העורב והחרטומן
עורב הוא זללן. לא משנה כמה יאכל, עורב תמיד רעב. אבל במקום לעבוד ולקיים את עצמו, מעדיף העורב לפעול בתחבולות. לפחות כל עוד תחבולותיו לא יחזרו אליו כבומרנג. העורב מבלה את רוב זמנו על החוף, מחפש מזון ומנסה לחפש דרכים להערים על ציפורים וחיות אחרות שיאכילו אותו. יום אחד שם לב שהחרטומן נראה כמי שנהנה תמיד מאספקה טובה של מזון. ואכן, גברת חרטומן ובעלה תמיד היו עסוקים, מזריחת החמה עד אחרי ששקעה, מלקטים ואוגרים מזון.
העורב רצה חלק מהמזון של החרטומנים.
הוא הלך אל הבית שבו התגוררו גברת חרטומן ובעלה, נכנס פנימה וראה שם את כל המזון שליקטו, אחסנו ושימרו. צדפות, שבלולים, פירות יער, אגוזים ודגים מכל הסוגים, מיובשים, מעושנים ומומלחים, שאוחסנו בתשומת לב רבה לימים של מחסור.
העורב רצה חלק מהמזון הזה.
למעשה, העורב רצה את כל המזון הזה!
העורב, כמו כל אחד, הכיר את החוקים של הכנסת אורחים. הוא החליט להשתמש בחוקים האלה לתועלתו האישית. וכך, אזר אומץ, והלך אל בית החרטומנים ונקש בדלת. כשפתחה גברת חרטומן את הדלת, חייך העורב. ״שלום,״ אמר, ״באתי לבקר אותך ואת אדון חרטומן ואת כל הילדים.״
״היכנס,״ אמרה גברת חרטומן, פותחת את הדלת לרווחה וזזה הצידה כדי לאפשר לעורב להיכנס.
״שלום אדון חרטומן,״ אמר העורב בנימוס, עיניו החדות אינן מחמיצות מלראות עד כמה הוא אוכל טוב. ״שלום לכם חרטומנים קטנטנים,״ חייך העורב אל הילדים, כשהוא שם לב עד כמה זוהרים היו נוצותיהם, עד כמה מבריקות עיניהם. ״אממ,״ אמר, ״משהו כאן מריח טוב.״
״האם תצטרף אלינו לארוחת ערב?״ שאלה גברת חרטומן, כשהיא יודעת בוודאות שעורב לעולם לא יסרב לארוחה טובה. העורב חייך והניד את ראשו, וכולם התיישבו לחלוק באוכל. ״תודה רבה״ אמרו החרטומנים הקטנים כשאמם הגישה להם את האוכל. ״תודה רבה״ אמר אדון חרטומן. ״תודה רבה״ אמר העורב. ואז, בעוד האחרים אכלו את ארוחתם בשקט ובנימוס, התחיל העורב לקחת לעצמו עוד ועוד. הוא בלע וגיהק, מילא את מקורו ודיבר כשפיו מלא, הזיל ריר ונטף, אכל בשתי ידיו כשהוא תופס באוכל באצבעותיו, עשה הכול חוץ מאשר לשים את רגליו בתוך הארוחה. החרטומנים לא האמינו למראה עיניהם.
העורב לעס ופטפט, גרס וגיהק, מצמץ בשפתיו וטרף ברעש גדול, והמשיך לקחת עוד, ועוד, ועוד.
גברת חרטומן הבינה שלעורב אין כל כוונה לעזוב כל עוד נותרה לפחות עוד חתיכה אחת של אוכל.
״אנחנו ברי מזל,״ אמרה גברת חרטומן בשקט, ״תמיד יש לנו שפע של מזון.״
״כן,״ גיהק העורב, כשהוא מכניס עוד אוכל אל פיו.
״זה בגלל שאמי היא אשת קסמים,״ גילתה גברת חרטומן. ״שאמאנית שידעה הרבה מסתורין.״
״באמת?״ האט העורב, אך לא הפסיק לאכול או למשש.
״הו, בוודאי,״ חייכה גברת חרטומן. ״בכל זמן שראינו שהמזון שלנו עומד להיגמר, אני פשוט צריכה להפעיל חלק מהקסמים שאמי לימדה אותי ומיד יש לנו עוד מהכול.״
״באמת?״ העורב היה מוקסם. ״אני משער,״ אמר כשפיו מלא, ״שאין זה אפשרי לשתף מישהו אחר בדרך כלשהי, במשהו שאמך לימדה אותך.״
״הו, בוודאי שכן,״ חייכה גברת חרטומן, ״העונג כולו שלי. אבל אינני יכולה לבצע את הקסם בתוך הבית, אנחנו חייבים לצאת החוצה בשביל זה.״
בבת אחת, עזב העורב את השולחן, יצא החוצה מהבית, והמתין בחמדנות ללמוד איך תהיה לו אספקה אינסופית של מזון בלי שיצטרך עוד לעולם לעבוד בשבילו.
גברת חרטומן ומשפחתה יצאו החוצה, סוגרים מאחוריהם בזהירות את הדלת, ונועלים אותה כדי שהעורב לא יוכל לשוב ולהיכנס לטרוף את כל החתיכות והפרורים שעוד נשארו.
״דבר ראשון אדליק אש,״ אמרה גברת חרטומן, ״שכולם יאספו עצים יבשים כדי שאוכל לבצע את הקסם שלי.״
העורב רץ סביב ואסף עצים, ובגלל שלא ידע עד כמה גדולה צריכה האש להיות, אסף את כל העצים שיכול היה למצוא וערם אותם בקרבת הבית של החרטומנים. היה שם מספיק עץ הסקה לחודשים רבים. ילדי החרטומנים חייכו באושר כי זה היה התפקיד שלהם לוודא שתמיד יהיה מספיק עץ, ועכשיו העורב, בלי שידע, עשה את רוב העבודה עבורם.
״כשהאש תבער,״ הסבירה גברת חרטומן, ״אהיה חייבת לרקוד דרכה ארבע פעמים. אבל לאף אחד אסור להסתכל כשאני עושה את זה. וכך בזמן שאני רוקדת עליך לעצום את העיניים ולהתרכז.״
העורב עצם את עיניו והתרכז. הוא חשב על הררי סלמון מעושן, ערמות של פירות יער, תלי תלים של אגוזים, ועל ערמות גדושות צדפות ושבלולים.
״אני רוקדת דרך האש עכשיו,״ שרה גברת חרטומן. אך היא רקדה רק סביב לה, והתכופפה כדי להרים גחלי פחם ולשפשף בהם את כפותיה ורגליה שייראה כאילו היא, באמת, רקדה באש. היא רקדה אל עבר בול עץ ומרטה מלוא החופן של אזוב רך. ״אני מחפשת אבן,״ היא שרה, ״אבן חדה חדה, ככל שתהיה חדה יותר, כך עדיף.״
היא רקדה למקום ששם היה מאגר סודי של ביצי דגים, לקחה שני חופנים מלאים של ביצי דגים והסתירה אותם בתוך האזוב.
״אתה יכול לפתוח את העיניים עכשיו, אם תרצה,״ אמרה. העורב פקח את עיניו.
גברת חרטומן רקדה בצד השני של האש, והעורב לא יכול היה לראות אותה בבהירות בגלל האור המסנוור בעיניו. הוא פזל והציץ, ודרך העשן והגצים ראה את גברת חרטומן מחזיקה בידה מה שנראה כמו אבן חדה עם קצה מחודד.
״עלי לחבוט בעצמי על הרגל,״ הסבירה גברת חרטומן. ״ עלי לעשות את זה שש פעמים כדי להשלים את הקסם, ״ ושש פעמים הרימה חופן אזוב מלא בביצי דגים, והביאה אותו אל הרגל שלה. בכל פעם שהאזוב נגע ברגל שלה, נקשה במקורה, עושה צליל ששכנע את העורב שגברת חרטומן באמת חבטה בעצמה על הרגל.
״קסם!״ צחקה גברת חרטומן, משליכה את האזוב ומוציאה מתוכו שני חופנים של ביצי דגים.
״הנה,״ הושיטה את הביצים לעורב שבלע אותם מיד לבטנו.
״האם תלמדי אותי?״ שאל העורב, מקווה שבעזרת טריק זה לא יצטרך עוד לעולם לדאוג למזון.
״עצום את עיניך,״ ציוותה עליו גברת חרטומן, והעורב עצם את עיניו. ״עכשיו תרקוד,״ פקדה עליו גברת חרטומן.
העורב החל לרקוד.
״תרקוד להיכן שאוביל אותך,״ אמרה גברת חרטומן, והעורב ציית.
גברת חרטומן הרקידה את העורב אל סף האש, ואז כיוונה את העורב אל האש. ״רקוד קדימה,״ אמרה גברת חרטומן, והעורב רקד אל תוך האש.
״איי!״ צווח העורב.
״המשך לרקוד!״ צעקה לו גברת חרטומן. ״עליך לזכור
שזה קסם!״
העורב רקד וקיפץ וצווח וילל בכאב ולבסוף רקד החוצה מהאש
בצד השני. ״הסתובב וחזור אלי,״ אמרה גברת חרטומן, ״עליך לרקוד באש ארבע פעמים.״
העורב לא התלהב כל כך מכל זה, אבל זכר את כל האוכל שהיה לחרטומנים, אוכל שגברת חרטומן אמרה שנוצר מהקסם, והעורב, מעבר כל דבר אחר, זללן. הוא רקד חזרה אל תוך האש, שורף את רגליו וכפותיו, חורך את נוצותיו, מקרקר בקול רם מכאב.
״עכשיו האבן,״ אמרה גברת חרטומן, בוחרת את האבן הגדולה, הכבדה והחדה ביותר שיכלה למצוא. ״הכה בעצמך על הרגל הכי חזק שאתה יכול; עוד לא נגמר, אם לא תסיים לא יהיה אוכל.
העורב לקח את האבן, הניף אותה הכי חזק שיכול וחבט
בעצמו בקרסול.
״אווּצ״!״ צרח.
״עליך לעשות זאת שוב,״ אמרה גברת חרטומן, ״מתאפקת בקושי מלצחוק בקול רם. ״לא עשית את זה מספיק חזק כי לא קרה כלום.״
״לא!״ זעק וילל העורב. ״ חייבת להיות דרך טובה יותר להשיג מזון מזו! לא אעשה את זה שוב, זה לא שווה את זה!״ וברח משם, בוכה מרה.
החרטומנים חזרו לעבודה לאסוף, ללקט, לשמר ולאחסן מזון, עושים קולות קטנים של שמחה בזמן שעבדו, עוצרים מדי פעם להיזכר כמה שוטה היה העורב בזללנותו. ואם תלכו פעם על החוף, תנועו לאט ובשקט, תמצאו לכם מקום נוח לשבת ושבו שם בשקט בלי לזוז, וכך, גברת חרטומן ומשפחתה יתחילו לתת בכם אמון, ותוכלו לשמוע את קולות השמחה שהם עושים בזמן שהם עובדים.
אולי תוכלו אפילו לשמוע גם את העורב מתלונן ומוחה בקנאה. אך מה שבטוח זה שלעולם לא יטריד עוד את החרטומנים.
