השירים של ענת קוריאל החלו להיכתב ב־1995, לאחר שאחיה שם קץ לחייו, ונפרשׂוּ לאורך השנים אל ההווה של ההסתייפות הנחושה שלה עם הפרקינסון. בין שתי הדרמות הללו נצברו רגעים שיריים הנאחזים דווקא בפואטיקה של צניעות, אלה "שירים ארוגים במלאכת־יד עדינה ומורכבים מתמונות מאופקות עשויות היטב" (יובל גלעד). ההתבוננויות של קוריאל הן הזדמנויות להזרה של השִׁגרה בהזזות קטנות, מצע לדימויים רבי־הדהודים ולזוויות לא־צפויות. הן חומקות כביכול מן המציאות הנפשית האישית, מתגוננות מפניה. רבים משירי הספר הם "שירי זולת", החל בְּטַפְּסָן שמכבי־האש מנסים להורידו ממגדל המים שעליו הוא שר ורוקד, או אשה מפעילת עגורן, ש"זרוע ההרמה היא ידה האמיתית", וכלה במשוגע השכונתי שקיבל מן המשוררת חולצה של אחיה, או חייל שנרדם עזוב בשטח האויב; אחרים הם שירים אימאג'יסטיים של התבוננות משתהה באובייקטים ופלחי מציאות, או שירים שבהם חיות פרא או ציפור פולשות אל השגרה. אבל האיפוק המצניע, המסיט, הוא רק פני־השטח של 'את נמצאת, אני מרגישה'. שיריה של קוריאל מעצבים בהתמדה בה־עצמה או בסמוך אליה נוכחות שנייה, הסוחפת אותה בקִצבָּהּ ומאפשרת לה להרגיש, וכך לדעת מי היא. לאני השירי שלה יש קיום כפול, ומאחורי הזהירות המסוגפת שלו מתהדהדת הֶעזה חצופה, מתפרעת, שהדמויות האחרות, האובייקטים והחיות, הם התקה שלה, מטפורה של המשוררת, מראָה סדוקה שבה היא מדמה לראות את עצמה כמי ששרה בלי בלבול או מבוכה את השירה הצלולה של המטפס אל המגדל, הרוקד ריקוד משוחרר "כאילו הוא מעיף ניירת לשמיים"; או כמי שיצאה מתוך ענן וממקמת מחדש כוכבים בחלל. יום אחד היא עתידה להפוך את האלם לשיטפון של אמיתות שיש לחפש מסתור מפניו "כמו מִבְּרָקים".
ענת קוריאל פרסמה שירים רבים ב'ידיעות אחרונות', 'עכשיו', 'מאזניים', 'עיתון 77' ועוד. הרומאן שלה 'חתכים' (1999) ראה אור בספריה החדשה.
