ברנדון א'
רפיק עמד להגשים את חלום חייו. לא היה זה חלום יקר במיוחד. בסך הכול הוא ביקש להביט במראה כשהוא לבוש בשמלה צבעונית, מתחתיה — חזייה שתבליט זוג שדיים מלאכותיות ולרגליו — זוג נעליים אדומות משוחות בלכה שקופה עם עקבים גבוהים. עבור בלה זה היה בבחינת כסף קטן. כאשר הוא העלה לראשונה את הרעיון בפניה, היא הסתכלה עליו כלא מאמינה. לא, לא משום שהוא חשף בפניה שהוא קְרוֹס דְְרֵסֵר, אחד שמשתוקק ללבוש בגדי נשים. כשסיפר לה על חייו עד שהכיר אותה, היא התקשתה להבין מה כל כך מסובך בזה שגבר ילבש ללילה אחד את בגדי אשתו ויצא לבלות כשהוא לבוש קצת אחרת? עבור רפיק זו הייתה הגשמה של משאלת לב רבת שנים, שהלכה והתרחקה ממנו כל עוד הוא חי בכפרו הפלסטיני. ומי הגשימה לו את החלום הזה? כן, דווקא בלה.
פחות משנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, באפריל 69, החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר לאפשר לפועלי הגדה המערבית לעבוד ולהתפרנס בישראל. חלק גדול מעובדי השטחים עסק עד אז בחקלאות, וחלק נוסף התפרנס ממה שכונה ״כספי העברות.״ מדובר היה בעובדים שבילו עשרה חודשים בעבודות בניין ושירותים בלוב, בסעודיה, בכווית ובמדינות המפרץ, ובכל שנה ביום הראשון של חודש יולי, נהגו להגיע לביקור מולדת בן חודשיים, שזכה לכינוי ״ביקור הקיץ.״
והנה, המשק הישראלי שאחרי מלחמת ששת הימים שיווע לידיים עובדות. בירושלים בלבד נדרשו אלפי עובדי בניין כדי להגשים את תכנית הבנייה של ״ירושלים רבתי״ — השכונות שנבנו על השטח שנכבש במלחמה. מי שצידדו בהסטת מסלול העבודה של תושבי השטחים ממדינות ערב אל הערים הראשיות של ישראל, האמינו שתושב שכם או חברון יעדיף לעבוד בישראל בגלל היתרונות הגלומים בעבודה זו. לדוגמה, אם הוא יעבור לעבוד קרוב יותר לביתו, הוא ישהה זמן רב יותר בחיק משפחתו ואף ישתכר שכר גבוה יותר.
בקרב שרי ממשלת ישראל נשמעה התנגדות מסוימת לרעיון. חלק משרי הממשלה ראו בכניסת עובדים מהשטחים לא פחות מעבודה זרה, והוויכוחים שנוצרו סביב הנושא היו אידיאולוגיים ולוהטים. חלק מהמתנגדים כיוונו את דבריהם אל הסכנה הביטחונית הנשקפת מהימצאותם של אלפי או אף עשרות אלפי פועלים ערבים בשטח המדינה, וחלק נוסף התנגד מטעמים הומאניים יותר, לאמור: ״בל יהפכו עובדי השטחים לחוטבי העצים ולשואבי המים שלנו.״
מחול השדים הגדול שליווה את המגמה החדשה, נפסק רק כאשר חצו ראשוני הפועלים את גבולות המדינה והחלו לבנותה. הם בנו את ערי ישראל ואת ההתנחלויות כאחד. מרבית העובדים היו פועלי בניין או כאלה שעסקו בעבודות חקלאיות כמו: גידול ירקות בחממות או גידול פרחי נוי. קבוצה לא קטנה של עובדים הוכשרה לעבוד בבתי האריזה שהיו פזורים לאורך כביש החוף. מעטים עוד יותר הועסקו בניקיון בבתי החולים ובמוסדות עירוניים וממשלתיים. היו גם כאלה שניסו את מזלם בעבודות קלות יותר, כמו: מכירה בחנויות, טבחות, מלצרות, עבודות ניקיון ביתיות, ניקוי חדרי מדרגות וגינון.
רפיק היה אחד מהאחרונים. בכפרו הנידח שבנפת ג'נין חל מהפך כבשאר כפרי הגדה. העבודה בישראל פתחה בפני צעירים רבים את הדלת ל״התעשרות״ מהירה, שכן שכר העבודה בישראל היה גבוה עשרות מונים מזה שבגדה המערבית. במשקי הבית שבגדה החליטו לצמצם את מספר העובדים בחקלאות המקומית לכדי ארבעה או חמישה מבני הבית, ואת הבוגרים יותר עודדו לצאת לעבודה בישראל כדי להכניס עוד משכורת או שתיים למשק הבית.
ברם אצל רפיק הסיבה לבריחה, אולי להימלטות מן הכפר אל העיר, הייתה אחרת. הוריו כבר מזמן לא התעניינו במצבו, שכן בעיניהם הוא הפך למקרה אבוד. נמאס לו לשמוע את כולם נוזפים בו, מקללים אותו, מרכלים עליו ומה לא. אכן, חייו בכפר הפכו לגיהינום. בכפרו, כמו גם בכפרים אחרים, אנשים עם מראה והתנהגות כמו שלו נידונו לחרם ואף לנידוי. מנגד, שערו בנפשכם מה יעלה בגורלו של צעיר המגיע לעיירה ישראלית כשהוא אינו מסוגל להוציא מפיו מלה בעברית? כיצד הוא יסתדר? עם מי ידבר?
רפיק חיפש בסך הכול מעט תשומת לב. הוא היה גבר בשנות העשרים הראשונות של חייו, ממוצע קומה, רזה ובעל חוטם גדול מהממוצע, ואם לא די בכך, פניו היו מלאות חטטים כתוצאה מטיפול לא נכון בעור הפנים בתקופת הילדות. רפיק היה כל כך מכוער, עד שכל מי שפגש אותו נרתע ממנו. בכפרו נבעה הדחייה מסלידה מטעמים אסתטיים מפני בעלי אף ארוך ונשרי ומאמונות טפלות על קרבתם של אנשים כאלה לשטן.
שום דבר בקורותיו של רפיק לא יכול היה לבשר על מה שיקרה בתוך זמן קצר בדירה הקטנטנה במרכז העיירה נשר שליד חיפה. רפיק ירד בתחנת האוטובוס שבמרכז היישוב, מול המרכז המסחרי, והחל לחפש מישהו שאולי יוכל לשוחח עמו בשפתו, אך הוא התקשה למצוא אחד כזה. בכל מקום שאליו פנה, אם זה בקיוסק שלצד התחנה או בחנות הפלאפל שממול — שמע רק עברית, ערבית מוגרבית (מרוקאית) ולעיתים מעט יידיש, שדובריה בוודאי לא יכלו לסייע לו. הוא התקשה אפילו לדמיין דיבור בשפה אירופית כאנגלית או כצרפתית, אבל את השפה הערבית המרוקאית (מוגרבית) הוא קלט. הוא יכול היה לשמוע מילה או שתיים הדומות לערבית הרגילה שבפיו, אך דבר זה לא עזר לו להתמצא במקום שבו שהה.
לפתע הבחין רפיק בקבוצת עובדים שעסקו בהקמת מבנה בסמוך לקבר שיח' שהיה במרחק מה ממרכז העיירה בואכה שכונת בן דור, הלא היא חוואסה. הוא החליט לשים פעמיו אל הקבוצה ולנסות להיעזר בחבריה שנראו לו דוברי ערבית.
״מַרְחַבָּא״, (שלום) קרא בקול, והוסיף ״א־סַלַאם עַלֵיכּוּם״ (שלום עליכם).
שניים מחברי הקבוצה, ערבים ישראלים מאחד הכפרים בסביבה, שנהגו להופיע מדי יום לעבודה עם הקבלן שלהם, היו הראשונים ששמו לב אל הנטע הזר שמתקרב אליהם. הם הרימו את ראשם לשמע הקול הלא מוכר שדיבר ערבית. אלה חונכו לכך שכאשר אלמוני מגיע ללא הודעה מוקדמת למקום עבודתם, זהו סימן שאינו מבשר טובות. לפיכך היחס אל רפיק היה בין עויין לאדיש. התוצאה הייתה ששתי דקות תמימות הם שתקו שתיקה מוחלטת, עסקו לכאורה בעבודת הטפסנות של המבנה ולא מיהרו להשיב לקריאתו של האיש במצוקה. אחד מהשניים אף פנה אליו וביקש ממנו בקול שקט: ״תעשה טובה, אל תפריע לנו כי עוד מעט אנו יוצקים בטון.״
גם רפיק הכיר את תורת היציקה, כלומר, הוא ידע שאלה הם רגעים שבהם הפועלים האמורים לצקת בטון חייבים להיות מרוכזים במאת האחוזים בעבודתם, שכן את הנעשה אין להשיב. בטון שאבד, אבד.
מצד שני, הסקרנות הרבה גרמה להם להמתין בשקט כדי לשמוע מפי רפיק מה הביאו אליהם ומה רצונו. יש לזכור שהערבים תושבי ישראל לא קיבלו באהדה רבה ובזרועות פתוחות את עובדי הבניין מהשטחים, משום שהאחרונים איימו לגזול מהם את פרנסתם.
לפי שאלת הפתיחה של הבנאים הצעירים: ״מה? מה אתה רוצה?״ הבין רפיק שעזרה אמתית לא תתקבל מהפועלים הללו. האמת היא שהוא בסך הכול ביקש לדעת באיזה יישוב הוא נמצא והאם יוכלו לייעץ לו איך למצוא עבודה מזדמנת, כלומר איך להתחיל ואל מי לפנות? בסופו של דבר, רק אחד מתוך פועלי הבניין הללו הואיל להתייחס אליו: ״היישוב הזה נקרא בַּלַַָד־א- שֵיח'״ (תל־חנן), הוא הסביר לרפיק בקוצר רוח גלוי, ״ומכאן לחיפה המרחק הוא ששה — שבעה קילומטר,״ הוא המשיך בהסברו השקט ואז שוב נפנה לעבודתו.
הפועל הערבי הישראלי הציע לרפיק להמשיך לעיר חיפה ולנסות את מזלו במציאת עבודה שם. ״כאן אתה לא תמצא עבודה,״ שמע רפיק את מה שממש לא רצה לשמוע. ״סע לכיכר פריז בחיפה ושם תראה הרבה אנשים שממתינים לעמל יומם. פשוט הצטרף אליהם.״ סיים הפועל.
״יַעְתּיקוּם אַל עַפִי״ (שאלוהים ייתן לכם כוח), בירך אותם רפיק לקראת פרידה.
״יַזִידַכּ עפי״ (שיוסיף גם לך כוח), מלמל אחד הפועלים כלפיו במעין תשובה מתבקשת לברכה. הוא וחבריו די שמחו שהאורח הבלתי קרוא הזה עזב את המקום והלך לדרכו. הסכנה חלפה, כך חשבו לעצמם.
בשובו מאתר הבנייה שליד קבר השיח', החליט רפיק לעבור בסמוך לאחת מחצרות הבתים המשותפים, אותם בתים שהיו סימן ההיכר של העיירה. היו אלה בניינים בני שלוש כניסות ובכל כניסה שלוש קומות, שבכל אחת מהן היו שתי דירות מגורים בנות כ- 45 מטרים רבועים. ״אולי יתמזל מזלי ואמצא מישהו לשוחח עמו שם,״ איחל רפיק לעצמו.
איש לא נמצא בחוץ. בחום אוגוסט 1969 קשה היה למצוא אדם שפוי שלא נמצא בקרבת הוֶונְטִילָאטוֹר (מאוורר), אלא אם כן משב רוח שהגיע ממקור כלשהו, עשה את העבודה במקום המאוורר. בלה, דיירת יהודייה כבת ששים, אולי ששים וחמש, נמנתה עם אלה שצייתו ציות קפדני לפרסומי חברת החשמל שיש לחסוך במשאב הזה. בביתה היה עלון שחולק על ידי חברת החשמל לתושבי הארץ ועליו היה כתוב: ״לי אכפת — מכל וואט.״ בהמשך התנוססה קריקטורה יפה, שהכיתוב תחתיה הסביר אותה היטב: ״תוציא את השטקר! המים רותחים.״
אין ספק, בלה הייתה מצוּוה על חיסכון בחשמל כמו על חיסכון בעוד כמה דברים. רוב דיירי הבתים הללו השתייכו למעמד הנמוך, כלומר, הם נלחמו על הישרדותם מיום ליום מכיוון שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. ומה עשתה בלה ביום חם שכזה? היא נטלה את כיסאה האישי, שהיה גם מעין חצי כורסא, שאותו היא כינתה בשפת אמה ״שֵיְיז לוֹנְג.״ עם אותו שֵיְיז לוֹנְג היא הייתה יוצאת אל רחבת הכניסה של הבניין, שם הייתה מחפשת ועל פי רוב גם מוצאת, את הזווית הנכונה לחדירת משב הרוח המיוחל. כמו מהנדס מקצועי ומיומן חיפשה בלה את נקודת הצינון. כיצד עשתה זאת? לאחר שהייתה מעבירה את הכיסא אל הרחבה שלפני הבית, היא הייתה מטלטלת אותו אנה ואנה עד להצבתו הסופית. ואז, וכשהבינה שמשב הרוח המצופה יבוא בתוך שניות, היא הייתה מתרווחת לה על הכיסא ונהנית לשבת ולצפות כך סתם בסביבה.
לעיתים, בימים חמים במיוחד, כשהאוויר עמד במקומו מהביל ומחניק, שאלה אותה אחת משכנותיה שהייתה בחברתה שאלה קנטרנית בנוסח: ״נו, בלה, איפה הרוח שלך?״
אז גייסה בלה את כל כוחה כדי לנזוף בשכנה שלה: ״קצת סבלנות אין לך?״ ובהגיע המשב שאליו ציפתה, הייתה בלה מישירה מבט אל השכנה או סתם לאחד הכיוונים, כאילו כדי לומר: ״הנה, ניצחתי,״ ואז הייתה פולטת ביידיש: ״אוי! א־מחייה.״ אז גם התפנתה ללגום מעט סודה מהסִיפוֹן, אותו בקבוק סודה מעוגל בעל הידית הקפיצית לקבלת הגז, שעמד לצד הכיסא. בעודה יושבת על השֵיְיז לוֹנְג שלה, היא שמה לב שמישהו מתקרב למקום בצעדים מהוססים.
״שלום״, פתח רפיק את השיחה עם בלה, שמראש נידונה לכישלון. ״שלום״ הייתה המלה היחידה בעברית שהוא ידע לומר.
״שלום״, היא השיבה לעברו כשאין לה מושג מיהו בן שיחה.
היא הביטה בו במבט של חשדנות, סקרנות וחוסר עניין כאחד. עוד בטרם הספיקה העולה הלא כל כך חדשה מרומניה לתהות על קנקנו של הצעיר הערבי שהגיע אליה משום מקום, הוא כבר ביקש משהו בערבית: ״מוּמְכֵּן שְוַוית מַאי״ (אולי אפשר קצת מים?) שאל, כשהוא מצביע על בקבוק הסיפון של בלה.
״זה לא מים, זה סודה״, אמרה לו בלה בחצי נזיפה, כאילו היה זה בקבוק וויסקי. העברית של בלה הייתה עברית בסיסית שהיא למדה בשטח, בשדה, כמו רבים מהעולים החדשים שלמדו את השפה תוך חיקוי דוברי העברית.
במה דברים אמורים? יהודי רומניה שלמדו באולפן רכשו עברית תקנית, משובצת בפתגמים ובאמרות כנף רבים, למרות שמהמבטא הרומני שלהם הם התקשו להיפטר. ברם לבלה, כמו לרבים מהעולים קשי היום, לא הייתה הזדמנות ללמוד עברית בצורה מסודרת. כששכנתה ביקשה, למשל, לדעת איך היה הסרט הערבי אמש בטלוויזיה, הייתה בלה מעזה לכתוב לה פתק ולהשאירו ליד דלתה: ״הסֶרֶת היה מַשוּ מַשוּ.״ או כשנתבקשה להזמין את תיקון המקרר מאמפא, היא כתבה: המקרר מַזִיאָה (מזיע) בגלל שהוא בתוך מזדרון (מסדרון)... בלי טִיפַּע אוויר.״
אגב, בלה הקפידה להדגיש לכל מי שהיה בקרבתה, שהיא לא הגיעה ממש מרומניה אלא מטרנסילבניה, אזור החיץ שבין רומניה להונגריה, שנחשב איכותי ומרשים יותר מאשר סתם ״רומניה.״ אבל ברור שגם עובדת היותה יוצאת טרנסילבניה, לא הצילה אותה מהדימוי של הרומנים שלא למדו עברית טובה והיו מנסים ״לנחש עברית.״ לדוגמה, אחת מ״הפנינים״ שלה: ״אתמול בערב כשאני מסתכלת את הטלוויזיה,״ היה משפט שבו פתחה כמעט כל שיחה שניהלה. או למשל, כשחברתה מַרְגָרֶטָה הייתה מזמינה אותה למשחק הקלפים רֶמי, שניות לפני שהמשחק יצא לדרך, היא הייתה מעירה לחברים למשחק שלא ניתן ל״רדת״ עם הקלפים אם יש לך פחות מ-40 נקודות. ״רק ארבעים למעלה,״ הייתה אומרת בהתכוונה כמובן ל״ארבעים ומעלה.״ כמו אצל מרבית עולי רומניה ניתן היה למצוא בדירתה את העיתון וִיַאצָה נוּאַסְטְרָה (חיינו), או פַקְלָה (הלפיד) או את החוברת של רֶוִיסְטָה מִיאָה (המגזין שלי). קשה היה למצוא אדם אחד שיחמיא לעיתונים הללו ובעיקר לרמתם. הם היו מזוכיסטים אמתיים, הרומנים האלה, הם רכשו את שלושת העיתונים ולעגו כל העת לרמתם.
וכאילו לא די בכך שהיא התקשתה בדיבור בעברית עם חבריה ועם שכניה היהודים, הרי שהגיע עתה תורם של הערבים לשגע אותה. ״מה האִינְדִיוִיד (כינוי לאדם, הפרט) הזה עכשיו מבלבל לי את המוח?״ הרהרה בלה בינה לבין עצמה כשרפיק עמד מבויש והתחנן למעט מים.
״טַיֵיבּ״? (טוב?) הוא התחנן, ״בֵּדִי שְוַויית מַאי״ (אני רוצה, מבקש, מעט מים).
בלה הביטה שוב ושוב בצעיר המוזר שנקרה בדרכה עם פניו המכוערות ואפו הנשרי הארוך ולא ידעה איך להתייחס אליו. בתחילה היא חשבה לשלוח אותו לעזאזל, כמו שנהגו יהודי רומניה לעשות, היא ביקשה להגיד לו חד וחלק: ״דוּטֶה לַדְרַאקוּ״ (לך לעזאזל), אך בשלב הזה טרם יצא צמד המלים האיום הזה מפיה. היא תכננה לנקוט בדרך אחרת.
אולי, כך חשבה, אם היא תהיה אדישה ואפאטית אל האורח הבלתי צפוי, יתייאש הלה וילך לדרכו. היא החלה לגבב מלים שנשמעו כמו משפטים ברומנית, ולמסתכל מן הצד, רק על פי מבע פניה, הם נשמעו כמו: ״מה אתה עומד כאן ומבלבל לי את המוח? אין לך מקום אחר להיות בו? אולי תמצא לך מישהו אחר להיטפל אליו?״ כך במשך דקות ארוכות עמד רפיק נכלם ועצוב והתחנן למעט מים, ובלה ישבה מולו נינוחה בשֵיְיז לוֹנְג שלה ובהתה באִינְדִיוִיד הזר שנקלע לשכונה.
לפתע נזכרה בילדותה ברומניה, ובסצנה בלתי נשכחת שאירעה לה. היא זכרה שהוריה נתקלו באחת הפעמים בזוג צוענים עם שניים או שלושה ילדים שהיו באים לבקש מעט אוכל או כמה פרוטות כדי לשרוד את היום. מחשש שהצוענים שנראו מאוד מלוכלכים, עם הבגדים המרופטים והסירחון שנדף מהם, ייטפלו אל המשפחה, היה אביה מצווה ברומנית ״מֶרְגֶ'צ דְרֶפְט״ (המשיכו ללכת ישר). יחי ההבדל הקטן, חשבה לה בלה. אז ברומניה ניתן היה להתעלם מהצוענים ההולכים מולך או לצדך. עתה, יש כאן בן אדם, שניצב מולך ולא זז וכנראה גם איננו מתכוון לזוז. הוא כנראה לא ייעלם מעצמו, הבינה בלה.
בלה לא ידעה כנראה מיהו העומד לפניה. רפיק המתין בסבלנות מופתית, אפילו חולנית, שלא הותירה לה ברירה. הוא גם סיגל לעצמו מן מבט מעורר רחמים, שלא ניתן היה להתעלם ממנו חרף כיעורו והדחייה שעורר. כן, ככה זה כשצמאים. הוא המתין בסבלנות אין קץ לכוס המים.
בלה הרי באה מתרבות אירופית, כפי שנהגה להעיד על עצמה, תרבות שחומלת על המסכן והדך. לה לא היה נעים לסרב למי שמבקש מעט מים, אבל היא עדיין לא נפטרה לגמרי מהסינדרום של הצועני המתעלק. במצב הדברים הזה, הוא לא הבין ולא רצה להבין שהיא כבר החליטה שלא תשקה אותו היום מים. הוא מצדו המשיך להמתין עד בוש. בחושיו החדים הוא חש שאו־טו־טו היא תעיף אותו לכל הרוחות, והרי לא יאה כך להתחיל את הפרק הישראלי בחייו.
כעבור כחמש דקות של המתנה, כאשר רפיק כבר היה מיובש כולו וכמעט עמד לעזוב את המקום, נשברה בלה ראשונה. כשראתה שהאיש אינו מתכוון לעזוב, עשתה האישה את דרכה באיטיות ובכבדות לדירתה שבקומה הראשונה. היא הביטה מדי פעם לאחור כדי לוודא שלא תופתע על ידו, שכן היא לא חדלה מלחשוד בו. מי יודע, אולי הוא בכלל שודד או גנב? כעבור כמה דקות היא שבה עם כוס מים. היו אלה מים מהברז, כי את המים המצוננים שברשותה היא השאירה במקרר. הרי היום עוד צעיר והצמא עוד יבקר אצלה מספר פעמים בהמשך.
בעודה עושה את דרכה אל האורח הערבי הבלתי קרוא, היא נזכרה שבדיוק במקום הזה שבו היא דורכת עכשיו, דרך בפעם האחרונה לפני שנפח את נשמתו בעלה — בֶּלָה. כן, אין זו טעות. גם לבעלה קראו בֶּלָה. הוא, לשם שינוי, היה הונגרי ״טהור.״ יליד בודפשט שהכיר את רעייתו לעתיד בישראל וכאן הם גם נישאו. תמיד כשנדרשו בידי פקידים ממשלתיים או עירוניים למלא טפסים, עמדו בני הזוג שוב ושוב בפני המבוכה הזאת, ששֵם הבעל זהה לשֵם האישה. ״נו, חברים, באמת,״ היה אומר הפקיד, ״היום קצר והמלאכה מרובה. תהיו רציניים קצת.״ האחרון לא יכול היה אף לדמיין שבלה קיבלה את שמה מהוריה, כי הייתה תינוקת יפהפייה וכשמה כן היא, וכי בעלה בכלל היה קרוי על שם מלך הונגריה, בלה הרביעי.
עוד כשעמדו ו״שוחחו,״ אם אכן ניתן כלל לקרוא לכך שיחה, רפיק שם לב שבמקום שבו עמד כיסאה של בלה, הצטברו פריטי לכלוך, שהתערבבו בגידולי פרא של צמחי בר, שהעניקו לפינה הזאת מראה לא מכובד, מבולגן משהו. הוא החליט שכמחווה למי שהביאה לו כוס מים, הוא יאפשר לה לבלות את עתותיה במקום נקי מלכלוך ומאשפה. והנה, לכששבה מדירתה וכוס מי הברז בידיה, ראתה בלה את רפיק בשלבי הסיום של ניקוי השטח בעזרת ריבוע קרטון וחתיכת דיקט ישנה. גם כאשר בלה כבר הגיעה וכוס המים בידה, ואולי הוא עשה זאת במכוון, הוא לא חדל מעבודתו, עד אשר סיים לתלוש בידיו החשופות והדקיקות את הגבעולים של צמחי הפרא ואחר כך את שורשיהם והשליך אותם לפח האשפה.
רק אחרי שסיים לנקות לגמרי את השטח, החליט לגשת אליה.
״הנה, קח.״ הושיטה לו בלה את כוס המים. הוא שתה את תוכנה הפושר בלגימה אחת.
״עוד?״ היא שאלה אותו וזה הנהן בראשו ואישר לה להוסיף עוד כוס. הנה, הוא למד מלה ראשונה בעברית, ״עוד,״ והיא, כמו חתולה המשתלטת על טריטוריה, מיהרה לבחון את השטח שלה, ומיד הזיזה לשם את כיסא הנוח שלה, אולי גם כדי להעניק לבן שיחה תחושה שעשה מעשה טוב.
הוא הרוויח ביושר את כוס המים שלו, היא אמרה לעצמה.
רפיק גמא בשקיקה גם את הכוס השנייה, ואז הוא גיבה את אמירות התודה שלו בשפת גוף, כשהוא רוכן לעבר בלה. היא הבינה כי בכוונתו היה לומר לה תודה מעמקי הלב. כך התנהל הדו שיח בין שני האנשים שהתקשו לתקשר במלים. אלא שהתקשורת האילמת הזאת הדליקה כנראה פתיל של חיבה ביניהם. הוא השיב לה את הכוס בעיניים זורחות ובתנועת יד לעבר הלב.
״שוּכְּרַאן,״ (תודה) הוא אמר לה בערבית. הנה, גם בלה למדה מלה ראשונה בערבית.
״שוּכְּרַאן.״ היא השיבה לו. השניים עמדו זה מול זו מתבוננים זה בעיניה של זו. זר לו נקלע לזירת האירוע, היה עוד יכול להאמין שמדובר בזוג אוהבים שנמצא בתחילת ערב רומנטי. אלא שמראהו המיוזע של רפיק ומראה הסבתא שהופרעה ממנוחתה, היו חיש מהר מבטלים מחשבה זו.
ממש לפני שעמד רפיק לעזוב את ביתה, היא חשבה לנסות את כוחה ולשאול אותו שאלה. מה כבר יכול להיות? היא חשבה בינה לבין עצמה, מקסימום הוא לא יבין אותי וילך לו לדרכו, אבל אחרי שהתרשמה מהדרך שבה ניקה לה את השטח, היא לא חששה להיכנס לסוגיה כבדה שעמדה זמן רב בראש מעייניה:
״תגיד,״ היא שאלה אותו בעברית במבטא רומני, ״אתה עושה ניקיון?״ הוא הביט בה כתרנגול בבן אדם.
״שוּ ניקיון?״ (מה ניקיון?) חזר ושינן לעצמו את המלה החדשה שלמד בעברית. ״ניקיון, ניקיון, ״אם רק היה יודע עד כמה תהווה מלה זו חלק מהאישיות העתידית שלו.
״שוּ ניקיון?״ חזר ושאל תוך כדי תנועה סיבובית של כף היד.
בלה החליטה לשחק את המשחק. עתה נתנה תוקף לשאלה ששאלה בעברית באמצעות תנועת ידיים. היא שיחקה בפנטומימה אדם מנקה ריצפה. אחר כך היא ניסתה בשפה בינלאומית מוכרת: ״אתה עושה ספונג'ה״? היא והדגימה תנועה של מגב שעליו תלוי סמרטוט רצפה הנע במהירות קדימה ואחורה.
״אַיְיווָה, אָה! תַַּּנְזִיף, אַיְיווָה" (אה. ניקיון. כן), הוא השיב בהנהון ראש, "כּוּלוּ, כּוּלוּ״ (הכול, הכול) הוא ניסה להסביר בהתלהבות.
הרי לשם כך הוא הגיע לכאן. לפתע היה זה רפיק אחר. הוא דיבר בערבית שוטפת משפטים שלמים, תוך שפניו מאדימות מהתרגשות. בתנועות ידיים מהירות שהשתלבו בדיבורו השוטף אמר שכל מה שיטילו עליו הוא יעשה. נוכח שטף המלים בערבית שבלה לא הבינה אף אחת מהן, היא כמעט קרסה. הוא ״שכח״ שהיא אינה בוגרת חמש יחידות בגרות בערבית והמשיך להעסיק אותה בשפה הלא מוכרת לה והעמיס עליה מושגים ושמות שנהירים אולי לאנשי השטחים אבל לא לעולה מבוגרת מרומניה.
אלא שאת רצונו העז לעבוד ולהתפרנס הוא לא היה צריך להסביר עוד. בלה הבינה הכול גם ללא ידיעת השפה הערבית. ״תבוא מחר,״ היא אמרה לו בעברית ועשתה סימן בידיה כך שנראה היה כי הוא הבין.
״אָה, בּוּקְרָה?״ (אה, מחר?) ניסה להבין מתנועות ידיה. או אז מיהר להראות לה את שעונו ושאל: ״אֶמְתָּה״? (מתי?) היא באמת לא ידעה באיזו שעה כדאי לה שהוא יעמוד מול דלת דירתה, ולכן לא הגיבה לשאלתו. אך הוא לא ויתר: הוא שאל אותה שוב ושוב בערבית: ״סִיעָה סַבְּעָה״? (בשעה שבע?) ״סיעה תַּ'מַאנִי״? (בשמונה)? תַּ'מַאנִי וְ(ו)נוּס״ (שמונה וחצי)? הוא סימן בידיו והצביע על שעונו כדי שהיא תדע שהוא מתכוון לשעה. היא באמת לא הבינה ערבית. בינתיים סיננה קללה: ״דוּטֶה לָה פִּיזְדָה מֵתּי.״ (כוס אמק, ברומנית) על הנודניקיות שלו.
אבל בלה הבינה בחוכמתה של אישה בוגרת משהו אחר. היא החלה להפנים כי עומד מולה בחור חרוץ, שבתרבות שלו מתחילים את יום העבודה מוקדם בבוקר, ולא כמו העצלנים שהיא הכירה שלא היו מתעוררים לפני מחצית היום. רפיק הבין כי אולי כבר לא ישוב באותו הערב לכפרו שבנפת ג'נין, כי מי יודע, אולי הוא כבר מצא את מקום עבודתו החדש שיכלול גם לינה. מבחינתו הוא כבר החל לעבוד למרות שלא הייתה בידו האסמכתא אפילו לא למשרה חלקית. אדם אחר היה מוטרד מהשאלה היכן יעשה את הלילה, אך לא רפיק. הוא כבר ידע ימים קשים מאלה, וכי מה היה לו להפסיד במקום מגוריו? ממילא איש לא ישים לב להיעדרו. לא פעם חש כי אנשי סביבתו ובני משפחתו היו שמחים לו היה מוצא את מותו מוקדם מהצפוי. רק עוד את הלילה הזה הוא ייאלץ לישון באיזו חוּשָה שבמרכז נשר, בלי מזרן ושמיכה. החל מיום המחרת, כך האמין, ייפתחו בפניו דלתות רבות.
״איך קוראים אותך?״ פנתה בלה אל הבחור, כאשר הקיש על דלת ביתה למחרת היום. הוא כמובן לא הבין את שאלתה, אבל שוב סייעו לה תנועות הידיים להסביר לו את מבוקשה.
״רפיק.״ הוא אמר.
״רפי?״ היא שאלה כמי שאינה שומעת היטב, אך גם אם היה חוזר ואומר מאה פעמים ״רפיק,״ היא כבר קלטה במוחה את המלה ״רפי,״ כי היא הכירה בחור בשם רפי שמכר בחנות של ז'אנו במרכז המסחרי.
עד כדי כך רצה רפיק לרַצּוֹת אותה, עד שהסכים לקבל ממנה את שמו החדש. הוא הסכים לכך שתקרא לו רפי ולא תיקן את דבריה יותר. נו, מעכשיו יש לו גם שם ישראלי למהדרין. אחרי שהרהרה בצעיר הערבי ובעיקר חשבה על התשלום שתצטרך לשלם לו, היא ניגשה היישר אל התכלית.
״כמה אתה לוקח עבור הניקיון?״ היא ביקשה לדעת. מובן שלא היה לרפיק כל מושג בתחום שכר העבודה בישראל ובוודאי שהוא לא ידע מהי רמת המחירים בתחום הניקיון. גם לבלה לא היה קורטוב של מושג בנושא, כי מאז שנעלמו העובדות הערביות הישראליות ממשקי הבית בחיפה ובסביבה, היה ממש קשה למצוא עובדות ניקיון. העובדות הערביות שניקו בעבר את הבית, כיבסו, גיהצו ואף שמרו כשמרטפיות על התינוקות, הסתפקו בקבלת ביגוד, פריטי אוכל, מכשירים וריהוט ישן במקום כסף מזומן. היא נזכרה בימים אלה בערגה.
לרפיק הייתה הצעה יוצאת מן הכלל: הוא ינקה את הדירה ואחר כך יטפל בגינה, והיא, בלה — אחרי שתעריך את טיב העבודה שלו — תחליט כמה לירות מגיעות לו עבור עבודתו. וכך היה. הוא סיים לנקות את הדירה ניקיון יסודי בתוך שעתיים וחצי. היו מקומות שלא ראו סמרטוט רצפה רטוב עם נוזל ריחני מאז נכנסו בלה ובלה לדירתם הקטנה שבנשר. פינות חבויות אלה קיבלו במאור פנים את ביקורו של רפיק והגיבו עליו בחדווה השמורה לשמחות. בחלק מהמקומות בדירה ביקרה בלה לאחרונה כשהייתה הרבה יותר צעירה וקלילה. מה גדולה הייתה שמחתה בשעה ששוב ראו מספר מקומות מוזנחים בדירה את המטאטא ואת המגב.
למשל, הפריג'ידר (המקרר), בלשון עולי רומניה, לא זכה שיזיזו אותו ממקומו וינקו את אחוריו כפי שעשה רפיק בקלילות מדהימה. גם את הגינה המשותפת של בלה ושכניה ניקה רפיק. הוא גזם את הענפים הסוררים וסידר את הגדר במקומות שבהם היא נפלה על השיחים. הוא השקה את הצמחייה העבותה, עדר בערוגות ולאחר שסיים, אף דאג להכין לבלה כוס קפה, וזאת רק אחרי שהרגיש כי הוא כבר מכיר את מטבחה.
לקראת השעה ארבע וחצי אחר הצהריים הוא חשב להודיע לה שעליו לנסוע הביתה. אלא שלמען האמת לא היה לו לאן לנסוע, כי בבית, בכפרו, לא המתין לו איש, ולמעשה לא היה לו בית. הוא אזר אומץ ושאל אותה בתנועות ידיים ובערבית שוטפת האם הוא יוכל לישון בחדר המדרגות שלה. בלה חשבה לכמה רגעים, והיה נדמה כי תענה לו בשלילה וכי הוא כמובן יפנה לדרכו, אבל היא התרככה קמעא. כנראה הבינה שאין לו לאן לחזור, וחוץ מזה היא כבר קלטה איזה מטמון יש לה ביד.
מה? עכשיו לוותר עליו? היא כמובן לא הסכימה שהוא ילון בלילה בחדר המדרגות, כי אז היא הייתה עלולה להסתבך עם השכנים שלה, שהיו מביעים התנגדות לנושא ואולי אף היו כועסים על יוזמותיה המיותרות. אבל לא אישה כבלה תוותר במהרה. חיש מהר היא הראתה לרפיק גומחה, נישה בשפתה, שהייתה צמודה לדירתה מהצד המערבי של הבניין, מקום שנעלם מעיני השכנים. שם, כך חשבה, הוא יוכל להעביר את הלילה. הרי בלאו הכי זהו קיץ, חשבה לעצמה, הוא בוודאי לא יסבול מקור. אבל מה עם החום? לפתע היא דאגה לו כאילו היה מדובר בבנה.
עלה בראשה גם הרעיון שהוא ילון בתוך דירתה, אבל מהר מאוד היא ירדה מזה. מה, כבר בלילה הראשון? היא נזכרה באמה שלימדה אותה שיעור בסיסי בחיזור. אמה, כך הסתבר, הייתה מוכיחה אותה על תמימותה כאשר החלה לצאת לדייטים עם צעירי הקהילה בטרנסילבניה. כלומר, בדירה זה לא יקרה אבל בנישה הצמודה לדירה — זהו רעיון לא רע, חשבה.
חיש מהר מצאה בבוידעם שלה שתי שמיכות, כרית ומזרון ישן. היא מיהרה לעטוף כל פריט ברצועות בד שמצאה באותו הבוידעם. הפריטים הללו שימשו את רפיק בצורה לגמרי לא רעה. זה היה יותר ממה שהוא האמין שישיג.
״לילה טוב.״ היא אמרה לו לפני שנפרדו.
״לילה טוב.״ הוא חזר אחריה כמו תוכי, אך הפעם הוא גם הבין את פירוש המלים.
״רגע,״ שאלה בלה את רפיק שניות לפני שפרש לשנת הלילה, ״שמת משהו בַּפֶּה?״ תוך שהיא מלווה את מילותיה בתנועת ידיים של אדם האוכל דבר מה. רגע של מבוכה שוב זומן לשניים. למען האמת, רפיק שוב לא הבין את שאלתה. בלה סימנה לרפיק בתנועות ידיים את שאלתה, ולבסוף הוא השיב בפנים מבוישות ובהנפת אצבעו לאות שלילה על כך שבעצם הוא לא אכל מאומה. בטנו בוודאי קרקרה כפי שרק בטן של צעיר שעבד יום שלם בעבודה קשה יכולה הייתה לקרקר. הוא בעיקר קלט את השאלה והבין שלאכול זה ״לשים משהו בפה.״
בפעם השנייה באותו יום הכניסה בלה את רפיק לביתה. ״שב!״ היא ציוותה עליו והוא התיישב אל השולחן הקטן אשר במטבחה. היא הכינה לו שני כריכים עם ביצה ועגבנייה וכוס קקאו חם. הוא חיסל את הארוחה בשתי דקות, ללמדך עד כמה רעב היה. בסיום הארוחה, שאל אותה אם יש עדיין משהו שיוכל לעשות עבורה, וכשנענה ש״הכל בסדר,״ פנה אל בלה בברכת ״לילה טוב,״ כשהוא אומר לה זאת בהטעמה, כדי להראות לה שהוא הפנים את צמד המלים שהיא לימדה אותו קודם לכן.
כמנהגה פנתה בלה אל הסלון כדי לסיים את הלילה בצפייה בטלוויזיה. לא היו לה יותר מידי אפשרויות. תכניות הטלוויזיה ששודרו בצבעי שחור־לבן היו לבנוניות, ירדניות או פה ושם גם ישראליות. לא תמיד הבינה בלה את הנאמר בשפה האנגלית, ובוודאי שלא הבינה את הנאמר בערבית, אבל כאשר שודרה תכנית מלבנון בערוץ 4 או 11, היא השתדלה להבין את מה ששודר בשפה הצרפתית, ואף תרגמה פה ושם לחברה טובה או לשכנה. באותו הערב היא התקשתה להתרכז בתמונות שריצדו לנגד עיניה. היא לא יכלה להניח למחשבה שגבר זר, ערבי, ישן בתחומה. ולא, היא לא חששה ממנו, להיפך, היא דאגה לו.
משסיימה לצפות בטלוויזיה וקודם ששכבה לישון, היא נערכה לבדוק את מצבו של האורח. בכל זאת משהו הציק לה. היא הדליקה את הפנס ששימש אותה למשימות כגון זו, וניגשה אל הנישה שבה שכב רפיק לישון. הוא התעורר מיד למראה הפנס המסנוור. היא ראתה אותו שוכב שם מכורבל בשמיכותיו, והוא מיד חש בנוכחותה ועמד על רגליו.
״לא, לא! תישן, תישן!״ היא ביקשה ממנו להמשיך לישון, אחרי שכבר העירה אותו, וכדי לתת תוקף לדבריה עשתה לו סימן בתנועות ידיים של שתי ידיים מתחת ללחי שימשיך לישון. ושוב היא בירכה אותו ב״לילה טוב״ ורק אחר כך נכנסה לדירתה. הציק לה מאוד שהאיש הזה, שהיא איננה יודעת דבר על חייו ועל עברו, הפך לחצי בן בית. היא הרי אפשרה לו לעבוד בביתה, הכינה לו ארוחת ערב ואף הלינה אותו בביתה, לא ממש, אבל בקרבת מקום.
חודש ימים חלף. ספטמבר הגיע ועמו תחילת הסתיו. לבלה לא הייתה כבר סיבה לדאוג לרפיק. הוא מזמן לא ישן בנישה אלא בחדר האורחים, בסלון של בלה. בעצם הוא הפך להיות בן בית מלא אצלה. היא כבר קראה לו רפי באופן קבוע ויומיומי, משל היה בן משפחתה. ״רפי, מצאת גבינה לבנה רזה במכולת של ליאון?״ נהגה לשאול אותו כאשר שב מהקניות. ״רפי, איך אתה מרגיש?״ היא חקרה אותו כשהוא חש שלא בטוב. היא לא ידעה שתושבי הגדה המערבית לא יכולים היו להיות מבוטחים בקופת החולים הכללית של ההסתדרות, עד שהוא סיפר לה על כך. אבל בלה לא תניח לו לסבול. היא ניצלה את יחסיה הטובים עם ריקה, האחות הראשית בסניף קופת החולים בתל חנן, והצליחה להבריח אותו לאחד הרופאים שקיבל אותו בין שני חולים עם תור. הרופא בדק אותו ונתן לו מרשם, שכמובן נרשם על שמה של בלה. בלה הוציאה את התרופות מבית המרקחת ומסרה אותם לחולה, בן הבית החדש רפיק.
״רפי, איפה אתה עובד היום?״ היא ביקשה לדעת מדי בוקר כשאכלו את ארוחת הבוקר שלהם בצוותא, והוא סיפר לה על עשרות המשפחות באזור נשר שהוא היה מנקה את דירותיהן ואת גינותיהן. רפיק השתכר לא רע. מדי יום, כשהיה מסיים את עבודתו, הוא שב אל דירתה של בלה, התקלח, החליף בגדים וישב לאכול עמה ארוחת ערב. אחר כך היו צופים קצת בטלוויזיה והולכים לישון. רפי שיפר את ידיעתו בעברית, ובלה שיפרה גם היא את יכולתה לדבר בשפה עכשווית, בזכות השיחות הארוכות שניהלה עם רפיק, בעיקר בערבים ובסופי שבוע.
באחת השיחות ביניהם הציע רפיק שבלה תקבל חלק משכרו, כי בכל זאת היא הרי מלינה אותו, מבשלת לו, מכבסת את בגדיו ובכלל דואגת לו כאם טובה. בתחילה היא היססה ולא רצתה לגעת בכספו, אלא שיום אחד היא שאלה אותו: ״באיזה בנק אתה שומר את הכסף?״
הוא בתמימות השיב לה, ״איזה בנק? הכול אצלי בגרביים. אני לא מקבל צ'קים, ואת הכסף המזומן אני שומר אצלי.״
״תגיד,״ היא שאלה אותו, ״אתה השתגעת לגמרי? הרי יכולים לשדוד אותך ואולי גם את הדירה שלי. אני רוצה שתשמור את הכסף במקום בטוח.״ היא ביקשה. בסוף הם התפשרו על מקום מסתור בדירה של בלה, שרק שניהם ידעו עליו. המקום היה חור באחד הקירות שגיבסו אותו. אמנם הוא לא היה חסין מפני גילוי או גניבה, אבל היה זה מקום בטוח יותר מאשר על גופו של רפיק.
חייה של בלה השתנו ועניין רב נכנס אליהם. קודם כול, היה לה עם מי לחלוק את חוויות היום יום ועם מי לשבת לשולחן לאכול או לשתות. היא כבר לא יכלה לטעון כי היא סובלת מבדידות. גם חייו של רפיק השתנו. הכפר שלו כבר לא עניין אותו, ומשפחתו, שממילא לא דאגה לו, גרמה לו להפסיק לבקרה. לולא ההצקות של בלה, שהפצירה בו כי ייסע לביקורים לפחות אחת לחודש — חודשיים, ספק אם היה עושה זאת.
״זה לא יפה,״ ניסתה להסביר לו את מה שהיא למדה על קשרי המשפחה האישית שלה ברומניה. ״משפחה יש רק אחת,״ ניסתה לומר לו, והוא שתק. מצד אחד הוא לא רצה להכעיס אותה, אך מצד שני הוא לא הסכים עמה, כי לבני משפחתו לא היה לו כל יחס חיובי, כפי שהם לא ממש אהבו אותו.
הזוגיות של בלה ורפיק פרחה. אמנם העברית שבפי שניהם השתפרה פלאים, אך הם לא יכלו להיפרד מכמה משפטים קלסיים שדבקו בהם. היא, למשל, הייתה קוראת לו: ״רפי, בוא, אני מזמינה אותך בַּכּוס קפה,״ והוא, המסכן, האמין שככה בדיוק יש לומר בעברית. הוא מצדו היה מספר לה כי ״חתך אותו האוטובוס״ (ביטוי בערבית של מישהו שפספס את האוטובוס), כאשר היה מאחר מעט בערב בהגיעו מהשכונות של נשר. היא הייתה מודיעה לו ש״היא הולכת לקחת אמבטיה״ (להתרחץ) והוא היה מתנצל על שלא קם בבוקר כי ״הלכה עליו השינה.״ (ביטוי האומר: מה לעשות, נרדמתי). מכל מקום, שניהם לא נאלצו להתמודד עם הקשיחות הצברית חסרת הסבלנות של דוברי העברית. כלומר, השגיאות שלהם בעברית, שהתקבלו בדרך כלל בגיחוך או בהינף יד של ביטול בקרב מי שהעברית הייתה שגורה בפיו, לא זכו לאותה התגובה בתוך הדירה של בלה. כך גם העברית המתובלת בערבית של רפיק. מבחינה זאת שרר ביניהם שוויון, מין שוויון ששורר במקומות בהם מתקיימת ״אחוות הדפוקים.״
יום אחד, כשהוא והיא כבר ניהלו חיים משותפים בדירה הצנועה בנשר, כמעט כמו ידועים בציבור, החליט רפיק שהגיע הזמן לפתוח את הסיפור. לגביו היה זה אירוע מכונן, משנה חיים. היא אמנם לא ידעה כלל מה הוא עומד לספר לה והתכוננה למשהו שיהיה לפחות מעניין. בלה עברה רבות בחייה, ולכן היה קשה בגילה להפתיע אותה, וקשה היה לה שבעתיים להתרגש ממשהו. באותו ערב שבו החליט רפיק ולהתוודות בפניה על הסוד הגדול שנשא, הוא טרח לומר לה כי הוא עושה זאת רק בגלל שהוא מאמין לה וסומך עליה ושהיא יותר מאימא שלו, כהגדרתו.
היא לא בכתה, אף דמעה לא זלגה מעיניה, אלא רק האזינה לו ברוב קשב. שוב ושוב הוא דאג להדגיש בפניה שלאימא שלו הוא לא היה מעז לספר את הסיפור הזה, כי תוך כמה דקות הדברים היו מגיעים לאביו, ממנו — לאחיו ולאחיותיו ומהם לכל הכפר, ומי יודע היכן זה היה נגמר. כלומר, רק עליה הוא סומך באופן מוחלט.
קודם שהחל לדבר, היא בהחלט חשה שהוא מתרגש. הוא התוודה בפניה שהלב שלו דופק חזק, ממש כמו... מכסחת דשא, תחום שבו הוא התמצא היטב. היא מיהרה להגיש לו כוסית ברנדי 84 מ הבופט (המזנון), שעמד מיותם עוד מהימים שבעלה בלה היה שותה לבדו כוסית או שתיים של קוניאק.
״לא! אני מוסלמי ואסור לי לשתות.״ ניסה רפיק להדוף את ההצעה.
בלה, כמנהגה, קיבלה זאת. ״רפי, תעשה מה שלך רק טוב,״ ייעצה לו, כשהיא בעצם מתכוונת לומר לו: ״תעשה רק מה שטוב לך.״ הוא ניסה בכל זאת, לשתות, ולו כדי שהיא תהיה מרוצה, אלא שהוא לא הצליח להירגע גם אחרי ששתה שתי כוסיות. אז, לראשונה בחייו, כשהוא נרגש עד עמקי נשמתו ודומע מעט, אזר את כל כוחותיו הנפשיים והחל לספר לה את סודו הגדול לפרטי פרטים.
״רגע, תסביר לי דבר אחד,״ היא עצרה אותו בתחילת סיפורו, ״למה בעצם הדת שלכם לא נותנת לכם לשתות שתייה חריפה?״
״אני באמת לא יודע,״ הגיב רפיק, ״אבל בקוראן כתוב שמותר לשתות יין, ובאותו הקוראן כתוב שאסור לשתות יין... אז תשאלי למה הולכים לפי מי שאומר לא לשתות? לא יודע ״ ורפיק הוסיף תוך לגלוג: ״הנה, שתיתי יין ולא קרה לי כלום, אבל בטח את רוצה לשמוע את הסיפור.״
את הלינץ' שכמעט עשו בו אנשי הכפר יקשה עליו לשכוח. הוא עדיין רואה בעיני רוחו את אלה שרדפו אחריו במטרה להורגו. הוא עדיין שומע את הקריאות בערבית: ״לוטי! לוטי!״ (הומו! הומו!) בדיוק כמו במרדף המטורף אחוז האמוק בחלקים מיבשת אפריקה, שבו שחורים נוהגים לרדוף אחר לבקנים. הדבר החל בשמועה שהפיץ אחד הצעירים בכפר שרפיק הוא לוֹטי (הומוסקסואל), ודי היה בכך כדי להצית את האש. מה קרה באותו היום בכפרו של רפיק? הפַתַּאחָה, (מגדת העתידות) שהתגוררה בפאתי היישוב, הפיצה בין תושבי הכפר שמועה כי ״מסתובב בינינו בחור צעיר ומכוער, בעל אף ארוך, שהוא בעצם אישה בכסות של גבר. הוא מביא לנו נאחס (מזל רע) וצריך להיפטר ממנו.״ היא המליצה. כוחה של מגדת העתידות לא היה גדול במיוחד, אך האנשים פחדו מדבריה ובעיקר מקללותיה.
לרפיק היה הסבר לתופעה הזאת: כנראה מישהו מבני משפחתו סיפר שיש לרפיק נטייה מוזרה ללבוש בגדי נשים. איש לא ראה אותו באמת לבוש בבגדי אישה, ואולי רק התלחשו כך מאחורי גבו, כי מראה פניו היה שונה. היה שמץ של אמת בשמועות אודותיו, כי בילדותו הוא נהג ללבוש את שמלות אחיותיו ואת נעליה של אמו, אך הדבר נתפס אז כשעשוע או כמשחק ילדים ולא עורר תגובות כלשהן.
״הייתה בי תמיד התעללות ובריונות מצד אנשים אחרים,״ הוא סיפר לבלה. ״היו אנשים שחשבו שאני מוזר ואמרו לי את זה בפרצוף. הם צעקו וצחקו עליי, קפצו על גופי והרביצו לי. לא היה לי אף אחד לדבר אתו על הנושא. לא הבנתי אם אני הומו או סטרייט. הקושי הזה בא לי בגיל 13, אולי 14, אבל בתוך תוכי תמיד ידעתי שאני שונה מאנשים אחרים בכפר. גדלתי עם הפחד של 'אל תהיה יותר מדי עדין,' 'אל תדבר ככה,' 'אל תתנהג ככה.' תמיד הזהירו אותי שאם אעשה כך וכך 'יחשבו שאתה מוזר, יחשבו שאתה נשי מידי ויעשו לך את המוות״.'
הוא המשיך לספר: ״כן, תמיד בדקו מה אני אומר ואיך אני אומר את זה. אפילו זה שקראתי ספרים או שהרכבתי משקפיים — לא עזר לי. המקום בו גדלתי הוא מקום פרימיטיבי. עד היום מוזר שם להחזיק ספר, לקרוא ולהרכיב משקפיים. ואם רציתי לומר את המחשבות שלי — זה בטח לא היה עוזר. אבל גיליתי שאם החיים מתנהלים ככה בכפר, אין זה אומר שהחיים מתנהלים ככה גם בחוץ. בגיל 17 התחלתי להרגיש שאני חייב לצאת מפה! ידעתי שלא חשוב לאן אצא, העיקר שאצא מפה ואתחיל מחדש את החיים שלי.״
בלה, שהאזינה בקשב רב למונולוג של רפיק, העזה לקטוע אותו: ״למה יש לך משקפיים? אתה לא רואה טוב? אתה בסך הכול בחור צעיר, הא?״
רפיק חש מבוכה: ״לא, לא,״ אמר, ״אני רואה טוב מאוד. הרכבתי משקפיים כי רציתי להסתיר חלק מהאף שלי.״ השיב לה. היא הביטה בו, וקשה היה להבין מארשת פניה האם היא חומלת או כועסת עליו.
רפיק התבלבל לגמרי. החבר הטוב היחיד שהיה לו בכפר יעץ לו לצאת מכפרו. ״לטובתך, צא מכאן,״ הוא אמר לו. אותו חבר הבטיח לו שעם ההתרחקות מהכפר וההגעה אל העיר, ״תגלה חברים חדשים ואולי תפגוש כאלה שיהיו במצב שלך, ואז תבין שאתה לא לבדך.״ בשלב כלשהו בצעירותו התנדב רפיק לאסוף בגדים מבתי הכפר עבור כסות החורף לעניים, כנהוג בחברה הכפרית או בקהילות המזרח תיכוניות. אין כמובן להשוות את המשפחות הכפריות שנהגו להעביר את הבגד מילד לילד עד שהוא נקרע לגמרי, לעומת מקומות אחרים שבהם נמסרו לנצרך בגדים כמעט חדשים, אבל האמת הייתה שרפיק התעניין בלבושן של הנשים. כל פריט לבוש נשי שהגיע אליו הוטמן במקום המחבוא שלו. כאשר הצליח לרכז כמות טובה של פריטי לבוש, נמלט עמהם למקום מרוחק, ושם היה לובש את בגדי הנשים ומתהלך בהם. אלה היו שעותיו המאושרות ביותר, למרות שגם אז לא חדל להביט לצדדים, שמא תבחין בו עין עוינת ואז עלול להיחרץ גורלו. מקץ שעה או שעתיים היה צורר מחדש את החבילה, לובש את בגדיו הרגילים, הגבריים, ושב לביתו. אם היה נשאל לפשר הצרור שבידיו, מובן שהיה משיב שהבגדים אמורים לעשות את דרכם במהרה אל בתי הנזקקים.
בלה עשתה מאמץ עליון כדי לעקוב אחר סיפורו של רפיק, אולם מדי פעם נעצמו עיניה מחמת השעמום או מעייפות יתר. הוא הביט בה בעיניים פעורות מתימהון.
זה הזמן, היא האמינה, לשאול את רפי שלה מה בעצם הוא רוצה להשיג. ושוב החל רפיק להזיע ולדמוע, מכיוון שהוא עמד לבשר לה שמשאת נפשו היא ללבוש בגדי אישה ולצאת עם בלה לפגישה, לדייט. לבלה נראה הדבר מוזר, אך היא לא נתקפה הלם. ״כבר הכרתי מקרים כזה,״ נהגה לומר תמיד כשמישהו שאל אותה אם נתקלה אי פעם בתופעה מסוימת. רפיק לא הבין מדבריה אם היא מסכימה למלא אחר בקשתו או לא. לבסוף היא חתכה: ״תן לי לחשוב על זה ונתכנן משהו.״
כן, היא הסכימה. בלה הייתה האדם הראשון שאפשר לרפי־רפיק ללבוש בגדי אישה ולצאת לבלות ביחד. היא כל כך רצתה להיטיב עמו, עד שהייתה מוכנה אפילו להסתכן עבורו. ככלות הכול, החיים לצדו של רפי אפשרו לה לחזור ולהיות בן אדם שפוי, כזה שיכול לשוחח ולהעניק, להכין אוכל לאדם נוסף, לדאוג לו, לנזוף בו ואפילו לבזבז כסף עליו. אוי, כמה שהיא השתוקקה להעניק למישהו שיהיה ״שלה,״ ועכשיו זה רפי שלה.
באותו ערב ״הן״ יצאו לבית קפה קטן בחיפה, בקרן הרחובות הרצל ובלפור. למתבונן מן הצד הן נראו כמו אמא ובת, או אפילו כשתי חברות טובות. רפיק לבש שמלה אדומה וחולצה לבנה עם נקודות אדומות ונעל נעליים עם עקבים בצבע אדום. אין מה לומר, חשבה בלה לעצמה, טעם טוב יש לו. ברגע האחרון הוסיפה לו בלה מקטורן לבן בהתאם למזג האוויר ששרר אז. בלה גם טרחה לאפר את פניו הבעייתיות של רפיק. היא מרחה עליהן שכבת פודרה, ובמקום אחר תיקנה את הגבה. אין כל ספק שהיא דאגה לכך שהוא ייראה אישה למהדרין.
היציאה מן הבית נערכה כמבצע צבאי לכל דבר. בלה חששה כי קל יהיה לזהות את רפי שלה גם בבגדי אישה, אך מה רבה הייתה הפתעתה כשאיש לא חש שיש משהו מוזר או חריג בזוג הווייברס (הנשים החסודות) שהתהלך לו בדרך, נסע באוטובוס וישב בבית הקפה. התדהמה וההתרגשות שהיו אמורים להיות מנת חלקה של בלה או לפחות מנת חלקו של רפיק, נעלמו כבר אחרי הליכה של כמה מטרים. השגרה השתלטה על הפגישה ועיקרה ממנה את ההתרגשות שהייתה אמורה להיות טמונה בה.
אבל השגרה השתלטה גם על חייהם של בלה ורפיק. הוא היה יוצא לעבודתו מדי בוקר, מנקה בתים, מבריק ומצחצח חדרי מדרגות, מטפח גינות נוי ושב לעת ערב לדירתה של בלה ללינת הלילה, ושוב עם בוקר היה חוזר אל חומרי הניקוי ואל גיזום העצים. בקרב שכניה של בלה, התופעה של גבר צעיר שלא נראה כבן משפחתה, הלן כל לילה בדירתה, נראתה משונה מעט, אך לא עד כדי כך שהדבר יעורר תגובות קולניות. ככלל, השכנים לא העזו לחטט ולנבור בנושא ואפילו לא עשו זאת כשאלת אגב. בכל זאת היו שניים־שלושה שכנים, ששמעו על המתרחש בחיפה ובסביבתה עת מחבלים ערבים, או כפי שכונו על ידי העולים החדשים, ״פַדַיוּנִים״ — ביצעו פיגועים קשים, והדבר החל להדיר שינה מעיניהם.
אותם שכנים החליטו לשוחח עם ״הקצין אלברט.״ אלברט היה קצין משטרה ותיק, שעבד במשרד לאבדות ולמציאות בחיפה. במשך שנים הוא היה שוטר סיור, כזה שמדי המשטרה שלו תמיד היו מעומלנים ונשאו עליהם סמלים מבריקים שהרשימו כל עובר אורח. אלברט כיתת את רגליו היטב בכל רחבי העיר חיפה ובפרבריה ועשה כל תפקיד סיור שהוטל עליו בצורה הטובה ביותר. כאשר התקרב לגיל חמישים, הובטח לו כי יקבל ג'וב, כלומר, יאייש כיסא באחד המשרדים במשטרת מרחב חיפה. לאחר שעבר לשרת במשרד, מטבע הדברים הפך הקצין הפעלתן לקהה חושים יותר. ברם השכנים השיבו לו את הצבע לפנים. אחרי ששמע אלברט את סיפורם, הוא הרהר לרגע תוך כדי גירוד בפדחתו, כפי שתמיד נהג לעשות, ואז השיב: ״ראו, רבותי, קודם כל טוב שגיליתם אזרחות טובה ובאתם לספר לי על המקרה. יתכן שעלינו כאן על פרשת טרור רחבה ואפשר שעוד יתברר כי אין כאן מאומה. אבל,״ הוא אמר, ״לבדוק צריך.״ השכנים הנהנו בראשיהם ונפרדו ממנו לשלום.
בשלב ראשון החליט הקצין אלברט להזמין את בלה למשרדו בעיר ולנסות לברר עמה את פשר הימצאותו של רפיק בדירתה במשך זמן כה רב. כשבלה נכנסה למשרדו של אלברט וראתה אותו, נגולה אבן מעל ליבה.
״אוי, אין לך מושג כמה דאגתי,״ היא התוודתה בפניו, ״אני אזרחית שומרת חוק, רכב אין לי, ואינני חייבת כסף לאיש.״ היא ניסתה לברר מה לא היה בסדר בהתנהגותה שהביא להזמנתה לחקירה.
״את לא בחקירה,״ אמר לה אלברט כדי להרגיע אותה, ״בסך הכול כוס קפה אחד, ואת בדרך הביתה.״
״חשבתי שיכול להיות שהזמינו אותי לחקירה בגלל שפעם אמרתי לזַ'נֶטָה השכנה הרומניה מלמעלה, שהיא מטומטמת, כי היא טיבְטְבָה (טיפטפה) עלי מים של ספונג'ה. ״זה בגלל זה?״ קצין המשטרה חייך לעצמו. הוא שאף שאיפה ארוכה מן הסיגריה שלו ופנה אל בלה: ״לא, בלה,״ אמר, ״זה לא קשור לשכנים, וחוץ מזה כדאי שתהיי רגועה.״
הקצין אלברט הגיע ישר לעניין: ״הגבר הזה, רפי, שמסתובב אצלך בדירה, הוא משלנו?״ שאל.
״אתה שואל אם הוא יהודי?״ ניסתה בלה להבין את שאלתו.
״לא רק זה,״ הגיב אלברט, ״מאיין בכלל הוא הגיע אלייך הרפי הזה״? ביקש לדעת.
בלה סיפרה לו את הכול בפרטי פרטים, כיאה לרספקט שנתנו השכנים לקצין אלברט. היא תיארה את הגעתו של רפיק אליה, את עבודותיו השונות ואת חריצותו הרבה, את שליטתו הטובה יחסית בעברית ובעיקר את המצוקה שחווה בכפרו ומדוע היא אימצה אותו אל ליבה. רק על דבר אחד פסחה בלה ביודעין, והוא נטיותיו של רפי ללבוש בגדי נשים. רפי היה גאה בה לו היה יודע באיזה כבוד היא ייצגה אותו בפני השלטונות.
את יודעת איפה הוא גר?״ שאל אלברט.
בלה מיהרה להשיב: ״כן, הוא גר בְּכַּבַר (כפר) הגדה.״
״באיזה כפר?״
״הוא אמר לי שהכְּבַר שלו זה הגדה.״ השיבה בלה.
הקצין אלברט התפקע מצחוק ולא יכול היה לעצור בעד צחוקו. הדבר הביך את בלה עד מאוד.
״מה אמרתי לא בסדר?״ תמהה בלה. הקצין אלברט הסביר לה את ההבדל בין כפר לבין הגדה המערבית כולה.
״נו, היה קשה?״ שאל אותה אלברט בתום השיחה.
בלה לא נשארה חייבת: ״מר אלברט היקר. כבוד, נו איך אומרים, האוֹפִיצֶר (הקצין) אלברט. אתה יודע שאני סוֹמַכַת (סומכת) עליך מאה אחוז. אני בטוחה שאתה מבין את העניין.״
ואכן, אלברט הבין אותו כראוי. הוא הניח לנושא ״להתקרר,״ ולשכנים שניסו להתעניין בגורל הבדיקה לגבי רפי, נהג לסמן בידיו מין סימן שהתפרש ש״הכול בשליטה.״ הוא רצה להניח את הסיפור של רפי בצד, אך מכתב שהתקבל כעבור כחודש וחצי במשרדו משרות הביטחון הכללי, החזיר את רפיק אל מסלול המכשולים. אלברט חיפש דרך להזמין את רפי אליו הביתה לכוס קפה, ולמען האמת, הוא התקשה לעשות זאת. בלה לא ממש שיתפה עמו פעולה ורפי היה זמין ופתוח עוד פחות ממנה.
ביום ששי אחד, בעת שרפי שב מעבודתו, הוא נפל למארב של הקצין אלברט. איש המשטרה הוותיק קלט אותו בזווית עינו, קרא בשמו וסימן לו להתקרב. רפיק נענה, אך לא ברצון רב. הוא האט את צעדיו ככל שהתקדם לעבר אלברט, וארשת פניו החמוצה שיקפה את חוסר שביעות רצונו מהמפגש. כשהגיע סמוך לכניסה לביתו של אלברט, פרק מעליו את כלי עבודתו שכללו מגרפה, מעדר, מזמרה ועוד — כולם ארוזים היטב ומשומנים מחשש שיעלו חלודה.
״הרבה עבודה יש לך, אני רואה,״ פתח אלברט את השיחה.
״ברוך השם,״ השיב רפיק, ״יעני, רוצה לומר — נניח.״
אלברט הוציא שני כיסאות עץ ושולחן קטן לגינה. אחר כך נכנס שוב לביתו והוציא קנקן קפה שחור, שתי כוסות וצלוחית עם ופלים. איש המשטרה, שהיה רגיל לעסוק בעצירים ובכלואים בבית המעצר קישון, היה בקיא ברזי מעצרם של חשודים מסיבות ביטחוניות. הוא גם הכיר היטב את הערבים, ואף ששפת אמו הייתה ערבית מוגרבית (מרוקאית), הוא הצליח לתקשר עמהם ב״ערבית משולבת.״ הייתה לאלברט דעה ברורה על ערביי ישראל וכמובן על ערביי השטחים, שעברו אצלו במעצר בהמוניהם. אולם בשל יחסיו הקרובים עם בלה הוא התקשה לעשות את מה שהיה עושה בדרך כלל במקרה כזה — להעביר את רפיק היישר אל איש השב״כ.
רפי חשש מהפגישה הזאת, כי ידע שהוא אמור להישאל על נושאים אישיים, שאותם לא רצה לחשוף בפני קצין המשטרה. מצד שני הוא גם לא רצה להצטייר כאיש קשוח ולא סימפטי למול מי שהזמינו לכוס קפה בגינת ביתו.
אלברט זכר את תוכנו של מכתב השב״כ שהתקבל במשרדו לא מזמן. מישהו בארגון הסביר לשוטרי ישראל, ש״היות שאתם הראשונים להתחכך עם ערביי השטחים בחיי היום יום, אנו נשמח אם תעבירו אלינו את פרטיו של כל מי שפנה אליכם לקבלת שירות.״ מכתב השב״כ שיקף נאמנה את המחסור שהיה אז במקורות מודיעין טובים. מספר שנים אחרי כניסת השב״כ לגדה המערבית, עדיין סבל הארגון מכיסוי בסיסי (כס״ב) לקוי של השטח, ולכן כל תושב ערבי היה בבחינת מטרה לגיוס.
לרפיק לא היה מושג מה אלברט רוצה ממנו. אלברט ניסה לסחוט מרפיק כל פיסת מידע אודותיו. חוץ מהיותו קרוס דרסר וחובב בגדי נשים, סיפר רפיק לאלברט על עצמו כמעט את הכול. הוא סיפר על הקשר שיצר עם בלה ועל העזרה שהוא מעניק לה ועל היותה אישה טובת לב אשר אספה אותו לביתה בימי החורף הקרים. על חייו בכפרו בגדה המערבית הוא מיעט לספר. היו אלה ימים ללא מחסומים בקו התפר שבין הגדה המערבית לישראל, כאשר עשרות אלפי פועלים זרמו מהגדה המערבית לישראל ללא צורך באישורים ובמסמכים.
כאמור, אנשי המשטרה קיבלו אז הנחיות שכל מי שנתקל בתושב ערבי ישראלי או בתושב השטחים שזקוק לדבר מה או מבקש דבר מה והמדינה יכולה לאפשר לו זאת, להפנותו למשרדי השב״כ, שם ינסו לטפל בבעיותיו.
אלברט ביקש מרפי את תעודת הזהות שלו.
״לשם מה?״ שאל רפי.
אלברט הסביר לו שזה עבור משהו טוב.
״משהו טוב? מהמשטרה? אולי אפשר לוותר?״ ביקש רפי.
״למה? אתה מסתיר משהו?״ שאל אלברט.
״חס וחלילה.״ אמר רפי. אחרי שלגם מהקפה שוב ושוב המשיך: ״אתה יודע, אף אחד לא נהנה להתחכך במשטרה. חשבתי שאם זה לא ממש חיוני ושאם זה תלוי בי, שאני אוותר.״
אלברט הבטיח לבדוק. מרוב להיטות הוא לא שם לב לעובדה שרפי מסר לו תעודת זהות של תושב הגדה המערבית, שהייתה דומה בחיצוניותה לתעודה של אזרח ישראלי. אחרי שאלברט סיים לרשום את פרטיו של רפיק, הוא ניסה להבין מדוע רשומים בתעודה ארבעה שמות.
רפיק הסביר: ״הראשון הוא שמי הפרטי, אחריו מופיע שם אבי, אחר כך שם הסבא ולבסוף שם החמולה.״ אלברט הקשיב ורק נענע בראשו.
לפתע קרב רפיק אל אלברט, אחז בסנטרו ואמר לו: ״תבטיח לי שלא יקרה משהו לא טוב מהסיפור הזה.״ אלברט הכיר היטב שתי מלים בערבית שהיו אמורות להרגיע את רפיק: ״ווָלָא הֵיְמַכּ״ (הסר דאגה מראשך).
ההזמנה להגיע אל בניין משטרת ישראל ברחוב העצמאות בחיפה הגיעה לכפרו של רפיק, שבו הוא היה מבקר אחת לחודש. כאשר קיבל את ההזמנה מאחותו, הוא החל לקרוא את המכתב הכתוב עברית וערבית. הוא שמח במקצת כשקרא כי מועד המפגש עבר זה מכבר. אולי זה לטובה, חשב. ברם, החשש החל בכל זאת לנקר בראשו. אולי בכל זאת אספר לקצין אלברט כדי שלא יאונה לי כל רע? אמר לעצמו. הוא לא עירב את בלה בנושא כדי לא להעציב אותה יותר מידי. לאלברט הסביר רפיק כי מאחר שהוא מגיע לביתו בכפר אחת לחודש או אף אחת לחודשיים, הוא לא קיבל את המכתב בזמן.
״הנה,״ הראה אותו לאלברט והמתין לגזר הדין.
אלברט נטל את המכתב והבטיח לטפל בבעיה. ״אני אמצא פתרון אם רק תבטיח לי שתהיה זמין.״ ביקש מרפיק.
״אין כל בעיה.״ הציע רפיק, ״כל דבר שיש לך עבורי, תביא לדירה של בלה וזה יגיע אלי.״
ומכתב כזה אכן הגיע. הוא קטע את הפרק המדהים של רפיק ובלה. שתי הנשמות היתרות הללו נאלצו להיפרד מבלי שרפיק אף הספיק לומר לה שלום או להתראות. היא אימצה את רפי שלה אל ליבה כי כמהה למעט יחס ואהבה ממש כמוהו. איש לא ראה אותם אי פעם חבוקים או מתנשקים, אבל המבט שלהם זה בזו היה בו כדי להעיד על עומק אהבתם. הייתה זו אהבה אחרת, ללא מין, ללא הבעות חיבה, ללא מגע פיסי, אבל זו עדיין הייתה אהבה.
היא דאגה לו בכל התקופה שבה נעדר מהבית בנשר. הוא היה מָנוּעַ מלצור אתה קשר ולספר לה היכן הוא נמצא ומה הוא עושה, ואילו היא הייתה בטוחה שהוא נמצא בכפרו בגדה המערבית. בכל פעם כשראתה פועל ערבי עובר ליד ביתה, התפתתה לשאול אותו האם הוא מכיר את רפי, אבל היא לא אזרה אומץ לעשות זאת. לרגע אפילו איבדה את התקווה שיום אחד הוא ישוב. היא הייתה כה זקוקה לקשר המיוחד שיצרה עם רפי שלה, קשר שאולי לא היה שני לו, כך האמינה. מה היא לא הייתה מוכנה לתת כדי לקבל כמה מלים של תקווה ולדעת היכן הוא נמצא ומה הוא עושה? בכל זאת, הרי מזה כמה שנים הוא לא נעדר ולו ללילה אחד מביתה. הגם שכבר ענה על הסטטוס של ״ידוע בציבור״, רפיק מעולם לא חשב בכיוון הזה של מיצוי זכויות הידוע בציבור ולא פזל לעבר דירתה. הוא הפנים שבלה לא הייתה אשת חיקו וכי הוא לא פרנס אותה, ושלמעשה הייתה ביניהם אהבה אפלטונית, אהבה שאינה תלויה בדבר.
לה לא היו דעות קדומות לגבי הערבים. היא לא חוותה טרור, ומהמעט ששמעה וראתה לא יכלה להפר את הנטייה שגברה אצלה לטובת יחסי שכנות טובים. היו כמה נשמות טובות שהזהירו אותה שיום יבוא והוא יהרוג אותה, או לכל הפחות יגרום לה נזק, כי הרי הערבים שונאים את היהודים. ״לא ייתכן שהוא שומר לה אמונים רק כי הוא מכבד ומחבב אותה, כמי שדאגה להכניסו לביתה ושמרה עליו,״ אמרו. אך היא לא שעתה לאזהרותיהם. ״את עוד תראי,״ נהגו אלה לנסות להפחידה, אלא שאת בלה היה קשה להפחיד.
בימים שרפי נעדר, נהגה בלה לפנות כל כמה ימים אל קצין המשטרה, אלברט, ולבקש שידאג להחזירו אליה. היא לא סיפרה לו את האמת על געגועיה לרפי. היא טענה כי קשה עליה עבודת הניקיון בבית, וכי ישנם מספר תיקונים בדירה שהיא מצפה שיעשה אותם. יום אחד שאל אותה אלברט אם היא יודעת שהוא ערבי שנולד בגדה המערבית.
״אני יודעת,״ היא אמרה בטון תקיף, כאילו תפסה את כוונתו של אלברט להפחידה כדי שתחדל מפניותיה. ״אני רוצה שהוא יחזור לכאן.״ ביקשה מאלברט.
באותה השעה היה רפיק כבר בשלב מתקדם של אחרי המבחן הפסיכוטכני ומבחן האמינות באחד מגופי הביטחון. התוצאות היו טובות. הבוחנים החלו להתבונן לעומק בתוצאותיו. במתקן שבו שהה היה עליו לעבור עוד מבחן התנהגות, תרגיל דינמיקה קבוצתית וראיון אישי. בלטה אצלו רמת אמינות גבוהה. ״אפשר לסמוך עליו״, הייתה הדעה הרווחת.
״יש רק משהו קטן באישיותו שאינו ברור,״ חיווה אחד הבוחנים את דעתו. ״אני לא מזהה התמכרויות כלשהן, אבל יתכן שהוא הומוסקסואל או משהו הקשור למיניותו.״
״האם קיימת בעיה כלשהי בנושא?״ שאל אחד הפסיכולוגים.
הפעם האחרונה שבה רפיק התרגש עד כדי בכי, הייתה כאשר סיפר לבלה על הנטייה שלו ללבוש בגדי נשים. עתה, בשיחה עם הפסיכולוג של הארגון, הוא חזר לדמוע ולהתרגש כאז. הפסיכולוג, שנודע כאלוף בלפורר נשמות אנושיות, גרם לרפיק להתפרק מכל סודותיו ולשטוח אותם על השולחן. ״אתה יודע מי אני?״ שאל הפסיכולוג את רפיק בעברית ואחר כך בערבית.
״לא.״ השיב רפיק.
״אז אומר לך רק פעם אחת מי אני.״ הביט הפסיכולוג לתוך עיניו כאילו הפנט אותו ואמר לו: ״אני אללה!״
רפיק נחרד ופניו הלבינו באחת. הוא לא היה אדם דתי, אבל לומר למוסלמי כי אדם בשר ודם מתיימר להיות אללה, זה היה קצת יותר מדי.
מה קורה אתי כאן? החל רפיק שואל את עצמו. הוא היה המום, מבולבל ומזועזע. ״חלאס״, (הַרְפֵה, די) ביקש רפיק.
״אני ארפה ממך, אם אתה תספר לי את סיפור חייך לפרטי פרטים.״ הבטיח הפסיכולוג. ״גם אם קיימת אי פעם יחסי מין עם כבשה או עם אתון, כדאי שאתה תספר לי זאת, כי אם אני אגיע לכך בעצמי, אתה לא תראה יותר אור יום.״ הזהיר אותו.
רפיק נאלם דום. הוא הבין כי יש לו סטייה חברתית כלשהי, אבל היא לא הגיעה עד כדי קיום יחסי מין עם בעלי חיים. החבר'ה הגזימו, הוא חשב לעצמו. בכפרו, כמו בכפרים אחרים בגדה המערבית, נודע על צעירים שקיימו יחסי מין עם כבשים ועם אתונות. הוא עצמו לא עשה זאת, אבל הכיר את מי שעשו זאת.
״אה,״ נהם לעברו הפסיכולוג, כאילו רצה לבדוק אם יש דברים בגו.
״לָא. לָא. טַיֵיב. בָּעִיד עַנָאכּ. שוּ אַל פַרְק בַּינַ אלְאִנְסַאן ואלח'ַיְוַואן?״ (לא. לא. טוב. שירחק ממך. אם כך, במה מותר האדם מן הבהמה?)
אמירה ערבית יפה, חשב לעצמו הפסיכולוג. היו לו כבר לקוחות בעלי הפרעה בתחום המיני, זואופילים, שנמשכו אל בעלי חיים וקיימו עמהם יחסי מין.
״הוא כל כך מכוער שיכול להיות שגם הכבשה סירבה לתת לו,״ העיר בצחוק מתגלגל קולגה למקצוע, שעמו התלבט לגבי הקנדידט.
אלא שהפסיכולוג ישב מרותק לשמע סיפור חייו של רפיק, ולרפיק התברר ש״לאללה״ יש סבלנות לשמוע את סיפור חייו לפרטי פרטיהם. בתום שעות של דיבורים, הקלטות, רישומים ורישום דו״חות, יצא הפסיכולוג אל חבריו בחדר הדיונים. כולם חדלו מעיסוקיהם והתבוננו רק בו תוך המתנה למוצא פיו. ״אין לנו מה לעשות אתו,״ הודיע להם בקצרה, ״שִלחו אותו בחזרה לחברה הזקנה שלו שיכייף עליה.״
בקצה שולחן הדיונים ישב לו נציג של ארגון ביטחוני מקביל הפועל בחו״ל, לצד נציגי המודיעין הצבאי. הנציג קפץ כנשוך נחש: ״מה העלית בתחום של לבישת בגדי נשים?״ שאל.
הפסיכולוג הביט בו במבט מלגלג והפנה אליו שאלה מעליבה: ״למה? יש לך תכניות לגביו?״ המסובים פרצו בצחוק רם שהביך את הנציג הדובר.
״לא, אני מתכוון ברצינות. אני חושב שהוא יכול להועיל לנו בנושא מסוים מאוד.״ אמר.
״סחתיין״ (לבריאות), אמר הפסיכולוג, ״ושיהיה לכם באמת לבריאות.״
שבוע אחרי אותה פגישה רבת משתתפים, כבר היה רפיק בקורס הכנה מזורז של אותו ארגון. הוא קיבל את הכינוי ברנדון, שיהפוך מעתה לשמו העיקרי למשך מספר שנים. רפיק אהב את שמו החדש. בכלל, תדמיתו כאיש ביטחון, המראה החדש שיעצב לעצמו, אם וכאשר יקבל אישור לבצע ניתוח פלסטי, וכמובן השם הזר המחייב, העלו את ביטחונו העצמי. עתה נותר לו רק להוכיח את עצמו בשדה.
