1.
התחלה
[מי שיצלח אותה מובטח לו שבהמשך ייסחף בלהט העלילה]
בשעת ערב מוקדמת כיביתי את האור בפעם האחרונה במשרד שבקומה השלישית בו עבדתי עד היום. מבחוץ הבליחו אורות המכוניות שחלפו ברחוב סלמה על האספלט הרטוב ורק מעט מעצבנות הצופרים, חריקות הבלמים ושאון מנועי המשאיות חדרו למשרד.
הייתי בדרכי הביתה, צינור ניקוז המים של המזגן בדירה שלי נקרע. כנראה. השכנים הגרים בדירה מתחת לדירתי בקומה ב' מתקשרים ללא הרף לנייד שלי. כל מספר דקות משאירים הודעות מסרונים, מתלוננים. לא ברור לי כיצד הם מבחינים בנזילה מצינור הניקוז של המזגן לבין הגשם היורד ללא הפוגה כל השבוע. כיצד הם מבדילים בין מים למים.
שוב מהבהב הנייד והשאלה
"עד מתי נסבול מהנזילה?" שוב עולה והמסך בוהק באור יקרות
עוד מסר שהם שולחים מידי כמה דקות:" הודענו לוועד הבית! "
התבוננתי שוב באם לא נשתכח דבר מחפצי בחדר המשרדי. רק הקקטוס, שהתפתח יפה בהשראתי, נותר אדיש למתרחש במשרד, הוא ייוותר שם. לא יכולתי לקחת אותו עימי, הוא היה כבר כבד מדי לנשיאה. רציתי להשאיר חותם כלשהו על המקום בו ישבתי ימים רבים . ממילא כל דבר אחר, מלבד העציץ, כל פריט המזוהה איתי הרומז על קיומי שהייתי מותיר אחרי במשרד, היה מטואטא כעבור שעתיים בידי צוות הניקיון שאמור להגיע לכאן.
אסור היה לי להוציא מהמשרד כול מידע הקשור לתפקידי, לעבודה אותה עשיתי. כל התיעוד כולל המחשב וקלסרי המסמכים, נותרו במקומם לאיש שיחליף אותי, לפסיכולוג תעסוקתי צעיר, שיכנס לכאן למשך השנים הבאות. חלה עלי חובת סודיות בכל הקשור לעבודתי, כלומר עלי להתאפק ולא לספר דבר ממה שראיתי ושמעתי במהלך עבודתי. זה החוק, זו המשמעת המוסדית, זו אבן הפינה לכול ארגון. לא מדליפים. שומרים את הטוב והרע בפנים, בבטן המוסדית, בארכיבים, במחשבים, בחשאי.
ולכן אספר לכם רק את אשר אפשר לספר במסגרת מגבלות אלו.
לחשוב על כך שכיום קל יותר לסכור את פיו של עובד שפורש ממקום עבודה ולהתנות את תשלומי הפרישה שלו בכך שישתוק, ומאידך את תמלילי חקירות משטרתיות מדווחים חדשות לבקרים ברשתות הרדיו והטלוויזיה עוד בטרם הועברו לבית המשפט. פעם קראו לכך סוב יודיצה. כלומר לאיסור לפרסם את הראיות כל עוד בית משפט לא שמע את העדים וראה את המוצגים. היום נערך המשפט זמן רב לפני שהוא מגיע לבית המשפט, משפט ציבורי בו זוכה מי שיש לו יחסי ציבור טובים יותר, השפעה פוליטית ,חברתית או כסף, ולא נותר לבית המשפט כבר הרבה לעשות. ואם חו"ח פוסק בית משפט כנגד נאשם על אף שבדעת הציבור הוא זכאי ,אוי לו ואבוי לו.
לא יכולתי ולא רציתי להילחם במכונה הגדולה הזו, במשטרה, שיכולה להכריע אפילו גורלות תמימים חפים מרוע או כוונת זדון, בבתי מעצר, בבתי משפט. מכונה שמישהו הוריד בה את מתג הפיטורין שלי.
מישהו כיוון והתכונן ותאם את פיטורי כך שלא נותר לי אלא להשאיר את עציץ הקקטוס על אדן החלון במשרדי ולהיעלם . זה היה ברור לי . אפילו מסיבת פרידה לא ערכו עבורי שהרי פרשתי בנסיבות שבהן אי אפשר לעמוד ולנאום ולספר בשבחי. נשמע "קפקאי", ממש לא. גיבוריו של קפקא מעולם לא הבינו את המכונה שמפעילה אותם, אני הבנתי ומבין, ואפילו רואה את ההיגיון בכך, רואה בזה חלק מסדר חברתי הצריך להתקיים על אף פגמיו, מנגנון ציבורי המחזיק איכשהו את כולנו ממושמעים. לפחות את הפחדנים שבינינו, השאר ממילא יפרעו חוק עם וללא משטרה, בתי משפט ומערכת חוק.
כאן במשטרה לא מפטרים במהירות. כאן מגינים על העובדים הקבועים. פיטורין משמעם אי שביעות רצון מתפקוד עובדי המנגנון. והרי חובת הארגון תמיד לדחות טענות הציבור כי עובדיו אינם מתפקדים כנדרש, כפי שטוענים אלה התוקפים אותה. פחות פיטורין בארגון, הם עדות לשביעות רצון מתפקוד עובדי המערכת, פחות לשונות רעות של שוטרים לשעבר שפוטרו, של אנשים מתוסכלים כשהם הופשטו ממדים.
מתוסכלים. הם האוייב מספר אחד של כל ארגון . א־ב של כל ארגון מסוג זה הוא להישמר מהמתוסכלים.
ובכול מקרה אם כבר פוטרת, יש להקטין את הסיכוי שתעשה עניין מכך. למרות שהסיכוי שתעז לפעול נגד המערכת הוא קטן.
זה נעשה בתקופת תעסוקתך. כלומר הקטנת הסיכוי שתתלונן בדיעבד. המערכת תיעדה אותך, צוטטה לך, זכרה את כל האירועים בהם השתתפת, שמעה את בעיותיך ורשמה אותן ותייקה בתיקך האישי, וכשפישלת, בעת מילוי תפקידך ,לא זרקה אותך לכלבים לא דחפה אותך לזרועות מח"ש , אלא הגנה עליך, הוציאה הודעות לתקשורת כי פעלת כדין "בחתירה לחקר האמת". את תיעוד העדויות לפעולותיך מחזיק הארגון כחרב דמוקלס מעל צווארך, אם תחשוף אותו, כשתפרוש, הוא יצא נגדך בכול העוצמה והלכלוך שצבר אודותיך. ככה עובד ארגון מסוג זה. ולי אין כל טענה על כך.
כשירדתי במדרגות הבניין לראשונה מאז אני עובד שם, במקום לצנוח במעלית, הבנתי איכשהו כי היה זה רמז הראשון, כביכול, צעד ראשון במסלול בו הייתי עתיד לצעוד. כלומר הייתה סמליות בדרך האיטית שצעדתי בה מטה, שעשיתי בחדר המדרגות, האטום, חסר החלונות שדלתות הפלדה שלו נעולות מלבד דלת היציאה בקומת הכניסה, כדי שלא להפרד מעובדים שירדו במעלית בסוף יום העבודה, כדי לפרוש ממש בחשאי.
רק עכשיו, כשאני מעלה את הדברים על הכתב, אני גם מבין שיש קשר בין סיום עבודתי במשטרת ישראל לפרשה עליה אספר ברשימות אלו שאני כותב ואוגר את פרטיהן בכתב יד שאמסור לעורך דיני, כדי להגן על עצמי.
אם לחשוף את כל מחשבותיי, בכנות, לא אוכל לאמר שלא הרהרתי, שלא הנצה בי המחשבה על כך, בחודשים שקדמו לפיטורי, בתת תת מודע או בלא מודע, חלחלה הידיעה שזה רק עניין של זמן עד שאפוטר מהמשטרה. מרגע שהנחתי את עיני על מדלן, באותו אירוע החוזר חלילה של הרמת כוסית לרגל השנה החדשה או לרגל העלאה בדרגה של קצין במחלקה, מפגשים בהם הייתי חייב להשתתף, לקחת חלק ולפעמים לשאת דברים. באירוע מסוג זה החל כדור השלג להתלכלך. ידעתי שראש מחלקת החקירות במטה נועץ בי את עיניו למרות שעשה זאת בהסתר, כבדרך אגב. הוא יגלה שאני ואשתו.
[למה אני כותב בכלל "אירוע לרגל ". מה קשר בין כינוס מחלקתי לשימוש באבר גוף, לרגל?. אלא שעכשיו כשאני כותב מתגלה לי עולם המילים המכסות על, המייפות, המציירות את העולם באותיות בפסיקים ובנקודות. מילים עוטרות את האמת כמו סרט ראש לילדות הגן .
קם ממושבי. צריך להפסיק מדי פעם לכתוב למתוח אברים ולצפות הרחק אל הים שמעבר, מעבר לדלתות המזוגגות של חדר המגורים, הפונות מערבה לעבר הים של בת ים . מתבונן הרחק מעבר לחוף מעבר לגלים הנשברים הרחק לאופק שבלב הים. שוב אבר אנושי מושתל בטבע - לב ים . הים אינו צריך לשפה, לביטויים, הוא שם אם צופים בו, או אם אדישים אליו.
אני פשוט כרוך אחרי כתיבת דוחות מקצועיים, חוות דעת והערכות פסיכולוגיות ושם אין רגל, וגם הלב שבדוחות שלי הוא יותר מהסוג של שברון לב, עגמת נפש, לב אבן, ולא "לב הים". אלא שעכשיו כשאני משאיר דו"ח על עצמי לפתע צצות המילים הללו ליפות את הכתוב, לתאר את העובדות בדיוק ככול שאפשר אבל גם לשבות את לב מי שיקרא אותן.
שהרי גם אני שבוי באותם איסורים, טאבו האוסר על שימוש בכול מגוון האפשרויות הביטוי ומגביל עצמי כמו כולם, נזהר באמירת הדברים.
אלה אותם דברים חסויים, הצד האפל בחיינו היום יומיים עליו אין אנו מדברים, דברים אסורים בדיבור, דברים המתרחשים אבל לעולם מוכחשים. ההורים שלי לדוגמא. הם לא רצו ללכת לבית אבות לעת זקנתם. הם העדיפו למות, לסיים את חייהם בדירתם. כיבדתי את רצונם. השכנים בבניין שבו גרו הורי, בניין בת ימי ישן נטול מעלית, [אפשר היה ללמוד על המאמץ הכרוך בטיפוס במדרגות בעיקר מז'ניה חברתה של אימי. עוד כשהיו שתיהן צעירות למדי, היה הטיפוס במדרגות כרוך במאמץ עבורה. טיפסה, אוחזת במעקה המתכת כשחזה המתפעם במחשוף הרחב כמו עוף ענק המנסה לצאת מסובכו ,או להשתחרר מרשת ציידים בה נלכד] .
דירתם של הורי בקומה השלישית הייתה נטולת כל מתקן או סידור לסייע לקשישים, והיא הייתה בעיני השכנים בבניין מלכודת שפרסתי או מכשול שטמנתי להם, ברשלנות או בכוונה מתוך רצון לרשת אותם בהקדם האפשרי .
הם דיברו בגנותי, אך לא בפני. הם ריכלו בחדרי חדרים, בעצם חוששים לגורלם שייגזר עליהם על ידי יורשיהם.
"הבן שלא אכפת לו שהוריו ימותו בדירתם." נזפו בי במבטיהם הרעים כשעליתי או ירדתי במדרגות טעון בפח האשפה, או בסל המצרכים שהבאתי מהסופרמרקט להורי בקביעות לעת בלותם .
" הבן הרע שאינו מעביר את הוריו לבית אבות מפואר כמו "גלי אוקיינוס" או "מסעד פז לגיל השלישי".
הנה זה אחד מהנושאים האסורים בדיבור.
השכנים מתלחשים אך לעולם לא יאמרו את שהם חושבים לבעל העניין.
גם בגידה אסורה בדיבור. בגידה לא במולדת אלא בבן זוג. אין בן זוג שיודה בה בפני בן זוגו או ילדיו או אפילו בפני הוריו כי עשה את האסור כי הזדווג עם אשה שאינו נשוי לה בעת היותו נשוי, שהתפתה לתאוות בשרים, שלא עמד ביצר שארוס הכניע אותו בחץ משוח בסוכר. לעולם מוכחשת האשמה. אבל יש פנים אחרות עניין נוסף לזה המתלווה לכול בגידה : המתח שבחשאיות, הרטט שהסיכון מעורר, בין אם בגדת בשותפיך או במעסיקך, ואם בגדת עם אשת איש, חברך, תמיד הרטט הזה החולף בגו המוסיף את הפלפל החריף למעשה, הוא התבלין שבהיפוך, ממתיק את חייך, עד לרגע בו נתפסת. ועל כך יספרו המאורעות שאגולל בפניכם.
