פרולוג
הכול החל בלילה קיצי אחד, מלילות צפת הנעימים. ישבנו כמה חברים בחצר ביתי והשיחה קלחה מעניין לעניין. אחד החברים צחק לפתע ואמר: "וואלק, דוד המלך היה בלגניסט לא קטן". התבוננתי בו בניסיון להבין על מה הוא מדבר. אני חוזר בתשובה מזה עשרים שנה, הופתעתי מיחסו המזלזל של חברי. אף שאיננו שומר תורה ומצוות, עדיין, הדרך המזלזלת שבה הוא דיבר על קודשי ישראל הייתה תמוהה בעיניי. חבר אחר שישב עימנו, הנמנה עם שומרי התורה והמצוות, הצטרף לדעתו של חברנו המשותף בהציגו את דמותו של משיח ה' כאדם נאלח שכל פעולותיו היו בגלל אינטרסים ומידות מושחתות.
בלי להאריך הרבה, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. בתור אחד שחוקר, לומד ואוהב את דמותו הנערצת של דוד המלך, הכאב פילח עמוק בליבי. כששאלתי מהיכן הם שאבו את ה"מידע" ההיסטורי המסולף, אמרו כי הם קראו את העובדות הללו בספר מסוים (שאיני מוצא לנכון לנקוב בשמו) שנכתב בידי אישה שהייתה פעם חרדית. ניסיתי להסביר, לנמק, להבהיר, ואולם התגובה הייתה: "הרי כך היא כתבה". שאלתי אותם: "ניסיתם לקרוא בתנ"ך? בחז"ל? במפרשים? התגובה הייתה: "למי יש זמן וכוח לזה! את הספר שלה קל ונעים לקרוא!".
שנים רבות אני לומד ומלמד תנ"ך ועומד בפני שאלות תלמידים על דמויותיהם של גדולי ישראל, שאלות שנובעות ממקורות חיצוניים ליהדות וגורמות לסילוף הדמויות, מתוך ניסיון מגמתי לעוות ולעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי באשר למוסריותו של עמנו ומנהיגיו הנערצים. לקחתי את הספר המדובר וניסיתי לקרוא אותו. אולי אם הספר היה מדבר על דמות פיקטיבית הייתי מסוגל לסיים את קריאתו, אבל בגלל עצם הסילוף לא יכולתי להמשיך לקרוא...
רציתי לגרש את החושך בצעקות אך בלילה, כשצעק ליבי, נזכרתי שחושך מגרשים רק עם אור.
כנראה בלי ידיעתי, התעורר בי רצון לתגובה הולמת, להעביר את המסר בדרך השווה לכל נפש, לתת את האפשרות לחברים, ובכלל לכל האנשים שאינם חובשי ספסלי בית המדרש, להכיר את דמותו של דוד המלך דרך מאות מקורות של מדרשים וספרים המלווים אותנו זה אלפי שנים. להעמיד מחדש את היחס בין הפרשנות החדשנית שפורצת מאנשים המקישים על המקלדת ובין לומדי הספר, בפרופורציה הנכונה. חוליה בלתי מבוססת כנגד שרשרת הדורות של חכמי ישראל.
במקצועי אני סופר סת"ם (באמת..), ועל הפרק הייתה כתיבה של ספר תורה. לאחר ההכנות וההיערכויות הלוגיסטיות הכרוכות בכך התיישבתי לכתוב את ספר התורה, אך אז קרה משהו... בלי תכנון מוקדם אחזו ידיי בדף ועט במקום הקלף והקולמוס, ובמשך כארבע שעות רצופות התחלתי לכתוב. אותיות מצטרפות למילים, הופכות למשפטים, ואלו מצטרפים לפסקאות ועמודים שלימים. עמוד רודף עמוד, דף רודף דף, והפרקים יוצאים, עפים וניתזים החוצה. כמו גייזר חם וקולח הפורץ מבטן האדמה לאוויר העולם, כך זועק ליבי ללמד ולספר על דמותו הפלאית של דוד המלך.
בערב ישבתי עם אשתי, והיא שאלה: "נו... התחלת בכתיבת ספר התורה?"
חייכתי ועניתי לה: "כן... ולא". אשתי צחקה, היא לא רגילה לתשובות מתחמקות ממני וביקשה שאסביר את עצמי.
אמרתי: "אני לא יודע איך להסביר, אבל אולי תיקראי מה שכן כתבתי היום ותגידי לי מה את חושבת על זה".
לאחר שעה קלה חזרה אליי אשתי המומה קצת כשעיניה דומעות, ואמרה לי נחרצות: "ספר התורה יצטרך להמתין. אתה חייב לסיים את היצירה הזאת, הספר הזה הרבה יותר נצרך לעם ישראל".
כשנתיים ארכה הכתיבה, תוך בירור במקורות היהדות עד היכן שידי מגעת: תנ"ך, תלמוד, מדרשים, זוהר, מפרשי התנ"ך הראשונים והאחרונים, ועוד עשרות ומאות ספרים שליבנו, ביררו והבהירו את דמותו של דוד מלך ישראל. הספר על חייו של דוד המלך יצא תחת הכותר "אהבת המלך דוד" וגרף תגובות נפלאות של מאות ואלפי קוראים, אך מלוות תמיד בשאלות: "מה עם שאר גיבורי התנ"ך? מה עם עוד ספרים?" התחלתי בכתיבה על דמותו של משה רבנו ודורו, כתיבה שארכה עוד כשנתיים, והיא הפכה להיות הכותר "דור המדבר". אך בטרם יציאתו לאור עלתה השאלה: "למה אתה לא מתחיל מההתחלה?!" קפצתי למים הגועשים וכתבתי את "ימי בראשית", גם כן בערך שנתיים. התורה נכתבה. ידעתי כי מיד תעלה השאלה: "אבל מה עם יהושע ושופטים? צריכים לחבר את התורה עם דוד המלך!" יצאיתי למסע נפלא נוסף שארך עוד כשנתיים, והספר "ימי השופטים" הוכן. עתה, מוגשים לכם הספרים בתור סדרת "האוצרות האבודים", המגוללים את ימי העולם מהבריאה עד סוף ימיו של דוד המלך. השאלה: "מה עם ספרי מלכים?" הגיעה, וכעת אני במסע המרתק אל תוך נבכי ימי המלכים...
אבל מן הסתם, זה ייקח עוד לפחות שנתיים...
פרק א
בריאה
בטרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה השם לבדו; באין מציאות של זמן או מקום, רק הוא לבדו ואין מלבדו כלום.
"אין מלך בלא עם, ואין טוב יכול להיטיב מבלי מקבלי הטבה", עלתה המחשבה בה': "אעשה לי עַם אשר איטיב עימם והם יגלו את מלכותי. עַם אשר ילך ישר בדרכי, שיהיו מתוקנים במידותיהם ובטוב השפעתם החיובית. עַם יִשְׂרָאֵל, ישר עם הא-ל, צאן מרעיתי אשר ילְמדו את רצוני וילַמדו את כל הבריות שאברא את הדרך הנכונה בה ילכו; עַם אשר יוכלו להרגיש את היותי ביניהם, בנים נאמנים לאביהם".
רצון פשוט ללא הכרח, באין מכריח.
"צריך אני לברוא כלים אשר איתם יוכלו עמי לקבל את הטוב שחפץ אני להשפיע עליהם. אברא תורה – חוקים ומשפטים אשר ידריכו את האנשים מה רצוי ומה דחוי. גן-עדן וגיהינום – לשלם שכר טוב להולכים בדרכי ולזכך את הטועים מדרך הטוב. יש לברוא אף את כיסא הכבוד – עולם רוחני מופשט מגשמיות, אשר דרכו יוכלו בניי להתחבר אליי. וכן את בית המקדש העליון – מקום צמצום שכינתי כדי שיוכלו בניי לעובדני.
מן הסתם ייכשלו בניי ויעברו על חוקיי ומצוותיי, לכן אברא את האפשרות לתשובה – כדי שלעולם לא יתייאשו מלשוב ולעשות רצוני.
מנהיג מתוכם צריך להיות, אדם המושלם במידותיו, מבין ומשכיל בקיום רצוני. מדריך אשר ידע לנהלם אל התכלית המושלמת, אדם משולל מרע שכל מגמתו תהיה לגלות לשאר בני האדם כי יש מנהיג ומושל אשר בראם מתוך אהבתו אליהם – משיח שידריכם בדרכי".
זמן רב חלף, זמן שאיננו מוגדר בטרם היות עבר, הווה ועתיד. ה' בונה עולמות ומחריבם, משתעשע באותיות התורה, מצרף צירופים ומסדר את רצונו מנבראיו, מכין את הכלים לבריאה. עולמות רוחניים נבראים זה למעלה מזה, אחד נושק ומתחבר לשני לצורך נשמות יִשְׂרָאֵל.
עשרים ושתיים אותיות, עשרים ושניים כוחות רוחניים אשר בצירופם נכתבת התורה. כל אות מבקשת להיות ראשית התורה שעימה תתחיל הבריאה. האות ב' נבחרה בהיותה בראש המילה "ברוך" וללמד את הנבראים כי לעולם לא ישיגו את ה- א'. כלל העולמות הרוחניים מחכים לבריאת העולם הגשמי למען יוכלו לשרת את בוראם. שקט שאינו העדר קול, המתנה ללא זמן.
"בראשית", נאמר על ידי האלוקים, אור אין סופי החודר דרך העצמים הגשמיים ממלא את כל המציאות: המרחב, הזמן והחומר נבראים ברגע אחד. מים מפוזרים במרחב ההולך ומתפשט, אדמה מפוצלת באין תחום. אור וחושך משמשים בערבוביה, תוהו ובוהו, חוסר סדר וגבול ממלא את היקום הנברא. רוח מילוי החלל הפנוי באוויר: חמצן, פחמן וחומרים נוספים רבים שמהם יינקו הנבראים את חיותם.
"אור זה איננו מתאים לבני אדם, אור אשר אפשר לראות באמצעותו מסוף העולם ועד סופו", עלתה המחשבה: "אור זה צריך להיות גנוז לצדיקים ההולכים בדרכי לעתיד לבוא". האור נגנז, ואור חדש הופיע, אור ללא מאורות.
"יש להבדיל בין האור לבין החושך שלא ישמשו ביחד, אלא כל אחד מחצית הזמן ללמד את ברואיי, כי לאחר כל חושך מפציע האור לאחר כל רע יבוא הטוב". האור והחושך נפרדו, משמשים כל אחד בתורו. "לאור אקרא יום, ולחושך לילה", ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. היום הראשון המיוחד של הבריאה הסתיים.
"יהי רקיע בתוך המים!" חומר נקרע, נפרד ומובדל זה מזה: חלקו עליון וחלקו תחתון, רקיע מופרש מגשמיות החומר מתהווה מעל המים, שמתחתיו ומתחת המים שמעליו. אש ומים, שם מים, שא מים, מתעלים ונתלים במאמר המלך. מחלוקת נוצרת בין מים למים. מים העליונים שואפים מעלה להדבק בצור מחצבתם להתרחק מהמקום שעתיד להיות נתון לתחלואי התחתונים. מים תחתונים רוצים אף הם להיכלל במים העליונים, אך מוכרחים להישאר מטה. "ויקרא אלוקים לרקיע שמים, ויהי ערב ויהי בוקר יום שני".
"יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה", המים מתמזגים זה עם זה, נפרדים מהיבשה, זוחלים אל מקווי המים ומגלים קרקע מוצקה; ארץ צחיחה וחרבה, אשר אין עליה דבר בלעדי עפר ורגבי אדמה. "תדשא הארץ דשאים ועשבים למיניהם, עצי פרי אשר בתוכם זרעים אשר יכולים בזריעתם להצמיח עצים חדשים, עצים ועשבים מהם יזונו בעלי החיים והאנשים שאברא". הארץ הצמיחה בתוכה עשבים ועצים, מבצבצים אך אינם פורצים עדיין אל מחוץ לאדמה. "ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי".
"אור בלא מאורות יכול לבלבל את בני האדם כאילו יש מציאות עצמית לאור מבלעדיי", עלתה המחשבה. "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה", נאמר. שני מאורות גדולים נתלו מעל הארץ שמש וירח שווים בגודלם ובאורם. "ריבונו של עולם", אמרה הלבנה: "וכי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד? איך אפשר ששנינו נהיה בגודל שווה?"
"מפני שקטרגת על השמש, הריני ממעט אותך, ותהי את מקבלת את אורך מהחמה", אמר האלוקים ומיעט את הלבנה. "וכי מפני שאמרתי דבר נכון ממעט אתה אותי?" שאלה. "ודאי, אף שנכון הדבר, אסור היה לך לקטרג! אולם להפיס את דעתך, אתן לך את צבא השמים אשר ישמשו יחד איתך בלילה, ובך ימנו עמי יִשְׂרָאֵל את המועדים, חודשים ושנים. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי".
"ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים"; בשנייה אחת שרצו המים, באין משריץ, אין ספור דגים ויצורי ים, ליווייתני ענק, דגים בצבעים מרהיבים ממלאים את המים. דולפינים מקפצים מתוך המים בחדוות נעורים, מצפצפים בקולם. נחשי-ים וכוכבי ים, אלמוגים ושושנות ים. דגי נהרות ומים מתוקים, דגים בשלל הצבעים ממלאים את המים הריקניים. מתוך הרקק והבוץ נבראים עופות בשלל גוונים, נשרים וניצים, תוכים וציפורי שיר, עופות דורסים וזמירים, מעופפים בכנפיהם מכסים על הארץ. תרנגול ותרנגולת אשר יחדיו יטילו ביצים מופרות, יצורים אשר בהם כוח להוליד בדומה להם. תנינים, חיות ענק, נבראים ומושמדים שמא יתרבו ויחריבו את העולם. "ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי".
"תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה"; עפר מתגבל מעוצב חיות קטנות וגדולות נבראות. סוסים ופרות, קרנפים וג'ירפות, זברות ואיילים, עכברים וחתולים, כלבים וחולדות, אריות ונמרים פורצים מתוך האדמה הנגבלת, רצים לאורך ורוחב המרחב הצחיח.
"הכול מוכן לפאר היצירה, האָדָם, אשר יביא לתיקון העולם. יצור בעל חוכמה, בינה ודעת, המסוגל בדעתו לחפש את תכלית חייו ולנסות להשיגה; יצור אשר יוכל להתעלות מעל לדחפיו ויצריו ולשלוט במעשיו, יציר כפיי אשר ישלוט בדגת הים ובעוף השמים ובחיית הארץ".
יום השישי לבריאה, א' בתשרי, שעה ראשונה של היום הגדול, עפר מארבע כנפות הארץ נאסף, כביכול על ידיו של הבורא, כלל יסודות הבריאה מתמזגים בגוש העפר המונח בראש ההר, אשר לעתיד לבוא יהיה מקום בית המקדש, שייבנה על ידי עם יִשְׂרָאֵל.
שעה שנייה גוש עפר, גולם מונח בראש ההר. שעה שלישית העפר מעוצב, מפולג לאברים, מסודר כנגד העולמות העליונים שנבראו. מוח עליון, כושר המחשבה השולט על הרגש הנמצא בלב השוכן מתחת למוח, ולמטה מהם כבד הממונה על תאוות האדם. גולם האדם נשלם, גוף גבוה ויפה תואר, מושלם בכל השלמויות כבן עשרים שנה, הנמצא בשיא כוחו ותפארתו, צדו האחד זכר ומצדו השני נקבה.
שעה רביעית, "נשמה יש ליתן בו, כוח מחשבה ודיבור, אשר יהיה דומה בדעתו לעליונים". הבורא כביכול גוחן על האָדָם, נופח באפיו נשמת חיים.
שעה חמישית, האָדָם נעמד על רגליו מתבונן בבריאה שנברא לתוכה. גופו מבהיק ביופיו, מזהיר באורו, מתפעל ממראה עיניו. גן-עדן, יפי הבריאה בשיא תפארתה. אילנות מאילנות שונים ומשונים הנושאים בענפיהם פירות מרהיבי עין בשלל גוונים.
"ראה את עולמי אשר בראתי", אמר ה' לאָדָם: "כל מה שבראתי, לא בראתי אלא בשבילך, שאני מלך בעליונים ואתה מלך בתחתונים. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי! שאם מקלקל אתה, אין מי שיתקן אחריך".
"ה', מדוע בראת את האָדָם? הרי גלוי וידוע לפניך כי עתיד הוא לחטוא לך", שאלו המלאכים את יוצרם. מלאכים הם יצורים רוחניים הממונים בגזרת מלך על התנהלות העולם הגשמי. "אף שעתיד הוא לחטוא, ישוב הוא בתשובה. וכי איזה תענוג יש בכם יצורים אשר אינם יכולים להמרות את פי ומחויבים ללכת בדרכי? אין לי תענוג אלא בו. ולא עוד אלא שדעתו גדולה משלכם. היכולים אתם לקרוא שמות לבעלי החיים? היש בכם כוח לעמוד על טיבו של כל אחד מהיצורים שבראתי?" שאל ה'.
"וכי יש לאָדָם את התבונה הזאת?" התפלאו המלאכים.
"מיד תראו!"
שעה שישית ליום השישי, אָדָם עומד בלב הגן, מביט בשקיקה על הפלא שנראה לעיניו. חיות שונות ומשונות חולפות כנגד עיניו, ובלי משים מחל לקרוא בשמותיהם. "לזה ייקרא כלב! נאמן הוא כמו לב האָדָם. לזה ייקרא חמור! חומרי וגשמי הוא יצור זה. לזה יקרא עז! עז פנים וחצוף, הגוזל מכל הנראה לפניו..."
שעה ארוכה קרא האָדָם בשמות לכל היצורים העוברים לפניו, מכוון בשמותיהם אל תכלית הכוחות הגלומים בהם. "לי נאה להיקרא אָדָם, כי מן האדמה לוקחתי, ולך בוראי ראוי להיקרא א-דוני יען כי אדון אתה על כל יצורי תבל".
"כל בעלי החיים הינם זוגות זכר ונקבה הרואים זה את זו, פרים ורבים ואילו אני לבדי", חשב האָדָם בעצב. "הנגזר עלי להיות בודד בעולם?! אין אחת מכל הבריות שיכולה להיות בת זוגי?! איזו תועלת יש בהיותי אחד הכלול משניים? איך אפרה וארבה? עם מי אדבר? לכל נברא יש חברה המתאימה לו, ולי לא".
"עתה, לאחר שביקש הוא כי תהיה לו אישה, אתן לו. ארדים אותו למען לא יכאב לו בהפרידי את אשתו ממנו ולמען לא תימאס היא בעיניו בראותו אותה מגואלת בדם", חשב ה'.
אָדָם נשכב על הארץ, מיצר על מר גורלו, חש כי עיניו נעצמות ושינה עמוקה נופלת עליו בשעה השביעית מהרגע בו נוצר. נסירת האישה מצלעו של אָדָם, צדו האחורי נחתך, קורם עור וגידים על מקום הנסירה, נפרד לשתי ישויות שונות המעותדות להתמזג ולהיות בשר אחד. שינה עמוקה אשר בסופה נעמדה על הארץ נקבה מושלמת בתוארה המביטה אל האיש המתעורר אשר ממנו לוקחה.
אָדָם פוקח עיניו, מתבונן בנקבה אשר מתנוססת מעליו ומביטה בו ברוך. חיוך רחב עלה על פניו, שמחת הלב ממלאה את כל כולו בהביטו אל משאלת ליבו הניצבת לפניו. "זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת", לחש האָדָם בהודיה לבוראו.
האָדָם קם ממקומו מחייך בששון לאשתו: "חָיַה יהיה שמך מעתה", אמר אל האישה: "כי ממך יצאו חיים אל כל בני האָדָם".
עין זדונית מתבוננת באָדָם ואשתו העומדים בין עצי הגן ללא בושה. המתבונן מתקנא באָדָם. שעה חולפת, ולאָדָם ואשתו נולדים שני בנים ושלוש בנות.
אָדָם מהלך בגן עדן, מתבונן בפירות העצים הססגוניים, ליבו עולה על גדותיו בחדווה על הטוב שהושפע אליו.
"אָדָם!" נשמע קול הבורא באוזניו: "מכל פירות העצים תאכל למעט העץ אשר בלב הגן, אשר לא תאכלו ממנו פן תמותו. עוד שבע מצוות אני נותן לך להנחיל את כל צאצאיך. שבע מצוות שהן לקיום העולם והברואים". אָדָם הקשיב בשקיקה לַמְצַוֵּה.
"דבר ראשון, הישמרו לכם פן תעבדו דבר אחר כאלוהות מלבדי.
דבר שני, ברגע שאיש ייקח לו אישה, הרי היא אשתו ואין לאחר לקחתה ממנו.
שלישית, הישמרו לכם פן תהרגו איש את רעהו.
רביעי, היזהרו מגזל.
חמישי, הישמרו פן יקלל מי מכם אותי.
שישי, עליכם להעמיד דיינים שישפטו ויענישו את העוברים על מצוותי. והדבר השביעי והאחרון, לא תאכלו איבר מן החי. חיה כל שהיא אשר היא עדיין בחייה, אסור לכם לאכול מבשרה; אם היא מתה מאליה, אתם יכולים לאכול אותה, אך אינכם רשאים להורגה על מנת לאוכלה".
אָדָם רץ אל אשתו להודיע לה על המצוות אשר נאמרו לו. "הקשיבי לי אשתי, בבקשה", אמר לאשתו: "ה' אמר לי כי מכל פירות הגן נאכל למעט העץ אשר בלב הגן, אשר אסור לנו לאכול ממנו או לגעת בו. אם נעבור על צו ה' נמות! לכן שימי לב היטב לא לגעת ולא לאכול מן העץ הזה".
אָדָם המשיך להורות לאשתו את שאר הציוויים. לאחר מכן המשיך את טיולו בגן נפעם ונרגש, מודה בלבו על שיכול לקיים את רצון בוראו לעשות נחת רוח ליוצרו בדבר מה, נשכב על הקרקע ברינה מתנמנם. חָיַה יושבת ליד ילדיה, משתעשעת עם פירות בטנה. "לך נקרא קַיִן, כי קניתי איש מעם ה', עכשיו גם אנו שותפים בבריאת האָדָם. ולך נקרא הֶבֶל, כי לצערנו בהבל באנו בארץ ובהבל נילקח ממנה..."
