פרק א
ההיכרות
החדר שישבנו בו היה מדכא. קירות מסוידים בלבן, וילונות אפורים ורצפה צהבהבה שנוקתה בקפדנות. מול דלת הכניסה ניצב ארון מגירות מתכתי כבד ששמות רשומים עליו; דוקטור שי מעל דוקטור רון, ומתחתיו האחות הראשית נועה שלו. במגירה אחת לפני התחתונה הופיעו זה לצד זה שני שמות - דוקטור ליה ירון ופרופסור נועם חיון.
תגי השמות הודפסו בשחור על נייר לבן ונקי והוצמדו בנייר דבק שקוף, תוך הקפדה על מיקום מאוזן במרכז המגירה, כדי לשמור על מראה אחיד ואלגנטי שיכבד את בעלי המקצוע הללו. חוץ ממגירה אחת שהיה קשה להתעלם מכך שבמקום מדבקה עם שם של אחד מאנשי הסג הרפואי, נרשם עליה רק ״חסוי, לא לפתוח,״ בצבע אדום בוהק. על כיסא ישן ישבה שמלה ירוקה, האוויר שנכנס דרך החלונות הפתוחים לא הצליח להניס את ריח הזיעה שעלה ממנה ומשמניה שחרגו מתחום מושבה. על הכיסא שלצדה ישב טרנינג מהוה וסמוך אליו נחה ברישול חצאית צהובה שהתמלאה בעונג באיבריה של יפיפייה שחרחורת. יד מגובסת ניסתה למצוא לעצמה מקום שלא יכביד ולא יכאיב.
זקנה עבה בשמלה אדומה פרחונית - שקצת הזכירה לי את אמי אילו הגיעה לגיל שיבה - ליטפה בעצבנות גור כלבים קטן שנח בחיקה ונראה שעצבנותה לא הפריעה את מנוחתו. מולה ישב איש בחליפה חומה דהויה, זיפים מכסים את פניו ושערו פרוע. קשה היה להתעלם מהמבט הזגוגי בעיניו המעוטרות עיגולים שחורים, ומחצי הסיגריה הכבויה שנחה בין שפתיו, בציפייה שיזכור להדליק אותה שוב. הו נראה כבוי בעצמו. משקפיים כעורים בהו בי, מחכים שאתחיל לדבר.
״שלום״... פתחתי.
מה אני עושה כאן? אני לא מי שהייתי, השתניתי לגמרי. מה אני מנסה להוכיח לעצמי? קדימה, להקריא מהדף, לשאוף ולנשוף, הכו בסדר.
״אני... אני רוצה לספר לכם מה שקרה לי ו... אולי תבינו״.
הפרצופים הנהנו. קבוצה כזו של שבורי נפש שלא יגיעו לשום דבר, אולי הם יבינו מהם לב מרוסק ונשמה מותשת. לא הכרתי אותם לפני כן ולא היה לי שום רצון להכיר אותם בהמשך. קיוויתי רק שיאפשרו לי להתנקות ולהזדכך מכל מה שהצטבר בי. צליל צורם של חיכוך בין רגלי כיסא לבין המרצפות גרם לישובים במעגל להפנות את מבטם אל בחורה ממוצא אתיופי, מטפחת מנומרת לראשה ולעיניה משקפיים כהים, שהסיגה את כסאה אל מחוץ למעגל, כמתקשה להחליט אם היא חלק מהחבורה המפוקפקת הזו. נוכחותה האקזוטית הטריפה אותי וניסיתי בכל כוחי להתעלם ממנה. היה לה ריח גוף חזק - חמיצות של זיעה, או אולי ריח צמותיה שנחפפו רק לעתים רחוקות - ויכולתי לשמוע את ההתנשפות הנרגזת שלה, הסולדת מהחבורה שהתקבצה כאן מחוץ למעגל עמד המטפל, לבוש באלגנטיות, כולו מצוחצח וממורק. כאשר נכנסתי לחדר הוא עוד חיטט בחוסר סבלנות בתא של המידע החסוי. הוא כרע על ברכיו והוציא ממנו כמה ניירות. תוך שהוא לועס את קצה של אחת מידיות משקפיו, קרא אותם בעיון ובריכוז רב, ולכן לא הביט סביב עד שכולם התיישבו במקומם. הוא ניסה לשדר מומחיות,לבוש נכון, תנועות ידיים בוטחות, דיבור רהוט ורך. כל הפוזה הזו לא הרשימה אותי במיוחד, אבל ממילא לא באתי בגללו.
באתי בגללם. ודאי יהיה מי שיאמר בציניות שכדי לזכות בהקשבה של אוסף הדבילים הזה כשאני מדבר שטויות, לא היה שווה אפילו לטרוח ללבוש חולצה נקייה ולהתגלח הבוקר, אבל תחושת הבטן שלי אותתה לי שזה ישפיע על לטובה.
כחכחתי בגרוני ולגמתי מים. ״אז ככה״... פתחתי שוב. ״לא מזמן... בעצם, זה כבר היה ממש מזמן... בכל מקרה, נכנסתי לבר של בית מלון. המקום היה גדול, נקי ואלגנטי במבט ראשון, אבל כשהסתכלתי מקרוב ראיתי את המדרגות השבורות שעובדי התחזוקה ניסו להסתיר בעזרת שטיח פרסי ישן. סדקים וכתמי עובש עיטרו את אדן החלון, מתחבאים בלי הצלחה מאחורי הווילונות הארוכים, האדומים, שלא התירו לקרני השמש האחרונות לחדור. נברשת מגושמת השתלשלה מהתקרה, מאלצת גבוהי קומה להתכופף ומתאמצת להאיר באור קלוש את החלל האפלולי. ממש מתחת לנברשת, ישבה היא. כל גבוהי הקומה נראו כמשתחווים אל הגבירה הזו כשעברו לידה. היא לא הפנתה אליהם מבט. זקופה ואצילית, לבושה בשמלה ירקרקה שהבליטה את עורה הבוהק ואת עיני השקד הבהירות שלה. נעלי העקב האדומות שלרגליה הדגישו קרסוליים דקיקים. אם זו היתה סצנה בסרט פעולה בכיכובו של ג’קי צ’אן, הדמות הנשית היתה משתמשת בעקבי נעליה החדים כבנשק. רק פעמים ספורות העבירה מסביב מבט חטוף, שהטריד אותי כי חשף את העובדה שאיני מפסיק לבהות בה. סיגריה דקיקה נחה לה באדישות בין האצבעות והחלל התמלא בעשן בניחוח מנטול שחדר לנחיריים שלי, וכשהיא נשפה עשן לבן וכיווצה את שפתיה גם אני כיווצתי שפתיים ונשפתי. הזמן כאילו שינה את מהלכו והכול נע בהילוך איטי, כמו בסרט מתח, אבל הפעם היתה לי תחושה שאני גיבור הסצנה והמצלמה ממוקדת בי ובוחנת את צעדי, ממש דורשת שאנקוט פעולה ואצא לכבוש את לב הגבירה שמתחת לנברשת. ״
המשכתי להגניב מבטים, מודד כל תזוזה שלה, וכשנשענה לאחור ופשפשה בארנקה, הסתקרנתי לדעת מה היא מחפשת שם. אם היתה קמה והולכת לשירותים רק לרגע אחד ומשאירה את הארנק שלה גלוי, כנראה לא הייתי מתאפק והייתי מחטט בו כדי לברר מה שמה ובת כמה היא, נתקל בבקבוק הבושם שלה, מתיז ממנו ושואף אותו עמוק אל הריאות ומחפש תמונה של בני משפחה או ילדים. לבטח הייתי מלקט ומשלשל לכיסי איזו מזכרת, משהו ממנה. אני נוכל עלוב שמנסה לדלות פרטים ומידע על קורבנו בדרכים הנכלוליות ביותר ומזל שהפחד כובש את יצרי ומשתק אותי״.
עצרתי לרגע ללגום קצת מים. הרגשתי שהלב שלי דופק מהר כמו תוף שמכים בו ללא הרף. הפה שלי בער. בהיתי באנשים סביבי. הפרצופים רמזו שאני מצטייר כאידיוט חסר כישורים חברתיים ובלבם הם כבר מרחמים עלי ועל גורלי, עם המראה הלא מוקפד שלי, הדיבור המקוטע, תנועות הידיים הלא אלגנטיות, עוויתות הפנים הבלתי רצוניות. זה לא מה שהם רוצים לראות. הרבה לאווים. הרגשתי כמו ״לא״ אחד גדול. מה כבר יש לצפות מחיה פגועה שמלקקת את פצעיה. במבט מתנצל ובתנועת כף יד שביקשה תנו לי הזדמנות ואל תמהרו לשפוט, ניסית להציל את המצב והמשכתי בתיאור.
״היא מתחה את גופה, הזדקפה עוד יותר והאריכה את צווארה. הבחנתי בבד השמלה העדין, שַבתאורה הזו נראה קצת שקוף. הנוכחות שלה כישפה אותי. משהו משך אותי אליה כאילו חבל כרוך סביב צווארי. אני חייב להתקרב. הדם משתולל בעורקים ואני מרגיש א פעימות הדופק בצוואר כמו הלמות תופים קטנים. אני מנסה להתרכז, אבל המחשבות רוקדות לי בראש וזיעה קרה שוטפת את יַדי. כל לגימה קטנה נוספת של אלכוהול מסירה ממני חומות וכבלים ומשחררת את הבהמה, את שור היצר הרוטט מרוב ציפייה. אני מכיר היטב את התחושה הזו של יציאה לציד, שבה אני משחר לטרף ודוהר לעבר הקורבן. אלפי צעדים כבר דהרתי בחיי. אלפי צעדים כדי לצמצם את המרחק ביני לבין הנשים בהן חשקתי כדי שאוכל לבחון אותן מקרוב, לחוש אותן בכל הדרכים האפשריות. הציד הוא בשבילי דבר שבשגרה. בדרך כלל פעלתי בשעות החשיכה. הלילה יורד, ואני יוצא לשחר לטרף. פוסע בשקט על כריות כפות הרגליים, מקמר את הגוף עם כל צעד, מחפש קורבן בקרן רחוב ועוקב אחריה לתוך בר, או מסעדה, לובי של מלון או כל מקום מפוקפק אחר. אני צייד לילה. מחכה להזדמנות שיתפנה לידה כיס או שתלך ‘לפדר את האף,’ מה שזה לא יהיה, וניתקל במכוון זה בזה. הטרף לא מודע עדיין לגורלו והפה שלי כבר מתמלא רוק, הדופק דוהר כבר מהמגע הראשון, חטוף ככל שיהיה, והשרירים מתוחים בהמתנה לזינוק. הדחף כפה עַלי לחתור למגע, גם אם זו רק נשיקה על הלחי או ניסיון להצמיד את העור שלי לעור שלה, המבט שלי חודר עמוק והיא נבוכה ומסיטה את מבטה. ריח פירותי של שמפו, בושם שהותז רק לפני כמה שניות, שפתון בוהק - כל אלה מגרים את היצרים החבויים ולא מאפשרים לי להרפות. אני רוצה שתהיה חבוקה בזרועות שלי, לכודה בכלוב, שלא אתן לה ללכת. עם זרימת הדם המואצת אני הופך חסר מורא ואגרסיבי יותר. ‘אפשר להצטרף אלייך? אשמח לשתות איתך עוד כוסית’, אמרתי לגברת שמתחת לנברשת באנגלית רהוטה למדי, הודות לניסיון שלי כמתרגם סרטים. היא ענתה שממילא היא כבר יושבת לבד, אז אין לה מה להפסיד. לא הייתי זקוק לאישור נוסף. היחסים שלי עם נשים הסתכמו בהרפתקאות קצרות וכואבות, אבל בכל פעם אני מקווה שהפעם הזו תהיה שונה״.
דממה שררה בחדר. עצרתי רגע לראות אם בכלל יש טעם להמשיך. בשלב הזה כבר קיוויתי לראות קצת אמפטיה אצל המאזינים. זה לא סתם סיפור מצופה סוכר. לא באתם פה לצפות בהצגה. שמעתם אותי עברתי במבטי על המאזינים אחד אחד, וכל מי שעיניו פגשו את זוג עיני, השפיל את מבטו. שיעול צורם של המטפל הקבוצתי חתך את האווי וסימן לי שעלי פשוט להמשיך וזו כנראה התגובה היחידה שאקבל. הזכרתי לעצמי שאני כאן בשבילי, לא בשבילם. אולי הייתי צריך בשלב הזה להבהיר שהאדישות שלהם מעצבנת אותי. אבל ברור לי שזה לא היה עוזר.
בעיניים זגוגיות הם צפו במחזה ואפילו לא הפטירו איזו הערת ביניים נדושה ומנומסת. אז הגבתי במקומם, כי ראיתי שהם לא יטרחו לעשות זאת.
״בטח אתם לא מבינים איך הגעתי למצב הנוכחי שלי״.
שוב שקט.
מכאן אני ממשיך ולא עוצר, החלטתי.
* * *
בילדותי, התשוקה הגדולה ביותר שלי היתה להסתובב ולהסתחרר לבדי בקרוסלה הצהובה, בקצה הדרומי של גן השעשועים הסמוך לבית הורי, ברחוב יוחנן הסנדלר פינת שינקין. זה היה הרבה לפני שהבורגנות של שינקין והמודרניות של תל־אביב שינו את פני השכונה שבה גדלתי.
פעם הרחוב היה שייך לילדי השכונה. אמנם בכבישיה נסעו מכוניות, אבל הן לא היו רבות, ובחוץ שיחקו תופסת, מחבואים וסטנגה, ודוכנים של לימונדה, פיצוחים טריים ותירס היו מפוזרים לאורך הרחוב. ‘ברנשים וחתיכות’ הלכו שלובי זרוע, נדים בברכה ליושבי בתי הקפה. בדיזנגוף ישבו אנשי הבוהמה, שתו קפה והתווכחו על אמנות ופוליטיקה. אצלנו, לעומת זאת, היתה תמרוקייה קטנה של זוג מרוקאים שהיה להם גם בוטיק של ״הכול מצרפת,״ והיו מסעדה רומנית וחנות שמכרה רק ביצים טריות, חנות קטנה של עלית וכמה בתי קפה מאובקים, וגם ״הדיקטטור״ שנופף באגרופיו בכל פעם שדתיים התקרבו לחנות שלו וניסו להדביק כרזות נגד חילול שבת על הקירות הסמוכים. איש אחד ממושקף במגבעת ובמכנסיים מחויטים, לבוש תמיד בחולצת משבצות ומעליה וסט אפור ולרגליו נעלי לקה, נהג לתלות את מרכולתו על עץ ברחוב. עולם שלם היה תלוי על מסמרים קטנים שנעץ באי סימטריה בגזע העץ, מהם עקומים וקצת חלודים, קצרים, עבים ודקים, כולם נעוצים בקליפת העץ המתקלפת ונראה שבעוד רגע יקרסו עם המוצרים התלויים עליהם. על המתלים המאולתרים האלה הוצבו או נתלו משקפי שמש ומשקפי ראייה, שרוכי נעליים וכפתורים לחולצה, רוכסנים, מספריים גדולים וקטנים ושאר דברי סדקית.
היה לו כל מה שצריך והוא בקושי תפס מטר מרובע אחד. בפשטות, בלי גינונים, ישב על שרפרף קטן, קילף לעצמו בסכין תפוח ירוק וחיכה ללקוחות. מי שלא יבוא היום, יבוא מחר. בפעם האחרונה שעברתי ליד העץ שלו הוא כבר לא היה שם. נעלם עם כל השאר, עם העולם של פעם.
היום זה כבר סיפור אחר. תל- אביב הפכה לעיר עם הפרעה. כולם ממהרים, כולם רודפים אחר הכסף. קבלנים תאבי בצע זרקו דיירים קשישים מן הדירות הישנות, הרסו אותן, בנו במקומן בנייני פלסטיק חדשים ומכרו אותן למתעשרים החדשים במחיר מופקע. החנויות הקטנות נדרסו על־ידי רשתות מוכרות. בנות טיפש־עשרה לבושות ג’ינס בגזרה נמוכה ומאופרות כמו נשים מבוגרות, מעשנות גראס על ספסל רחוב באמצע יום לימודים, מעלות ענן עשן עם ריח מריר־מתוק של קנאביס מעורבב בטבק של מרלבורו לייט. גם גינת השעשועים הקטנה השתנתה; מגרש המשחקים עם פינות החמד הירוקות הפך מוקד משיכה למחוסרי־בית שמצאו שם צל ומים זורמים.
טבעת העפר שבשולי המגרש התדרדרה למדרגת בית שימוש לכלבים. בקיצור, נראה לי שהיום ישנה בעולם הרבה פחות תמימות. את מקומה תפסו טינופת, פרנויה וחרדות של כל הנשמות האבודות שמסתובבות בעיר.
אבל בילדותי, הרחוב הקטן והגינה הקטנה היו כל העולם והייתי מוכן לעשות הכול כדי להסתחרר בקרוסלה. בכיתי והתחננתי לאמי שתניח לי לרדת למטה למרות שזה זמן מנוחת הצהריים הקדושה, והיא עמדה על כך שלא ארעיש ולא אפריע לשכנים. בשבתות עמדתי ובהיתי במחוג הדקות, עוקב בתנועה מעגלית אחר מחוג השניות. לא ידעתי לקרוא שעון אבל אמי הסבירה לי שרק כשהמחוג הגדול יגיע בדיוק למספר שתים־עשרה שלמעלה, רק אז אוכל לרדת למטה. ״המחוג הזה מסמן את הדקות״, הסבירה. ״כשהוא יצביע לכאן, זאת אומרת שהתחלפה השעה והגיע הזמן לרדת. תנסה לנשוף ולעשות פו גדול, אולי תצליח להזיז אותו מהר יותר״. היא חייכה חיוך נדיר ואני ניסיתי להזיז את המחוג בכוח המחשבה. כשהמחוג הנכון התיישר כלפי מעלה, פתחתי את הדלת, שעטתי במדרגות הבניין וחציתי את הכביש מבלי להסתכל ימינה ושמאלה, כאחוז דיבוק. פעם אחת כמעט נדרסתי על- ידי הספר של השכונה, משה ״אוזן קצוצה.״ אמרו שמי שיסתפר אצלו יגמור עם אוזן קצוצה כמו ואן גוך. לאוזן קצוצה היו משקפיים עבי זגוגית והוא לא הבחין בי מגיח לפתע בין שתי מכוניות חונות. למזלי אבי, שטייל ברחוב באותה שעה, הציל את חיי. ״הוא היה גיבור כזה שתמיד חשב על טובת המשפחה לפני טובתו שלו״, נהגה אמי להוסיף בכל פעם שסיפרה את הסיפור. זה בדרך כלל היה השלב שבו חמקה לה מעיניה דמעה קטנה ואני הייתי משפיל את ראשי ומרגיש את הסכין ננעץ בלבי. אבי קרא לי בבהלה לעצור במקום, קפץ לכביש ודחף אותי קדימה, לעבר המדרכה. הוא הרחיק אותי מן הרכב, אך בעצמו ספג את מכת המכונית השחורה של אוזן קצוצה, שניסה לבלום, אך לא הספיק. חוליות עמוד השדרה שלו הזדעזעו מעוצמת המכה, ומאותו יום ועד יומו האחרון ישב בכיסא גלגלים. באמת גיבור. אמי סיפרה שהייתי עצוב במשך שבועות ובכיתי בלילות על זה שעשיתי לאבא כואב. ״הוא כועס עלי וזה לא היה בכוונה, רק רציתי ללכת לקרוסלה״.
״אתה צריך לשמוח שיש לך בכלל אבא״, נזפה בי. הקרוסלה לא איבדה מקסמה בעקבות האירוע הטראגי הזה. ביליתי זמן רב בהסתחררות, מבקש מאחרים שהיו בסביבה, לרוב זרים גמורים, שיסובבו אותי. נסחפתי בסחרור וצעקתי, ״מהר יותר, ומ־הררר יותר״. השמחה והשחרור געשו בי. חגיגת האנדורפינים הרגיעה אותי ושחררה ממני חיוך רחב וצחוק מתגלגל, בלתי נשלט. התחושה הנעימה היתה ממכרת, אבל לא ידעתי מתי להפסיק וברגע מסוים, כאילו בלי משים, עברתי את נקודת האל־חזור והיה מאוחר מדי לתקן. תקפה אותי סחרחורת ופעמים רבות הקאתי את הארוחה האחרונה שאכלתי, ואז הסתתרתי בשיחים שבצדי הגן, שבני הכיתה לא יראו אותי חס וחלילה מתנהג שוב באופן מוזר. חברי לכיתה נהגו לצחוק עלי שאני חלש וצנום וחסר חוט שדרה, וההסתחררות וההקאה שבאה אחריה היו עלולות לשמש עבורם הוכחה נוספת להיותי שונה, אחד שאין להתחבר אליו או אפילו לנהוג בו בכבוד מינימאלי. ילדים הם בני זונות לא קטנים. גדלתי בתחושה שאיני רוצה להביא ילדים לעולם, כי לאיזה עולם אשלח את ילַדי? בתי הספר ייקחו אותם חיש מהר ויפטמו את מוחם בשקרים על חשיבותו של הציּות החברתי ויקיפו אותם בחבורת אווילים קונפורמיסטיים. העקיצות, הלעג וההקנטות הותירו צלקת. ככל שאדם טיפש יותר, גדלה מידת הציות שלו לחוקי החברה ורצונו להביא צאצאים מתחזק. כך מולידה האנושות כמות לא מבוטלת של מטומטמים.
התשוקה לקרוסלה והציפייה לתענוג שהתלווה לסחרור,ִ סנוורו אותי ובסופו של דבר גרמו אצלי לחוסר סיפוק ולתחושת חולי. לימים, נשים שפגשתי העירו בי את היצר הישן להסתחרר איתן, להשתכר איתן, לשכב איתן. היצר היה דוחק כמו פעם, בוכה ומתחנן. כמו בילדות, גם הסחרור עם נשים הותיר בי תחושה חמוצה של גועל ואז חיפשתי דרכים לברוח. פחדתי להיקשר, ולכן מיהרתי למצוא פגמים או סימנים של חוסר התאמה. שכנעתי את עצמי כל כך, עד כדי סלידה עמוקה מהן. כובש, גומר, קם והולך. בשעות הבדידות שלי שחזרתי את הרגעים האלה ונגעלתי מעצמי. שתיתי כוסית אחר כוסית ובלעתי כדורים כדי להתגבר על נדודי השינה שתקפו אותי, לעמעם את חריקת השיניים הכפייתית שהותירה את שיני סדוקות ואת הדקירות בבטן, כאילו התוספתן שלי עומד להתפוצץ. ״אתם מבינים״? שאלתי את רצוצי הנפש שישבו בכיתה, ״הכלבה כישפה אותי, הפכה את עולמי, סחררה את הקרוסלה כל כך מהר עד שהציר נשבר״.
* * *
״מלצר״, קראתי וביקשתי להזמין.
המלצר היה בחור צעיר עם שפם שחור ודליל מעל שפתו העליונה, שערו משוך לאחור ובוהק בשמנוניות. עניבת פפיון לבנה מבד זול עיטרה את צווארו והדגישה עיניים שחורות וכבויות. למרות גילו הצעיר הוא נראה כמו מישהו שהעביר לילות רבים מדי במזיגת משקאות לאידיוטים כמוני. המלצר היה מנומס ופנה קודם אל הגברת. היא הישירה אליו מבט רק לרגע קט, מנסה להיראות כמי שלא תתאמץ כדי להשיג את מבוקשה, והזמינה כוס יין רוזה וקערית עם זיתים ירוקים. אני כבר אחזתי כוסית הורילקה שהזמנתי לפני כן וסימנתי למלצר להביא לי אחת נוספת. מדי כמה דקות תחבתי את אפי לתוך הכוס, מסניף את ריח האפרסקים. המלצר הסתלק במהירות וניגש לבצע את ההזמנה. עכשיו היינו רק היא ואני.
כל היקום התנקז לנקודה אחת בזמן ובמקום. חלל הפה שלי יבש והלב פתח במרוץ, חשתי כובד ברגלי כאילו קשרו אבנים לנעַלי. הכול בגללה, חשבתי. הנה עליתי על הקרוסלה והתחלתי לצבור תאוצה. מכאן אין דרך חזרה. היא ישבה ברגליים משוכלות, התבוננה בי ושלפה סיגריה נוספת מן החפיסה המונחת על קצה השולחן. בהטיה קלה של ראשה סימנה לי להצית גפרור. הושטתי אליה את הגפרור הבוער והיא רכנה אליו, שואפת נמרצות את העשן. מחשוף שמלתה הודה לי במחווה נדיבה. שדיה הזמינו מבט חטוף כדי לתהות על גודלם וצורתם. הבנתי ששתיקתי המתמשכת מעוררת תמיהה ופתחתי, ״נ־ני־ני־גשתי אלייך כי פחדתי שתברחי לי עם אחר. זה קורה לי הרבה. נשים ואנשים בכלל נוטים לברוח ממני מהר מהצפוי״. לשוני הרועדת דיברה מעצמה משפט פתיחה מטומטם.
״זה בסדר. רוב הגברים חוששים אפילו להתקרב אלי״, ענתה. הופתעתי למשמע מבטא מקומי כבד, בטון נמוך. הצרידות הקלה שבקעה מגרונה היתה כמו סרט עם דיבוב חובבני לשפה המקומית, כשהקול נשמע מנותק מהדמות שהוא אמור לייצג בסרט.
היא הסיטה את שערה החלק אל מאחורי תנוכי אוזניה הקטנים והעדינים ויכולתי לדמיין את שפַתי מנשקות את צווארה ועולות למעלה, עד שהן פוגשות את לחייה הרכות ומשם זוחלות לכיוון אוזנה. המלצר חזר ועמד ממש מאחורי, אבל סחרור קל מן האלכוהול שכבר זרם בדמי ומחשבות הזימה הנודדות אל תוך גופה, לא אפשרו לי להתייחס לאדם אחר, לפולש שחדר לטריטוריה שלנו. כהרגלי כאשר אני מנסה להסתיר עצבנות, הושטתי יד כדי ללטף את שערי, אבל ידי נתקלה בידו המושטת של המלצר והכוס שהחזיק נפלה והתנפצה לרסיסים על השטיח הדק שלרגלינו. השטיח עובד מעור של חיית בר וכתמי היין נראו כמו דם של חיה שנשחטה באכזריות בסופו של מסע ציד אכזרי. הבחנתי מיד בכתם שהתפשט גם על שמלתה ומיהרתי להתנצל: ״אני בדרך כלל לא ככה. לא מאמין שזה קרה. משהו בי איבד שליטה״.
היא הישירה מבט לעיַני ואמרה, ״אתה בחור מוזר״, והדליקה עוד סיגריה. ״עזור למלצר לאסוף את השברים״, ציוותה. היא רכנה לפנים ולחשה לתוך אוזני, ״הרי אתה לא מצפה שהוא יעשה את זה לבד. זאת אשמתך והוא בסך הכול מלצר עלוב שחי מנדבות של לקוחות מזדמנים״.
צייתי מיד והתחלתי לאסוף את השברים שהתפזרו על הרצפה, והנה כמה תחת השולחן, לרגליה ממש, קרוב כל כך לעקבי נעליה, כמו כלב קטן. המלצר רכן אף הוא לסייע באיסוף השברים, אבל חסמתי אותו בגופי, הרי איני מרשה לאחר להתקרב אל רגליה. אספתי את הרסיסים האחרונים לאט, מושך זמן ומגניב מבט אל בין ירכיה, אך היא שיכלה את רגליה ולא אפשרה לי להציץ. עור רגליה היה חלק, בלי כתם או נקודת חן. המרחק ביני לבינה היה אפסי, אבל לא היה בי האומץ לגעת, ללטף באקראי, בתירוץ של תנועת יד מגושמת כחלק ממשימת הניקיון. היא ישבה, נישאת מעלי ומעשנת. גליל ארוך של אפר נשר מן הסיגריה שלה, והיא לא שמה לב אליו או אלי.
פעמים נדירות בחיי הרגשתי רצון כה עז להיות נשלט על־ידי אחר, אני נשבע לכם. רציתי לקבל ממנה הנחיות מדויקות לביצוע משימה ולקבל תגמול הולם וסיפוק. המחשבה הזאת הרגיעה אותי. מילוי הוראות ברורות תחת השגחה צמודה הסיר אצלי את הצורך לתכנן את צעַדי או לברור את מילותי כדי להרשים אותה. הרבה יותר קל לקבל הוראות מאשר לנהל שיחת חולין. המשכתי לאסוף את השברים בקפדנות, מחפש אפילו רסיסים כל כך קטנים עד שאינם קיימים, רק כדי להאריך את התענוג, שהמלאכה המתוקה הזאת לא תסתיים. רק עוד דקה, רק עוד שנייה נוספת של כניעה תחתיה. כשהרגישה שאני מתמהמה היא טפחה על גבי ורמזה לי לחזור למקומי. הודיתי למלצר בהנהון והתיישבתי בכיסאי בצייתנות של ילד הנענש על־ידי מורתו. הילד אינו שואל שאלות מיותרות ואינו מתחצף. הוא מנסה לרצות את המורה כדי לקבל אישור לכך שכיפר על עוונו. גם אני, גבר מבוגר, ישבתי כמו ילד וחיכיתי לתגמול ולהכרה. התבוננתי בה, מחכה לקבל איזה סימן שהיא שבעת רצון, אך לא זיהיתי שום אות בפניה. היא הכניסה לפיה זית ירוק אחד, ליטפה אותו בלשונה, קרעה את בשרו, מצצה באיטיות את הגלעין ופלטה אותו אל כף ידה. הסתכלתי על אצבעותיה הדקיקות כשהכניסה אותן אחת אחת לפיה וינקה את הנוזלים שנותרו בהן. ״אני רואה שאתה לא דברן. אתה האיש בחדר שאוהב להתבונן מהצד״, קבעה בתקיפות. עניתי שאני קצת תשוש מהטיסה והעייפות משתלטת עלי. איזו מין תשובה תבוסתנית, חשבתי. הרגשתי כמו דמות בספר של צ’ארלס בוקובסקי, חסר חוט שדרה, חסר ביטחון. היא אמרה שהיא חייבת ללכת מפני שאדון כלשהו מחכה לה ליד דלפק הקבלה. סובבתי את ראשי לאחור לראות מיהו. צמרמורת עברה בגופי והרגשתי את ידי רועדת. מוחי הדפוק הודיע לגופי שהגיע הזמן להיכנס למגננה.
״לפני שאת הולכת, האם אוכל לראות אותך שוב״? מיהרתי לשאול.
היא חייכה ואמרה, ״אני בטוחה שאחד כמוך סופו להיפגע ממני. עדיף לך לשמור מרחק ״.
״אני ילד גדול, כפי שאת רואה. אני מסוגל להתמודד״.
״סמוך עלי שתתחרט״. היא קמה ממקומה באיטיות, מסדרת את שערה תוך כדי התרוממות.
הרגשתי איך היא נאטמת, מרוכזת כבר בגבר הבא, בשעשוע אחר. קמתי ונעמדתי מולה, נפרד לשלום כתירוץ לחסום את דרכה, ואז אזרתי אומץ וקבעתי עובדה: ״מחר, באותה שעה, אחכה לך פה״.
היא עקפה אותי באדישות והלכה. מבטי עקב אחר כל פסיעה שלה. נעלי העקב הגבוהות שלה נקשו על הרצפה ויצרו פסקול מונוטוני לליווי הפרידה הדרמטית. היא ירדה כמה מדרגות מן הבר לכיוון הלובי, שם חיכה לה המתחרה שלי. השטן שהגיח מן השאול. מאיפה הוא צץ? במבט ראשון נראה היה שהוא עולה עלי מכל הבחינות: איש מבוגר שתווי פניו סלאביים ושערו האפיר זה מכבר, לבוש בחליפה שחורה ולרגליו נעלי לקה שחורות ובוהקות. גבוה וחסון, כל כולו הדרת פנים של ג’נטלמן מושלם, עמד בסבלנות, ידו מושטת לפגוש את ידה ולנשק אותה לשלום. אחר כך הם שילבו זרועות ופסעו בלי חיפזון ובגו זקוף לעבר הכניסה. גינונים אירופאים אלגנטיים כאלה תמיד גרמו לי תחושת נחיתות. כאילו זו איזו כת גדולה, חברה אליטיסטית וסגורה שאין לי כניסה אליה. שנאתי אותו על לבושו ועל גינוניו. יַדי המשיכו לרעוד וזיעה קרה שטפה את פני האדומות. תחבתי את ידי לכיסי לחפש את הגלולה שתרגיע אותי, תווסת את חושי ותחזיר אותי למצב מאוזן. גלולה אחת שלוש פעמים ביום. הזכרתי לעצמי לנהוג באיפוק, אך ללא הועיל. פשפשתי בכיסי ונזכרתי שכבר בלעתי שתיים הבוקר והשארתי את הקופסה על השולחן במלון. איזה דפוק אני. תחושת בדידות מעורבת בקנאה צורבת, גרמה לי בחילה. שוב ההתלהבות הראשונית, ההיקסמות המסחררת שסופה בטן מתהפכת, קרביים מתכווצים ותחושת חמיצות בגרון. מיהרתי לרוץ החוצה, אולי האוויר הצח יחזיר לי את השליטה בעצמי. אבל רוח הערב התערבלה בקרבי וגרמה לי להקיא נוזל צהבהב־ירקרק שהשארתי ממש בפתח המלון. השתעלתי וחסמתי את פי, ובלי דעת נשכתי ארוכות את פרקי אצבעותי עד שטעמתי את הדם שנזל מהם. השומר ניגש אלי והציע עזרה. לא עניתי לו. בטח חשב שאני סתם שיכור או שאכלתי משהו מקולקל במסעדה. ודאי לא העלה בדעתו שזו תוצאה של מפגש מקרי עם אישה.
