1
נידפים ברוח
בלימוד על רוחות העולם מתאר הבודהה את תנאי החיים המשתנים שעלולים לעורר בנו השתוקקות או סלידה, אם נאפשר להם. רוחות העולם מאורגנות בארבעה צמדים של הפכים, כפי שאפשר לראות בטבלה הבאה:
הפסד
רווח
קלון
תהילה
גנאי
שבח
כאב
עונג
מטבע הדברים, אנחנו שואפים להימנע מן החוויות שמציג הטור הימני, ולחוות יותר מאלה שמוצגות בטור השמאלי. במובן מסוים אין בכך רע, כל עוד נזכור שבמהלך החיים אנו עומדים להתנסות בכולן. כאשר אנחנו מפתחים תלות גבוהה מדי בחוויות החיים השייכות לצד שמאל, ונחישות גבוהה מדי להימנע מאלה שבצד ימין, אנחנו צפויים לנחול אכזבה. במצב זה אנו מתנים את האושר שלנו בכך שהרוחות ינשבו תמיד בכיוון מסוים, אף שבהכרח יגיעו זמנים שבהם הן ינשבו בכיוון ההפוך.
כשאנחנו לכודים כך, מצבי הרוח שלנו מתחלפים בהתאם לכיווני הרוחות המשתנים. יום אחד החיים קלילים כבריזה נעימה, ובהתאם אנחנו חשים בטוחים בעצמנו, מאושרים או בני מזל. למחרת הנסיבות משתנות, ואנחנו מסתחררים עם הרוח ומרגישים מבולבלים ומדוכדכים, כי הנה שוב החיים אינם הוגנים כלפינו. כך אנחנו מיטלטלים בין שמחה לייאוש, הדימוי העצמי שלנו מתנפח ומתכווץ בהתאם, ואנחנו תועים בין התלהבות מופרזת לבין מבוכה ובלבול לנוכח מה שמזמנים לנו החיים. וגם אם אנחנו זוכים במה שייחלנו לו, הפחד מפני האובדן עלול לפגום בתחושות הסיפוק והעונג שנפיק מן ההישג. אנחנו לכודים במשחק של הפכים.
מכיוון שמאמץ ואנרגיה רבים מושקעים באותן התכתשויות שאנו מנהלים עם העולם, אולי תופתעו מן הטענה כי תליית האושר שלנו בתנאים המשתנים היא נטייה פסיבית. אולי קל יותר להבחין בכך ביחס לרוחות העולם "השליליות": תחושות כישלון או גנאי נוטות לפגוע בביטחון העצמי שלנו או ביוזמה שאנו נוקטים מול נסיבות החיים, והתוצאה היא אימוץ מנטליות של קורבן. אבל גם רוחות העולם "החיוביות" יכולות להיות כרוכות במידה של פסיביות. כאשר אנו מתנהלים מתוך ציפייה שהחיים יספקו את הסחורה, שדבר מה חיצוני יביא עמו את תחושת האושר, אנחנו צפויים לפתח בו תלות גם כאשר רצוננו מתממש. תלות כזו מהווה גם היא סוג של עמדה פסיבית כלפי החיים.
רווח והפסד
בתקופה מסוימת של חיי התגוררתי ברחוב צפוף שלא היו בו מספיק מקומות חניה. שמתי לב שכאשר חזרתי בשעות הערב המאוחרות מהעבודה, להוט להגיע הביתה, התחלתי להרגיש קצת חרד כבר בכניסה לרחוב שלי. לעיתים קרובות לא היו עוד מקומות חניה פנויים, ונאלצתי לחנות ברחוב צדדי כלשהו ולשאת את התיקים כל הדרך הביתה. מרגיז במיוחד היה לגלות ששניים משכניי שגרו בבית הסמוך מחזיקים שלוש מכוניות, שאחת מהן חנתה לרוב מול הבית שלי. באותם ערבים, כשנהגתי מתוח במעלה הרחוב, מצאתי את עצמי מריץ בראש שוב ושוב הערות ופרשנויות לגבי החניה; לעומת זאת, כשמצאתי חניה ממש סמוך לבית, הייתי כמעט באופוריה. עוצמות מפתיעות של רגש נבעו מאותו שטח קטן של אספלט סלול.
החיים רצופים באירועים שולִיים של רווח והפסד. אני מצפה החודש לחשבון חשמל גבוה, אבל מופתע לטובה מהסכום הנמוך דווקא. אולי בכל זאת אוכל להרשות לעצמי את המעיל החדש שאני רוצה; אני יוצא לקניות ומרוצה מאוד מהמעיל החדש שלי, אבל אז אני חוזר למכונית ומגלה שמישהו פגע בה; אני ממתין בכיליון עיניים לחצי יום חופש מהעבודה, ובדיוק כשהוא מגיע מתקשרת אמי המבוגרת. היא מבקשת עזרה עם הקניות, והבוקר החופשי שלי מתפוגג ונמוג ללא זכר; אני עובר ראיון קבלה לקולג', ומתקבל ללימודים; בעבודה מצפים לקיצוצים, והמקום מתמלא ברכילות. האווירה רוויית חרדה ומתוחה; אני נעמד בתור לקופה בסופרמרקט, ואז מבחין שהתורים האחרים מתקדמים מהר יותר. למה אני תמיד בוחר דווקא בתור האיטי ביותר? אחר כך אני מתמלא בזעם כשהקופאית משוחחת בחביבות עם הלקוח שלפניי. הם לא תופסים שיש כאן אנשים שממהרים? או שאני ממתין בתור בסופרמרקט, בידי רק פריט אחד. לפניי גברת עם עגלה עמוסה, והיא מרשה לי לעקוף אותה.
רוחות הרווח וההפסד מורגשות ביחס לכל דבר שאפשר להתייחס אליו במונחים "זה שלי" או "אני רוצה את זה": רכוש, מערכות יחסים, כסף, מעמד חברתי, זמן. כשאנו נוטלים חלק במשחק הזה, של רווח והפסד, אנחנו מצטמצמים. הפרספקטיבה שלנו צרה יותר. במערכה הזאת אני ניצב לבדי נגד העולם. מרוכז במשימה שלפניי, לא מביט ימינה ולא שמאלה, אני מנסה לכבוש את היעד או לממש את רצוני מהר ככל האפשר.
וישנן גם פעמים שבהן רוחות העולם מנשבות בעוצמה רבה יותר. כשנולד לנו ילד או כשקרוב משפחה נפטר, כשאנחנו עלולים לאבד את מקום העבודה בתקופה של חוסר ודאות כלכלית, או כשאנחנו מגלים שאנחנו עומדים לקבל ירושה גדולה ובלתי צפויה.
תהילה וקלון
מצבים של תהילה או קלון, פרסום אוהד או שם רע, נפוצים פחות בחיי השגרה של רובנו. ואף על פי כן יכול צמד רוחות העולם הזה להשפיע עלינו, בעיקר אם אנחנו מיטלטלים על ידי השאיפה להיות פופולריים ואהודים, או להימצא במרכז תשומת הלב. לפעמים נצחק מבדיחות שלא באמת מצחיקות אותנו, כי אנחנו חוששים שלא יחבבו אותנו. או נגלה שאנחנו לא באמת מקשיבים למה שאומרים לנו, אלא רק מחכים לרגע שבו נוכל לספר כבר את הבדיחה שלנו כדי להיות במרכז תשומת הלב. אולי נבחין שהיחס שלנו לאנשים בעבודה מושפע יותר ממידת הפופולריות הכללית שלהם, ופחות מן הקשר הישיר שלנו איתם.
כמובן, הרצון לזכות בהערכה הוא עניין טבעי ובריא, אלא שלפעמים הוא חורג מכך. באופן אינסטינקטיבי אנחנו משתוקקים שיבחינו בנו. כשיש לנו זמן פנוי, לפעמים נכתוב את השם שלנו בגוגל כדי לבדוק אם העולם כבר הבחין בקיומנו. אנחנו בודקים כמה חברים יש לנו בפייסבוק בהשוואה לאחרים. מישהו מראה לנו תמונות ממסיבה שנערכה לאחרונה. העיניים שלנו מרפרפות עליהן, אבל מה שבאמת מעניין אותנו זה איך אנחנו נראים בתמונות האלה. כמחבר ספרים, אני מכיר את הפיתוי הזה: אני מבקר בחנויות ובודק אם הספרים שלי נמצאים במלאי.
פעם כתבתי לעיתון מקומי מאמר קצת פרובוקטיבי. בזמן שחלף מן הרגע ששלחתי אותו ועד שהוא התפרסם, היטלטלתי בין התקווה שיכה גלים וייצר תגובות אוהדות, לבין החרדה שמא לא יובן והפופולריות שלי תפחת בגללו. בסופו של דבר, המאמר התקבל באדישות, מה שהיה משפיל עוד יותר. הסיפור כולו היה מייסר למדי עבורי. לפעמים נראה שאנונימיות רצויה עוד פחות מקלון.
תהילתם של אחרים יכולה להיות מפתה באופן משונה. אחר צהריים אחד ישבתי בבית קפה במרכז האומנויות של עיר קטנה. שתיתי את הקפה שלי וקראתי ספר, כשבמרחק כמה שולחנות ממני הבחנתי בהתגודדות של כתריסר אנשים נרגשים. לקח לי זמן להבין שהאישה שעמדה במרכז הקבוצה הייתה אחת מכוכבות סדרת קומדיה מצליחה ששודרה בטלוויזיה בשנות השמונים. היא הוזמנה לעיר כדי להדליק בחגיגיות את אורות חג המולד ולככב בהצגה שהועלתה בתיאטרון הקהילתי. הקפדתי להזכיר לעצמי שאני ממש לא מתעניין בסלבריטאית זוטרה שכמותה, ובכל זאת לא התאפקתי והצצתי לשם. רציתי לדעת איך היא נראית, איך היא מדברת, איך היא. יש בתהילה משהו מכשף וממגנט. נדמה לנו שלאדם המפורסם חייב להיות משהו, ואנחנו סקרנים לדעת מה זה. (נמשיך לחקור את תרבות הידוענים בפרק 5).
שבח וגנאי
בריטריט בודהיסטי למתחילים, נהגה המנחה לבצע טקס קטן בכל פעם שהמשתתפים נכנסו לחדר ששימש כמקדש: היא קדה לפסל הבודהה שעל הבימה, לאות כבוד והוקרה.
נראה היה שהריטריט עובר בהצלחה, כאשר ביום האחרון ניגשו לאותה מנחה שני מתרגלים, וכל אחד מהם מסר לה פתק. היא שמה את הפתקים בכיס וקראה אותם מאוחר יותר. בראשון ששלפה היה כתוב, "תודה רבה על הריטריט. הוא הועיל לי מאוד, והאופן שבו קדת לבודהה היה מעורר השראה במיוחד. משהו במחווה הזאת נגע לליבי והיה משמעותי עבורי." ואז היא הוציאה מהכיס את הפתק השני, ובו נכתב: "תודה על הריטריט שהדרכת. עם זאת, אני חייבת לומר שאני מאוכזבת. חשבתי שהבודהיזם נקי מאמונות תפלות ומפולחן, ולכן התאכזבתי לראות אותך משתחווה לבודהה. לא הרגשתי נוח עם זה, וזה קלקל לי את הריטריט."
בדיוק ככה זה בחיים. לפעמים אנשים אוהבים את מה שאנחנו עושים, חולקים לנו שבחים ותומכים בפעולותינו. לפעמים הם לא אוהבים את מה שאנחנו עושים, מותחים עלינו ביקורת ומטיחים בנו האשמות. ולפעמים אנחנו זוכים גם לשבח וגם לגנאי בעקבות אותה פעולה בדיוק! לא חשוב כמה נשתדל, הרי לעולם לא נְרצה את כולם כל הזמן. שבח וגנאי הופכים לרוחות העולם כשהם מטלטלים אותנו, ובהתאם לכיוון הרוח, הדימוי העצמי שלנו מתנפח או מתכווץ.
תרבות ההאשָמה נפוצה בעולם שסביבנו. רכילות במקום העבודה, למשל, מורכבת לעיתים קרובות מהאשמות ומתלונות. חלק ניכר מהדיון הפוליטי מבוסס גם הוא על שבח וגנאי. רבים באנגליה שותפים לפולחן הלאומי של הבעת שבח או גנאי כלפי הנבחרת הלאומית בכדורגל. לקראת תחרות חשובה מתגבר ההייפּ סביב הקבוצה, ומגיע לגבהים שלא ייאמנו על רקע ספקולציות שהפעם — אולי הפעם — הם ינצחו. אבל למרבה הצער, לרוב הביצועים של הקבוצה בינוניים. למחרת המשחק מוטחות האשמות, והעיתונים ואתרי האינטרנט מתמלאים בשמועות. בדרך כלל הן גורסות שעומדים לפטר את מנהל הקבוצה.
הטחת האשמות היא לעיתים קרובות עניין של שליטה. זו דרכנו לבטא את חוסר שביעות הרצון שלנו מכך שלא קיבלנו את מה שרצינו.6 כדי לפרוק את התסכול שאנו חשים, אנחנו מוצאים מישהו להאשים בכישלון. כי הרי זו חייבת להיות אשמתו של מישהו! באמצעות הגינוי אנו מחזירים לעצמנו את תחושת הכוח ביחס לעולם, כך שזו למעשה דרך לתמוך באשליית השליטה.
באחד החורפים האחרונים, כשמזג האוויר היה מושלג וקפוא במיוחד, תכננה ידידה שלי לבקר קרובי משפחה במדינה אחרת. העיתונים ותוכניות הטלוויזיה היו מלאים בסיפורי אימה על נמל התעופה, ומן הדיווחים ניתן היה להסיק שלמעשה הוא סגור לגמרי. מי שניזון מן התקשורת יכול היה להבין כי רשויות נמל התעופה הן האשמות בשלג ובקרח. אבל אם נכנסת לאתר האינטרנט של הנמל, יכולת להיווכח שרוב הטיסות בעצם פועלות, גם אם הן ממריאות באיחור בשל מזג האוויר. עיכובים משמעותיים או ביטולי טיסות נבעו בדרך כלל ממזג אוויר גרוע בנמל היעד, דווקא. אבל התקשורת אוהבת למצוא מישהו להאשים, כי הכתבים יודעים שגם אנחנו רוצים להאשים מישהו. ההאשמות כמובן הקשו עוד יותר על הנוסעים ועל עובדי הנמל, והגבירו את תחושת החרדה הכללית. התברר שהדיווחים היו מוגזמים לגמרי, והידידה שלי טסה בלי שום בעיות. בחריפות הרגילה שלו ביטא ניטשה את ההשגה שלו בעניין:
אנחנו בוחרים אם לשבח או לגנות על בסיס ההזדמנות שהדבר מקנה לנו להפגין את יכולת השיפוט שלנו.7
אם כן, בנוסף להבחנה באופן שבו משפיעים עלינו שבח וגנאי המופנים כלפינו, נוכל להרהר גם באופן שבו אנחנו משבחים או מגנים אחרים. כמובן, לפעמים נחוץ ומועיל לשבח או לגנות. טוב להביע הערכה, לשים לב לדברים שנעשים היטב ולציין אותם לטובה. בהזדמנויות אחרות עלינו למתוח ביקורת, ולהצביע על קלקולים. ובכל זאת, אפשר לנסות לעשות זאת באופן אובייקטיבי ומתוך כוונה מועילה: לא להטיח ביקורת כדי לפרוק תסכול, ולא לשבח מתוך רצון להתחנף.
עונג וכאב
אתה מתפוצץ מהתרגשות כי מחר אתה יוצא לחופשה, או שרוי במצב רוח רע בגלל כאב שיניים. את מכינה לעצמך כוס קפה וכועסת כשאת מגלה שאין חלב במקרר. את יוצאת ממכון הכושר שמחה ומלאת אנרגיה, או שאת עובדת ללא הפוגה והכתפיים שלך מכווצות ונוקשות. כשהשמש מגיחה מבין העננים מצב הרוח שלךָ מרומם, אבל אז אתה מתרגז כי אתה תקוע בפקק תנועה, ביום חם ומחניק. את עליזה וקלילה כי היום תצאי לבילוי מהנה, או שאת במצב רוח קצת קודר ועגום כי את מוכרחה לבצע היום איזו מטלה מעצבנת שאת דוחה כבר שבועות.
בנוסף למצבים מינוריים כאלה, של אי נחת וחוסר נוחות הכרוכים בחיי השגרה, יש גם תקופות שבהן נושבות רוחות העולם בחיינו בעוצמה רבה. בוודאי, החיים מציעים רגעים של עונג מופלא שבהם הכול נראה מושלם. אבל ככל שנזדקן נבחין כיצד מכאובי הגוף מתגברים. רבים יתחילו לסבול מכאב כרוני כלשהו, ורובנו נתמודד מתישהו עם מחלה קשה. זה לא אומר שלא כדאי ליהנות מן העונג כאשר הוא מזדמן לחיינו, ולהימנע מכאב אם אפשר. העניין הוא בכך שאי אפשר לשלוט בכאב ובעונג כל הזמן. נבחר להתבונן דווקא בהשפעתן של אותן רוחות עולם מינוריות יחסית, מפני שכך מתאפשר לנו להבחין כיצד מצבים שוליים של נוחות ואי נוחות משפיעים על מצבי הרוח שלנו. זה כך בין אם אנחנו נאחזים במצבים הנוחים ומנסים לגרום להם להימשך, ובין אם אנו מתנגדים להופעתם של מצבים לא נוחים, ומחמירים אותם שלא לצורך. בפרק הבא נחקור כיצד מתרחש הדבר.
התבוננות: נידפים ברוח?
יש דרכים רבות להתבונן, וייתכן שיש לכם כבר שיטה משלכם. אם לא, הנה הצעה. קודם כול, פנו לכם זמן שתוכלו להקדיש לישיבה שקטה. במהלכה אפשרו למחשבות השוצפות להירגע, ולמחשבות שקולות יותר לעלות. הכינו לכם נייר ועיפרון ורשמו בקצרה רעיונות, רשמים וזיכרונות שעולים בכם. שימו לב אם אתם מזהים את רוחות העולם המנשבות בחייכם. נסו להיזכר במקרים מן הימים האחרונים — משמעותיים או שוליים — שבהם רוחות העולם טלטלו אתכם.
נסו להבחין בדפוסים או בנושאים החוזרים על עצמם לעיתים קרובות בחיים שלכם, או שנוכחותם בחייכם ניכרת. תוכלו למנות אותם ברשימה, בתרשים כלשהו שתשרטטו או בכל דרך אחרת שתבחרו. הקפידו לתעד את הרעיונות שעולים בכם, ואל תסתפקו בסתם הרהור ברוחות העולם. הכתיבה עוזרת להתיר את הסבך, משום שתיעוד המחשבות בכתב מאפשר לנו להתבונן בהן בבהירות רבה יותר, מנקודת מבט אובייקטיבית יותר.
אם כך, האם רוחות מסוימות מנשבות סביבכם בתכיפות גבוהה יותר מאחרות, והאם יש ביניהן כאלה שהשפעתן עליכם גדולה יותר? ואולי במצבים מסוימים אתם פגיעים יותר ועל כן נוטים יותר להיטלטל?
נסו להבחין בדרך שבה משפיעים עליכם משבים משני הכיוונים — השלילי והחיובי. כלומר, התבוננו בתשומת לב כיצד אתם מושפעים מן העונג, ולא רק מן הכאב; בדרך שבה מטלטל אתכם הרווח, ולא רק ההפסד. לפעמים קל יותר להבחין בהשפעת רוחות העולם כאשר הן מנשבות בכיוון "השלילי", בעוד אנחנו פשוט לא מבחינים בתגובות שלנו כלפיהן כאשר הן מנשבות בכיוון "החיובי".
בדקו אם יש בחייכם צמדים אחרים של נסיבות משתנות שאינם מופיעים ברשימה המסורתית. אם כן, מהם? (לדוגמה, ידיד שלי גילה שהוא מושפע מן השאיפה להצליח ומן הפחד מפני כישלון. הצלחה וכישלון היו אחד מצמדי רוחות העולם עבורו).
