במקום הקדמה
מי צריך חיבור על מה זה מוות ומה יש אחריו?
אם להיות הוגנים, יש רק תשובה ודאית ואחראית אחת לשאלה מה יש אחרי המוות: חכו וראו. הסבלנות תשתלם.
אבל הרי לא זו התשובה שאנו רוצים. מצד שני, אם זו התשובה הוודאית והאחראית היחידה — וחייבים להודות שכך הדבר — אז לשם מה כל הדיבורים על מה זה מוות, והאם יש חיים אחרי החיים? ואילו חיים הם אלה? אולי גן עדן? או גיהינום? האם עליי להתחיל להצטער על שלא העברתי את הזקנה את הכביש אפילו נגד רצונה? או שלא צמתי ביום כיפור? שלא הלכתי לכנסייה בכל יום או לווידוי תדיר? שלא הלכתי עם בורקה ובכך רמסתי את צניעותי ואת כבוד המשפחה?
מצד שלישי, כאלה אנחנו. מוכרחים לדעת.
עשרות אלפי ספרים נכתבו ועוד ייכתבו על המוות: ספרים מטבע עיוני, סיפורי או חווייתי־אישי — כולם עוסקים בשאלות דומות: מוות מול חיים, משמעות החיים, פחד מוות, התמודדות עם המוות והאַין, וכמובן שאלת השאלות "למה?" למה, אם החיים מסתיימים כך במוות — לשם מה בכלל לחיות.
בסופו של דבר, הסקרנות מן הסתם תהרוג את החתול, ואז הכל יתבהר ויתברר. אבל עד אז אפשר לעשות מעט סדר בשלל העמדות והגרסאות ולנסות להגיע לתשובה מושכלת, חפה ככל האפשר מרגשות, אמונות, תקוות ופחדים.
אני רוצה להציע כאן גישה שונה, נקייה, חשופה. אני מנסה לברר מהו מוות כשלעצמו: האם הוא אַין? או סוג שונה של יש? ואולי סוג קיום אחר? או —?
ספוילר: התשובה האחראית עדיין תהיה: חכו, וראו. אבל אולי משהו מהפחדים שמניעים אותנו יתפוגג, והחיים יהיו נוחים יותר, ולו במעט.
אשתדל לגשת לנושא ללא הנחות מוקדמות, ללא פחדים, חששות או תקוות, רק מתוך התבוננות נקייה וניסיון להבין.
אין לי מושג לאן אגיע. אבל אני חושבת שיהיה מעניין.
1. החיים וחידת המוות
מה זה מוות?
סביר להניח שהשאלה הזאת נשאלת מהיום שהמין האנושי פיתח תודעה עצמית, כלומר החל לשאול שאלות על עצמו ועל העולם. לפנינו השאלה הבסיסית, הראשונית והמטרידה ביותר, ויש לכך סיבה טובה.
הסיבה היא הדיאלקטיקה חיים־מוות, השוכנת בכל המערכות הביולוגיות.
כל המערכות הביולוגיות מכוונות לקיום ולהישרדות — אבל גם המוות הוא חלק מכך. חיות מסתגלות לתנאי קיום קשים כדי לשרוד, הן נמנעות מכל מה שמסכן את חייהן, ובו בזמן מוכנות למות כדי להגן על צאצאיהן, שהם המשך הקיום. הטוב והרע בעולם הביולוגי פשוט מאוד: קיום מול מוות; חידלון.
הקיום כרוך בסיפוק צרכים קיומיים: אוכל, מחסה, הגנה. בעל חיים, ברגע שצורכי הקיום שלו מסופקים, הוא נינוח ושלו. במושגים שלנו — טוב לו. כאשר קורה ההיפך — רע לו.
הגילוי הראשוני והעמוק ביותר של יצר הקיום הוא הפחד.
פחד הוא תגובה אינסטינקטיבית כלפי כל מה שמאיים על הביטחון שבהמשך הקיום. זהו הגילוי הראשוני והעמוק ביותר של יצר הקיום. תגובה זו מתבטאת, אצלנו ואצל כל בעלי החיים (ואנחנו הרי בעלי חיים), בהתרחבות האישונים, בסימור העור והשיער, בהתכווצות הגוף או בקיפאונו. היא מתעוררת כל אימת שאנו חשים שמשהו מאיים על חיינו.
הפחד הוא האמצעי שנתן לנו הטבע כדי לשמור על קיומנו: הוא פעמון האזעקה המתריע בפנינו על כל סכנה; תגובת ה"הילחם או ברח" — "Fight or Flight" (או קְפַא Freeze). אין אופציות. יש רק או־או. האינסטינקט הזה נמצא באמיגדלה שבמערכת הלימבית, שמכונה גם "מוח רגשי".
אנחנו שייכים לטבע.
אנו חלק מבעלי החיים על הכדור הזה. כמו כל בעלי החיים, וכמו כל מערכת ביולוגית — נולדים ומתים. כמו כל יצור חי, אנו רוצים לחיות טוב, כלומר שצורכי הקיום שלנו יסופקו, ואנו פוחדים מכל מה שמאיים על הקיום שלנו, כלומר לא רוצים למות. כל אלה הם אינסטינקטים.
הבעיה היא שאנו, החיות האנושיות, מודעים לפחד הזה מהמוות.
מדוע המודעות למוות היא בעיה?
המודעות לכשעצמה אינה בעיה. גם לבעלי חיים יש תודעת מוות. זהו אינסטינקט ההישרדות. הבעיה שלנו, החיה האנושית, ההומו סאפיינס, היא המודעות העצמית.
המודעות העצמית מתבטאת בכושר לרפלקסיה: יכולת מנטלית לא רק להכיר דבר מה — תודעה רגילה המשותפת לכל חי [גם החתול מודע לעולם מולו: הוא יודע לבקש אוכל כשהוא רעב, והיכן לעשות את צרכיו, והוא מודע לאיסורים מסוימים המוטלים עליו (גם אם לא אחת הוא בוחר להתעלם מהם) — אלא לדעת שאנו יודעים אותה. כלומר יכולת להיות מודעים לקיומנו: לְמה שאנו חושבים, לְמה שאנו חשים, למניעים שלנו — ולנהל דו־שיח עם עצמנו. זוהי היכולת לחשוב על מחשבות ועל תחושות, על העולם, ולשאול לגביהם איך ולמה. השאלות הללו מיוחדות ככל הנראה לחיה האנושית בלבד.
המודעות למוות משמעה שמושג המוות מתקיים בתודעה כל הזמן, ואנו יכולים לחשוב עליו לא רק במצבים של איום הישרדותי בפועל; כלומר, אפשר לפחד מהמושג עצמו גם כשאין איום הישרדותי קונקרטי.
המודעות למוות הפכה את בעיית הקיום שלנו לא אחת מיצר הקיום עצמו, שהוא אינסטינקט הישרדותי, לתגובה ליצר הקיום: לפחד.
עם המודעות למוות מגיע הרצון להבין מהו המוות.
אנו, בתרבות המערבית, בחרנו להסביר את העולם ואת חיינו בו בעיקר בדרך שכלית. הנטייה היא לצמצם ולנטרל תחושות ורגשות עד כמה שאפשר כדי שאלה לא יפריעו לתהליכי חשיבה כפי שבחרנו להגדיר אותם. תהליכי החשיבה האלה מבוססים על שתי אקסיומות: חוק הזהות וחוק הסתירה, שנוסחו במאה החמישית לפנסה"נ על־ידי הפילוסוף היווני פרמנידס. על־פי חוק הזהות, דבר תמיד זהה לעצמו; על־פי חוק הסתירה, לא ייתכן שדבר יהיה וגם לא יהיה בו בזמן: או־או.
שתי האקסיומות האלה מרכיבות את לב־ליבה של הרציונליות, המאפיינת במידה רבה את התרבות המערבית. הן מתארות עולם דואלי של או־או, ומהלך חשיבה ליניארי־סיבתי: עוקב, רציף. זהו עולם שבו האדם ניצב מול הטבע ומעליו: הוא נזר הבריאה ושליט הטבע. העולם הזה ניתן להסבר ודאי ומוחלט. אפשר לנבא אותו ואפשר לשלוט בו.
אבל מתברר שכלי ההכרה האלה אינם מצליחים להשיב על השאלה מהו מוות.
הסיבה כרוכה במורכבות של מארג החיים והמוות.
ראשית, אנו תופסים את עצמנו כמכלול שבו אי אפשר להפריד בין גוף ונפש. האדם הוא יצור פסיכופיזי, הוא מורכב מגוף ונפש. הקשר הזה בין חומר לרוח הוא קשר שאי אפשר להסבירו, ואיננו יודעים כיצד הוא מתקיים.
הגוף הוא חלק מעולם שאת כל מה שנמצא בו ומתרחש בו אפשר להגדיר במונחים פיזיקליים, למדוד ולכמת, כולם יכולים לצפות בו, וככזה הוא בבחינת רשות הרבים של ההכרה.
הנפש שייכת לעולם שאת כל מה שנמצא בו ומתרחש בו אי אפשר להסביר במונחים פיזיקליים, לא כולם יכולים לצפות בו, וככזאת היא ניתנת להכרה ישירה ובלתי אמצעית רק לאדם אחד — בעליה. זוהי המציאות הפסיכית: מחשבותיי, תחושותיי, תקוותיי, כאביי, ושמחותיי — כל אלה הם רשות היחיד של התודעה.1
אנו לא יודעים כיצד הקשר הזה מתקיים, ובכל זאת, האדם בעצם הווייתו מציג יחסי גומלין בין רשות הרבים של ההכרה ובין רשות היחיד של התודעה. יחסי הגומלין האלה עמוקים וחזקים, והם ה"אני" הפסיכופיזי. כל ניסיון לבוא ולומר דבר אחר לא יעמוד מול ודאות התחושה של עצמי בקיום הקשר הזה. בעבורנו, להיות אדם פירושו מכלול של גוף ונפש. אין אנו מסוגלים להפריד ביניהם.
וכאן נמצא המלכוד.
אנו יודעים כי במוות הגוף חדל להתקיים, אבל מה עם החלק הזה שדיבר? וחשב? והרגיש? ואהב? האומנם גם הוא נעלם? איננו יודעים: איש לא חזר כדי לספר. אין כל אפשרות לדעת מהו מוות (ידיעה ודאית ומוכחת במובן של 2=1+1). המוות הוא חידלון החיים כפי שאנו מכירים אותם כתופעה פיזית. אבל החידלון הזה חל על האחדות הפסיכופיזית כולה שחלקה ידועה לכולנו, אך חלקה היא רשות ההכרה של היחיד בלבד, הידועה ליחיד ולו בלבד. האפשרות היחידה לדעת מהו מוות היא לחוות זאת בעצמנו. כל ניסיון אחר נותר תיאור והשערה.
ולדימיר יענקלביץ' (פילוסוף צרפתי בן המאה שעברה) מדבר על מוות בגוף ראשון, שני ושלישי. ברור כי גם הצורה הקרובה ביותר שבה יכול אדם לפגוש במוות ולחוש בו, מוות של אדם יקר לנו שהוא מוות בגוף שני, אין בה עדיין משום מקור ידיעה ודאית בתחום ההכרה האישית. המוות הוא מצד אחד מאורע המוכר לנו מהמציאות, ומצד אחר הוא מאורע מסתורי. ואנו פוחדים מכל מה שלא ידוע ולא מובן לנו. ולא סתם פוחדים. אי הידיעה הזאת מטילה עלינו אימה.
שנית, כחלק מיצר הקיום, ומהיותנו ערים לנפשנו, אנו לא מסוגלים לתפוס שיום אחד ניעלם ולא נהיה עוד. אנו פוגשים במוות כל הזמן, מכירים אותו, חווים אותו בגוף שני ושלישי; ועדיין — לא ייתכן שאנחנו נמות. זה לא נתפס. העולם הזה, החיים הללו — זה כל מה שאנו מכירים ויודעים, ופשוט איננו יכולים לתפוס משהו אחר.
תיאור מרתק של שלל מערכות התחושות הללו מול המוות אנו מוצאים בסיפורו של לב טולסטוי "מותו של איוואן איליץ'". הידיעה על מותו של איוואן איליץ' מעלה בלב השומעים את המחשבה שסוף סוף הרי הוא (איוואן איליץ') מת, ולא אני! פֶּטר איבאנוביץ', ידידו הקרוב של איוואן, מנסה לרגע להבין את משמעות סיפור רגעיו האחרונים של איוואן, ואימה תוקפת אותו כשהוא חושב ש־זה (המוות) עלול לבוא מיד, בכל רגע, גם לגבי דידו. ואולם, מיד כובשת אותו המחשבה המרגיעה שהדבר קרה רק לאיוואן, ולא לו.
המוות הוא מושג סתמי, ואנו מעדיפים לראותו ככזה. את המחשבה שגם אנו חלק מהתסריט הזה קשה עד בלתי אפשרי להעלות על דעתנו. איוואן איליץ' נזכר בסילוגיזם שלמד בקורס לוגיקה: "קאיוס הוא אדם; בני האדם הם בני תמותה; לכן קאיוס בן תמותה", וזה נראה לו תקף ומוצדק לקאיוס, לפלוני ולאלמוני, שכן קאיוס הוא אדם, סתם אדם. אבל אני, אני איני קאיוס, אני אני, על כל רגשותיי, מאוויי, תשוקותיי. "לא ייתכן שלי יאה המוות. הרי זה אימתני עד בלי די!" זועק איוואן.2
אלבר קאמי, כדרכו, משרטט תיאור כן וחושני של המצב הזה, ומודה בפה מלא שאימתו מפני המוות נעוצה בקנאתו לחיים, מכיוון שהוא אוהב את החיים: את הפרחים, את הים, את הנשים, את עסיס הפרי הניגר; וכן. באימה הזאת מפני המוות מקופל גם השוויון. אם יש שוויון כלשהו בעולם הזה ובחיים האלה — הרי זה השוויון שבמוות. אין פרוטקציות.
מלבד כל אלה — יש לנו גוף. הגוף הפיזי, על רצונותיו וצרכיו והנאותיו שלו, שמתנהלים במנותק מתודעתנו וממחשבותינו. הגוף הזה מצויד במנגנוני הישרדות. הוא יודע להיאבק כדי לשמור על קיומו ולשרוד, ולמרות כל זאת נדון לדעיכה ולכיליון. "הגוף הוא אמת שנידונה להירקב", אומר קאמי. ואין לנו אמת נכונה יותר מזו, גם אם היא עגומה יותר. ואנו, ככל שחולפות השנים, מתבוננים בגוף, והוא מראה לנו היטב את הדעיכה ואת הכיליון.
פחד המוות קשור גם לפחד מהעתיד. המודעות למוות פירושה מודעות לעתיד הכרחי, מכיוון שהמוות הכרחי, גם אם כרגע הוא לא קיים בשבילנו. אמנם הוא קיים כמשהו ודאי — אנחנו רואים בני אדם וחיות מתים; אבל בשבילנו הוא עדיין בעתיד — ועם זאת, אנו יודעים שהעתיד הזה יבוא.
גם הזמן משחק תפקיד מכריע. על פני הציר הליניארי של עבר־הווה־עתיד, המיקום שלנו בזמן מתחיל להיות בעיה כשאנו מגלים שאנו ממוקמים גבוה על הציר, לכיוון סופו. ודומה כי הנאו־קורטקס, המוח ההגיוני, פועל על־פי הנחיות המוח הרגשי, הלא רציונלי, במקום ההיפך.
על כל אלה, החשיבה המערבית הליניארית, על שלל כלי הניתוח הרציונליים שלה, אינה יכולה להשיב.
אמנם הפכנו את עצמנו לנזר הבריאה ולשליטי הטבע: הטבע כתוב בשפה מתמטית, הצהיר גלילאו, ואנחנו היינו לשיכורי כוח, כי הנה פיצחנו את כל סודות הטבע ואנו יכולים לשלוט בו. אבל המוות הוא סוג אחר של מתמטיקה. הוא שייך למתמטיקה אכזיסטנציאלית, כפי שמכנה זאת מילן קונדרה, וזו אינה מורכבת ממשוואות ליניאריות חד־ערכיות שאפשר לפתור. גילדנשטרן אומר בפשטות שאי אפשר לשחק מוות. מוות זה פשוט בן־אדם שהיה, ופתאום איננו מופיע, ולעולם לא יופיע עוד. זה הכל.3
אבל למרות כל הידע והכוח, אף שהצבנו את עצמנו מול הטבע ומעליו — עודנו חלק מהטבע, כפופים לחוקיו, וככאלה, אנו גם בני־מוות. האנתרופולוג התרבותי בן המאה הקודמת, ארנסט בקר, בספרו "The Denial of Death", קורא לזה הפרדוקס הקיומי שבהיות האדם יצור שחציו חומר וחציו מופשט, יצור שנמצא בו בזמן מחוץ לטבע ועמוק בתוכו. אבל זהו פרדוקס תרבותי. בתרבויות קדומות הפרדוקס הזה לא מתקיים, מכיוון ששם האדם תופס עצמו כחלק מהטבע. אם אפשר לאפיין את האדם בתרבות המערבית במשפט אחד, הרי זהו משפטו של קאמי, האומר כי האדם הוא החיה היחידה המסרבת להיות מה שהיא.4
בעבור בעלי החיים הזמן שונה. להם יש זמן פנימי שבא לידי ביטוי בלידה, צמיחה, התפתחות, מוות. זה אינו זמן המתקיים במונחי עבר־הווה־עתיד. בעל החיים חי את חייו עכשיו, בהווה, והעבר "מתורגם" אצלו למונחים של צבירת ניסיון, פיתוח אינסטינקטים, זיקנת הגוף — והעתיד כלל לא קיים בעבורו.
במידה רבה זוהי גם התמונה בחברות קדומות.
1 ליבוביץ', יסודות הבעיה הפסיכופיזית, עמ' 5–7.
2 טולסטוי, מותו של איוואן איליץ', עמ' 110.
3 טום סטופרד, רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים.
4 אלבר קאמי, האדם המורד, עמ' 13.
