבל לא תמיד הסכמתי עם הבחירות שלה. אני לא זוכרת שאימי הצליחה להתמיד בעבודה למשך יותר מכמה שבועות."


"איך הצלחתן לשרוד?"


"היא אישה יפה." היא מרימה עיניים זהירות, כאילו מצפה ממני לשפוט. "היא נהגה לומר שתמיד יהיה גבר שירצה לדאוג לאישה יפה."


אני לא יודע מה להגיד על זה. גם אימא שלי אישה יפה, אבל אני לא יכול לתאר לעצמי אותה חיה ככה, מכיוון שהיא התחילה ללמד כשאבי מת ועבדה קשה מאז.


"את אישה יפה." אני דוחף את ברכיה קלות בברכי, "ואני מתערב שאת יכולה לדאוג לעצמך."


חיוך מתחיל בעיניה ומתפשט לשפתיה. "תודה."


אני לא צריך לשאול על איזו מחמאה היא מודה לי.


"דודתי מבוגרת מאימי בשנתיים," היא ממשיכה, "זה מה שאימא שלי ראתה אותה עושה. זה מה שהן ראו את אימא שלהן עושה. הן השתמשו במה שהיה להן כדי להשיג את מה שנזקקו לו." היא נאנחת, לוגמת מהמשקה וממשיכה. "דודתי עברה לגור איתנו אחרי קתרינה. אולי הן שינו אזור חיוג, אבל לא את הטקטיקה. ככל הנראה, גברים בכל מקום דואגים לתחזק נשים יפות."


"מלבד בת דודתך, האם היית קרובה למישהו אחר במשפחה שלך?"


"רק לוטוס." צללים תפסו אחיזה בפניה. "היא הלכה לגור עם הסבתא רבה שלי דרומה לעיר ואני נשארתי בניו אורלינס, אבל לפני כמה שנים, כאשר עברה לגור באטלנטה כדי ללכת לקולג', התקרבנו שוב." היא מנידה את ראשה כאילו היא מתנערת מהמחשבות, מהזיכרונות. "מספיק לדבר על המשפחה הלא מתפקדת שלי. מה לגביך? פרי וסט היה אבא שלך, נכון?"


"את יודעת על אבא שלי?"


"כן, בטח." אהדה ממלאת את עיניה. "בטח היה קשה לאבד אותו ככה."


"בהחלט." המשיכה האגבית בכתפיי לא מספקת רמז לקושי שחוויתי אז. "הוא היה שחקן נהדר."


"הוא היה קלע שלשות יוצא מן הכלל." היא מחייכת בעצב. "כמה זמן הוא שיחק בליגה?"


"תאונת הדרכים אירעה באמצע העונה השנייה שלו." הייתי צעיר, אבל אני זוכר את ההלוויה שלו. כל חברי הקבוצה שלו היו שם ונראו גבוהים כגורדי שחקים בעיני בן השש שהייתי. "מחר יום ההולדת שלו."


"מה הסיכוי?" עיניה מתרחבות. "אתה משחק באליפות הארצית ביום ההולדת של אבא שלך?"


אני מהנהן, מרשה לעצמי לחייך לראשונה על צחוק הגורל המונומנטלי הזה. עבר הרבה זמן מאז, אבל גם אימי זוכרת ודאי שמחר יום הולדתו. לא דיברנו על זה. אני מרגיש כאילו אני היחיד שיודע את זה, ועכשיו גם נערת הגמבו היפה יודעת.


"האם מחר זה עבורו?"


"אני מרגיש ככה. את יודעת? כאילו, מה הסיכוי? אני כל הזמן תוהה אם הוא יודע כמה רחוק הגעתי. אם הוא יכול לראות." אני משחרר צחוק רפה, מחפש בפניה אחר סימנים לכך שהיא חושבת שאני אידיוט. "זה נשמע טיפשי?"


"בכלל לא. אני לא יודעת מה קורה אחרי שמתים, אבל אני מקווה שהוא יוכל לראות. הוא יהיה גאה בך, לא משנה מה יקרה במשחק מחר."


"אני מקווה." אני רוכן מעט קרוב יותר, נותן לה את אותה תשומת הלב שהעניקה לי. "מה לגבי אביך? התמהיל הגרמני־אירי שבגמבו שלך?"


היא מחייכת, אבל מדובר בשפתיים מעוקמות בהידוק. "הוא היה גרמני ואירי. זה בערך כל מה שאני יודעת." הצחוק החד שלה מפר את בריכת השקט שייצרנו לעצמנו בפינת הבר. "ובכן, אני גם יודעת שהיו לו אישה וילדים. אימי הייתה סתם... מישהי מהצד, אני מניחה. הוא שילם את שכר הדירה עבורה בזמן שהם היו יחד, אבל מייד אחרי שנולדתי הוא המשיך הלאה, וכך גם היא. הוא אף פעם לא בא ושאל עליי. היא מעולם לא טרחה לתת לי הסבר לחוסר הנוכחות שלו."


"ועכשיו? שום דבר?"


"השארנו הכול מאחור כשעברנו לאטלנטה." כתפיה מתרומות ונופלות באדישות שאני לא קונה. "ייתכן שהוא עדיין בניו אורלינס. ייתכן שנהרג כשנפרצו הסכרים. מי יודע? הדבר מעולם לא שינה לי כך או אחרת." היא שולחת לעברי עוד חיוך מתוח, מסמנת שסיימה לדבר על הנושא. "איך נכנסנו לכל הסיפור הזה?" היא מפנה אליי אצבע בהאשמה מדומה. "אתה, אדוני, ממש טוב בהקשבה. זו דרך ערמומית להסיח את דעתה של בחורה מהעובדה שהקבוצה שלה מפסידה."


אני מעיף את מבטי אל המסך, מנסה לשלוח לה סוג של חבל הצלה כדי לשלוף את מוחה מהמחשבות שהציפו אותה. "את אוהדת של 'לייקרס'?"


"מטורפת על סגול וזהב." היא משלבת את זרועותיה על הדלפק ורוכנת קדימה, מביטה שוב במסך. "לניו אורלינס לא הייתה קבוצה בצעירותי."


"ובכן, הם מפסידים בענק הלילה," אני מציין ללא צורך, בתקווה לזכות לתגובה ממנה. זה עובד, כמובן, והיא נואמת נאום חוצה להבות בהגנה על מורשת ה'לייקרס', אפילו שלאחרונה הקבוצה סבלה מרצף של הפסדים.


במהלך המחצית ולאורך שני הרבעים האחרונים אנחנו מצליחים לשלב לא מעט שיחות. היא רוצה לעבוד בשיווק ספורט ויש לה כמה הצעות להתמחות שעשויות להתממש לאחר סיום הלימודים. נראה כי כמו רוב הסיפורים שלה בסופו של דבר הכול חוזר אל בת דודתה לוטוס, סטודנטית לאופנה קשוחה ושאפתנית שתמיד שומרת על גבה.


אני נמנע מלדבר על כל הדברים שהיא כבר יודעת על אודותיי: המספרים בגיליונות הסטטיסטיקה והסיפורים ששודרו רבות במשדרי הספורט. במקום, אני מספר לה על אימי, על המאמן, על הקורס בפילוסופיה שאני מתאמץ לצלוח. אנחנו מכסים כל פינה, מרגעים קטנים ועד רגעים משני חיים בזמן שלוקח ל'לייקרס' להפסיד.


"מה היה הדבר שגרם לך להתעניין בכדורסל?" אני שואל במהלך הפסקת הפרסומות ברבע האחרון של המשחק.


"לא יודעת." היא בוחנת את הבירה שלה, שבטח כבר איבדה את כל הגזים. "אחד החברים של אימא שלי, טֶלי, גר איתנו למשך זמן מה כשהייתי בת עשר." היא משעינה מרפק אחד על הדלפק, מביטה בי. "הוא היה מהבחורים הספורים הטובים שטרחו להישאר בסביבה. הוא אהב כדורסל ואת ה'לייקרס' והיינו צופים במשחקים יחד." היא צוחקת, יוצרת מעגלים באצבע סביב שולי הכוס שלה. "בערבי משחק היינו מזמינים פיצה פפרוני ואננס ושותים בירה שחורה."


"מה קרה?" אני לוגם מהג'ינג'ר אייל השלישי שלי. "לטֶלי, הכוונה?"


"הוא השתהה יותר זמן מן הרצוי, נראה לי."


עיניה נודדות אל המרקע, אולי כתירוץ להסיט את המבט. או שאולי המשחק באמת תפס את תשומת ליבה. הכדור אצל ה'לייקרס'.


"מישהו אחר הופיע והיה לו יותר כסף. אימא שידרגה."


"יצא לך לראות אותו, לדבר איתו שוב?"


עיניה נוטשות את המסך, ולמשך כמה רגעים היא בוחנת את הדלפק. "לא." המילה החומקת ממנה שקטה וצרודה. אחרי רגע היא שולחת אליי חיוך מקניט. "אבל אני עדיין אוהבת לאכול פיצה ולשתות בירה שחורה כשאני צופה ב'לייקרס'."


"אין פה פיצה בתפריט," אני אומר.


"קבצנים לא יכולים להיות בררניים." החיוך שהיא חולקת איתי מתחלף לעווית כאשר התוצאה הסופית מוצגת על המסך. "עוד אחד לעמודת ההפסדים. לילה של החלטות שגויות, שופט."


"באמת? החלטות שגויות?" אני שואל בספקנות, "אין שום קשר לעובדה שהקבוצה מזדקנת וסובלת מגל של פציעות בעונות האחרונות? סוף עידן, אם את שואלת אותי."


"תסתום," היא מצליפה, אבל בעיניה נצנוץ שובב. "אתה עלול למצוא את עצמך ב'לייקרס' בסופו של דבר, חשבת על זה?"


"מי יודע לאן אתגלגל?" אני מלכסן חיוך לכיוונה. "אני מקווה להגיע ל'סטינגרס'."


"בולטימור?" תהייה מכווצת את גבותיה לפני שהן מתיישרות. "אה! עיר הולדתך, נכון?"


"כלומר, זה קרה עבור לברון בקליבלנד. הוא שיחק במקום שבו גדל, עבור ה'קאבס'."


"אמת. למה אתה רוצה להישאר קרוב לבית? אתה ילד של אימא?"


הצחוק שלי רועם מעל קולותיהם של פרשני הטלוויזיה שמנתחים ברקע את ההפסד של ה'לייקרס' ברקע. "אימא שלי די מדהימה, אבל זה לא מה שגורם לי לרצות לשחק בעיר הולדתי." אני מביט בג'ינג'ר אייל שלי במקום בה, מרגיש אי־נוחות. "אני רק רוצה לעשות משהו למען המקום שעשה כל־כך הרבה עבורי. הלכתי למתנ"ס. היו לי מורים מדהימים, במיוחד בחטיבת הביניים, בתקופה שבה הרבה חברים שלי התחילו לרדת מהפסים. המתנ"ס היה המקום שבו התאהבתי בכדורסל." אני נבוך מהדברים שזה עתה חלקתי איתה, ומושך בכתפי. "כל הילדות שלי הייתה שם, והקהילה הפכה את ילדותי לילדות טובה."


אני מרים את עיניי כדי למצוא חיוך קל על פניה ועיניים חמות שפוגשות במבטי בקלות. "זה מגניב," היא אומרת בפשטות, ואני שמח שהיא לא עושה מזה עניין, אפילו שאין ספק שזה חשוב לי. "אז אתה מוכן לדראפט?"


אני מעריך את השינוי בנושא השיחה. לא סביר שאבחר על ידי בולטימור ואני לא מאפשר לאנשים רבים לדעת כמה זה משמעותי עבורי. "אני מוכן, אבל הכול קורה מהר." אני פולט צחוק יבש. "האן־בי־איי היה פנטזיה רחוקה כשהייתי בכיתה ח'. עכשיו זה ממש כאן. אלא אם כן משהו ממש ישתבש, זה באמת עומד לקרות. אני רק מקווה..." מילותיי מתפוגגות, אך חוסר הוודאות שלי נותר.


זה אפילו לא קשור ליכולת שלי לשחק ברמה כזאת. אני יודע שאני מוכן לכך. אני לא משוכנע שאני מוכן לכל מה שיגיע עם זה.


"אתה תצליח. אתה הולך להיות שחקן מדהים."


היא לוחצת בעדינות את ידי באצבעותיה. רק מהלחיצה הקלה הזאת, מלראות את היד שלה על שלי, אני מרגיש טוב. משהו במראה מטיל שלווה על אי־השקט שחשתי כל היום ואני משחרר מילים שלא אמרתי לפני כן לאף אחד.


"אני רוצה להיות יותר מסתם שחקן. אני רוצה לעשות שימוש בתואר שלי. אני רוצה עסק. אני רוצה משפחה." זה נראה לי כמו וידוי. "אני רוצה להיות בעל טוב, אבא טוב. העולם הזה שאני עומד להיכנס אליו בעוד כמה חודשים? ראיתי אותו בולע אנשים. אנחנו מכינים את עצמנו לקראתו כל חיינו, ופציעה, גיל, מעבר לא טוב בין קבוצות, מה שלא יהיה – יכולים לסיים את זה בן לילה. אם המשחק שינה את סדרי העדיפויות שלך, הפך אותך למישהו שמעולם לא רצית להיות, מה הטעם?" אני צוחק למשמע דבריי המלאים במודעות עצמית. "אני בטח נשמע – "


"אתה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי," היא קוטעת את דבריי, ידה עדיין מונחת על ידי. "בחורים במעמד שלך בדרך כלל לא חושבים על דברים כאלה ערב לפני המשחק הגדול, ממש רגע לפני הדראפט." היא משעינה את סנטרה על כף ידה, חיוך איטי מתלבש על שפתיה. "אתה מיוחד." היא נושכת את שפתה, מרימה את ידה מאצבעותיי, משפילה את עיניה אל הדלפק המצולק ממיליון כוסות וממיליון רגעים לפני הרגע שלנו. "אני שמחה שפגשתי אותך."


זה נשמע באופן חשוד כמו תחילה של פרידה. כאילו היא מוכנה לסגור את הדלת על הפרק הסוריאליסטי הזה. אני לא יכול לתת לזה לקרות. לילה כזה, חיבור כזה הוא יחיד במינו. לאחר המשחק מחר העתיד שלי יהיה הלכה למעשה כדור קטן שיקפץ בהגרלת הלוטו שנקראת אן־בי־איי. ייתכן שאגיע לשחק בקבוצה שאני לא אוהב, לגור במקום שלא בחרתי, אבל הערב יש לי שליטה. יש לי אפשרויות, ואני בוחר בה. להכיר אותה. לחזר אחריה. לזכות באמון שלה. כל מה שאני צריך זה זמן.


אבל נראה שהזמן הוא הדבר היחיד שאין לנו.


"אנחנו סוגרים." הברמן גורר אליו את הכוסות הריקות ומנגב את המשטח שלפנינו. "אתם לא חייבים ללכת הביתה, אבל אתם צריכים לצאת מכאן."


לא הבחנתי שהבר התרוקן, אבל אנחנו כמעט האחרונים שנותרו.


"בהצלחה מחר, וסט," אומר הברמן ומחליק שני חשבונות על פני המשטח שנוקה זה עתה.


"תודה." אני נעמד וחוטף את שניהם לפני שהיא בכלל מספיקה להציץ בשלה.


"תן לי את זה." היא מזנקת לעברי, אבל אני מחזיק את החשבון מעל ראשי, מחוץ להישג ידה.


היא מועדת עליי ושדיה הרכים נלחצים אל חזי. אני רוצה לכרוך את זרועותיי סביב הקימורים החושניים שלה. אני מחליק את ידי האחרת לאורך גבה, חוקר את צורתה מתחת לבד הכותנה הנצמד. אני מושך אותה כמה סנטימטרים קרוב יותר עד שהחום והריח הנקי שלה מקיף אותי.


היא ממצמצת ועיניה הבוהקות מתכהות ומתרחבות, הירוק והזהב הולכים לאיבוד בצבע הכהה. תשוקה מבזיקה בעיניה. בקושי הכרנו בזרם שרוחש בינינו, בחשמל שעובר מתחת לפני השטח על רקע השיחה הקלילה שלנו, עד עכשיו. עד שפיתיתי אותה לעברי בפיסת נייר קטנה.


"תני לי לשלם עבור השתייה שלך." אני לא זוכר שאי פעם רציתי אישה כמו שאני רוצה אותה. לא רק שאני רוצה לטמון את הידיים בשיער הכהה הזה, לגלות כמה מתוק טעם שפתיה ולחקור את גופה. אני רוצה יותר מהזיכרונות שלה, מסודותיה. אני רוצה לקבל ממנה הזמנה שלא הציעה לאף אחד אחר.


עיניה מושפלות, אבל היא לא יכולה להסתיר את תגובת גופה אליי. "בסדר." היא צועדת לאחור עד שאנחנו כבר לא נוגעים ומכחכחת בגרונה. "תודה. הייתי יכולה... ובכן, תודה."


אף אחד מאיתנו לא מדבר בדרך לדלת. אני מוצא את עצמי מאט כדי להתאים את צעדיי לצעדיה הקצרים יותר. אנחנו מתבוננים זה בזה מזוויות עינינו, השקט בינינו רוחש מאפשרויות. כשאנחנו בחוץ, אנחנו מסתתרים מתחת לסוכך בזמן שהעיר עדיין שוקקת חיים ממש מעבר למדרכה.


בפנים, מוקפים אנשים ורעש וההמולה של המשחק, השיחה קלחה ללא כל מאמץ. הווידויים והאמִתויות שמעולם לא התוודיתי בהם בפני אדם אחר זרמו מתוכי. עכשיו אנחנו רק שנינו ואני לא בטוח מה לומר כדי להחזיק אותה כאן, אבל אני יודע שמה שהרגשתי יכול להסתיים הערב.


יש קטע כזה ב'ספנגליש', אחד מסרטי הבנות של אדם סנדלר. הוא והאומנת של ילדיו סועדים ארוחת ערב במסעדה שלו. זו רק ארוחה אחת, כמה שעות. בתה של המטפלת אומרת 'אימי התייחסה לא פעם לאותו ערב במסעדה כאל השיחה של חייה'. גלגלתי את העיניים כששמעתי את זה ואמרתי 'זו הייתה חתיכת שיחה'.


עכשיו, כשאני עומד איתה, שנייה לפני פרידה, כל מה שאני יכול לחשוב זה... זאת הייתה חתיכת שיחה.


פנס הרחוב והירח מאירים את הדברים שאפלולית הבר הסתירה – את הענבר בשיער שחשבתי שהוא פשוט שחור, את אורך הריסים שלה שמטילים צל על לחייה בזמן שהיא בוחנת את המדרכה.


נראה ששנינו מחפשים מילים. זה כאילו דחסנו כל־כך הרבה בשעות האחרונות שלא נותרו מילים. אצלי לא נותרו, על כל פנים. כל מה שנותר לי זו הרגשה. צורך. אני צריך לגעת בה, לנשק אותה. אני צריך משהו פיזי כדי לאשרר שהמפגש הזה באמת התרחש. שזה לא הסוֹף.


כשאתה גבוה יותר מבחורה בשלושים סנטימטרים קשה להגיע לנשיקה בצורה חלקה, אז אני לא מנסה להחליק ועדיין, אני נזהר. אני מרים את סנטרה באצבע, משדל את עיניה לפגוש בעיניי. אני חופן את לחייה ומוריד את ראשי עד שאני מרחף מעל השפתיים האלה, שנראות רכות כל־כך שאני צריך להתאפק מלטרוף אותן. עליי לשלוט בצורך שלי לטעום אותה מייד. הגוף שלי מסתחרר, דורש. הלב שלי הולם, איברי קשה, תשוקה זורמת בכל תא בגופי.


"אוגוסט."


היא מושכת את סנטרה ממגעי ומצמידה את ידה אל חזי, אך לא לשם חקירה אלא כדי לדחוף אותי בעדינות לאחור. אני עוצר את נשימתי ומחכה לראות מה זה אומר, החיץ הקטן שהיא שמה בינינו.


ראשה צונח קדימה עד שענן השיער הכהה מקיף את פניה, מסתיר את הבעתה. "אני מצטערת." היא צועדת לאחור ומעבירה יד בשערה. "אני... אני לא יכולה."


"זה בסדר. אני מבין, כמובן. רק נפגשנו." אני משלב את אצבעותינו. גם המגע הקצר הזה מעורר את חושיי. אני בוחן את תגובתי המהדהדת, מקווה שהזקפה שלי לא תבגוד בי. "אנחנו יכולים פשוט לדבר. אנחנו יכולים ללכת לבית שלך אם את לא גרה רחוק. אנחנו יכולים לעשות מה שתרצי."


"אני לא יכולה. אנחנו לא יכולים." היא פוסעת צעד נוסף לאחור. "יש לי חבר, אוגוסט."


שיט.


אני לא צריך להיות מופתע מכך שהיא תפוסה. בחורה מדהימה, מצחיקה, חכמה ואותנטית. היא כל התארים שהייתי משתמש בהם כדי לתאר את הנערה המושלמת בשבילי. היא אפילו הדברים שלא ידעתי שרציתי, אבל עכשיו אני יודע ואני לא יכול לקבל אותה.


חור נפער בתוכי, רחב ועמוק יותר מכפי הצורך אם מביאים בחשבון כמה מעט אני יודע עליה, אבל הוא שם, מתמלא באכזבה ובאפשרויות שאבדו. "אז... זה רציני?" אני מתכווץ. אם יש משהו עלוב יותר מלנסות לנשק בחורה של בחור אחר, זה לשאול ישירות אם היא בטוחה שהיא רוצה להישאר נאמנה לו.


"כן." היא נועצת את שיניה בשפתה התחתונה. "אנחנו יוצאים כשנה." המאבק שנשקף אליי מעיניה מבטיח לי שאני לא מדמיין את המשיכה בינינו. "הייתי צריכה להגיד לך, אבל זה היה מוזר." היא מחייכת בצער. "הייתי נשמעת כאילו אני מניחה שאתה רוצה יותר מ..."


אנחנו מביטים זה בזה בדממה מלאה בדברים שאסור לי לומר.


"אני כן רוצה יותר מ..." אני מצליח לחייך, אפילו שאני מתוסכל. אני הרוס מכך שבחור אחר הגיע אליה לפניי.


"אני מצטערת." היא תוחבת את ידיה בכיס מכנסי הג'ינס. "נהניתי מהשיחה שלנו. לא רציתי... אני מקווה שלא הולכתי אותך שולל."


"הכול בסדר." גם אני מכניס את הידיים לכיסים. "לפחות רכשתי ידידה חדשה."


ידידה. זה נשמע חלול בהשוואה למה שחשבתי שאנחנו יכולים להיות, אבל אני לא יכול לדרוש יותר. אני עומד בפתחו של משהו שרוב הגברים רק חולמים עליו, והבחורה בעלת העיניים המוארות גרמה לי להרגיש חסר אונים.


"כן." פניה נרגעות מעט לכדי חיוך. "ידיד."


"ועזרת להסיח את דעתי מהמשחק מחר." ברגע שאני אומר זאת, שני זוגות העיניים שלנו נפערות. אני מסתכל בשעון, ירא לגלות מה השעה. פאק. שעת העוצר. האם הייתי כל־כך שקוע בבחורה הזאת ששכחתי את שעת העוצר שלפני המשחק הגדול ביותר בחיי?


כן, זה בדיוק מה שעשיתי.


"אלוהים אדירים." עיניה חרדות. "המשחק. פספסת את שעת העוצר."


הרעב, הלהט וההתאמה בינינו גרמו לי לדחוק כל דבר אחר הצידה, אבל כולם פולשים עכשיו.


"אתה הולך להסתבך?" היא שואלת, מוטרדת.


"זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה יהיה עליי להתגנב פנימה," אני אומר בביטחון רב יותר מכפי שאני מרגיש בפועל. המשחק הגדול בחיי, ואיבדתי את תחושת הזמן עם בחורה בבר. אבל איזו בחורה. כשאני מביט בה, משחזר כל רגע, כל בדיחה, כל זיכרון שחלקנו בשעות האחרונות, אני לא יכול להצטער. "תני לי לפחות ללוות אותך הביתה." עוצר או לא, אין סיכוי שאניח לה ללכת לבד.


"לא. אני גרה ממש קרוב."


החלק הזה של העיר מסחרי לחלוטין למיטב ידיעתי, לא אזור מגורים. "הדירה שלך קרובה? או שאת שוהה במלון?" אני אפילו לא יודע את שמה, לעזאזל. 'גמבו' לא יעזור לי הרבה אחרי הלילה. גם אם זה אף פעם לא יהיה יותר ממה שהיה לנו הלילה – הכנות, ההומור, הנוחות, האמפתיה – אני רוצה להמשיך איתה. אפילו אסתפק במילה הנוראית – ידידות. "אלווה אותך הביתה," אני מתעקש.


"אני בסדר." היא מסתכלת על הקרקע ואז עליי. "להתראות, אוגוסט. בהצלחה מחר."


היא מסתובבת ומתחילה לצעוד על המדרכה. אני רוצה לרדוף אחריה, לגלות היכן היא שוהה. אפילו שאני יודע שאיזה ממזר בן מזל מצא אותה לפניי, אני לא יכול לדמיין שלא יהיה לי מושג איך למצוא אותה שוב. "היי, חכי," אני קורא אחריה, "את חייבת לפחות לומר לי את שמך. את באמת רוצה שאחשוב עלייך כעל 'גמבו' לנצח?"


היא פונה אליי, אבל ממשיכה ללכת לאחור, מרחיקה את הלילה הזה משארית חיינו. משובה מאירה את עיניה והחיוך הערמומי שנרקם על שפתיה גורם לי לחשוב לרגע נורא שהיא לא תאמר לי.


"אייריס," היא קוראת, "שמי אייריס."


החיוך שלה דועך והיא מביט בי כאילו היא רוצה לזכור את פניי, כאילו גם היא לא תשכח את הערב. כאילו הלילה הזה היה משמעותי עבורה כמו שהיה עבורי. אם היא הרגישה את זה, את הקשר הזה, היא לא יכולה לעזוב, אבל היא הולכת.


אני מכיר אותה כמה שעות, לא סביר שייאוש יתפשט בחזי כשהיא הולכת, אבל זה מה שאני מרגיש כשהיא מתרחקת ועוברת מעבר לפינה, יוצאת מטווח ראייתי.