פרולוג
רגשות עזים ממלאים אותי. איך ניתן לשאת את כל העודף הזה שאני נושא בקרבי?
אני נזכר בזמרת שאמרה פעם שהיא זקוקה לשנה של חוויות כדי להיות מסוגלת לייצר את האלבום הבא. בו במקום אני מחליט: אני יוצא לייצר לי את האלבום הבא.
לשם כך עליי להיפטר מעודף משקל מנטלי. רק אחר כך אהיה מסוגל לספוג חוויות מתקנות.
דיאטה של הנפש.
דבר נוסף הוא סילוק הרגשת האי־הנוחות הכרוכה בביצוע החלטה כזו.
סביבי אנשים אין־ספור עושים במלאכת יומם, ואני... בדיאטה.
צידוק לדברים לא קשה למצוא, בייחוד כאשר אין אני חייב הסבר לאיש. אז כרגע אתַלה על צידוק כלשהו שיאפשר לי לצאת לגילוי בניקיון מנטלי, ואחר כך אחשוב על שיפור הסיבה שבגינה יצאתי לדרך.
אין זה חדש, הרי כל מדען שני מעלה תאוריה והולך לחפש את השאלות לתשובות שהיו שם.
אאסוף את שאאסוף, וכל דבר שיועיל – אחלוק אותו עם מי שיחפוץ. עכשיו אפשר לצאת לדרך.
זהו, קפה של בוקר, אריזה חפוזה של תיק שמתאים להיתלות על האופנוע, טפיחה קלה על לוח המחשב שכאילו אומר, "הֵי, קח אותי איתך, היינו יחד כמה שנים, אתה לא יכול בלעדיי." אני מתעלם והוא משנה כיוון, "כדאי לך, אתה יודע, הכוונות בדרכים, כתיבת הגיגים, מציאת צימר באמצע הלילה במקום נידח, איך תענה על מיילים?" והרשימה עוד ארוכה.
חיוך עולה על פניי. לא, ידידי, הפעם אני לבדי. זה בדיוק העניין, אם אתה איתי, הרי כל דבר יגרום לי לגשת אליך. כל עצירה בפונדק דרכים תגרום לי להכניס כל חוויה הנחווית, שאני חווה ישירות אליך, וזה כשלעצמו יגרום לי לאבד חלק ממנה. הפעם אני רוצה לחוות הכול ובלא תנאים; שום דבר לא יחמוק ממני. זו אחת הסיבות שבחרתי לצאת עם האופנוע, גם את הטבע אני רוצה לחוות תוך כדי נסיעה.
זהו, ידידי, אחזור אליך בעוד זמן מה, לא יודע כמה, ואז מבטיח שאעביר אליך את כל שספגתי. בוודאי יישארו עימי רק אלה שתהיה להם משמעות מעבר למפגש מקרי.
הדרך
הסרתי את הכיסוי מהאופנוע, מבחין בכחול המטאלי – סולידי, לא בולט, לא מתאים לעוצמה שנחבאת בקרביו של רכב רב־עוצמה זה.
מעניין, מעולם לא חשבתי על כך במובן זה. כנראה בתת־מודע כן ביקשתי לרכוש אופנוע שצבעו אינו מסגיר את תוכו.
דווקא מתאים. לא רוצה לבזבז זמן ואנרגיה על הללו שהחזות החיצונית בלבד מושכת אותם. עוד לפני שיצאתי, מוצא שאני כבר משוחרר ממשהו, אוכלוסיית היעד הפוטנציאלית הצטמצמה.
לחיצה קצרה על כפתור ההתנעה והאופנוע מתעורר לחיים. נזכר באופנוע הראשון שלי, גם הוא היה כחול, אמדאוס קראתי לו. לזה הנוכחי אין שם. מי צריך שם לאסופת מתכת שמהותה היא אחת?
האופנוע רועם כאומר, קדימה, בלי עיכובים, לדרך.
מזג האוויר נוח מאוד, קצת מעונן וקיים חשש לגשם קל בהמשך היום.
מתחיל לנסוע ונהנה מהרוח המלטפת את פניי. מכסה הקסדה מורם עדיין, עד שלא אוכל להמשיך לחשוף את פניי למפגש עם יתושי הדרכים.
תחנת הדלק הקרובה, שלפעמים גורמת לי לעצור ולהתחכך עם קפה סביר, לא עושה לי את זה הפעם וממלאת רק את התפקיד שלשמו הוקמה – מילוי דלק. המכל מלא ושמן המנוע תקין. התיק מחובר היטב לאופנוע, משמע אני יכול לצאת לדרך. עליי לנהוג בו כראוי, דלק בזמן, שמן ככל שצריך ולחץ אוויר תקין בגלגלים, שהרי בזמן הקרוב יהיה זה הוא שיאפשר לי לקיים את שאחפוץ ואינני רוצה למצוא את עצמי יושב בצד הדרך בלי יכולת להמשיך. כל צרכיו סופקו, ועכשיו תורו להראות מה הוא מסוגל.
תחילת הדרך איטית, לא רק בשל הפיתולים של הדרך אלא גם בגללי, שכן עוד לא נכנסתי למדד המהירות.
מכוניות חולפות על פניי, והיושבים בהן מביטים בי כאילו אומרים, מה זו המהירות הזו, אופנוע כזה - היינו צריכים לראות את אחוריו בלבד.
הדבר מעלה חיוך על פניי ועונג שהנה כבר בתחילת הדרך אני עושה לאו דווקא מה שמצופה ממני.
גם הגוף עדיין לא התחבר לישיבה השונה וקצת מעיק. אני יודע שזה יעבור. לאט לאט חש שאני מגביר המהירות ואיתותי הגוף לתנוחת הישיבה חולפים כלא היו.
הסדר מתחלף, ועכשיו אני הוא זה שחולף על פני המכוניות.
מחליט לנסוע לכיוון בית קפה שאני מכיר על חוף הים. הים הוא מקום מצוין לדיאטת הנפש.
ממשיך להגביר את המהירות ומקווה ששום שוטר לא יפריע לי בהתקדמות וישיב אותי בהינף יד למציאות שהושארה מאחור.
תמונות נוספות חולפות על פניי ואני לא מודע להן כלל. אני בחיבור לטבע, לרוח. כלי הרכב על הכביש מפריעים משהו אך לאחר זמן מה אני מגלה שאני אומנם מתחשב בנוכחותם, אך רק כדי שלא לייצר מפגש, שהרי התחייבתי שאדלג על כל מה שמיותר.
בשלב זה כבר מצליח לחלוף על פני המכוניות בדרך בלי לשים לב לכך שהן קיימות כלל.
פתאום הדרך נראית קצרה מאוד. עוד אני מהרהר, רואה את הירידה לחוף הים. מאט המהירות ויוצא מדרך המלך אל החוף. המיית הגלים מקבלת את פניי יחד עם משב רוח, כברכת בוקר נעימה. שילוב מצוין, כבר בתחילה מדבר עם הטבע.
רוב דיירי המקום נכנסו פנימה מפני הרוח. מתיישב לי בחוץ לבדי, ואין טוב מזה כרגע.
לבירה עוד מוקדם, ולכן מסתפק בקפה שטעמו לא מאכזב.
כאן המקום המתאים לצאת במחול ההתנתקות ולחשוב איך אני מתקדם, גם אם אצליח להחליט רק על יום אחד.
ההחלטה להגיע לכאן התגבשה תוך כדי רכיבה על האופנוע, והמסקנה להמשך דומה. אמשיך צפונה ותוך כדי נסיעה אחליט היכן אני עוצר או פונה.
הגלים מושכים אותי להישאר, אך משהו נושא אותי חזרה לדרך. מושיט ידי לכיס תיקי לשלם עבור הקפה. הארנק איננו. ליבי, כרגיל במצבים אלה, מחסיר פעימה, וכהרף עין עוברות במוחי כל האפשרויות שייגזרו ממצב זה. משהו נאבק בי בניסיוני להשתחרר. בדיקה נוספת מוצאת את הארנק בכיס אחר, ואיתו גילוי נוסף: פעימה אחת, לא יותר. החסרתי פעימה אחת בלבד. הכבר אני בדרך אל החופש? תובנה שמסתננת לראשי היא שכנראה אצטרך בכל זאת לשלב בין המציאות כפי שאני מכיר לבין המציאות שאני הולך לבנות, לפחות בשלב הראשון.
הרוח ממשיכה להכות בי, מרגיש כאילו בנשיפתה מקלפת ממני את שאריות העבר.
נזכר פתאום בשארית אחת, ורגש געגוע מתחיל להתעורר. להסתובב? לא! לא אתן לשום דבר מהעבר להשפיע על דרכי. לא נזקק כרגע לדבר מאלה שהשארתי מאחור.
שועט קדימה ומגלה שעשיתי דרך ארוכה. לא זוכר כלום מהדרך. זה מעודד אותי, אני כנראה מצליח להשתחרר מכל הכבלים. עכשיו אני חופשי לעשות כל שיעלה על דעתי ברגע זה.
הרוח מכה, והאופנוע זע קלות. מתחיל לרדת גשם. בדרך כלל קשה מאוד לנהוג כך, אולם עתה לא עולה כלל על דעתי לעצור בצד, אף שמדי פעם אני רואה פונדק זה או אחר.
הדרך נראית לי חדשה לגמרי, אף שפעמים רבות עברתי בכל אחת מהדרכים שאותן אני עובר עתה. מתברר שההרגשה שאתה מכיר את הדרך קשורה באופן שבו אתה עובר בה.
עוד זמן קצר חולף ואין אני מרגיש קושי גופני בשל הנהיגה הארוכה. והנה מוצא את עצמי בצפון הארץ. לולא המחסומים, הייתי יכול להמשיך למדינות שכנות. כמה חבל שלא ניתן לעשות זאת, הכול בגלל החלטות אנושיות. כמה אנשים בודדים מזהמים את מחשבותיהם של רבים, והתוצאה היא שאינני יכול להמשיך לרכוב באין מגבלה. חשבתי שאני יוצא לדרך ושלא אתן לדבר להפריע לי, והנה כבר ביום הראשון אני נאלץ לחשוב מה אני עושה עתה, משום שמשהו לא מאפשר לי להמשיך. מתפתה לחשוב איך היה יכול להיות אילו מצאנו דרך לחיות בשלום עם שכננו. מתפתה לחשוב על פתרון לבעיה רבת־שנים זו.
לא, לא לשם כך הגעתי עד כאן. עוד אני מתלבט מה עושים עתה, מוצא את עצמי בפתחו של קיבוץ המזמין אותי לצימרים שלו.
לקיבוץ דפנה הגעתי לאחר נסיעה כמעט רצופה. אינני זוכר הרבה מהדרך, הייתי שקוע בעצמי, וגם נהיגה בדו־גלגלי רב־עוצמה מחייבת ריכוז גבוה מאוד. שגיאה אחת קטנה יכולה לגבות מחיר כבד, ואין לי כוונה כזו כרגע. עם הגעתי הייתי חייב לנוח מעט. שנתי טרודה.
