התחלה
2016
איש מאיתנו לא אהב מועדונים. הרעש, הלייזרים, הבר הדביק והעשן המלאכותי הגעילו אותנו, ובכל זאת דחפתי הפעם שנצא. רציתי לשמוע שוב את המשפט שהוא אומר לי בכל פעם שאנחנו נכנסים למקום חדש, המשפט ההוא שפרט לאימי שלחשה לי אותו רגע לפני שנכנסתי לכיתה א’, לא שמעתי מאף אחד. עד שהוא הגיע כמובן.
הוא: זה יפה?
אני: לבשת את זה לעבודה, לא?
הוא: אבל זה נקי, תריחי.
אני: איכס, יא דוחה.
הוא מחייך אליי.
הוא: מה, יש ריח?
אני: של זיעה, לא פחות.
הוא: וזה לא עושה לך את זה?
הכול עשה לי את זה בו. היינו אז כבר שלושה חודשים יחד. שבועיים אחרי שהכרנו כבר העביר שני תיקים קטנים אליי הביתה, עזב את היאכטה הקטנה ששכר ושלח ידיים לחבק אותי בכל לילה. אלו שני התיקים היחידים שהיו לו, ארבע חולצות, מקצתן קרועות, שני בקבוקי ויסקי, אולר, תמונת אימו המנוחה ועוד כמה בגדי עבודה שהכנסנו לכביסה ברגע שיצאו מהתיק.
הכול עשה לי את זה בו. איך שנשך את שפתיו לפני שרכן לנשק אותי, איך שהשמיע קול רוצה לפני שהשעין אותי על הספה וירד לי ואיך שכמה ימים אחרי שהכרנו, כשכבר ידענו שאנחנו רוצים זה את זה ושלחתי לו תמונה שלי מהעבר עם איזה ידיד נאה — לא כדי לעורר את קנאתו, סתם כי יצאתי רזה שם — בעיני זכר האלפא שלו, מסיבה זו או אחרת, הדבר התפרש כאיום. אז מה עשה? יצא מהעבודה, דפק על דלת הדירה וכשפתחתי נכנס, מזג לעצמו צ’ייסר, שתה אותו, הסתכל בי וקבע, ״את רק שלי״.
אני לא יודעת להסביר את ההרגשה הזאת כשגבר אומר לך, ״את רק שלי.״ נכון, יבואו נשות הדגלים האדומים ויניפו לי אותם מול העיניים, אבל זה היה ״את רק שלי״ אחר לגמרי, כזה שגרם לי לאחוז את הפלאפון מולו, למחוק את התמונה באותו הרגע, להצמיד אותו אל הקיר, ללחוש ״רק שלך״ — ולרדת למטה, להראות לו לְמה בדיוק אני מתכוונת.
1996
פחדתי להיכנס לכיתה א’. הייתי יותר גבוהה מבני גילי, יותר שמנה והרבה יותר ענייה. פחדתי שהגן ישחזר את עצמו. אף שעברנו שכונה, לאזור אחר בכלל בעיר, בעבע בי הפחד. ואימי, שבימים רגילים עשיתי הכול כדי שתיתן לי קצת יותר אהבה, אני לא יודעת אם מתוך חסך שלה או כי פשוט נזקקתי ליותר, לא חיכתה שאבקש.
רגע לפני שנכנסנו אל הכיתה, רכנה על ברכיה, אחזה בידיי ואמרה לי, ״מי הבת של אימא שלה?״
״אני,״ הסתכלתי בה, היו לה עצמות לחיים גבוהות וריח טוב. היא התעוררה מוקדם כדי להכין לי את התיק, תחבה לתוכו כריך טעים ואפילו חתכה סלט פירות כדי שייתן לי כוח ליום הראשון.
״ומי תהיה הכי חכמה בכיתה, תביא ציונים טובים ותעשה את אימא גאה?״ ליטפה את תלתליי.
״אני,״ חייכתי אף שלא ידעתי מה זה ציונים בכלל.
הצלצול נשמע והמחנכת גלית שפגשתי בחופש הגדול, התקרבה אלינו, נתנה לי שקית קטנה עם סוכריות ופתק שעליו נכתבו מילים שלא ידעתי לקרוא ואמרה, ״מרסלי, תיפרדי מאימא, את תראי אותה שוב בצוהריים. בואי ניכנס״.
אימי הכניסה את שולי חולצת בית הספר שלי לתוך הטייץ הכחול, יישרה את כתפיות הילקוט שלי ואמרה, ״יאללה כפרה של אימא, ‘כנסי.״
נתתי בה מבט ונכנסתי. רציתי עוד ממנה. הרבה פעמים בחיים שלי רציתי עוד ממנה, והרבה מאוד פעמים היא פספסה את הרצון הזה — אבל לא הפעם. הפעם קראה שוב בשמי, ״מרסל״. הסתובבתי למורת רוחה של גלית המחנכת. ״מה אימא?״ התרגשתי והלכתי אליה. הרגשתי את גוש הדמעות בגרוני.
״ומי הכי יפה בכיתה?״
חייכתי.
״אני אימא, אני הכי יפה בכל הכיתה!״ נשבה במפרשיי רוח הביטחון.
״נכון, חיים של אימא, תזכרי, הכי יפה מכולן,״ אמרה. אפילו גלית חייכה.
2016
איש מאיתנו לא אהב מועדונים, אבל פעם אחת הספיקה לו כדי לראות את חוסר הביטחון שלי. שקלתי אז המון, היו לי שלוש שמלות רחבות וקבועות ומחטב אחד ששירת אותי, ולו היו קוביות בבטן. הוא אף פעם לא התאמן, הוא פשוט עבד, איש עבודה עם ידיים פצועות ולב רחב שאהבתי כל כך, ובכל פעם שעמדנו בכניסה למועדון מסריח, לבר דחוק וברבות הימים למסעדות מפונפנות או לאירוע משפחתי, הוא חיבק אותי מאחור, על כל גודלי, ולחש על אוזני, ״את הכי יפה פה.״
בכל פעם הסתובבתי אליו וידעתי שלא נחזיק הרבה זמן כי שנינו מאזורי זמן ונפש שונים. הוא לא יכול להיות אהבת חיי, גם אם ממש ארצה וגם אני לא יכולה להיות אהבת חייו, ואת זאת, האמינו לי, מאוד רציתי, אבל ברגע ההוא היינו אהבות חיים זמניות שנקשרו זו בזו.
בכל פעם הסתובבתי אליו והתקרבתי והסתכלתי בעיניו שרצו לראות בי בית ואימא ואישה אוהבת ושקטה, בלי ידידים ובלי עבר ובלי בדיחות שחורות מדי ועם סירים על כיריים ובית נקי וסקס בבוקר, בצוהריים ובערב — ונתתי לו את זה כי הוא נתן לי משהו אחר, יקר מפז. הוא אמר לי, אחרי שנים של פציעות ודם ובדידות ועצב, הוא אמר לי שאני הכי יפה פה.
ובאמת, איתו הייתי הכי יפה פה.
זו הייתה תקופה יפה. בלילה, אחרי שנכנסנו אל המקלחת להוריד מעצמנו את רפש המועדון, הוא הסתובב וביקש שארחץ לו את הגב. אני זוכרת איך שפכתי סבון על אצבעי וכתבתי על גבו את המשפט ״שלום כיתה א’״. לרגע נזכרתי בתמימות ההיא של הפעמים הראשונות, ואז הוא הסתובב ונישק אותי.
ואהבתי גם אותו, בתמימות ההיא,
של הפעמים הראשונות.
