פרק 1


בן


לעזאזל, אני רוצה להרוג אותו.


רוב ויתרס הוא החבר הכי טוב שלי, השותף שלי ביחידה ואויבי המושבע.


הוא יושב מולי ועל פניו הבעת אי־אמון. אני יושב מולו ורוצה לפרוק את כל העניינים שלי על הפרצוף המזורגג שלו. והכי מצחיק? אני אוהב את הבחור הזה. הוא מגבה אותי. הוא תמיד שם בשבילי, ועם זאת אני רוצה לתת לו אגרוף לפנים.


כשהתעוררתי הבוקר, בסך הכול רציתי לעשות את העבודה שלי, ללכת הביתה, לשתות לשוכרה ולישון. להשתכר ולהתעלף — זו המסורת השנתית שלי. אני לא נוהג לשתות, אלא רק פה ושם מדי פעם. כל שנה ביום ההולדת שלי אני משתדל להיות שתוי לגמרי. יש לי שתי מטרות — לדחוק ולדכא את הזיכרונות שעולים ומאיימים להשתלט עליי בערך בזמן הזה, ולהפגין מחוות כבוד לנעורים חסרי הדאגות שנגזלו ממני. יכול להיות שזו התנהגות ילדותית, אז מה, לעזאזל?


״בחייך, בן. יהרוג אותך לעשות משהו שונה השנה?״


״כן.״


״אל תהיה מטומטם.״


״אני מטומטם כי אני לא רוצה ללכת הלילה למועדון הדפוק הזה?״


״כן, זה יום ההולדת שלך, בנאדם.״


״אני מעדיף לשתות לבד. אתה יודע איך אני מרגיש בקשר ליום ההולדת שלי.״


״וזאת בדיוק הסיבה לצאת ולנסות לשכוח,״ רוב נאנח בקולניות. ״לא רציתי להגיד לך את זה, אבל אנדריאה מביאה חברה.״


אז זה העניין, לכל הרוחות.


כשהוא מודה שהחברה שלו מביאה חברה, הוא יודע שהוא דוחק אותי לפינה ולא אסרב לו. לאנדריאה יש אובססיה מוטרפת לסדר לי מישהי, ופרט לתכונה המרגיזה הזו שלה, אני אוהב אותה.


רוב ואנדריאה יחד כבר כמה שנים, והיא אדם נהדר. שיחק לו המזל איתה. לעיתים קרובות אני מודה בפני רוב שהסיבה היחידה שאנחנו עדיין חברים, היא החצי הטוב יותר שלו. אני צוחק, כמובן. זה לא שיש לי כלפיה רגשות רומנטיים כלשהם. היא כמו בת דודה, גם אם היא מעצבנת. המשימה היחידה בחייה של אנדריאה היא לשדך לי אישה מהחלומות שלה. כדי שזה יקרה, אני צריך להיפטר מנטליה. אנדריאה לא סובלת את נאט.


נאט היא פקידת משלוחים שרוב ואני הכרנו לפני שנים אחדות. אחרי שהתעלמתי מניסיונות הגישוש שלה כלפיי, נאט פלרטטה עם רוב כדי למשוך את תשומת ליבי. זה לא היה בקטע מזיק, אבל מבחינת ה״חֲבֵרָה״ אין דבר כזה פלרטוט לא מזיק. בסופו של דבר, נאט התישה אותי. כנגד משאלות ליבה של אנדריאה, כבר כמעט שנה שלמה שאני במין סידור קליל ולא מחייב עם נאט.


כשהתחלתי לשכב עם נאט, אנדריאה שאלה אותי אם אנחנו מחויבים זה לזה, ואני הודיתי בפניה שלא. מהרגע הראשון הייתי גלוי עם נאט, שקוף לחלוטין בקשר לכך שאיני מעוניין במערכת יחסים מחייבת. יושר הוא שם המשחק. היא אף פעם לא תוכל לטעון שניצלתי אותה. עם נאט זה קל, נוח. לאחרונה היא לא מאושרת איתי, וחושבת שהגיע הזמן להזיז דברים ולסיים את הקשר בינינו. אני לגמרי מסכים. הגיע הזמן לסיים את זה.


״אז?״ שואל רוב.


״רוב, נמאס לי מהחרא הזה,״ אני אומר. ״אין לי מצב רוח לעוד לילה של שידוכים. תגיד לאנדריאה שאני לא רוצה.״ מערכות יחסים מתישות. אני לא מעוניין.


״הבחורה הזאת מושלמת בשבילך.״


בניגוד לחברה שלו, רוב מרגיש שאני זקוק לאישה המושלמת שתשלים אותי. אני לא מאמין שאישה מושלמת כזאת בכלל קיימת. אני ציני מדי בשביל להאמין באהבת אמת. אנשים משתנים, אירועים מתרחשים, ולפני שאתה שם לב, אהבת האמת שלך תוקעת לך סכין בלב. אין לי מושג אם זה אפילו נכון, מעולם לא הייתי מאוהב, אבל ראיתי במו עיניי מה קורה כשאהבה משתבשת. לעזאזל עם כל זה. יש לי מספיק עניינים בחיים.


בטוח יותר להיות לבד. גם חכם יותר. אני לא צריך לתת דין וחשבון למישהו חוץ מלעצמי. אני גם לא מצפה ממישהו לתת לי דין וחשבון. יש סיבה לכך שבניתי סביב ליבי חומת אבן גבוהה, וזה משום שאני מוודא שלא איפגע שוב. להתנהג כמו מניאק זו הרתעה מספקת מפני כל מי שמנסה לפרוץ את החומה.


לא הדנ״א הוא שיוצר אדם, אלא הרקע שלו, האמונות ואפילו האופן שבו גידלו אותו; האירועים וההתנסויות שאנחנו נאלצים לחוות, הם שיוצרים את האנשים שאנחנו הופכים להיות בסופו של דבר. אני אומר ״נאלצים״, כי מעולם לא יזמתי את מה שקרה לאימי, למשפחתי. זה קרה, לעזאזל, וזה שינה אותי כאדם... הם הפכו אותי למניאק.


בכל השנים שאני מכיר את רוב, אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית. לבן זונה הייתה החוצפה לשאול אותי אם אני הומו. בדיוק סיימנו את האקדמיה לשוטרים, הוא ישב לידי ברכב המשטרתי ואמר, ״היי, בנאדם, זה לא משנה לי. לא אכפת לי מה מעלה לך את התורן, אבל אני רוצה לדעת אם אנחנו צריכים להביא בחשבון את הגברים שאנחנו מכירים ולא את הנשים.״


אני עסוק מעל הראש. להיות שוטר בעיר ניו יורק זו תעסוקה מלאה. העבודה שלי היא המאהבת שלי. ברגע שסיימתי את האקדמיה התמכרתי לריגוש שנובע אך ורק מסכנה. לקחתי סיכונים והייתי נמהר באופן קיצוני בגישה שלי לאחריות שמתלווה לתפקיד. תמיד הייתי הראשון להתנדב, לא משנה עד כמה המצב היה מסוכן. זה קידם אותי רחוק ביחידה, מה שהועיל גם לרוב.


״אחי, אני לא מתכוון להפסיק עד שתסכים. אז תשלים עם זה ותבטיח לי שתפגוש אותנו מאוחר יותר.״


״אם אני אבוא, אתה חייב להבטיח לי שלא תעשה לי בעיות כשאחליט לעזוב, ולא תיעלב לי.״ אני מקווה שזה יסיח את דעתי. אולי, עם קצת מזל, איקלע לקטטה קטנה ואוכל לשחרר את העוינות שעצורה בי.


״מבטיח.״ הוא מצליב את ידיו על ליבו כמו איזה פאקינג קדוש.


״בוא נסתלק מפה,״ אני מכריז ופונה מייד לצאת מחדר המנוחה. אנחנו קרובים לפתרון החקירה והיום יהיה יום טוב למצוא את הבן זונה.


* * *


בית אמור להיות מקום קדוש. הבית שלי הוא רק מקום מקלט, לא יותר מכך. לעיתים נדירות אני מבלה פה את זמני. זה לא בית. אפשר להגיד שאני גר בתחנת המשטרה, במכון הכושר או בדירה של רוב ושל אנדריאה, שנמצאת ממש על חוף הים ומשמשת הסחת דעת מושלמת. כשתקופת השכירות של הדירה שלי תסתיים, אולי אשכור דירה בבניין שלהם על החוף. אני שונא את הדירה שלי. אומנם זאת דירה טובה במנהטן, אבל אני בכל זאת שונא אותה. כשאני נמצא כאן, זיכרונות מציפים אותי. אולי משום שזה הזמן היחיד ביום שבו אני נשאר לבד עם המחשבות שלי. במהלך העבודה או אפילו בעת בילוי, אני עסוק מדי. כשאני עומד פה מתחת לזרם המים במקלחת, מייד נוצרת במוח שלי הזדמנות מושלמת להפליג במחשבות אל העבר. ללא שליטה, אני נסחף ללילה של יום הולדתי השמונה־עשר, לפני עשר שנים. הלילה שפתח סדרת אירועים ששינו לעד את שארית חיי.


״בנג׳מין, תוכל לפגוש את החברים שלך מחר,״ היא צעקה מעל לקול הטרטור של המערבל הידני. ״זה יום ההולדת שלך, ואתה תבלה אותו איתנו.״


״אימא, בשם אלוהים, אני בן שמונה־עשרה. אני לא צריך מסיבת יום הולדת טיפשית עם עוגה תוצרת בית.״


״סוף. הדיון. נקודה.״ היא הביטה בי והרימה גבה אחת לפני שחזרה להתמקד בתערובת שהקציפה לעוגה.


אני הגבתי כמו תמיד. יצאתי משם בסערה ופניתי לחדרי לשקוע בהרהורים.


קרול סטון הייתה האימא הקשוחה שלי; אוהבת, אכפתית, הוגנת, אך קשוחה. היא גם גוננה בפראות על אחי ועליי. ג׳ונתן היה צעיר ממני בשש שנים. עליי היא גוננה יתר על המידה כשהייתי ילד, אך יחסה אל ג׳ונתן היה מגונן אף יותר. חרף פער הגילים בינינו, היינו קרובים זה לזה. אני הייתי המפשר, שומר הראש שלו וחברו הטוב ביותר. כל חבריי אהבו אותו, וזה גרם לו להיות בן שתים־עשרה בטוח בעצמו, אפילו חצוף.


תמיד הצטערתי שלא היה לי אח גדול שיראה לי את הדרך. בזכות היותי אח גדול לג׳ונתן, הוא היה בוטח ונינוח מאוד. לי מעולם לא היה ביטחון כזה. כשהתבגרתי הייתי ביישן ושקט עד מאוד.


גרנו בעיירה קטנטנה בפנסילבניה הכפרית, מרחק שעה נסיעה מקליבלנד. היינו עניים, אבל זה מה שהכרנו. היינו כמו כל האחרים בסביבתנו. אימי הייתה קופאית בבנק ואבי עבד בבנייה. אימא הייתה שבעת רצון ושמחה במה שהיה לנו. אבא לא. הוא ניסה ללא הרף למצוא דרכים לשפר את איכות חיינו. הוריי עבדו קשה, אבל השתכרו מעט. חוסר שביעות הרצון שלו גרם לרשימת הבעיות הארוכה שלי.


דקות אחדות אחרי שפרשתי לחדרי, אחי שעט פנימה, כמו שעשה תמיד, בלי להקיש בדלת או לבקש רשות.


״מה קרה?״ שאל לפני שקפץ על מיטתי.


״אחי, אתה יכול לתת לי קצת פרטיות, בבקשה?״


״שוב עצבנת את אימא?״ מתעלם מבקשתי, הוא זרק אל הקיר את הכדור שהחזיק בידיו, אדיש למורת רוחי.


פלטתי אנחה כבדה, מתלבט אם להניף אותו בזרועותיי ולסלקו מהחדר. מרגיז ככל שהיה, אהבתי אותו. ג׳ונתן היה הסיבה האחת והיחידה לכך שהחלטתי להירשם למכללה הקהילתית במרחק קילומטרים ספורים מהבית.


אבי לא היה אותו האיש שהכרתי בגיל צעיר יותר. בעבר הוא היה אבא נהדר. לו ולי היו יחסים מצוינים. הספורט ותחומי העניין שלי היו במרכז עולמו. ג׳ונתן היה רק תינוק, ואימא הייתה עסוקה מאוד. אבא היה החבר הכי טוב שלי. אף על פי שייחל לחיים טובים יותר, הוא היה מאושר והראה זאת.


הכול השתנה ביום שאיבד את מקום העבודה שלו. ראיתי את החרדה בפניו כשנכנס בדלת. ראיתי את הייאוש תלוי באוויר סביב הוריי המיוסרים בגלל המצב החדש. היום ההוא שינה את אבי. האירוע ההוא שינה את הדינמיקה של משפחתנו. מעולם לא השתקמנו מזה.


אימא טענה שאנחנו מבורכים ונמצא דרך לשרוד. אבא טען שאנחנו מקוללים, תקועים בקיום בינוני ונגזר עלינו לחיות חיים נחותים. הוא ואימי התווכחו ללא הרף; הוא גרם לה להרגיש שהיא לא טובה מספיק, שכולנו לא טובים מספיק. ככל שהתבגרתי כך היטבתי להבין שזה היה קשור לחוסר הביטחון ולחסרונות שלו.


הוא ניסה למצוא עבודה, אבל לא הייתה שום משרה זמינה. הוא הרגיש שהוא כישלון והוציא עלינו את תסכולו. בינתיים, אימא עבדה שעות רבות יותר בבנק, ולקחה עבודה נוספת כקופאית במרכול מקומי. אבא שהה תמיד מחוץ לבית, בטענה שהוא מחפש עבודה. אני נשארתי לטפל בג׳ונתן. הוויכוחים בין הוריי נהיו קשים יותר ונמשכו לילה אחר לילה, כשהם חושבים שאנחנו ישנים. אימי האשימה אותו בכל דבר פרט לחיפוש עבודה.


אימי הייתה ראויה לחיים טובים יותר מאלה שחייה הפכו להיות. ילדיה היו מקור השמחה היחיד בחייה. אז בהזדמנויות הנדירות שהיא דרשה ממני דבר מה, אפילו משהו פעוט כמו להניח לה לאפות עוגה לכבוד יום הולדתי, לא יכולתי לפגוע בה. סירבתי לאכזב אותה באופן כלשהו.


האבא שג׳ונתן היה נתון למרותו לא היה אותו האיש שהיה לי לאבא כשאני הייתי בן שתים־עשרה. הגבר החדש, דייוויד סטון החדש, היה אדם לא נעים, זדוני ולא אכפתי. ידעתי שככל שאדרש לכך, אגן על אימי ועל אחי מהגבר שהוא הפך להיות.