1
נחש ארוך ומקוטע של תנועת כלי רכב נע אל עבר העיר, אדי שעת העומס כבר הכתימו את פניה של שמש הבוקר. מראֶה מקוטע של פונטיאק כחולה או טויוטה אדומה או דטסון כתומה, אחת אחרי השנייה, קטע כביש אחר קטע כביש, הנחש התפתל לכיוון העיר ואל עבר בנייני הבטון הגבוהים עם החלונות שמשקיפים אל חלונות שממול ואל הקניון ביניהם — שהיה הרחוב. כך עזבו את העיר מכוניות פרברים זו אחר זו נוסעות לאורך החצי השני של האוטוסטרדה, עוברות את הנחש המקוטע, קטע או שניים בכל פעם. אחת מהן היתה מכונית נוסעים ממשלתית בצבע שחור עם סמל הממשל האזורי על דַלְתַהּ.
הנער פיטר ישב כשהוא נשען בכוח אל גב המושב הקדמי, עיניו מתמקדות בחלקן בנחש הגולש שעובר ממול בחציה השני של האוטוסטרדה. משני צדדיו יושבים: הנהג, גדל גוף וכבד משקל, עיניו אפורות וקרות ובעל ידיים שנועדו לתפוס ולהחזיק. על ידיו צימח שיער עדין בצבע בהיר שנמשך מזרועותיו דרך גב היד עד לאצבעותיו שבקצותיהן ציפורניים קצוצות קצר, שדמו ליעה קטן בכל אחת מקצות אצבעותיו העבות והארוכות. והאישה, לא גדולה לא קטנה, לא צעירה לא זקנה, שיערה השחור מסורק הרחק מפניה, פה ושם מבצבצות ממנו שערות אפורות אחדות.
אני יכול לפעול מהר, לתפוס את הידית בידי השמאלית ולדחוף אותה למטה ובאותו זמן לדחוף את האישה ביד ימין ואז היא תעוף מהמושב החוצה דרך הדלת ואולי תידרס על ידי המכונית שמאחורינו... אבל זה עדיין ישאיר אותי אתו... היד שלו הגדולה בטוח תישלח ותתפוס אותי. אין סיכוי לדחוף אותו החוצה מהדלת... הוא הצליח לחוש כיצד עיני הנהג מקפצות לצדדים, וידע שהעיניים האפורות והקרות עוקבות אחר כל נשימה שלו. אין כאן כלום להסתכל עליו, אידיוט, רק אני, יושב כאן, יציב, לא פחות ממטיל זהב, מביט בנחש הנע לעברנו... זה רק פיטר, שיצא לרכיבת בוקר, זה הכול... הוא ידע שפניו לא מספרות דבר מכל זה. ידיו היו תחת שליטה ולא יבגדו בו.
האישה חייכה בהביטה אל הנער. שיערו חום בהיר, כמעט בלונד, עורו היה כה חיוור עד שהוורידים העדינים נראו ברקותיו. פנים של בן טובים, ללא ספק תקוותם של הורים אנגלוסכסיים לבנים מהמעמד הבינוני. ילד חסון, גם השיניים, גם כתפיים שהחלו להתרחב וגם חזה מלא, כל אלה מעידים על עוצמה וכוח סבל של מבוגר.
היא פתחה את ארנקה, הוציאה חפיסה של מסטיק מנטה, משכה חלקית חתיכה אחת מהחבילה והציעה אותה לפיטר. עיניו הירוקות קלטו את חתיכת המסטיק, מבט חטוף אל פניה, ואז שוב אל המסטיק. הוא הושיט יד אחת ולקח את המסטיק; שפתיו נעו ולחשו ״תודה״ בזמן שהתבונן במסטיק. היא הגישה את החפיסה גם לנהג, שהצליח להגיע עם יד אחת, לקח חתיכה, הניד פניו לתודה, וביד אחת הסיר את העטיפה מהמסטיק ותחב אותו לפיו. לסתותיו נעו בחוזקה כשהביט בנער, שעדיין התבונן בחתיכת המסטיק.
פיטר התחיל להסיר את העטיפה מהמסטיק שלו, מושך את החתיכה העטופה בנייר כסף מתוך המעטפה הירוקה. הניח בזהירות את הנייר הירוק בזהירות על ירכיו, הסיר את נייר הכסף והניח אותו לצד הנייר הירוק. אז קיפל במדויק ובאיטיות את המסטיק לחצי, ואז שוב לחצי, נטל את המסטיק אל שפתיו, פתח את פיו, החליק את המסטיק פנימה והחל ללעוס, בצורה כמעט מכנית, כשגרונו הדק בולע את הרוק בטעם מנטה. ידיו, מכוח עצמן, קיפלו בזהירות את נייר הכסף כאילו חתיכת המסטיק הייתה עדיין בתוכו, ואז בזהירות החליק את נייר הכסף חזרה לעטיפה הירוקה. ואז, בניגוד לעצבנות שחש באותו רגע, קיפלו אצבעותיו את הנייר לשניים, ואז שוב, עד שנוצר כדור קטן ומרובע של נייר, אותו הכניס בזהירות לתוך המאפרה.
אז התיישב אחורה, נשען אל גב הכיסא הקדמי, עיניו מביטות החוצה דרך החלון, לסתותיו נעות בקצב אחיד, כמעט באלגנטיות, עיניו בוהות קדימה עם המבט הסקרני והריק שעטה על פניו לעיתים קרובות. עיניו היו לא ממוקדות, כאילו מוחקות משהו שלא רצה לראות, שלא עניין אותו לצפות בו.
המכונית ירדה מהאוטוסטרדה, מאיטה ביציאה ופונה אל
הכביש המשני.
אנה התבוננה בפיטר המסתתר מאחורי עיניו שלו, נזכרת בפעם הראשונה שראתה אותו. הוא היה אז בן ארבע, שיערו סתור ולא מסורק שיורד עד לכתפיים, פניו רזים ומטונפים מלכלוך ודמעות של כמה ימים, בגדיו המצחינים שלא כובסו היו קטנים עליו, האוברולים שלו חוברו בסיכות היכן שחסרו תופסנים בכתפיות. הוא היה יחף, וכשהפשיטוהו כדי לרחוץ אותו גילו חיתול מזוהם ומגעיל שנקרע ממה שהיה פעם סדין עריסה ישן. עכוזו הכחוש היה מכוסה בפריחת חיתול, בפצעי מוגלה עמוקים שהתהוו בתוך עורו המשופשף בצבע אדום לוהט, אבר מינו נפוח מכוויות שתן, ראשו של האבר צרוב והאבר מלא פצעונים ונוטף. כשהושיבו אותו באמבטיה בכה מכאב.
כפות רגליו היו מלאות יבלות, רגליו נדמו כפתיתים על עור יבש, היא חשבה שזו פטריה. הרופא אמר שלא, אלא רק שסבל ממזון דל ומזוהם וסביר להניח שגם מהתייבשות. הם טבלו אותו באמבטיה כחמש עד עשר דקות, אז שפשפוהו בסבון חזק בצבע ירוק כשהם מתעלמים מהבכי, ומשפשפים את הפצעונים גם כשדיממו, אחר כך רחצו את שערו להסיר את הכינים שמילאו על קרקפתו.
כשהמים השוטפים ירדו על פניו, חדל פיטר לבכות ונראה מופתע, אפילו ניסה לחייך.
שעה לאחר מכן, כשהוא לבוש בבגדיו החדשים, יַשְׁבָנוֹ מרוח כולו במשחה אנטיביוטית, שיערו תלוי על מצחו ומתנפנף הרחק מפניו, התיישב על כיסא במשרד שלה ופיטם את עצמו בהמבורגר של מקדונלד, מילקשייק וניל ועוגייה.
מעט מאוד היה ידוע על פיטר בכל מה שקדם ליום זה. תעודת הלידה נמצאה בתוך הבלגן שהיה דירת מרתף שבה גר. לא היה שום סימן לרישומי חיסונים כלשהם, לכן הם התחילו להזריק לו מיד את כולם. אביו, כך נראה, נטש את המשפחה לפחות שנה קודם לכן; אמו לא ידעה בדיוק מתי עזב ולאן הלך. כשהיא כולה רועדת בתהליך גמילה, הצליחה רק לומר, הממזר נעלם, מה עוד אתם רוצים לדעת, למען השם,
אני חולה.
מאוחר יותר, כשהסתיימה תקופת הגמילה והיא קיבלה תרופות באגף הנשים של בית הסוהר, סיפרה להם אמו יותר פרטים. באותו הזמן זה היה סיפור חדש ומזעזע עבור אנה, כשהיא עדיין טרייה בתפקיד, באה היישר מהאוניברסיטה, אך בשנים שעברו מאז שמעה את הסיפור הזה, או גרסאות שלו לעיתים כל כך קרובות עד שלא באמת עוד הקשיבה.
הייתה לה, לאמו, ילדוּת תחת השפעה דתית קיצונית ומוזנחת, גיליון ציונים חלש בבית ספר, ובגיל חמש עשרה ברחה. קשרים מזדמנים עם גברים שאת שמותיהם לא זכרה, שתי מערכות יחסים ארוכות קצת יותר, ואז בגיל תשע עשרה, עברה לגור עם גבר שלדבריה היה אביו של פיטר. אלכוהול וסקס, ומשם לסמים וסקס, וכך הפכו שניהם מכורים כשהיא עובדת ברחובות, מנסה לפרנס את ההתמכרות של שניהם בזמן שהוא עבד בלרוקן דירות ובתים שנשארו ריקים בזמן שבעליהן או השוכרים שלהן הלכו לעבודה. עם מה שהוא גנב והיא צדה, הצליחו להשיג את מנת יומם.
ואז הוא עזב. היא לא ידעה למה, לא ידעה לאן, כבר לא היה
לה אכפת.
פיטר נותר לבדו בדירה רוב הזמן. היא השאירה את הטלוויזיה עובדת, לפעמים זכרה להשאיר כריכים וקופסת מרק פתוחה וכף, אבל לעיתים קרובות לא זכרה והוא נשאר רעב. חייה היו חיפוש מתמיד אחר גברים, כסף והרואין. גברים וכסף היו חשובים רק בכך שאפשרו לה לקנות להרואין. פיטר לא נחשב חוץ מאשר לעניין היותו בנה ועל כן הייתה זכאית לסעד; בזכותו היה מובטח לה קצת כסף, מעט ככל שהיה.
המכונית הממשלתית נעה לאורך הכביש המשני, התנועה פחתה, העיר התחלפה בשדות ויער. פיטר ישב כשידיו שלובות ורפויות בחיקו, עיניו עדיין לא ממוקדות, שקוע בעצמו עד שיגיעו למקום שאליו מועדות פניהם. היא טפחה על ברכו בעדינות, וחיוך חטוף נראה על פניו. הנהג הסתכל בה ללא הבעה והיא תהתה האם ידע משהו על איך היא הרגישה.
פיטר נמסר באופן זמני למשפחה אומנת ובמשך השבועות הספורים ששהה איתם עלה במשקל, העלה צבע בלחייו ואפילו התחיל ללמוד איך לשחק עם ילדים אחרים. זו הייתה הצבה זמנית, אבל אחרי שנתפס על ידי השלטונות ולשם הגנתו, נמסר באופן רשמי לאפוטרופסות, ונמצא לו סידור קבוע יותר עם משפחה אחרת. חודשים אחדים לאחר מכן, האם של המשפחה האומנת חלתה והילדים ששהו אצלה נאלצו לעבור לבתים אחרים. פיטר לא הסתדר גם עם המשפחה האומנת השלישית שלו והיה הכרח לשים אותו בבית עם פחות ילדים, בית שבו האם האומנת הייתה יכולה להקדיש לו יותר זמן, ובמיוחד ללמד אותו איך לעשות את צרכיו בשירותים.
כשהגיע פיטר לגיל שש כבר עבר תשע משפחות אומנות, ההדרכה לשירותים לא הושלמה, והוא הרטיב באופן קבוע את המיטה בלילה והיה נתון למצב רוח של התקפי זעם פתאומיים ובלתי מוסברים.
אמו מעולם לא ביקרה אותו בכל אותן שנים מאז שנתפס, היא ריצתה גזר דין של שלוש שנים בגין זנות וסחר בסמים.
המכונית האטה, פנתה שמאלה והתקדמה מעלה אל השערים הגבוהים שנפתחו ואפשרו ולמכונית לעבור, ואז נסגרו שוב מאחוריה. המכונית נסעה במעלה הדרך אל עבר מקבץ של מבנים ועצרה בחזית משרד המנהלה.
פיטר המתין עד שהאישה פתחה את הדלת ויצאה מהמכונית. היא נעמדה ליד דלת המכונית הפתוחה, וחיכתה. הנהג יצא, סגר את דלתו ואז נעמד לצידה מביט בסיפוק סביב המבנים.
לאחר רגע נוסף, החליק פיטר לאורך המושב ויצא החוצה מהמכונית. לרגע קצר אחד התמתח, מתכונן לברוח, אבל אז נרגע, ופנה במקום זה אל המדרגות שהובילו למעלה אל דלת הזכוכית והאלומיניום. לא כדאי לברוח, לא תצליח לעשות יותר מעשרה צעדים האיש הרע והענק הזה יתפוס אותך...
האישה שמה את ידה על כתפו בעדינות ועלתה אתו למעלה במדרגות החזית, והם עברו את הדלת אל עבר מסדרון ארוך. הנהג היה מאחוריהם, חסם לחלוטין כל סיכוי להימלט. האיש שישב מאחורי השולחן היה בגיל העמידה והחיוך על פניו השתקף בעיניו. האישה התיישבה ומסרה לאיש תיק עב כרס שנשאה אתה. הנהג התיישב ליד הדלת וחיכה לפיטר שינסה לברוח. פיטר התיישב בכיסא קרוב לאישה והמתין.
האיש מאחורי השולחן דיבר בקצרה עם האישה. מה שדיברו לא עניין את הנער והוא השאיר את עיניו לא ממוקדות, שקוע בתוך עצמו, ידיו שמוטות שוב בחיקו, ועל פניו ארשת ריקנות.
לאחר מספר דקות הסתכל האיש במהירות בתיק, ולרגע עיניו של פיטר לכדו את התנועה של הנייר, אבל גם זה, לא עניין אותו והוא נסוג שוב אל המקום שם איש לא יוכל להטריד אותו.
לפעמים היה נוהג לשבת ככה בין ארוחה אחת לשנייה, ואם מישהו נגע בו או דיבר אליו היה ממקד את עיניו ויוצא מהמקום שהיה שקוע בו, אבל כששאלו אותו על מה חשב, לא היה מסוגל לענות. אחת האימהות אמרה לו שזה בלתי אפשרי לאדם לא לחשוב על משהו, כי המוח עובד כל הזמן; גם כשאתה ישן אתה צריך לחשוב על משהו. הוא הניח שזו הייתה רק דרך אחת נוספת בה היה שונה. ימים שלמים בחייו עברו בלי לחשוב על דבר כלשהו. לפעמים בישיבה, לפעמים בעמידה, כל מה שהיה צריך לעשות זה לא למקד את עיניו והזמן עבר בלי שזה נוגע לו.
״בוא אתי, פיטר.״ האיש קם מאחורי שולחנו ונגע בפיטר בכתפו. הנער נעמד אוטומטית. הנהג קם מכיסאו וקילל בעדינות כשראה את גומי הלעיסה דבוק למכנסיו. פיטר העמיד פנים שלא ידע מאיפה הגיע לשם המסטיק והלך אחרי האיש מהמשרד אל המסדרון. האישה התקרבה אליו, מתכופפת מעט, פניה היו אינצ’ים ספורים מפניו, ועיניה דורשות שיקשיב.
״אני רוצה שתכתוב לי קצת מעת לעת, כמו שנהגת לכתוב לי פעם. תעשה את זה בשבילי?״
הוא הניד בראשו בגלל שזה מה שהיא רצתה שיעשה והוא תמיד ניסה לרצות אותה. היא הייתה אחד העוגנים המעטים בעולם המשתנה. במוקדם או מאוחר, לא משנה מה יקרה, הוא יראה אותה, אפילו רק לדקות ספורות, והיא תדבר אתו בדיוק כאילו היה כל אחד אחר ולא הוא עצמו.
היא משכה אותו קרוב אליה ונתנה לו חיבוק חזק, לא כמו אותם לחיצות מוחצות שחלק מהאנשים נותנים לך כשהם לא באמת רוצים לגעת בך, אלא משום שהם מרגישים שהם חייבים לחבק. ״אסור לך לדאוג יותר מדי, פיטר, הכול יהיה בסדר.״ היא חייכה והוא רצה לחייך אליה בחזרה, אבל לא הצליח. ״אנחנו נהיה בקשר בקרוב וכשאבוא לכאן נבלה אחר הצהריים ביחד, בסדר?״
עיניה היו עצובות והוא ייחל שיוכל לומר לה לא לדאוג. הוא ייחל שיוכל לגעת בה, רק פעם אחת, בעדינות, אבל לא הצליח. לא תמיד זה התאפשר, וייתכן שזה בסדר בשביל מבוגרים לגעת בילד, אבל על ילדים נאסר לעשות דברים כאלה למבוגרים אלא אם ידעו שזה רצוי. וכך זרועותיו נותרו תלויות לצדדיו והאישה הזדקפה מהר ופנתה אל הדלת. הפנתה ראשה אליו כשידה אוחזת בידית הדלת, מחייכת אליו ומנופפת בידיה, והוא הושיט את ידו עד חצי המרחק ממנה והניד את אצבעותיו לשלום, אבל עדיין לא היה מסוגל לחייך.
בתוך המוסד לנערים בסיכון הוצג פיטר לפני אדם אחר, ג’ון, איש צעיר עם חיוך גדול, חולצת טי־שרט לבנה, ג’ינס כחולות, גרביים לבנות ונעלי עור לבנות ועליהן שלושה פסים כחולים מכל צד. שיערו שחור ועיניו קצת שחורות, פאות לחייו מגולחות, אבל יכולת לראות את סימני הזקן מתחת לעורו. זקנו היה קצת כחול, כמו זנב של תרנגול שפיטר ראה פעם בגן החיות.
״היי פיטר,״ אמר ג’ון בקלילות, ״אני ג’ון ואני היועץ שלך. זה כמו לומר שאני הבוס שלך, אני משער, אבל אני לא, באמת.״ פיטר הנהן בראשו. לא היה לו מה לומר ולא משהו נוסף לעשות, אז הוא חיכה. ג’ון דיבר זמן מה עם האיש מהמשרד, ואז עזב האיש, ככל הנראה חזר לשבת מאחורי שולחנו, וג’ון הוביל את פיטר לחדר שיועד לו .
היה זה חדר נטול אופי, תקרה לבנה, קירות בצבע קרם, הרצפה מכוסה בלינולאום בצבע חום כהה. מיטת אחת, שידה וארון. על הווילונות והחלון הקטן צוירו שחקני הוקי שרדפו אקראית אחרי כדור, משהו שנועד להוסיף תחושת בית ונועם, אבל, כפי שהבחין פיטר, לא צויר עליהם אפילו רמז לשער או לשוער. הוא בהה בווילונות. היה יכול להיות נחמד לשתף את הבדיחה עם ג’ון, אבל הוא לא היה בטוח שג’ון יבין. היית צריך להיזהר במה שאתה אומר אחרת אנשים עלולים לחשוב שאתה מוזר. הוא למד את המילה הזו מאחת האימהות, אבל לא הצליח לזכור מי מהן. מילה אחת קצרה שאומרת הכול: מוזר.
הם השאירו את סל הקניות שלו עם הדברים על מיטתו וג’ון הקיף בזרועו את כתפיו של פיטר, שזו הייתה רק דרך נוספת להוליך אותו סביב, דרך שהייתה עדיפה מאשר להחזיק את ידך כאילו היית תינוק. פיטר לא באמת רצה להשאיר את סל הקניות מאחור; מה אם מישהו ייכנס לחדר וייקח משהו? הייתה לו שם כפפה ישנה של כדור בסיס וכמה ספרי קומיקס וקופסת טבק ריקה. ריקה מטבק, אבל הקופסא הייתה מלאה בעפרונות צבעוניים, בדלי עפרונות ואפילו מחדד ירוק. ומה אם מישהו ייכנס לחדר ויגנוב אותם? אם היה אומר את זה, היה בטוח שג’ון ינסה להרגיע את חששו, כמו הבחור במחנה הקיץ שהביט בו בעיניים כחולות ועגולות ואמר, הו, אנחנו לא גונבים פה אחד מהשני, פיטר, אנחנו משפחה. מישהו מהמשפחה לקח את השוט שלו שהיה עשוי מאצות, ואת אוסף הצדפות, ואפילו את נעלי הריצה הרזרביות והם מעולם לא מצאו אותן, גם כששמו היה כתוב עליהן עם דיו עמיד בפני כביסה. פיטר היה בטוח כמעט לחלוטין שזה היה הילד עם השער הבהיר שהגיע לכתפיו, אבל הוא לא הצליח להוכיח שום דבר.
האיש בחדר הציוד נתן לפיטר זוג מכנסי עבודה מבד גס אפור, שלוש חולצות מבד גס, גם הן אפורות, ושלושה סטים של תחתונים — מכנסיים קצרים וגופייה — למזלו, לא מבד גס אפור, אלא מבד כותנה לבן. שישה זוגות של גרביים שחורים, וזוג נעליים שחורות ומכוערות ללא שרוכים. אלו לא היו נעלי בד, ופיטר ידע שדייגים ופועלי ספינות גרר נהגו להשתמש בהן. וגם נעלי ריצה שחורות לפעילות ספורט ומכנסי התעמלות קצרים לבנים, חולצת טי־שרט לבנה ובגד ים שחור. שתי פיג’מות בצבע תכלת, מעיל שחור עשוי מאריג גס, וסוודר אפור. בתמורה האיש לקח מפיטר את כל בגדיו ושם אותם בתיבה, סגר את התיבה, רשם את שמו של פיטר ומספר על התיבה, ואז אחסן את התיבה בארון שהיה מלא בתיבות אחרות עם שמות אחרים. שני הגברים המתינו בזמן שפיטר התלבש בבגדי המקום, ואז חזרו שניהם לחדרו, הוא וג’ון, וג’ון המתין בזמן שפיטר סידר את בגדיו בשידה ובארון.
לקח לנער הרבה זמן לסדר את הבגדים. את מכנסי הג’ינס סידר בזהירות רבה כששני הצדדים צמודים יחדיו, ותלויים על המתלה כאילו היו מכנסיים הדורות שזה עתה חזרו מכביסה.
החולצות קופלו והונחו בזהירות רבה בתוך מגרה, את הסוודר שם באותה מגרה של החולצות.
את הפיג’מות במגרה אחרת, נפרדת. את התחתונים והגרביים במגרה העליונה. את המעיל תלה בארון, בזהירות רבה. כשכל הבגדים סודרו, בדק הנער שוב את הסידור ביסודיות רבה, להיות בטוח שהדברים אכן הונחו במקומם כמו שצריך, ואז פנה והתקדם אל הדלת, וחיכה.
ג’ון היה המום מהגישה הסקרנית דמויית המכונה של הילד, כמו רובוט שמחכה שילחצו על כפתור כדי שהמעגלים מודפסים יוכלו להתחיל לעבוד ולהניע את הידיים ואת הרגליים.
הרופא בדק את הנער ביסודיות: לב, ריאות, עיניים ואוזניים. דופק על בטנו של הנער, וחובט על גבו, בודק רפלקסים של מרפקיו וברכיו, מביט פנימה לגרונו, ואפילו לבש כפפת גומי, שימן את אצבעו האמצעית ובדק את פי הטבעת. במהלך הבדיקה כולה, הנער עשה רושם כאילו הוא במקום אחר, עיניו לא ממוקדות, ופניו חסרות הבעה. הרופא נטל דם מהחלק הפנימי של המרפק, ועוד דם מקצה אצבעו, ואז נתן לנער בקבוק קטן והצביע, בלי שדיבר, אל דלת היציאה. פיטר לקח את הבקבוק וחצה את החדר, פתח את הדלת ונכנס לשירותים.
בעוברו על הדוח הרפואי, ציין הרופא בקול רם שכל הבדיקות האלה נעשו כבר מספר פעמים בעבר, האחרונה שבהן לפני פחות משבוע כשהילד נעצר על ידי המשטרה.
הילד יצא מהשירותים עם בקבוק קטן מלא בחציו בשתן, והניח אותו בזהירות על השולחן, אז נעמד, ממתין בסבלנות, עיניו שוב לא ממוקדות.
חדר האוכל היה הומה בנערים כשפיטר וג’ון הגיעו, אבל פיטר כבר ידע מה לעשות, זה היה כמו במחנה הקיץ. הוא קיבל מגש ועמד בתור, לא דיבר עם אף אחד, מתעלם מהמבטים הערמומיים ומהלחשושים. לקח סכין מזלג וכף ממיכל המתכת המחולק של הכלים, והניח אותם על המגש. לקח קערת מרק, ואז התקדם כמה צעדים לחכות לאיש עם המכנסיים הלבנות החולצה הלבנה, והסינר הלבן וכובע הטבחים הלבן הקטן והמצחיק, שהיה שופך צלי בשר על תפוחי האדמה. פיטר לקח את הצלחת, הניח אותה על המגש והתקדם לתחנה הבאה, לקבל צלחת קטנה עם לחמנייה וכף חמאה. אז התקדם לתחנה הבאה, לקח קינוח וכוס גדולה של חלב, והתקדם אל המקום בו עמד המשגיח של חדר האוכל והמתין עד שזה יצביע על מושב ליד שולחן.
ג’ון נשען על קיר חדר האוכל, מתבונן. פיטר הניח את המגש הכבד על השולחן, הלך סביב הספסל והתיישב לאיטו, מתעלם מהנערים האחרים. הוא הרים בעדינות את מפית הנייר וסידר אותה בדיוק רב בחיקו, פינה אחת שלה תחב בעדינות מתחת לחגורת המותן של הג’ינס שלו.
הניח את כוס החלב בפינה הימנית העליונה של המגש היכן שלא היה סיכוי שיישפך. הזיז את צלחת המנה העיקרית לפינה השמאלית העליונה של המגש, ואת קערת המרק קֵרֵב לחזית המגש. הסכין והכף בצד ימין, המזלג בצד שמאל. מרח בעדינות חמאה על הלחמנייה. הכול היה מסודר במדויק. ואז, כשהכול היה מסודר במדויק, ורק אז, לא לפני כן, ניגש פיטר אל העניין הרציני הזה, לאכול את ארוחת הצהריים, כשהוא אוחז בכף כמו שצריך, לוקח עם הכף את המרק במרחק מספיק ממנו, כך על פי הנימוס, ביד אחת, ואת ידו השמאלית, הניח בחיקו, כך על פי הנימוס, וכשראשו מוטה קדימה, מביא בעדינות את כף מרק אל פיו ולא העניק את תשומת ליבו לאף אחד. נער גדול, בן שלוש עשרה או ארבע עשרה לפחות, נשען לאורך השולחן, וחייך. הוא לא אמר מילה, רק חייך בהתרסה. הרים את המלחייה והיטה אותה במפגיע מעל המרק של פיטר. פיטר התעלם מהנער, והתעלם מהמלחייה, והמשיך לאכול. הנער הגדול, מודע לזה שכולם צופים בו, היכה קלות ולאט במלחייה וזרם דק של מלח יצא מהחורים של המכסה, ישר אל תוך המרק של פיטר. פיטר התיישר לאחור בשקט, וכשהמלחייה התרוקנה לבסוף, הזיז בזהירות רבה את הקערה המלאה למחצה של המרק לפינה השמאלית העליונה של המגש וקֵרֵב את הצלחת של המנה העיקרית לפניו היכן שהייתה קודם קערת המרק. הוא גמע גמיעה אחת מהחלב, ובעדינות ניקה את שפתיו עם המפית, ואז, כשמזלג בידו השמאלית וסכין בימינו, חתך בקפדנות פרוסה מהבשר והרים אותה אל פיו, לועס באיטיות, מרוכז בעצמו בלבד. תלעס כל חתיכה מאה פעמים ולעולם לא יהיה לך כאב בטן. היו אימהות שאמרו עשרים פעמים, אחרות שלושים, ואימא אחת אמרה לו שהוא מבלבל את המאה פעמים עם סֵרוּק השיער לפני השינה בלילה, אבל הוא היה בטוח שזה מה שאמרה האמא האחרת, ללעוס כל חתיכה מאה פעמים ולעולם לא יהיה לך כאב בטן.
הנער הגדול צפה בפיטר, חיוכו נעלם, עיניו הכחולות הצרו, ולחייו נצבעו בוורוד בהיר. הוא לא היה רגיל שדג חדש מתעלם ממנו, במיוחד דג חדש קטן שמשבש את הסדר במגשים שלו לפני שהוא מתחיל לאכול. הוא הושיט ידו למלחייה שנייה ומתוך כוונה תחילה היטה אותה והחל שוב לפזר מלח על ארוחת הצהרים של פיטר. המשגיח של חדר האוכל הלך במהירות אל השולחן, אבל נעצר על ידי ג’ון. הבנים מסביב לשולחן הסבו את ראשם, התרוממו מעט לצפות במתרחש. פיטר לא היה מודע לכל זה; הוא לעס בזהירות ובאיטיות, צופה בנער הגדול ששופך מלח על ארוחת הצהריים שלו. פיטר הביט למטה אל הצלחת שלו, הניע את הסכין ואת המזלג בעדינות ובמדויק, וחתך עוד חתיכה מהבשר. עיניו של הנער הגדול התבוננו בכל תנועה שלו, עוקבות אחר תנועת המזלג ופרוסת הבשר עם המלח הנעוצה בו שנעו מהצלחת לכיוון הפה של פיטר. פיטר החזיר מבט חטוף בנער הגדול, ואז מיקד את מבטו בתשומת לב בחתיכת הבשר, יודע שמבטו של הנער המבוגר יותר ירותק גם הוא לבשר.
הוא הפיל את המזלג והבשר. הנער המבוגר יותר, באופן אוטומטי, השפיל לרגע את עיניו למטה, עוקב אחר נפילת המזלג, ובאותו רגע, נורתה קדימה ידו השמאלית של פיטר, תפסה את קערת המרק והטיחה אותה בפניו. הילד צרח ואצבעותיו תפסו את עיניו, ופיטר זינק אל עברו השני של השולחן, פניו באופן מוזר נעדרו כל רגש, תפס את כלי הסוכר בידו, והיכה בו, ושוב היכה, והיכה, והיכה, ואז עיניו הצרו מעט, ובעודו מכה, הפיל את הילד הגדול מהספסל והטיח את ראשו ברצפה, מטיח ומכה שוב ושוב. זה מה שהיה עליך לעשות אחרת לא היו מניחים לך, היית צריך להראות להם שאתה מסוגל לעמוד על שלך, ללמד אותם שיעור טוב ועקוב מדם ואז יעזבו אותך לנפשך. אחד מהאבות לימד אותו את זה, וזה תמיד עבד. אחד מהאחים הגדולים הראה לו את התרגיל עם המזלג, ואילו האח הגדול שהשתמש בסיגריה וגפרור מנייר פֶּני, אמר שאתה צריך לדעת לפני שאתה מתחיל, איפה אתה מתכוון להכות. אל תנסה להכות אותו באף, אמר לו, ככה רק תגרום לאפו לדמם. תכוון לחלק האחורי של ראשו ותכה שם ישר עד שהאף יפגע ברצפה וכך תפיל אותו כל פעם...
ג’ון תפס את פיטר והניף אותו מעל הנער המבוגר שכבר דימם. מיד כשנגעו כפות רגליו של פיטר ברצפה הוא הסתובב, מוכן לפגוש איום חדש. אבל כשראה שזה ג’ון, הרפה את ידיו ונעמד בשקט, ממתין, למרות שנשימתו המהירה העידה על סערת הרגשות, ואז עיניו הפכו שוב להיות לא ממוקדות.
״זה בסדר, פיטר,״ אמר ג’ון בשקט. ״הוא התחיל את זה. אוקיי, טד,״ אמר לנער הגדול. ״קח את עצמך למטה למרפאה, תתארגן, ואז תדווח למר ג’נסן. אתם כולכם תנקו את הבלגן הזה. אולי בפעם הבאה תזכרו שבזבזתם את שעת ארוחת הצהריים שלכם בניקיון ותעשו משהו לעצור את הבלגן עוד לפני שזה מתחיל להידרדר.״
״מה קורה עם ארוחת צהריים?״ רטן טד, מנגב דם משפתו העליונה.
״לא היית באמת רעב, אחרת היית אוכל במקום לריב... זוז!״ ובמילה אחרונה זו הפעיל ג’ון את כל סמכותו וכוחו של יועץ, וטד זז מיד, כעוס, מבויש, יודע שג’ון לא יעשה כלום בעניין ומבין שהדג החדש עשה בסך הכול את מה שהיה צריך להיעשות.
״קח לך ארוחת צהריים, פיטר,״ אמר ג’ון בשקט, ופיטר נע, בצייתנות, והלך לקחת מגש חדש.
הוא התיישב באותו מקום ליד אותו שולחן, אוכל את ארוחת הצהריים בקפדנות נעדרת רגש לחלוטין, יושב במין סוג של בדידות מזהירה בזמן שהנערים האחרים מנקים את הבלגן מהמריבה. הוא ידע שהם צופים בו, אבל גם ידע שאף אחד מהם לא יטריד אותו עוד. לפחות לזמן מה. הם יחכו, לראות האם ההתנגדות לבריונות של טד הייתה אמיתית או משהו רגעי שנוצר בעקבות המתח של מקום חדש ומצב חדש. הוא לא היה מודאג. הוא כבר היה במצב הזה לפני כן. הוא ידע שכאשר אתה עומד על שלך, מציג את עמדתך ולא זז ממנה וסומך רק על עצמך, הם יבינו שעליהם לעזוב אותך לנפשך.
חדר ארוניות ההלבשה הדהד ברעש גדול. הנערים מיהרו להוריד את בגדיהם, מפזזים בתחתונים, זורקים חולצות, נאבקים להשיג מגבת, רודפים אחד אחר השני סביב החדר, קופצים מעל הספסלים, נאבקים מול הארוניות, צוחקים וצועקים.
פיטר הוריד את הנעליים והגרביים, תחב את הגרביים לנעליו, ושם את הנעליים בקפידה בארונית שלו. הוריד את הג’ינס שלו, מקפל אותם בקפידה בקו אחד, והניח אותם על המדף בארונית, אז תלה את חולצתו בצורה מסודרת על מתלה. ג’ון צפה בו בתשומת לב ממקומו ליד הדלת. הגופייה קופלה והונחה על הג’ינס, כמו שצריך, התחתונים הונחו על הגופייה. אז לבש פיטר את בגד הים כשהוא מהדק חזק את רצועת המותן וקושר אותה בזהירות.
הוא סגר את דלת הארונית, סידר את מנעול הקומבינציה שיינעל, חוזר ואומר לעצמו בפעם המי יודע כמה שש־שמאלה־ארבע־ימינה- סיבוב־עד־חמש־לפתוח. אז הלך ונעמד ליד הכניסה, צופה בנערים האחרים מתגוששים וצועקים, דוחסים את הדברים שלהם לתוך ארוניות, אחדים מהם אפילו לא דואגים לנעול את הדברים שלהם, לשמור עליהם. כשהגיע משגיח הבריכה לדלת ושרק במשרוקיתו, פרצו הנערים החוצה וחלפו על פני פיטר אל חלל הבריכה עם התקרה הגבוהה, רצו אל קצהו וזינקו אל המים.
פיטר הלך בזהירות, מציית לשלט אין־לרוץ־על־שפת־הבריכה, מביט בזהירות כדי שלא יחליק על הרצפה החלקה. הוא התקדם אל עבר המקפצה, טיפס על השלבים, התקדם לאורכה וחיכה רגע אחד לקבוצת משתוללים שהתיזו מים שישחו לצד אחר אל הבריכה, ואז זינק מהמקפצה והחל לשחות קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, נע בקצב אחיד בקלילות כפי שלימד אותם המדריך במחנה, ראשו בקושי זז, רגליו מכות בחוזקה מהירך למטה, קדימה ואחורה, מקצה לקצה, שוחה, כפי שנאמר לו לעשות. שחה עד שפניו הלבינו ונשימתו הפכה תזזיתית.
״פיטר!״ קרא ג’ון לפתע, והנער נע בצייתנות לשפת הבריכה. ג’ון התכופף, תפס בזרועו של פיטר ומשך אותו מהמים שישב על שפת הבריכה, חזהו התנשף, והוא רועד מתשישות, עיניו לא ממוקדות, ופניו נטולי הבעה.
אור ירח חיוור חודר דרך חלון חדר השינה, האנונימיות הניטרלית המוקפדת של החדר התגברה עוד בגלל הקרניים הכסופות והקרות. הילד שכב מכורבל על צדו, פניו צעירות יותר מאחת עשרה שנותיו, רגוע ולא מוגן בשנתו.
דלת החדר נפתחה מעט ושומר הלילה הציץ פנימה, בודק בקצרה את הילד, וממשיך הלאה, סוגר את הדלת באיושה קלה.
עיניו של פיטר נפקחו. הוא לא היה בטוח מה העיר אותו. הוא שכב בשקט, מקווה לשוב אל שנתו מיד. הוא הסתכל בידו, החליט שאצבעותיו נראו כמו עלי כותרת שמסתלסלות מטבורו של פרח. החלון היה פתוח בחלקו, הרוח נכנסה דרך המסך הכבד שעשה הווילון בתנועתו, שחקני ההוקי רודפים ללא הפסקה אחר הכדור, משחקים הוקי בלי שער ובלי שוער. תתפרץ! הוא מתקדם אל עבר הקמט, הוא מסיים, הוא יורה — הוא לא יכול להבקיע, אין שער!
חרק מאיר. זה רק חרק מאיר. פיטר ידע על חרקים מאירים, הוא קרא עליהם. הם היו קטנים, חלק מן האנשים קוראים להם גחליליות, והחזיקו בהן אי שם במזרח. אבל איך גחלילית או חרק מאיר מצליחים לעבור דרך רשת תיל? היא הרי מיועדת לשמור על הנערים בפנים, ובוודאי תשאיר את החרקים הזורחים בחוץ.
נקודות קטנות, מרקדות, מתנדנדות, ומשמיעות צליל כמו של צרצר חורק או חגב שמשפשף את רגליו זו בזו, או שריטת ציפורניים על גבי לוח. אי הנעימות מתגברת, בעקביות, ומתגברת עוד, והנקודות הבורקות הופכות לכמות עצומה, יוצרות קונוס, מתהפכות, משנות צורה, הולמות... אלה היו שוב הם... ובפינות של החדר נאספו הצללים, צוברים כוח זה מזה, נאספים ומתחילים לנוע מהפינות.
פיטר התיישב במיטה, מסתכל, פחד צומח בבטנו. כל פעם שהאורות והחריקות התחילו, משהו רע קרה. כל פעם. הוא נצמד לראש המיטה והתבונן.
פיטר נמלה־קטנה במרכז החדר, מוקף בדמויות ענקיות שנמתחות לתקרה. אישה, פניה כחושות, עיניה אפלות צורחת מתוך פה ענקי, קולה צווחני והיסטרי, צורחת, למה אתה עושה דברים כאלה?... אינך רואה מה זה עושה לי?... אינני מרגישה טוב... ואז איש גדול ממדים, שפניו מעוותות בזעם, אוחז את פיטר נמלה־הקטנה בכתפו, מנער אותו, ושואג, שום דבר חוץ מצרות מאז שנולדת, אלוהים, ילד, אינך אלא טיפש. שוטרים עם ידיים גדולות מושטות לתפוס, האישה עם תיק בידה, אימהות מצקצקות ואבות מנענעים בראשם, מחליפים ביניהם מבטים מרחמים יחד עם כל האחים הגדולים, משהו מגיח מתחת למיטה, משהו ארוך דמוי נחש, משאיר שובל רטוב על הרצפה, מרים את ראשו המקורנן, מחפש, מסתכל קדימה ואחורה, רואה מהיכן בא ולאן הוא הולך, במבט רעב.
בבוקר, כמובן, המיטה הייתה רטובה, הכתם שנגלה על הסדין התחתון בוגד בפיטר ללא מילים, מכנס הפיג’מה הרטוב היה הוכחה נוספת לבושתו.
״אל תדאג״ אומר ג’ון בקלילות, ״נחליף למצעים ופיג’מה חדשים ואף אחד חוץ משנינו לא ידע על כך. הלילה יהיה לך סדין גומי. עכשיו בוא, ארוחת הבוקר מחכה.״
