פרולוג


היה זה אחד הימים החמים ביותר בחודש אוגוסט, אך הלילות בירושלים היו קרירים למדי, והארכיאולוג האמריקאי ד"ר בלייק פיטרסון הודה לאל הטוב על כך, שכן הוא היה כולו נוטף זיעה, בחפירה המאומצת שביצע בסודיות באישון לילה במערת הקבר בשכונת תלפיות מזרח הממוקמת ברכס ארמון הנציב בירושלים.


מתחת לשכבת החול שכיסתה אותה כדי להעלימה מעיניים סקרניות, הייתה המערה חתומה באבן ובבטון, אך כל זה לא הפריע כלל וכלל לד"ר פיטרסון. הוא היה נחוש בדעתו להיכנס למערת הקבר ויהי מה, וכעת, לאחר שעה של עבודה קשה וסיזיפית הוא עמד להגיע אל יעדו.


ד"ר פיטרסון עצר לרגע ונשען על אֵת החפירה שהביא איתו. השמים הכחולים שמעליו היו עדיין זרועים בכוכבים נוצצים, בהירים וזורחים, והוא דימה לעצמו שהם קורנים ומחייכים אליו מלמעלה ומעודדים אותו להמשיך בעבודתו החשובה. הוא ידע שעליו למהר, שכן תוך שעתיים יעלה השחר ואסור היה לו להתגלות; עדיין לא, מכל מקום. אי לכך הוא חידש את עבודתו במשנה מרץ, ועד מהרה נערמה למעלה תלולית העפר האחרונה ופתח המערה נגלה לפניו.


הפתח היה מכוסה במכסה אבן ענק שהודק למקומו באמצעות שכבת בטון עבה, והוא נזקק לדיסק החשמלי שהביא עימו, שהיה מגובה בבטרייה. הדיסק השמיע קול זמזמני, והוא התפלל בכל ליבו שדיירי הבניינים הסמוכים למערת הקבר לא יתעוררו משנתם למשמע הרעש.


משיכה קלה בשולי מכנסיו הפסיקה את עבודתו המאומצת והוא הסתובב בבהלה. כלב פודל קטן נבח עליו בעוז, ככל שגרונו הקטן אִפשר לו, חושף את שיניו ומתרוצץ סביבו בחיישנות.


"הסתלק מכאן! לך הביתה!" אמר ד"ר פיטרסון בקול מהוסה, מחשש שמא יעיר הכלב את השכנים הישנים.


הכלב לא זז ממקומו והמשיך לנבוח בעודו מכשכש בזנבו, והוא בעט בו בחמה. הפודל הקטן השמיע קול יללה נעלבת והסתלק מהמקום, כשזנבו מורד ותחוב לו בין רגליו.


ד"ר פיטרסון, שהיה גבר חסון ושרירי, נשם לרווחה וגייס את כל כוחותיו על מנת להסיר את המכשול האחרון שעמד בפניו. אט־אט הוא הצליח להזיז את המכסה הכבד שחתם את מערת הקבר, וכעת הביט סביבו בשביעות רצון. הוא חיכך את כפות ידיו בהנאה גלויה ומיהר לשלשל את גופו למטה.


תחילה נחתו רגליו על רצפת האבן העתיקה ולאחר מכן שארית גופו. הוא מיהר להדליק את תאורת החירום שהביא עימו בתרמילו וסקר את סביבתו. לנגד עיניו התגלה הפתח הצר של מערת הקבורה, שהיה חתום באבן גדולה בזמנים עברו, אך מאז שהוסרה האבן נותר פתוח לרווחה. ד"ר פיטרסון כיוון בהתרגשות את פנסו אל עבר הסמלים החקוקים באבן הגיר האדומה שמעל לפתח — עיגול ומסביבו משולש חסר בסיס המזכיר פירמידה — ממש לפני הכניסה למערת הקבר — כמו מבשרים לאורח הבלתי קרוא על קדושת המקום.


ד"ר פיטרסון הנלהב נשכב על גבו והזדרז לדחוק את גופו מבעד לפתח הצר והאפלולי של מערת הקבר.


האוויר היה לח ומעופש, כבכל מערות הקבורה באזור ירושלים, ובלייק פיטרסון השתדל בכל כוחו להתגבר על תחושות הקבס והמחנק שעלו בו.


קול צווחה צייצני נשמע וגופו נדרך בבהלה. את תחושות הקבס והמחנק החליפו חלחלה ומיאוס למראה עכברוש תועה שברח אל הצד השני של המערה, מבוהל למדי מהאורח הפולש שסנוור אותו עם הפנס.


ד"ר פיטרסון השמיע אנחת רווחה כשהעכברוש נעלם. אני רק מקווה שאין כאן עוד כאלו, חשב בליבו בחרדה... אני שונא עכברושים.


הוא מיהר לגשת אל הגלוסקמאות, שהיו מונחות בתוך כוכים מסביב לחלל המרכזי, והאיר עליהן עם פנסו בהתרגשות. נשימתו כמעט נעתקה כשקרא את הכתוב על אחת מהן: "מריאמנה הנודעת כמרה". הוא העביר את אלומת האור לעבר הגלוסקמאות הנוספות — "מריה", "מתיה", "יוסה".


ד"ר פיטרסון מיהר לגשת לצד השני של המערה ונדהם למראה שתי גלוסקמאות נוספות שנשאו את השמות "ישוע בר יוסף" ו"יהודה בר ישוע".


הוא הצטלב בזריזות, כמנהג הנוצרים. "תודה לאל! הוא כאן, בדיוק כפי שהתגלה בשנת 1980 בחפירה. לא הזיזו את הגלוסקמאות ולא נגעו כמעט בכלום. הכול כאן!" מלמל ד"ר פיטרסון בהתרגשות. "מצאתי אותם! מצאתי את כל המשפחה ואת האב לצד בנו הקטן." דמעות של שמחה ואושר נקוו בעיניו והוא נפנה לביצוע המשימה האחרונה שעדיין ניצבה לפניו: נטילת דגימה מהעצמות שבגלוסקמה, לצורך בדיקת דנ"א.


הוא החל להרים את לוח האבן, בידיים רועדות.


"לא הייתי עושה זאת לו הייתי אתה," נשמע קול שלֵו וצלול בחלל המערה. "הנח את לוח האבן במקומו. אל תיגע בכלום."


ד"ר פיטרסון עצר והסתובב בבהלה.


לא היה איש מאחוריו. המערה הייתה ריקה.


"מי אתה? גלה את עצמך!" אמר ד"ר פיטרסון בתימהון.


"אסור היה לך להפריע את מנוחת המתים," הוסיף ואמר הקול.


הקול המסתורי נשמע בוקע מלמעלה, וד"ר פיטרסון הצטמרר והרים את מבטו אל התקרה הנמוכה של המערה במעט חשש. אין כלום. חלל ריק.


"צא ממחבואך! המשחק הזה מתחיל להימאס עליי," קרא ד"ר פיטרסון בכעס.


"אתה לא נותן הוראות ואתה לא קובע כאן את הכללים. הפרעת את מנוחתו של הקדוש, וכעת תשלם," פסק הקול המסתורי.


ד"ר פיטרסון התכוון לשאת את רגליו ולברוח, אך הוא לא הספיק. לפתע, כמו משום מקום, נחתה על ראשו מפולת אבנים כבדות והוא נפל בפישוק איברים על רצפת האבן הקרה, למרגלות הגלוסקמה הפתוחה למחצה.


ד"ר פיטרסון מלמל כמה מילים מבעד לתודעתו המעורפלת שהלכה והיטשטשה, אך הן יצאו כהברות בלתי מובנות.


"מה אתה מנסה לומר? יש לך בקשה אחרונה?" שאל הקול שבקע מעליו, מהדהד מכל עבר.


"מי אתה?" לחש ד"ר פיטרסון, מגייס את כוחותיו האחרונים כדי להשמיע את קולו.


"שומר הקבר."


הקול המהדהד הלך ונחלש, וד"ר בלייק פיטרסון הבין, רגע לפני שאיבד את הכרתו, שהגבר המסתורי שדיבר איתו יצא מן המערה.


1


לוּצֶ'ה נולד בלידה רגילה וללא כל סיבוכים, בשבוע הארבעים. הוא היה תינוק חייכן ושמנמן, גאוות הוריו, שכן בריג'יט ואנטוניו היו מאושרים עד הגג כשהגיע הילד לו ייחלו שנים רבות. כפי שהבטיחה לעצמה ולאלוהים, אחרי שנים רבות של עקרות, קראה בריג'יט לתינוק לוּצֶ'ה — אור. ואכן, כשמו הוא, מילא לוצ'ה את חייהם באור, אהבה ושמחה. הילד היה כה מתוק וחייכני, עד שכשהגננת בגן קבעה שמשהו אינו כשורה ושלוצ'ה נמנע מלשחק עם ילדים אחרים ואינו מתקשר חברתית, ביטלה בריג'יט את דבריה במחי יד ואמרה שהגננת לבטח טועה, שכן לוצ'ה הקטן מרשה לה ולאחרים לנשקו ולחבקו ומדבר היטב, ככל הילדים בני גילו.


לא היה זה אלא בגיל שמונה, כשקבע רופא הילדים באופן חד־משמעי ולאחר מבדקים רבים, שללוצ'ה יש בעיית תקשורת.


בריג'יט מחתה וטענה בנחרצות שכל המומחים טועים, ושלוצ'ה שלה הוא ילד רגיל, כמו כל הילדים.


"לוצ'ה מדבר טוב מאוד ובשפה כה רהוטה, אנטוניו, ויש לו דווקא חברים רבים בבית הספר. לא ייתכן שיש לו בעיית תקשורת," התעקשה.


"אבל את היא זו שמזמינה את כולם אלינו הביתה ומארגנת את המפגשים החברתיים, בריג'יט. לא שמת לב שאם אינך מזמינה את הילדים, לוצ'ה לא יוצר קשר בעצמו עם אף אחד? המורה אומרת שהוא יושב בכיתה בהפסקות לבדו, ושהוא נמנע מקשר עם הילדים האחרים. ומלבד זאת, יקירתי, את לא רואה שהוא מתקבע לפעמים על כל מיני דברים ומדבר בלי סוף, בקול מתנגן וילדותי מדי לגילו, ובשפה בלתי מותאמת?"


בריג'יט השתתקה ונעצבה אל ליבה. היא ידעה שאנטוניו צודק. לוצ'ה הקטן היה חרדתי ונטה לאובססיביות ולמצבי רוח מתחלפים. הוא גילה התעניינות בתחומים צרים ומוגדרים, ובכל פעם שקע בתחום אחד ביסודיות ובשקדנות. הילד היה חכם בצורה יוצאת מגדר הרגיל והישגיו הלימודיים הרקיעו שחקים בלי שום מאמץ. המחשבה על בנה המבודד, המסוגר בתוך עצמו והמתקשה לפתח קשרים חברתיים עם הסובבים אותו, העלתה בעיניה דמעות.


"בריט, אַמוֹרֶה, את בוכה?!" אנטוניו אסף אותה אל בין זרועותיו וליטף את שערותיה ברכות, מנחם אותה במילים שקטות ובוטחות.


"אולי אלוהים מעניש אותנו, אנטוניו, על חטאי העבר. לוצ'ה נולד עם בעיות תקשורת בגללנו. אנחנו משלמים על החיים המופקרים והנלוזים שחיינו. זה הגורל שלנו, אנטוניו, להמשיך לסבול בגלל החיים שניהלנו."


"אני לא מבין איך את אומרת את זה, בריג'יט, הרי את אישה מאמינה! אלוהים סולח לכל מי שחוזר בתשובה!"


היא התעלמה מדבריו האחרונים. "מה יהיה עם לוצ'ה, אנטוניו? האם הוא יסתגר עוד יותר בתוך עצמו, כשיגדל? האם אי פעם יתחתן, או שיחיה את כל חייו מנותק, מנוכר ומבודד מהעולם החיצון?" שאלה בייאוש.


"אל תדאגי, בריט יקירתי. הכול יהיה בסדר," אמר אנטוניו בקול תקיף ובוטח. "לוצ'ה יהיה בסדר. אני פה ואני אסדר את כל העניינים. לוצ'ה לא יהיה בודד אפילו יום אחד בחייו."


2


"גברת סמית?" הקול בצד השני של אפרכסת הטלפון נשמע מהוסס ובהול.


"כן, זאת אני," נדרכה קתרין.


"מדבר ד"ר סטרלינג בראון, ארכיאולוג. אני זקוק לעזרתך, גברת סמית. קיבלתי את הטלפון שלך מאליס, למדתי איתה באוניברסיטה."


אליס הייתה אחותה הקטנה של קתרין, והתגוררה באמריקה, כמו גם אימהּ ואחיה. הוריה של קתרין היו גרושים זה שנים רבות, וקתרין נהגה לבלות מחצית מחופשותיה עם אימהּ, אחיה ואחותה בניו יורק, ואת המחצית השנייה עם אביה ואשתו החדשה, באנגליה. במרוצת השנים שחלפו מאז פרישתה המוקדמת לגמלאות מתפקידה כמפקדת תחנת משטרת וִיָה וֵנֵטוֹ ברומא, היה לה יותר זמן להקדיש לביקורים ולחופשות המשפחתיות, שכן כעת עבדה כבלשית פרטית ולקחה על עצמה אך ורק מקרים שעניינו אותה במיוחד.


"האם אנחנו מכירים, ד"ר בראון? סלח לי, אך אינני זוכרת..."


"לא, איננו מכירים אישית, גברת סמית, אך אני חבר טוב של אליס עוד מימי הקולג', והיא סיפרה לי אודותייך רבות. אליס אמרה שאת מצטיינת בחקירת מקרי רצח, ושפרשת מוקדם מדי לגמלאות. אגש ישר לעניין. בוודאי שמעת בחדשות על רצח הארכיאולוג האמריקאי ד"ר בלייק פיטרסון?"


"כן, כמה נורא. מוות זוועתי למדי. מת במפולת אבנים כשניסה להיכנס באופן בלתי חוקי למערת הקבר בשכונת תלפיות מזרח בירושלים," הנידה קתרין בראשה מעברו השני של הקו.


"ובכן, גברת סמית, רשויות החוק הישראליות טוענות שמדובר בטרגדיה מצערת, תקרה שקרסה. אולם אני יודע אחרת; מישהו ניסה להשתיק אותו, למנוע ממנו לחקור ולחשוף אמיתויות היסטוריות ששוכבות מוסתרות במקום כבר אלפי שנים, תגלית שתזעזע את כל העולם הנוצרי — מערת הקבר של ישו ובני משפחתו."


"כן, שמעתי על מערת הקבר בתלפיות ועל התיאוריה שטוענת שמדובר במערת הקבר של ישו ובני משפחתו... תיאוריה מרתקת ביותר, עליי לציין, שהועלתה בעבר על ידי העיתונאי החוקר שמחה יעקובוביץ'. ראיתי את הסרט שלו, שהופק על ידי ג'יימס קמרון בערוץ דיסקברי."


"זה הרבה יותר מסתם תיאוריה, גברת סמית. המומחים בצוות של שמחה יעקובוביץ', כמו גם בצוות שלי, טוענים פה אחד שהאפשרות הסטטיסטית שמדובר במערת קבר אחרת שואפת לאפס. חשבי, גברת סמית, מהם הסיכויים שאין זו מערת הקבורה של ישו ובני משפחתו, כשבאותה מערה נמצאים ארונות הקבורה שעליהם מופיעים השמות של 'ישוע בר יוסף' — הלוא הוא ישו, בנו של יוסף; 'מריאמנה הידועה כמרה' — הלוא היא מרים המגדלית, שלפי הבשורה הגנוסטית של פיליפ מהמאה הרביעית לספירה נקראה גם 'מריאמנה' הידועה כמרה — מאסטר, מורה רוחנית; 'מריה' — הלוא היא מרים, אימו של ישו; 'יוסה' — קיצור השם יוסף, אחד מאחיו של ישו שמופיע בברית החדשה בבשורה של מרקוס בשם 'יוסה'; 'מתיה' — תלמידו הנאמן של ישו או אחד מדודיו או דודניו מצד משפחת אימו; 'יהודה בר ישוע' — בנו הקטן של ישו שמת בילדותו, באם תוכח טענתנו כנכונה; ואחרונה חביבה — הגלוסקמה שעוררה רעש גדול בעולם כולו, שנקנתה על ידי אספן עתיקות פרטי ושעליה כתוב 'יעקב בר יוסף אחי ישוע'. יש האומרים שהגלוסקמה הזאת היא הגלוסקמה העשירית שנעלמה בדרך פלא ממערת הקבורה ודווחה ברשות העתיקות הישראלית כחסרה — אולי נשדדה על ידי שודדי קברים מהמערה. מהם הסיכויים שמדובר במקריות גרידא ותו לא, כשכל האנשים האלו נמצאים באותה מערת קבר? ואני אומר לך, גברת סמית — אין שום סיכוי! המומחים שלנו, שערכו את כל החישובים הסטטיסטים, קבעו פה אחד שלא ייתכן שהייתה קיימת עוד משפחה אחרת בירושלים בתקופת בית המקדש השני עם שמות זהים — ההסתברות הסטטיסטית לכך היא קלושה ביותר — שואפת לאפס. אנחנו עומדים בפני תגלית היסטורית שתשנה את פני ההיסטוריה ואת כל מה שאי פעם חשבנו או האמנו בו — שכן אם המחקר שלנו יצליח ויעלה בידנו להוכיח שאכן מדובר במשפחה הקדושה, כל העולם הנוצרי יזדעזע. אם יוכח מעבר לכל ספק שאלו הן אכן עצמותיו של ישו — הרי שהוא לא קם לתחייה מהמתים ולא עלה בגופו השמימה כלל וכלל, אלא נקבר כמו כל יהודי, באותה פשטות, ענווה וצניעות שאפיינו אותו כל ימי חייו. יתרה מזו, יתגלה שהוא היה נשוי ושאף היה לו בן. את יכולה לתאר לעצמך את ההשלכות של תגלית כזאת, ומה זה יעשה לעולם הנוצרי? זו הסיבה שרוצים להשתיק אותנו, וההוכחה לכך הוא הרצח שבוצע במערת הקבר."


"אתה ממש משוכנע שמדובר ברצח?" שאלה קתרין בסקרנות.


"ללא צל של ספק, גברת סמית. ד"ר פיטרסון היה ידידי הטוב, ומותו הכה אותי בהלם. אני משוכנע שלא מדובר בתאונה, אלא ברצח. זו לא הייתה תאונה של מפולת אבנים כתוצאה מתקרת המערה המתפוררת שקרסה, כפי שקבעה המשטרה הישראלית. מישהו גרם למפולת. זה היה מעשה ידי אדם. לא רוצים שנמשיך לחקור, רוצים לעצור אותנו בכל מחיר."


"ומה יש לכם עוד לעשות במערת הקבר? הרי העיתונאי החוקר שמחה יעקובוביץ' והצוות שלו כבר עשו את כל הבדיקות."


"לא בדיוק, גברת סמית, לא בדיוק. הם ביצעו בדיקות של הפטינה, שכבת הירוקת במערה, ואף ערכו בדיקות דנ"א לעצמות בגלוסקמאות של ישו — 'ישוע בר יוסף' ומרים המגדלית — 'מריאמנה', בדיקות שהוכיחו מעל לכל ספק שהם אינם קשורים בקשרי משפחה ומשמע שעליהם להיות בעל ואישה, מאחר שהם טמונים באותה מערת קבורה משפחתית, והילד — יהודה — הוא בנם. אך הבדיקות אינן מספיקות בשביל לאשש את הטענה שמדובר במערת הקבר של ישו ובני משפחתו. ואגב, קצת חומר למחשבה: בבשורה על פי יוחנן נאמר כי על יד הצלב עמדו מרים אמו של ישו, מרים המגדלית והתלמיד האהוב על ישו. כשראה אותם, אמר ישו: 'אישה, הנה בנך.' שמא נתכוון לומר: מרים המגדלית, הנה בנך, הוא תלמידי האהוב, שמרי עליו, ובכך התכוון בעצם לומר שמרי על בננו? ועוד מסופר, שהתלמיד האהוב הלך לחיות עימה בביתה. וכי ילך לחיות איתה בביתה גבר זר? בתקופה ההיא זה לא היה מקובל, מה שמחזק את העובדה שזה היה בנם. אך כל זה לצערי לא מספיק כדי לבסס את הטענה שזו מערת הקבר של ישו. חסרה לנו עדיין החוליה האחרונה בשרשרת. אנחנו סבורים שיש עוד בדיקות שאפשר לעשות. למעשה, אנחנו בטוחים שנוכל למצוא עוד משהו — את ההוכחה המוחצת שאכן מדובר במערת הקבורה של ישו ובני משפחתו."


"ואיך אני יכולה לעזור?"


"כאן את נכנסת לתמונה. אנחנו מעוניינים לצרף אותך למשלחת המחקר שלנו. כעת, בעקבות האירועים האחרונים שבהם נפרצה מערת הקבר, קיבלנו אישור מרשות העתיקות הישראלית לחקור בשנית את המערה ולבצע בדיקות דנ"א נוספות בעצמות שנותרו בגלוסקמאות. עלינו להזדרז, מאחר שבהתאם להסכם שיש לרשות העתיקות עם רשויות הדת הם חייבים למסור באופן מיידי את העצמות לקבורה, משום שמדובר בעצמות של יהודים, ומתוך כבוד למתים אין להפריע את מנוחתם ויש לקברם באדמה, ככתוב בכתבי הקודש 'מעפר נוצרת ואל עפר תשוב'. אינני יודע אם את יודעת, אך כשמערת הקבר התגלתה לראשונה בחפירות באתר בנייה של שכונת מגורים בתלפיות מזרח בירושלים בשנת 1980, רשות העתיקות החליטה להשאיר את הגלוסקמאות בתוך מערת הקבר; גם בגלל שהם לא ייחסו להן חשיבות מרובה ולא חשבו שמדובר בקבר של ישו ובני משפחתו, וגם בגלל הלחץ של הדתיים החרדים מארגון 'אַתרָא קַדישָׁא', ארגון שפועל להגנתם ושימורם של קברי יהודים, שהפעיל עליהם לחץ להשאיר את העצמות בגלוסקמאות ולחתום את המערה, על מנת לא להפריע את מנוחת המתים. אחרי שהארכיאולוגים הישראלים שרטטו מפה של החדר המרכזי והכוכים וקטלגו את כל הממצאים וצילמו אותם, הם סגרו את מערת הקבר וחתמו אותה באבן ובבטון, לפי בקשת הדתיים החרדים. כעת, משהתעורר כל העניין הציבורי מחדש בעקבות פריצתו של ד"ר פיטרסון למערת הקבר, הדתיים מרגישים מאוימים עקב חילול הקבר והם דורשים בכל תוקף לקבל לידיהם את העצמות, כדי שיוכלו להעניק להם קבורה יהודית ראויה לשמה, מנוחת עולמים, כפי שהם מכנים אותה. החוק עומד לצידם, כמובן; במדינת ישראל החוק מחייב את הארכיאולוגים למסור את העצמות לרשויות הדת לקבורה מיידית, ובדיוק מסיבה זאת עלינו למהר לבצע את כל הבדיקות הדרושות לנו, בטרם ניאלץ למסור להם את העצמות לקבורה. אנחנו זקוקים להגנה ולבלש חמוש בנשק מטעמנו, שילווה את המשלחת שלנו לאורך כל תקופת החקירה ואף ימצא את הרוצח של ד"ר פיטרסון. מותו לא היה לחינם! אני נחוש בדעתי לעשות הכול על מנת לחשוף את האמת ולמצות את הדין עם רוצחו! אני משוכנע שיש מחדל רציני בחקירה, או אף גרוע מזה — ייתכן שישנם גורמים עוינים בין־לאומיים המעוניינים להשתיק את הפרשה ולהשפיע על המשטרה לסגור את התיק. אותם גורמים, או 'כוחות האופל', כפי שאני מכנה אותם, יעשו כל שביכולתם למנוע מאיתנו לחקור את הממצאים במערת הקבר," אמר ד"ר בראון בקול רם ונלהב, ולאחר שתיקה של כמה שניות הוסיף, "השחיתות קיימת בכל מקום, גברת סמית."


"אני מבינה אותך היטב, האמן לי. אך אני לא בטוחה שאני יכולה לקחת על עצמי את המשימה, ד"ר בראון," אמרה קתרין בהיסוס. "אני ובעלי אימצנו לא מזמן ילדה קטנה, ואני עסוקה עד מעבר לראשי."


"אני יודע, גברת סמית. אליס סיפרה לי. אני מנהל איתה שיחות נפש ארוכות על בסיס קבוע," הקול מעברו השני של הקו נשמע מחויך. "לא הייתי מטריד אותך, לולא היה מדובר בעניין בעל חשיבות בין־לאומית. את מבינה, גברת סמית, זה גדול מאיתנו, גדול מכולנו. אנחנו בעיצומה של חקירה שתשנה לנצח את חייהם של מיליוני מאמינים ברחבי העולם כולו."


"אני מבינה, ד"ר בראון, אך באמת, תפסת אותי ברגע בלתי מתאים מאין כמוהו. אלוהים יודע עד כמה הייתי רוצה להגיד כן, אבל —"


קתרין לא הספיקה לסיים את שטף דבריה, שכן סטרלינג בראון קטע אותה, ואמר בשצף:


"גברת סמית, אינך יכולה לסרב! אליס תמיד מספרת עלייך שאת הטובה ביותר, ואני מאמין לה. אנחנו זקוקים לך באופן נואש. חייהם של אנשים רבים עשויים להיות תלויים בהחלטתך. אינני סומך על אף אחד, הבוגדים והפושעים יכולים להיות בכל מקום, אפילו בשורות המשטרה. אני חושש שחיי כל החברים במשלחת שלנו בסכנה. מישהו סימן לעצמו לחסל אותנו, אחד־אחד, והרצח של ד"ר בלייק פיטרסון הוא רק ההתחלה."


ד"ר בראון התנשף בכבדות ולאחר מכן השתתק, ממתין.


קתרין ידעה שיש רק תשובה אחת שהיא יכולה לתת לו.