לפנימייה
“One’s destination is never a place, but a new way of seeing things”
Henry Miller
“יעדו של אדם לעולם אינו מקום אלא נקודת ראות חדשה להיתבוננות על דברים”
הנרי מילר
הגעתי לפנימייה.
פסעתי אל גוש בניינים שהוקפו בגדר גבוהה. ניגשתי לשער הכניסה למתחם שבפתחו עמד מאבטח במדים. בהבחינו בי הזדקף בהפגינו סמכותיות בטריטורייה אליה נחשבתי בעיניו מנסה לפלוש ומנע ממני להכנס.
“לאן לדעתך אתה הולך?” שאל כמי שכל מהלך חייו הועידוהו לרגע זה בו יממש את סמכותו
“למשרד” עניתי בענייניות
“יש לך הפנייה?” שאל בנימה שהבהירה לי שכניסתי למתחם אינה עניין של מה בכך, ואם לבסוף יאשר את כניסתי אהיה אחד מברי המזל שייהנו מפריווילגיה יחודית זו.
“כן, הנה ההפנייה” השבתי ומסרתי לו את האישור שהנהלת הפנימייה שלחה לי בעוד מועד. השוער הרכיב את משקפי הקריאה שלו בפוזה מעוררת השתאות, ועיין במסמך כדי לוודא שאין בו לאקונות. הוא הרים את עיניו מהמסמך, בידו הימנית אחז במשקפיו ובסיבוב קל של ראשו ימינה הפריד את משקפיו מראשו, הביט בי ושאל
“מה שמך אמרת?” כנראה כדי לוודא שהמסמך ואני מתכנסים לאותה ישות.
“לא אמרתי” השבתי והוספתי “שמי הוא אבישי אור”
“הום, הום, בן כמה אתה?” משום מה נדמה לי שעשיתי לו את היום בשיחה שניהל איתי.
“בן 17”
“בסדר, אתה יכול להיכנס, גש למשרד” ענה כאילו לכתי למשרד הייתה במקורה רעיון שלו ומסר לי את המסמך שהחזיק בידו. נכנסתי דרך השער כשאני מטה את גופי ככל שיכולתי כדי לצמצם את שטח פניו למינימום שכן השוער לא טרח כלל לזוז ממקומו ובכך חסם חצי מרוחבו של השער. השביל המוביל מהשער התפצל למספר שבילים שבצומת שלהם היה תקוע באדמה עמוד שנשא שלטים עליהם נכתב יעדו של כל שביל. משום מה העמוד שנשא את השילוט לא עמד בניצב לקרקע ולכן החצים על השלטים לא תאמו במדויק את כיוון השבילים אך לא במידה שאבלבל ביניהם. הגעתי למשרד שבלובי שלו לא נכח איש, תהיתי אם הגעתי לכאן בתאריך הלא נכון או אולי מוקדם מדי.
ניגשתי לדלת פתוחה ונקשתי עליה.
אישה שישבה מעבר לשולחן עמוס בקלסרים ובניירות, זקפה את ראשה שכוסה בחלקו בפיסת בד שלא ניתן היה לקבוע במפורש ובוודאות אם זהו כובע, או שזוהי רצועת בד שנועדה להסתיר חלק משיער ראשה ואמרה
“כן”.
“אפשר להיכנס?” שאלתי
“בוא” ענתה בלקוניות, וטמנה שוב את ראשה בערימת הקלסרים שלמול פניה.
התקרבתי לשולחן שמולו הוצב כיסא, ועמדתי שם בציפייה לגלות מה יהיה השלב הבא במפגשנו. המזכירה נראתה כה מרוכזת במסמך בו בהתה, עד שנראה ששכחה שקיימת אפשרות שבייקום קיימים עצמים נוספים. אבל הייתה עוד אפשרות. מנסיוני בעבר נתקלתי במקרים בהם אתה נכנס למשרד, האדם איתו אתה אמור לתקשר מתעלם ממך וממשיך בעיסוקו וזאת משני טעמים. ראשית, כדי שתפנים שאתה ניצב בפני אדם שמדרגו גבוה משלך בשרשרת המזון, ושהוא, ורק הוא יקבע מתי יתפנה לתקשר איתך, ושנית, שתפנים שחשיבות עיסוקו לאין ערוך יקרה מהזמן שהוא עומד לכלות בטיפול בך.
כדי לא לשבש את עיסוקה החיוני, מבלי לומר דבר משכתי קמעה את הכיסא שהוצמד לשולחן והתיישבתי עליו. משיכת הכיסא גרמה לחריקה צורמת והמזכירה הרימה את ראשה כאילו בזה הרגע הקיצה מתרדמת.
“כן, היכן היינו?” אמרה.
מבלי לומר דבר מסרתי לה את ההפנייה ועיינה בה.
“אז ככה” אמרה והמשיכה “התקבלת לכיתה י"א בפנימייה, אתה תגור בחדר יחד עם שני תלמידים נוספים בני כיתתך. לגבי שעות הארוחות, שעות הלימוד ושאלות אחרות אתה תעודכן” בסיום דבריה הסבה את ראשה לכיוון דלת סגורה כרוייה באחד הקירות וקראה בקול
“רינת!”
הדלת נפתחה ובפתחה ניצבה בחורה מהחדר הסמוך בעלת גוף מלא לבושה בשמלה אפורה.
“בניין ב’ קומה ג’ חדר 12” אמרה המזכירה לרינת שללא אומר סימנה לי בהינף יד ללכת בעקבותיה. יצאנו מבניין ההנהלה ועלינו בגרם המדרגות של בניין ב’ (בניין ב’ חסר מעליות) לקומה ג’ ולחדר 12.
“זה יהיה חדרך” אמרה לי רינת והוסיפה “בחדר 3 מיטות, לך ולשניים מבני כיתתך שיגיעו אולי יותר מאוחר. שאלות?” ובאומרה זאת רינת מסרה לי שני עמודים מודפסים עם מידע מפורט לגבי שעות הלימוד והארוחות, כללי התנהגות במתחם הפנימייה, תאריכי חופשות וכיוצא בזה.
“לא, תודה” השבתי, הרמתי את ראשי אליה והבחנתי שתשובתי ניקלעה לגבה שכבר הופנה אליי. בשני צדדיו של החדר הקטן עמדו 3 מיטות, אחת מהן בצד אחד ושתיים נוספות בשתי קומות בצידו האחר. במרחק קצר מקצות המיטות עמד שולחן עגול וסביבו 3 כיסאות ובצמוד לקיר הותקן ארון עם 3 תאים נעילים. דלת פנימית הובילה למקלחת, אסלה וכיור. הנחתי את תיקי על המיטה העליונה ושכבתי על המיטה הבודדה. חשבתי לעצמי שלפחות הגעתי ראשון לחדר מעניקה לי את הזכות לבחור את המיטה המועדפת בעיניי, המיטה החד קומתית. חלפה חצי שעה והחלטתי לקום ולאחסן את תכולת התיק באחד התאים. בעודי מעביר את תכולת התיק לארון, שעדיין היה מונח מטעמי נוחות על מיטת הקומתיים העליונה, נכנסו שני נערים לחדר. האחד זרק את תיקו על המיטה הבודדה ונשכב עליה והשני זרק את תיקו על מיטת הקומותיים התחתונה ונשכב עליה. בעוד ידי הייתה תקועה בתיק ופי פעור לרווחה הבטתי אליהם כשנפלט מפי “מה זה צריך להיות?”
“מה זה צריך להיות מה?” שאל חשוף הראש בפליאה (השני חבש כיפה).
כדי לא לפתוח במלחמת עולם כבר בפגישתנו הראשונה החלטתי להשלים עם העובדה שאאלץ להסתפק במיטת הקומתיים העליונה שנותרה מיותמת.
“כלום” השבתי
השיחה הערה בה היו שקועים השניים בהיכנסם יצרה רושם שהייתה היכרות מוקדמת ביניהם.
“אתם מכירים האחד את השני עוד מקודם?” שאלתי
“לא, הכרנו בלובי של המשרד” ענה לי חשוף הראש, קם ממקומו, ניגש אל מראה שהייתה תלוייה על הקיר, קירב את ראשו אליה, בחן בקפידה את פניו, הניח את אצבעו על מרכז לחיו והסיר פרור סמוי שפלש לטריטורייה לא לו. הוא סובב את פניו ימינה ושמאלה כדי לא לפסוח ולו על רבב אחד בפניו ולאחר סיום הסקירה הממצה של פניו הושיט את ידו לכיסו האחורי של מכנסיו, שלף ממנו מסרק, פנה אל החלון שהואר באור נגוהות בוהק של השמש הקיצית, הציב את המסרק בין החלון לבין עיניו, בחן בקפידה את המסרק ובאצבעו סילק גרגר אבק נסתר שנצמד אליו, פנה שוב למראה וסירק את שיער ראשו בהטותו את ראשו פעם לימין ופעם לשמאל כדי לבחון את יפי תסרוקתו גם בפרופיל. כשהתרצה מהנשקף במראה, השיב את המסרק לכיסו.
“לא יכלו להתקין על הקיר מראה ארוכה המאפשרת השתקפות של כל הגוף?” סינן מפיו בחוסר שביעות רצון וקפץ למיטתו בקפיצה של שחיין הקופץ לבריכת מים לשחיית חזה תחרותית.
לא התקשיתי לקבוע ששותפי לחדר הוא גנדרן חסר תקנה. לאחר מספר דקות, פרק הזמן הדרוש לקיבוע זכויותיהם על הטריטוריות עליהן השתלטו, הם קמו והחלו לאחסן את תכולת תיקיהם בתאי הארון.
“מישהו מכם דתי?” שאל חובש הכיפה
“אני ממשפחה מסורתית, אני לא שומר שבת אבל לא מדליק אש בשבת וצם ביום כיפור” ענה חשוף הראש.
“אני אומנם ממשפחה מסורתית אבל אני לגמרי התנתקתי מהדת. ובסך הכל דעתי על דתות היא שלילית” אמרתי בהביטי בחובש הכיפה.
“אני לא מבין, לא יכלו במזכירות לשכן אותי בחדר אחד עם עוד שני תלמידים דתיים, כדי למנוע ויכוחים מיותרים?” שאל הבחור חבוש הכיפה בהשראתו של חוש נבואי.
“אני מנחש שהם לא ידעו מראש מי מהתלמידים דתי, מי מסורתי, ומיהו סתם יהודי בהיבט גנטי בלבד” עניתי בהתרסה
“אתה לא חושב שתשובתך פרדוקסלית?” שאל הבחור חבוש הכיפה והוסיף “מה זה יהודי לא מאמין, אני לא נתקלתי באף יהודי שממש לא האמין בשום סממן של הדת היהודית. הכרתי יהודים שלא שמרו את השבת, אבל הם צמו ביום כיפור, התפללו בבית הכנסת, ומלו את בניהם” אמר חובש הכיפה בנימת ניצחון.
“יש ויש, ואגב, האם התגנב אי פעם שביב מחשבה לראשך שישנם יהודים בארץ המלים את בניהם רק כדי שהם לא ינודו חברתית בהתבגרם במדינת ישראל התאוקרטית?” השבתי
“תאוקרטית שמטוקרתית. הנה זה בא, אנחנו עדיין לא מכירים האחד את השני בשמותינו וכבר אנו בעיצומו של ויכוח תאולוגי, אגב שמי רועי לוי ואני גר בבית הוריי בראשון לציון” התערב חשוף הראש בנסותו נואשות להנחית את נושא השיחה למשהו יותר ארצי.
“שמי אבישי אור וגם אני גר בבית הוריי בראשון לציון” אמרתי
“שמי יצחק כהן” אמר הבחור חבוש הכיפה.
“גם אתה מראשון לציון?” שאל רועי. אחרי השהיה ארוכה כשיצחק הבחין במבטינו הממתינים לתשובה מלאה אמר
“אני מהצפון”
“מאיזה צפון?” שאל רועי בציניות
“מהצפון הרחוק” השיב יצחק בלקוניות והמשיך בשלו כאילו תשובתו מיצתה את המענה לשאלה. היה ברור מתשובתו שהוא אינו מעוניין לציין את שם היישוב ממנו בא.
“והנה לך, יצוג מלא של כל המעמדות של עם ישראל מהעליון לתחתון, כהנים, לוויים, ועמך ישראל” עניתי כשאני משחיל עקיצה על כך שכבר בבסיס שמותנו טמונה החלוקה המעמדית לשווים יותר ולשווים פחות בדת היהודית.
“אתה יודע יפה מאוד, שזה היה נכון לתקופה שלפני 3000 שנה, אבל לא היום” השיב לי יצחק.
“היום לכאורה אין הבדל, אבל כדי לשמר את החלוקה המעמדית, בבית הכנסת חולקים לך כבוד מר כהן בעלייה ראשונה לקריאת התורה, ניתנת לך קדימות בהובלת אמירת ברכת המזון ועוד כהנה וכהנה קדימויות” עניתי. ולאחר הפסקה קלה הוספתי “ובאשר לפרדוקס שלדעתך קיים בצירוף המלים יהודי לא מאמין, אני מבקש להזכיר לך שהדת היהודית קובעת את יהדותו של אדם לפי יהדותה של אימו בלבד, כלומר הקריטריון גנטי, מדד שבמהלך ההיסטוריה הקל על אנטישמים לקבוע מי יחיה ומי ימות, מי בחרב ומי באש, מי יתיסר ומי יעונה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי יישלח אל המשרפות ומי לא. איש מאותם נטבחים לא נשאל בטרם הומת אם הוא יהודי מאמין או סתם יהודי” אמרתי בכעס ובנשימה עצורה.
“אז ככה, אני נרגעתי. אדם הטוען שהוא יהודי רק בהיבט הגנטי, אך מצטט בתיקונים קלים את הפיוט ונתנה תוקף הנאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה הוא יותר יהודי מהרבה יהודים שאני מכיר” אמר יצחק בשביעות רצון ובסיימו לומר את המשפט נשמעה בכריזה ההודעה
"ארוחת הערב תוגש בעוד 10 דקות"
ניגשנו לחדר האוכל שהכיל עשרות שולחנות שסביב כל אחד מהם נסבו 6 כסאות. סוגי מזון שונים הונחו על דלפקים מהם העברנו לצלחותינו את שבחרנו לאכול, ובסיימנו לאכול ניגשנו והנחנו את מגשינו על מתקן מתכת שלתוכו תחבנו את המגשים ושבנו לחדרנו. לקחתי לידי את שני הדפים שרינת מסרה לי ומהם היסקתי שההשכמה בשעה 06.30 בבוקר, ארוחת הבוקר בשעה 07.00 הלימודים יחלו בשעה 8.00 ארוחת הצוהריים בשעה 13.00 וארוחת הערב בשעה 19.00.
בשובנו מחדר האוכל הכרזתי
“אני מכריז בזאת” אמרתי בנסיון כושל להישמע באינטונצייה של דוד בן גוריון על הכרזת המדינה “על ייסוד הטריאומווירט השלישי”
“מי זה טריאומווירט ולאן נעלמו הראשון והשני?” שאל רועי. “טריאומווירט הוא שלטון מדיני של שלושה מנהיגים על מדינה או אימפריה” אמרתי והוספתי “באימפריה הרומית שהשתרעה על שטחים עצומים באירופה אסיה ואפריקה, היו שני טריאומווירטים. הטריאומווירט הראשון היה ברית סודית שכרתו 3 מנהיגים רומאים, יוליוס קיסר, פומפיוס וקרסוס, שהבטיחה את חלוקת האימפריה הרומית לאזורי השפעה בין שלושתם וסיוע של כל אחד מהם לשני האחרים כדי לאפשר שלטון יעיל ושקט בכל רחבי האימפריה הרומית. הטריאומווירט השני היה ברית פוליטית שכרתו 3 מנהיגים רומאים, אוקטביאנוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר שהפך לקיסר רומי בשם אוגוסטוס, מרק אנטוני ומרקוס לפידוס, שחלקו את השלטון באימפריה הרומית ביניהם”
“ואנחנו, הטרימאומווירט השלישי ששולט בדיוק על מה?” עקץ רועי.
"תחומי דמיונך הם הגבול, פרוש כנפיך על כל מה שיעלה בדמיונך” אמרתי בחוסר רצינות בולט.
“ומה תחומי הזיותיך אתה כשאתה פורש את כנפיך?”
“אני יותר מדי מציאותי, מוטת כנפיי אינן מכסות שום דבר חומרי, אך אני כן אדון למעשיי, הגיונותיי, שאיפותיי וחשיבתי” אמרתי בהכירי בחלק מן העובדות הקשות לאשורן ובחלקן האופטימי צופה פני עתיד.
“ולרגל ייסוד הטריאומווירט” המשכתי “אני מתכבד לשוות לשניכם כינויים. מעתה ואילך, כינויו של יצחק יהיה “רבי” האות ריש מנוקדת בצירה, ורועי יכונה “גנדי” אמרתי בנסותי לשוות לרגע זה חשיבות היסטורית.
“רבי אני מבין, אבל מה לי ולגנדי?” הקשה רועי.
“מאז נכנסת לחדר כבר 3 פעמים ניגשת למראה ובחנת בה את דמותך, וידאת שלשערות ראשך לא אונה כל רע ובלוריתך ממשיכה להתנוסס בגאון בקדמת קרקפתך, מה שעושה אותך גנדרן, שצלילו הקולי קרוב במפתיע לגנדי. והאירונייה היא, שפרט למשקפיים, סנדלים וסדין בו גנדי עטף את גופו גם כשפגש את מנהיגי מדינות העולם, גנדי לא לבש דבר, בניגוד לך, שהביקור התכוף שלך למראה מצביע על החיוניות של חשיבות מראך” קבעתי
“וכינויך מהו?” שאל רועי
“עדיין לא החלטתי” השבתי
“כן? אז אני קובע שכינויך מהיום הוא אי טי, ובעברית חוצן, כי דעותיך הן לא מהעולם הזה והן נשמעות כמו של מישהו שהגיע לכאן מייקום מקביל”
הימים הבאים אופיינו בניסיונות להתאקלם במקום, להתאים את עצמנו לסדר היום שכלל השכמה בשעה 06.30 ארוחת בוקר בשעה 07.00 הלימודים החלו בשעה 08.00 ארוחת הצוהריים בשעה 13.00 וארוחת הערב בשעה 19.00. בימים שלאחר מכן נוכחתי לדעת שיצחק הקדים כל בוקר להשכים קום בשעה 06.00 כדי שיהיה סיפק בידו להניח תפילין.
