סימה
כששאלתי את אבי למקור שמי, היה משיב, "סימה פירושו אוצר שלי," כאילו ידע כבר כשנולדתי שביום מן הימים נחפור כולנו בחצרות הבתים ונטמין בהן את היקר לנו מכול, עד יעבור זעם. "שמך הוא ממדרש שיר השירים רבה: 'וחפר בה ומצא סימה'," ציטט והוסיף, "הרב שפירא עזר לנו לבחור את שמך, סגולה לחיים טובים." ואילו אחותי זלדה פירשה את שמי על פי הערך הנומרולוגי שלו השווה לספרה שבע, "אנשים שמספרם שבע הם אנשים רציניים ומופנמים, טיפוסים מיוחדים ששואפים לשלמות ולמושלמות, ביקורתיים וספקנים שאינם מקבלים דברים כפשוטם. הם בודקים וחוקרים כל דבר, וכשהם מגיעים למסקנה, הם 'הולכים איתה עד הסוף', כך שמספקנים הם יכולים להפוך בקלות לפנאטים." לימים לימדו אותי החיים שזלדה צדקה. אהבתי להתבודד, הייתי זקוקה לפינה שלי ולשקט.
זלדה אחותי מבוגרת ממני בשמונה שנים. היא ה'רוחנית' ואני הריאלית. היא אוהבת פילוסופיה ונגינה בפסנתר, ואילו אני ייעדתי את עצמי לרפואה אף שגם אני אהבתי פילוסופיה ונגינה.
בכל הקשור לאהבה הייתי רגישה ונלהבת, אבל כשצצה אכזבה, הייתי מסיימת קשר בקרירות ובמהירות. כך מצאתי את עצמי בדרך כלל בודדה.
***
מפליגה לחיפה
כמה מוזר היה לתכנן הפלגה לפלשתינה, או כפי שאהבנו לקרוא לה 'ארץ ישראל', באונייה ששמה 'פולוניה'. זו הייתה אחת מהאוניות שהפליגו מדי שבועיים מקונסטנצה אשר ברומניה לחיפה. בדרכה עגנה האונייה למספר שעות בקושטא, בפיראוס ולפעמים בקפריסין, והגיעה לחיפה לאחר שבוע ימים. אמרו שההפלגה בטוחה ביותר. "הים התיכון שקט, זה לא אוקיינוס," חזר קרל גיסי על מה שאמרו כולם. אבל אני לא הייתי שקטה; בתחילת ינואר נקלעה האונייה לסערה ואחת מהנוסעות נפטרה, כך היה כתוב בעיתונים. "ים זה ים. היות שאין לי זימים וסנפירים, אני פוחדת," כך הייתי משיבה לכולם.
התחלתי לשחק עם רעיון הנסיעה לפלשתינה עוד לפני שאבא נפטר, אבל ג'וניו, אחי הצעיר, הקדים אותי. הוא החליט לעזוב את צ'ורטקוב, נשבר לו מהכול; מהנדנודים של אימא, מלהיות הגבר היחיד בבית מלא נשים, מהקושי למצוא לקוחות עבור תכנון בתים ובנייתם, ובעיקר מסירובו של מנחם מנדל קרמר לתת לו את בתו מלצ'ה לאישה. לא היינו כנראה מספיק כשרים עבור החסידים האלה, או שמא לא מספיק עשירים, שהרי "אדריכלות היא לא משהו בתור פרנסה". ואולי בכלל ההתנגדות הייתה מצד פראדל אשתו, כי בכל דבר היא הייתה המחליטה. היא זו שניהלה את בית המסחר של הקרמרים, והיה ידוע לכול שעל פייה יישק דבר. בזכותה בית המסחר שלהם פרח והם התעשרו. פראדל אכן הייתה אישה חכמה וסוחרת ממולחת.
בצעד מבריק ארגן ג'וניו לעצמו סרטיפיקט. הוא נרשם ללימודי הנדסת בניין ואדריכלות בטכניון שבחיפה. וביצירתיות האופיינית לו כתב קורות חיים שבהם שינה את הנתונים על לימודי האדריכלות שלמד בווינה כאילו היו אלו לימודים תיכוניים, וכך התקבל ללימודים בחיפה. בוקר אחד הוא עלה על הרכבת לקונסטנצה והפליג לפלשתינה.
כאשר אבא נפטר, החלטתי סופית לנסוע. הייתי זקוקה לאוורור, קצת גיוון. אימא הפנתה את כל ה'אנרגיות' שלה כלפיי. התערבה בכל דבר קטן. כיוון שכבר לא יכלה לנהל את אבא, כנראה החליטה לנהל אותי: "למה את עובדת עד מאוחר בלילה? מדוע את לא מבלה יותר?" והגרוע ביותר היו ההצקות בנושא גברים, נושא רגיש לרווקה בת שלושים וחמש.
תמיד הייתי עצמאית והנסיעה למזרח לא הפחידה אותי. הייתי סקרנית לדעת איך ייראו חיי בפלשתינה אם אחליט להגר מפולין (או כפי שקראנו לה פולניה). האמת שהחיים בצ'ורטקוב פינקו אותי. הייתי מפונקת ומשועממת. מצד אחד היה נוח מאוד לגור בבית המשפחתי המרוחק רק מספר פסיעות מבית החולים ולחיות בשכנות לזלדה אחותי, לקרל גיסי, ולשני ילדיהם, אדם וזיגוש. הייתה לי גם קליניקה משלי וחוג פציינטים קבוע שהלך וגדל. מצד שני, הייתי נטולת אתגרים; צמצמתי את פעילותי הפוליטית בתנועת השומר הצעיר, הפסקתי ללוות קבוצות כרופאה, ואפילו הוויכוחים הפוליטיים עם ג'וניו חסרו לי. הוא היה רביזיוניסט וציוני גאה ואני הייתי סקפטית לגבי הציונות. טענתי שכל העסקנים הפוליטיים חד הם ושאין הבדל גדול בין הרעיונות הציוניים השונים - הם משקפים תפיסות אירופאיות עכשוויות ולא רעיונות מקוריים.
עם הזמן הלך החוג החברתי שלי והצטמצם, רוב חבריי וחברותיי התחתנו, וכשהוזמנתי לאירוע על ידי זוג חברים קרוב או בני משפחה, לא אהבתי להיות 'גלגל שלישי'. שונה היה הדבר בחברת זלדה וקרל, תמיד נהניתי בחברתם. אהבתי מאוד להיות עם אדם. "ילד פלא" קראתי לו, ילד שידע בעל פה ספרים רבים בפולנית ובלטינית. כולנו ניבאנו לו עתיד גדול.
על רקע זה, כאשר שמעתי לראשונה שב-23 באפריל 1936 יתקיים בתל אביב הקונגרס הארץ ישראלי הראשון לרופאים יהודים, החלטתי מיד לנסוע לשם.
היה לי ברור שבטווח הארוך אין לכולנו עתיד בפולין. המצב הכלכלי נעשה קשה מיום ליום והאנטישמיות גברה. אומנם מצבנו בצ'ורטקוב היה טוב יחסית; לא היינו חשופים לעוני המחפיר ולמגפות שהיו באזורים אחרים ובערים הגדולות, אבל חוסר השקט החל מבעבע מתחת לקרקע, במיוחד לאחר מותו במאי 1935 של מי שקראנו לו "סבא", הוא המרשל יוזף פילסודסקי, מייסד הרפובליקה הפולנית השנייה ומנהיגנו האהוב.
"סבא" היה חסיד הרעיון שפולין היא מדינה רב-לאומית ושאנו היהודים הם אחד מלאומיה. כך גם אני התחנכתי להאמין ב"עליונות המדינה על הלאום". זה מה שאפשר לדעתי את החיים בצ'ורטקוב שאוכלוסייתה הייתה מורכבת משליש פולנים, שליש אוקראינים ושליש יהודים. אהבה רבה לא שררה בין הלאומים השונים, אולי נכון יותר לומר שנאה - גם בין האוקראינים לפולנים (האוקראינים הרגישו מקופחים כי נשלטו על ידי הפולנים), וגם בין שני לאומים אלו אלינו, היהודים.
מול מפלגתו של "סבא", ששמה "ההבראה", ניצב מחנה הלאומיים. הם היו נוראים כלפינו; שילוב קטלני של לאומנות ואנטישמיות. רבים ראו בנו, בשלושה וחצי מיליון היהודים שחיים בפולין, זרים וכסיבה העיקרית לכל צרותיהם. הם היו פשוט פשיסטים שרצו להיפטר מאיתנו בכל דרך אפשרית. מנהיג המחנה הלאומני האנטישמי היה טיפוס נאלח, רומן דמובסקי, שהאמין שעצם קיומנו בפולין הוא אסון לחברה. אני זוכרת בבהירות את דבריו: "הם קטלניים לחברתנו וחייבים להיפטר מהם כדי שפולין לא תהפוך ל"יודיאו־פולניה." הוא, כמו אנטישמים רבים, דימה אותנו ל"להקת ארבה מאורגנת היטב הזוללת כל חלקה פולנית טובה", ונהג לומר, "צריך להראות להם את הדלת כדי שפולין תיוותר ללא יהודים." נחרדתי מהתהליך שבו תורת הגזע הנאצית קנתה לה תומכים נלהבים בפולין. את התהליך הפשיסטי הזה הובילו המנוולים ממחנה האנדנציה. הם ראו את פעולות המשטר הנאצי הגרמני כצעדים נכונים לפתרון "הבעיה היהודית" לא רק בגרמניה, אלא גם בפולין. יורשיו של פילסודסקי, אימצו את הדעה שיש הכרח בהגירת יהודים כדי "להבריא" את פולין. הפחד היה כאשר החלו לחפש אחר טריטוריות שאליהן יועברו "עודפי היהודים".
זו האווירה שעזרה לי לקבל החלטה להפליג לפלשתינה ולנסות לחיות בה תקופת מה.
מצא חן בעיניי הרעיון לסמן מטרה שתחייב אותי לשהות בפלשתינה תקופה מוגדרת מראש, ולכן התלהבתי מהרעיון להשתתף בקונגרס הרפואי באפריל שנה הבאה. חשבתי שיהיה לי מספיק זמן להסתגל לחיים במזרח, ולא שיערתי אילו קשיים צפויים לי במסע.
בחירת אונייה לא הייתה דבר פשוט. קו הנוסעים בין קונסטנצה לחיפה הפך פופולארי מאוד לאחרונה. רבים הפליגו בקו זה; רובם מהגרים שקראו לעצמם "עולים" כאילו הם עולים לרגל למדינת היהודים. ייתכן שאני נשמעת צינית באומרי זאת, אבל ימי ההגירה לפלשתינה מטעמים אידאולוגיים וציוניים חלפו כנראה מהעולם. רוב המהגרים היו אלה שנמלטו מהקשיים הנוראיים בפולין או בארצות השכנות. זה לא היה פשוט להגר לפלשתינה באותם ימים.
קבלת סרטיפיקט הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הבריטים ניסו לצמצם ככל האפשר את ההגירה לפלשתינה ובמיוחד את ההגירה מפולין. אינני יודעת אם לדבריי יש ביסוס עובדתי, אבל כך הרגשתי.
למרות מבוכתי אודה שבחרתי באונייה 'פולוניה' רק בגלל כרזה. ייתכן שזה נשמע רומנטי, אבל כרזת הפרסומת ל'פולוניה' לכדה את מבטי כאשר נסעתי ברכבת ללבוב על מנת להחזיר ספרים ששאלתי מספריית בית הספר לרפואה. כרזות הביטו בי כמעט מכל לוח מודעות שבעיר. מאה אלף היהודים שבעיר, כשליש מתושביה, היו מטרת הפרסומת. זו לא הייתה פרסומת להגירה. עיצוב הכרזה הבטיח "הפלגת חופים לצורך תיירות וחוויות במזרח". הפלגה באונייה זו, במיוחד אם הפלגת במחלקה הראשונה או השנייה, נחשבה כהפלגה ברמה גבוהה, וזה מה שהתאים לי. החלטתי ספונטנית, בהחלטה של רגע, לפקוד את משרדי החברה שבלבוב.
"ומה הגברת רוצה?" שאל אותי פקיד סוכנות הנסיעות בנימת זלזול, וכי מה לאישה בגפה בסוכנות נסיעות? רק כאשר תיקנתי אותו שהגברת היא דוקטור, שינה את הבעת פניו מזלזול לתמיהה כאילו ננזף. וכאשר פירטתי שאני מעוניינת בהפלגה לפלשתינה במחלקה ראשונה או שנייה, הופיע מיד המוקש הבא, "ואת מעוניינת בוודאי בתא מפואר לך ולבעלך הרופא."
"אני הרופאה ואני נוסעת בגפי," השבתי. "ואתה צודק, אני מעוניינת בתא נוח עם חלון שפונה אל הים."
"לגב' דוקטור לא תהיה בעיה לקבל ויזה הן לצורך תיירות והן אם הגב' דוקטור תהיה מעוניינת להתגורר בלבנט," המשיך הפקיד לאחר שהתעשת, ומיהר להוסיף, "בעלי הון מוכח של 1,000 לירות בריטיות מקבלים ויזה באופן כמעט מידי." למרות שסכום הכסף שנקב הפקיד היה עצום, לא הייתה לי כל בעיה לגייסו באופן מידי. כך רכשתי כרטיס הפלגה לפלשתינה.
לכנס הרפואי שתוכנן לאפריל 1936 היו ארבע מטרות: ראשית, כמו בכל ארגון מקצועי, לדון במצבם של הרופאים היהודים במדינות העולם השונות. המוטיבציה לדיון זה הייתה האנטישמיות הגוברת בגרמניה וביתר מדינות מרכז אירופה. הרופאים במדינות אלו היו ברובם יהודים, וחלק גדול מהם סבל לעיתים קרובות מרדיפות, מהשפלות ומהתנכלויות. המטרה השנייה הייתה לדון בבעיות רפואיות של האוכלוסייה היהודית במדינות בעלות צפיפות אוכלוסין גבוהה - ובמילים אחרות, לדון במצב הרפואי של יהודי פולין שהלך והחמיר כתוצאה מעוני, ממגיפות, מתנאים סניטריים גרועים ומצפיפות מגורים גבוהה ביותר בערים הגדולות. המטרה השלישית הייתה למצוא דרכים כדי להתמודד עם מחלות ומגיפות טרופיות בפלשתינה. הנושא הרביעי והאחרון היה לדון באפשרות להקים בית ספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. לא מצאתי עניין רב בנושאי הכנס: פוליטיקה של רופאים יהודים לא עניינה אותי, על מחלות של אוכלוסייה ענייה ידעתי מספיק, מחלות טרופיות בפלשתינה היו לא רלוונטיות לגביי, והקמת בית ספר לרפואה בפלשתינה נשמע רעיון טוב, אך לא היה לדעתי נושא שמצדיק דיון ציבורי במשך כמה ימים. למרות זאת חשבתי שכנס רפואי יהודי ראשון בפלשתינה יכול להיות מעניין בשל מפגשים עם אנשים חדשים שאיתם יהיו לי נושאי שיחה משותפים. מפגשים כאלה חסרו לי מאוד בצ'ורטקוב.
כך מצאתי את עצמי בתא קטן יחסית בסיפון השני של האונייה, מיטלטלת על גלי הים כשרוח קרירה ומלוחה מנעימה את שהותי בתא. החדר היה מעוצב בגוונים עדינים ובהירים והרצפה קושטה באריחים מצוירים. בצידו האחד של התא, צמוד לקיר, עמדה מיטה לא רחבה, עשויה מצינור מתכת מכופף, כמו שעשוי ריהוט מודרני גרמני. ממולה ניצבה כוננית ועליה מראה. כיור רחצה קטן מוקם צמוד לדלת הכניסה, והמקלחת והשירותים, שהיו משותפים לכל נוסעי המחלקה, היו מרוחקים מהתא מטרים ספורים. לא יכולתי לשאת את הרעיון שאצטרך לחלוק עם אדם זר תא קטן באונייה. הייתי רגישה מאוד לפרטיותי, כל רעש קטן הפריע לי בשנתי. במיוחד הייתי זקוקה לפרטיות במקרה שארגיש לא טוב או אהיה חולה, חס ושלום, כתוצאה מהים הסוער. לא היה לי ניסיון קודם בהפלגה, והדבר הטריד אותי מאוד. חשבתי שעדיף לסבול בשקט ולבד מאשר להיות נטל על אדם זר או חשופה לדיבורים מיותרים, לכן הוספתי סכום כסף נכבד עבור תא שיהיה רק שלי. גם המחשבה לחלוק מקלחת ושירותים ציבוריים עם אנשים זרים הטרידה אותי, אבל מחיר תא מפואר במחלקה הראשונה הכולל שירותים ומקלחת היה מעבר לתקציב שלי.
ג'וניו הבטיח לי שיהיה לי חדר משלי בדירתם שבחיפה. הוא ידע עד כמה חשובה לי הפרטיות והשקט, ולכן לא חששתי מהמגורים בפלשתינה. על פי מה שסיפר במכתביו, הבנתי שחיפה התפתחה במהירות, ומיישוב קטן ואוריינטלי הפכה לכרך מודרני וסואן. תנופת הבנייה והפיתוח בחיפה סיפקה לג'וניו פרויקטים רבים, והייתי סקרנית לראות את הבניינים שנבנו בסגנון בינלאומי, שאת צילומיהם הרבה לשלוח אליי, גאה בסימני הקדמה שביצירותיו ובכך שהוא נוטל חלק בבניית הארץ.
ידעתי שעם ג'וניו אסתדר מצוין, אבל חידה הייתה בעיניי כיצד אסתדר עם אשתו הצעירה מלצ'ה, שהייתה כאמור בת למשפחת סוחרים חסידית ועשירה ושלא עבדה אפילו יום אחד בחייה.
ג'וניו הצליח לשאת את מלצ'ה קרמר לאישה כאשר חזר מפלשתינה לצ'ורטקוב, לאחר שנה, וביקש בעקשנות שוב את ידה. הוריה התרצו כי לא יכלו לעמוד מול עוצמת אהבתם. תהיתי על מהות הקשר ביניהם. מלצ'ה הייתה באופייה ההיפוך המוחלט לג'וניו ושונה לחלוטין מכל בני משפחתנו, הפינקלמנים.
הפינקלמנים היו אנשי העולם הגדול. הם השתייכו לתנועת ההשכלה ודאגו שהשכלת ילדיהם תהיה אקדמית. הם הרבו בנסיעות והתייחסו לדת באופן לא מחמיר. הקרמרים באו מרקע שונה ומתרבות שונה. הם השתייכו לחסידות סטרטין הנוקשה, הקפידו בקיום מצוות, למדו תורה, ובדרך כלל הנשים הן אלה שניהלו את עסקיהם. את הבנות לא שלחו ללימודים גבוהים, כי יעודה של האישה היה להיות אשת איש ועקרת בית או לסייע בניהול העסקים.
ההפלגה בים השחור הייתה קצרה ושקטה. לאחר כמה שעות, שנראה היה שאנו שטים לכיוון ההרים, הופיע לפתע מֵצר הבוספורוס שגבעות בשני צידיו. זו הייתה חוויה מרתקת. הפלגנו לאט במשך שעות, לאורך של כשלושים קילומטר. לצידנו הפליגו סירות דייגים וספינות קטנות. חלקן נעו בעזרת מפרשים לבנים, וחלקן היו מונעות בקיטור ועשן לבן אפור הסתלסל מארובותיהן אל השמיים וצייר בהם עננים קטנים. שתי גדות המֵצר היו מיושבות בצפיפות כאשר לכל כפר או שכונת מגורים היה מסגד שצריחיו מצביעים לשמים. ככל שהתקדמנו במֵצר עלתה צפיפות הבתים, גדל מספר המסגדים וכן עלתה צפיפות הסירות המפליגות סביבנו. פחדתי שיתנגשו בנו. את קושטא, הלוא היא איסטנבול, ראינו מרחוק. ראשית ראינו את צריחי המסגדים, ואחריהם את הנמל. לפתע התרחב המֵצר והרמקול הכריז שהגענו לים מרמרה ושמיד נעגון. מחוץ למזח נראו סירות שטות לעבר האונייה ומביאות עימן מטען ונוסעים נוספים. העמסת המטען נמשכה שעות רבות. הבנתי שלא נרד לחוף וכבר עייפתי מההתבוננות המרובה במראות העיר. עזבתי את הסיפון כדי לישון ולצבור כוח ליום ההפלגה השני. העייפות העצומה ותנודות הגלים העדינות גברו על המחשבות שהתרוצצו בראשי ונרדמתי מיד. כשהתעוררתי עם אור ראשון חשתי רעב. נזכרתי שלמעשה לא אכלתי משעות אחר הצהריים המוקדמות של יום האתמול, ולא פלא שבטני קרקרה מרעב. רחצתי את גופי "כדרך הצרפתים" תוך שימוש בכיור שבחדרי, נמנעת לפחות בשלב זה של ההפלגה מלהשתמש במקלחות הציבוריות. לבשתי שמלה קלה ויצאתי לחדר האוכל לטעום ממטבח האונייה. מיד כאשר נכנסתי לחדר האוכל אפף אותי ריח של לחם טרי שנאפה בתנור והוגש בתוך סלסלות קש. לידי ישבו שני זוגות: מהנדס בניין מגרמניה ואשתו, כבני שלושים וחמש, וזוג רופאים מוורשה כבני חמישים. הצגנו את עצמנו זה בפני זה. עם זוג הרופאים שוחחתי בפולנית ועם הזוג הגרמני התקשורת הייתה מעט קשה יותר כי לא שלטתי מספיק בשיחה שוטפת בגרמנית. הגרמנית שבפי הייתה גרמנית מקצועית שרכשתי תוך כדי לימודי הרפואה, והזוג הגרמני לא הבינו מילה בפולנית. תוך כדי שיחה התברר לפתע שכולנו יכולים לשוחח בעברית; הם היו פעילים ציונים מברלין שלמדו עברית כחלק מהכשרה לקראת הגירתם לפלשתינה, וגם העברית שבפי הייתה לא רעה. בצ'ורטקוב היה אופנתי מאוד ללמוד עברית, והרבתי לתרגל אותה בשיחות, בעיקר עם ג'וניו. זו הייתה הרגשה מוזרה לשבת בחדר אוכל מפואר באונייה פולנית המפליגה לפלשתינה ולשוחח בעברית עם נוסעים מגרמניה.
הקפה היה מצוין, אהבתי לשתות אותו חם מאוד, ולשמחתי הוא היה ממש רותח. הלחם הטרי הוגש עם שפע של גבינות, נקניקים מסוגים שונים, דגים מלוחים, חמאה וריבה. הבעיה לא הייתה מה לאכול אלא איך להפסיק. הבעיה נפתרה ברגע שהכרוז הכריז ברמקול שאנחנו מתקרבים למצר הדרדנלים. זה היה אות להיפרד מהסועדים ולצאת לסיפון להשביע את עיניי בנוף החדש המתגלה.
הסתבר שבזמן שאכלנו את ארוחת הבוקר, האונייה הרימה עוגן והפליגה מקושטא. הפלגה בים מרמרה דמתה מאוד להפלגה בים השחור. נדהמתי מכמות הסירות ומספינות הדיג. על הסיפון היה קריר, אך סירבתי לעבור לסיפון הפנימי כי נוף הים השקט ואדוות הים שבוּ את ליבי. לאחר שעות של הפלגה שלווה הגענו למֵצר נוסף והכרוז הכריז שלפנינו מצר הדרדנלים המקשר בין ים מרמרה לים האגאי. המצר היה ארוך ורחב, ותנועת הספינות והאוניות שבו רבתה מרגע לרגע. כך הפלגנו במשך מספר שעות. חשתי שאני עוזבת את אירופה ומפליגה אל הלא נודע. הרוח התעצמה וגלים גבוהים החליפו את האדוות. בים האגאי קיבלו את פנינו זעף, רוח וגשם דק. נמלטתי אל הסיפון הפנימי בעודי ממשיכה להתבונן בגלים העצומים הנשברים אל חרטום האונייה ויוצרים מסך של רסיסי מים מבהיקים. בין גל לגל כאילו הוסט המסך ולכמה רגעים נחשפה יבשה. חלפנו באיטיות ליד אי קטן שנראה בלתי מיושב ושאת שמו לא ידעתי. מיד התגלה אי חדש ואחריו איים נוספים. חלק מהנוסעים שלידי הקיאו ללא הפסקה ונמלטו לתאי המגורים. תנודות הגלים לא השפיעו עליי לרעה ואהבתי מאוד להתבונן במראות הים הסוער. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי ים אמיתי וגלים גבוהים שמתנפצים אל סיפון אונייה - הייתי כמהופנטת. לאחר כשעתיים פסק הגשם ופיסות שמים נצבעו בכחול בין עננים כבדים. הלכתי מתנדנדת אל שולחן שניצב ליד חלון האכסדרה אל מול הנוף והזמנתי לעצמי כוס יין. הרגשתי בודדה. היה לי קשה להכיל לבדי את יופיו של הים ואת עוצמת הגלים, ואולי זה היין שסחרר את ראשי והציף אותי בזיכרונות על אהבה נכזבת, שכאבה עדיין לא פג. מבעד לתוגה שאפפה אותי וכאילו מתוך חלום שמעתי שאלה, "האם ניתן לשבת ליד הגברת דוקטור?" מיד זיהיתי את העגה הוורשאית שבלשון הפולנית, אבל לא זיהיתי את השואל. לידי עמד גבר גבוה וצנום כבן ארבעים, לבוש בחליפה אופנתית ומשקפי קרן עגולות לעיניו. "כן, בוודאי, אתה מוזמן להצטרף אליי," השבתי באופן אינסטינקטיבי, ומיד התחרטתי, אבל זה היה מאוחר מדי כי הוא כבר ישב לצידי. "תרשי לי בבקשה להציג את עצמי... אני מצטער, הייתי צריך להציג את עצמי לפני שהתיישבתי, אבל מיהרתי לשבת כדי לברוח מהתנודות," גמגם במבוכה. "שמי נתן הופמן," המשיך לדבר כשהוא מסמיק, ואני חייבת לומר שהיה חן מסוים בלראות גבר בוגר מסמיק כנער נבוך. "אני מתבונן בך זמן ארוך כיצד את בולעת את הנוף בעינייך, ורק לאחר שהצלחתי לברר את שמך מרב המלצרים, אזרתי אומץ לגשת לשולחנך. אני הנציג של קולטור־ליגע, בית ההוצאה לאור מוורשה, אך במקור אני מאזור קטוביץ. ברצוני לעניין חנויות ספרים בפלשתינה בתרבות החדשה שאנו מייצגים. הגברת דוקטור בוודאי מכירה את קבוצת "יונג־יידיש" (יידיש הצעירה) מלודז' של משה ברודרזון, מרק שוורץ ויענקל אדלר, את ה"די כאליאסטרע" (הכנופייה) מוורשה שכוללת את פרץ מרקיש ואת אורי־צבי גרינברג והנריק ברלווי, ומן הסתם את מכירה גם את הירחון האוונגרדי "יונג־ווילנע" (וילנה הצעירה) של אברהם סוצקבר, ושל חיים גראדה ובנציון מחתום." נדהמתי משטף השמות שאת חלקם הכרתי כשייכים למודרנה היהודית. את "די כאליאסטרע" הכרתי מכיוון שפרסמו את שירתו של אורי־צבי גרינברג הרביזיוניסט. ג'וניו אהב את שירתו של גרינברג והרבה לקרוא אותה באוזניי. "ואיזה דוקטור הגברת?" שאל בחוסר נימוס כשהוא לא ממתין שאציג את עצמי. "אני דוקטור פינקלמן סימה, רופאה מצ'ורטקוב. אני בדרכי לפגוש את אחי הצעיר בחיפה," השבתי. "צ'ורטקוב זה ליד בוצ'אץ?" שאל והמשיך בדבריו כשהוא לא ממתין לתשובה, וסיפק את התשובה בעצמו, "אני יודע שהעיירות שכנות, כך התברר לי רק לפני כשבועיים בהרצאה ששמעתי אצלנו על "סיפור פשוט", את יודעת, זהו ספרו החדש של עגנון שהתפרסם בהוצאת שוקן בברלין. רכשתי את הספר והוא כאן איתי באונייה. אני אמור להתחיל בקריאתו תוך כדי ההפלגה."
"כן, העיירות קרובות, אך מספר התושבים בעיירה שלי כפול מבשלך. אומרים שאביו של עגנון התפלל בשטיבל של חסידי צ'ורטקוב עד שנפטר. עדיין לא קראתי שום דבר של עגנון," המשכתי באותו נושא ותהיתי לאן עתידה השיחה הזאת להתפתח.
"ואיזו רופאה היא הדוקטור פינקלמן?" דרש לדעת בעודו מישיר מבטו אליי לראשונה מאז שהתיישב ליד השולחן. "אני רופאת ילדים ובעלת קליניקה פרטית, וזו נסיעתי הראשונה מחוץ לגבולות אירופה."
"והדוקטור, אם מותר לי לשאול, נוסעת בגפה?"
"כן, מותר לך לשאול. הדוקטור, דרך אגב שמי הוא סימה, נוסעת לבדה, כי הדוקטור היא אישה לא נשואה," השבתי בחיוך והוספתי, "לא נשואה ודי עצמאית." הפעם גם אני הסמקתי, וזה היה מביך מאוד. אור נדלק בעיניו של מר נתן הופמן; נראה שאהב את תשובתי. "אז אולי תסכימי להתלוות אליי לסיור קצר באתונה לאחר שנעגון מחר בפיראוס?" למען האמת, חשבתי על כך בזמן שישבתי ובהיתי בים הרוגש ובשמים המתבהרים. הייתי שמחה לדרוך שוב על יבשה, מה גם שהייתה בי סקרנות גדולה לראות את עתיקות אתונה, במיוחד את הפרתנון הניצב בראש האקרופוליס. מצד שני לא חשתי בנוח לטייל לבדי במקום זר ללא ידיעת השפה המקומית. תהיתי אם נכון להיענות להצעתו של מר הופמן, שאותו הכרתי רק לפני כמה דקות. לכן השבתי בחיוך, "ראשית, נגיע בשלום לפיראוס, ואז אראה איך ארגיש." מיד הצטערתי שכך השבתי, וכי מה כבר הציע לי אותו ג'נטלמן נחמד - ללכת לנשף ריקודים או לבילוי אינטימי? אבל את אשר אמרתי כבר אי אפשר היה להחזיר לאחור.
בעודנו לוגמים כוס יין שלישית, וכשראשי סחרחר עליי, החליפה השתיקה את שיחתנו. בינתיים התבהרו השמים והשמש האדומה החלה בשקיעתה המרהיבה אל הים. קרני השמש צבעו את העננים בגוונים של אש וזהב, ונדמה היה שאפילו הים מתבונן במחזה ונרגע. בעודי מרותקת למראה השקיעה, עקבתי בזווית עיני אחר פניו של מר הופמן. קרני השמש צבעו אותן בגוון נחושת והדגישו את עיניו הירוקות. התקרבנו לאי גדול וחלפנו ליד בתיו הלבנים שנצבעו בזהב השמש השוקעת. "זוהי לימנוס," הפר מר הופמן את השתיקה, "כאשר נעבור את לימנוס, השמש תשקע והיום יחשיך," אמר כיודע דבר. "אולי הגברת דוקטור פינקלמן תסכים שנסעד יחד? היא בגפה ואני בגפי, כך נוכל לחסוך מקום בחדר האוכל כי השולחנות ערוכים לזוגות, ונוסף לכך חברתה נעימה לי. הגברת לא שאלה ולכן לא השבתי, אבל אולי זה הזמן לומר שאיני נשוי. הצוות כאן מכיר אותי כי זו הפלגתי השלישית לפלשתינה, ולכן נוכל לאכול בשולחן רב החובל אם תרגישי בנוח יותר?"
הוא הצליח להביך אותי שוב, לא הייתי רגילה לשיחה כה ישירה עם גבר זר, אבל חברתו נעמה לי. "תודה רבה, אשמח להתלוות אליך לארוחת הערב, ואין כל צורך בהושבה בשולחן של רב החובל. אני מעוניינת בערב שקט ללא שיחות סלון רבות משתתפים," השבתי מיד, ובעודי עדיין מהססת, המשכתי, "ניפגש בעוד כשלושים דקות בכניסה לחדר האוכל."
לאחר כמחצית השעה פסעתי לקראת חדר האוכל שבמחלקה הראשונה. הנחתי שמר הופמן, שהפליג לצורך עסקיו, אוכל בחדר אוכל זה, במיוחד לאחר שהציע לי לסעוד בשולחנו של רב החובל. חייכתי כשראיתי אותו נשען על משקוף דלת הכניסה, משוחח עם רב המלצרים, שממנו כנראה קיבל פרטים אודותיי. הבחנתי מיד שמר הופמן החליף את חולצתו והתקשט בעניבה חדשה בצבע כחול. בצירוף מקרים מפתיע היה צבע העניבה זהה לחלוטין לצבע השמלה שלבשתי.
"ערב טוב, גברת דוקטור פינקלמן." נתן קיבל את פניי בחיוך גדול, קד קידה קצרה לקח את ידי בידו ונישק אותה כששפתיו מרפרפות עליה בקלילות, כדרך הוורשאים. רב המלצרים הוביל אותנו לשולחן שניצב בקצה חדר האוכל בצמוד לחלון. בניגוד לדבריו הקודמים של נתן, היה זה השולחן היחיד בכל חדר האוכל שהיה ערוך לשני סועדים בלבד. אין ספק שזו לא הייתה מקריות. מר הופמן השתדל מאוד להרשים אותי.
"האם הגברת תעדיף דגים או בשר. אני אישית מעדיף דגים. אלו דגים טריים מהבוקר מים מרמרה. הבשר הוא מרומניה. אם תזמיני דגים, נזמין יין לבן, ואם תעדיפי בשר, נזמין יין אדום. היינות, כפי שאת בוודאי יודעת, טובים מאוד, כולם מצרפת." צחקתי בקול והשבתי, "אני חושבת שאני יכולה לסמוך על שיקול דעתך אחרי שהצלחת באופן מופלא להתאים את צבע עניבתך לצבע שמלתי. אני מניחה שאתה טוב בפרטים הקטנים, וחוץ מזה אני מעדיפה תמיד דגים אם כי אין לי ניסיון רב באכילת דגי ים." מר הופמן הצטרף לצחוק והשיב, "המלצר יפריד את הדג מעצמותיו כך שלא תיאלצי להתמודד עם המשימה הזאת." הוא אותת למלצר הקרוב, ולהפתעתי דיבר איתו באיטלקית שוטפת כך שלא הבנתי מילה מדבריו. לימודי הלטינית לא סייעו לי במקרה הזה.
"בוא נעשה הסכם, אני אצטרף אליך לטיול מפיראוס לאתונה, ובתמורה תפסיק לקרוא לי גברת דוקטור פינקלמן. אתה יכול לקרוא לי בשמי, סימה, ואם קשה לך, אז גברת סימה כמקובל אצלנו." הפעם הצלחתי להצחיק אותו. "אני חושב שגברת סימה יהיה קל יותר עבורי, מה לעשות, אני שייך כנראה לדור הישן." הוא המשיך לצחוק. המלצר חזר לשולחננו, בידו האחת בקבוק יין לבן - לואי לאטואר שאבלי משנת 1935 - ובידו השנייה כד מרוקע מצופה כסף בסגנון ארט דקו האופנתי, לצינון הבקבוק. המלצר חילץ את פקק הבקבוק ומזג למר הופמן יין לטעימה. חיוך התפשט על פניו של מר הופמן. "יין נהדר, אני חושב שהגברת תיהנה ממנו מאוד," אישר בשביעות רצון, אלא שהפעם עשה זאת ברומנית. המלצר מזג את היין המצונן לכוסותינו והתרחק בשקט מהשולחן.
יחד עם היין הוגשו לשולחננו לחם טרי וחמאה ולאחריהם המתאבנים. הירקות החתוכים ומיני הדגים הוגשו בידו השמאלית של המלצר כשידו הימנית מתוחה מאחורי גבו. הוא התכופף קלות כדי שאבחר מהמתאבנים. הייתי המומה. מבין הירקות והדגים המלוחים שבצלחת התבוננו בי דיונונים קטנים ומיני סרטנים. בלימודיי בלבוב ובנסיעותיי לוורשה ולווינה לא שמרתי על כשרות, אבל שרצים היו יותר מדי עבורי. מר הופמן הבחין כנראה שהחוורתי ונחלץ מיד לעזרתי. "הגברת דוקטור פינקלמן אלרגית לפירות ים," הסביר למלצר. ואז ברר ירקות טריים ומוחמצים ומספר דגים מלוחים, שהיו מרוחקים מהשרצים, והעמיס אותם על צלחתי כשהוא מביט אל תוך עיניי, מחייך ואומר, "ברוך בואך לאגן ים התיכון. כאן אוכלים כל מה שניתן לדוג מהים, ולמען האמת, הכול טעים. אני חושב שזו סיבה מספקת לשתות כוס ראשונה של יין הערב." לימים אזכור רגע זה כרגע שבו התאהבתי בנתן. בשבריר שנייה הוא הפך ממר הופמן לפשוט נתן, הגבר שאהבתי.
מאותו רגע הפך הערב למופלא. האמת היא שאינני זוכרת כלל מה אכלתי, אני חושבת שהיה זה פילה לבן רך של דג טעים שהוגש עם תפוחי אדמה שנאפו בתנור, אך אינני בטוחה. לעומת זאת את היין אזכור לתמיד. הוא היה צונן, מלטף, טעים וסחרר את ראשי. זכור לי שדיברנו הרבה, צחקנו עד דמעות, אם כי אינני זוכרת על מה. קראתי בשמו, נתן, והוא קרא בשמי, סימה. הגברת והאדון נעלמו. אני זוכרת שהוא אחז בי וסייע לי ללכת בבטחה ולהיכנס אל חדרי, ואז להפתעתי התנצל בנימוס על שראשו סחרחר מרוב יין ועזב. כגודל התשוקה כך היה גודל האכזבה. לאחר חודשים רבים התוודה ואמר, "לא היה לי קל להתנתק ממך באותו ערב, במיוחד לאחר שקילפנו את הדוקטור ונשארה רק סימה. אבל ידעתי שאני רוצה שנזכור רגע זה לתמיד, ושנינו הרי היינו הלומי יין." האם כבר סיפרתי שנתן היה ג'נטלמן אמיתי? אינני זוכרת.
כאב ראש גדול ובושה גדולה עוד יותר - זה מה שהרגשתי בבוקר המחרת. בטרם הספקתי לרחם על עצמי, שמעתי דפיקה על דלתי ואת קולו הבוטח של נתן, "עוד שעה וחצי נגיע לפיראוס. ניפגש בעוד כחצי שעה לכוס קפה של בוקר באכסדרה באותו מקום שישבנו בו אתמול." הוא לא המתין לתשובתי. שמעתי את פסיעותיו המתרחקות, נוקשות על רצפת הפרקט. התרחצתי במהירות. בחרתי שמלה נוחה שתתאים לטיול בחוף ובנעלי הליכה עם עקב שטוח, שאותם ייעדתי לטיוליי בפלשתינה. סירקתי את שערי תוך כדי שאני יוצרת שביל באמצע ואספתי אותו למעין צורת בננה בעורף, זאת כדי להדגיש מראה של צוואר ארוך. פידרתי את לחיי ואת אפי בניסיון להסוות את הסומק שעלה בפניי כל פעם שחשבתי על ערב האתמול.
נתן ישב נינוח באכסדרה, רגליו פשוטות ופסוקות, כולו מקרין ביטחון. קנקן קפה מהביל ושתי כוסות לפניו. הוא היה מרוכז בנוף. מבעד לחלון ניתן היה להבחין בקו החוף ועליו עשרות בתים לבנים. הוא זיהה את השתקפות דמותי בחלון ומיד הסתובב, נעמד מולי ואחז קלות בידי. "בוקר טוב גברת סימה, מקווה שערבה לך שנתך ושכאב הראש שלך קטן משלי," הוא חייך חיוך קטן. "השינה הייתה טובה והראש אכן כואב, כנראה שתינו קצת יותר מדי אתמול. אני מקווה שהקפה שאותו אני מריחה ישפיע לטובה," השבתי כשאני מַישירה מבט לעברו. הוא קירב את כף ידי לשפתיו ונשק לה בעדינות. "ראשית קפה ואחר כך תוכניות להמשך היום," אמר והוביל אותי לכורסה שמול הנוף. קפה, לחם לבן טרי, חמאה וריבת תות נהדרת שיפרו את הרגשתי. גם לים שנרגע היה חלק בשיפור ההרגשה. התרגשתי מאוד מהאפשרות לטייל מפיראוס לאתונה עם גבר כה נאה ומקסים, שעליו לא ידעתי כמעט דבר. הפלגנו בין שמים כחולים למים צלולים ובתים באופק. הכרוז הכריז שבעוד כשעה ניכנס לנמל פיראוס והנחה את היורדים לחוף להצטייד בפספורטים ובאישור הפלגה באונייה 'פולוניה' על מנת שנוכל לחזור לאונייה בתום הטיול. את אישורי ההפלגה חילקו לנוסעים במשרד האונייה.
"לא, אין לי כובע מתאים לטיול בעיר. יש לי אומנם מספר כובעים ארוזים אי שם במזוודה, אבל אני חושבת שהם מיועדים למזג אוויר קר. לא חשבתי שאזדקק להגנה משמש. אני יודעת שזה נשמע טיפשי אבל זה מה שיש, או נכון יותר מה שאין," כך עניתי לשאלתו של נתן האם חשבתי להצטייד בכובע כשנרד מהאונייה. "תוכלי להשתמש באחד משני ה'בורסלינו' שלי. אחד אפור והשני בצבע בורדו כהה. אני חושב שמידתם תתאים כי שערך ימלא את החסר," אמר וחייך.
צחקתי וסירבתי בנימוס. "אקנה בעיר אם יהיה צורך בכובע. אולי זו הזדמנות טובה לקנות כובע קש, אני חושבת שיהיה לו שימוש בפלשתינה."
כך מצאנו את עצמנו פוסעים במעלה האקרופוליס, הוא עם כובע הבורסלינו האופנתי ואני עם כובע קש רחב שוליים שצד את עיני מיד ביציאתנו מהנמל. זו הייתה רכישתי הראשונה מאז שיצאתי מצ'ורטקוב. נתן לבש מכנסי כותנה בצבע חאקי וחולצת צווארון קצרת שרוולים, ללא עניבה, והרכיב משקפי קרן עגולים מתחת לכובע. נראינו כזוג תיירים לכל דבר, וכך באמת היינו. לאורך הדרך הציעו עגלונים להוביל אותנו לפרתנון באחת מהכרכרות המקושטות, אבל סירבנו. העדפנו לפסוע ברגלינו במעלה הגבעה. התחלנו את דרכנו במקום שבו הוריד אותנו הטקסי. נתן ביקש מהנהג שייקח אותנו לתיאטרון דיוניסוס שהיה דרומית לפרתנון. התיאטרון הפתוח היה מושלם והתקשיתי להאמין שנבנה במאה הרביעית לפני הספירה. מצפון לתיאטרון התנשא הפרתנון, מבנה עמודים מרהיב ביופיו, שאליו טיפסנו כאשר רוח קרירה מלטפת את פנינו. "אין ספק שעדיף לעלות לגבעת האקרופוליס בחודש מאי הקריר. בחודשי הקיץ חם מדי והשמש יוקדת," סיפר לי נתן על הפעם שעלה לראשונה, לפני שנתיים, על האולימפוס. תהיתי בליבי אם היה בגפו, או שמא עם בת זוג או חבר, אך לא העזתי לשאול.
"ביום בהיר, כאשר הראות טובה, ניתן לראות מהאקרופוליס את חיפה," אמר לפתע בעודנו פוסעים ומתנשמים במעלה הגבעה. "אני מבינה שזה קצת כמו שניתן לראות מפיראוס את ורשה," התלוצצתי בחזרה. זה מצחיק ומוזר כיצד משפט די אידיוטי כזה נשאר בזיכרוני הרבה שנים לאחר שנתן כבר לא היה בחיי. ברגעים קשים ועצובים הייתי נזכרת במשפט הזה, ובאופן מוזר מחייכת מיד, מתעודדת או מוצאת נחמה. זו הפכה להיות המנטרה שלי: ביום בהיר, כאשר הראות טובה, ניתן לראות מהאקרופוליס את חיפה. נזכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי צילום שקשור לאקרופוליס. זה היה באחד מביקוריי אצל ג'וניו בווינה, לפני כשבע או שמונה שנים. ירחון ובו תמונה נהדרת של רקדנית יחפה בין עמודי הפרתנון היה מונח על שולחן בחדר של אחד מחבריו של ג'וניו. אינני זוכרת במדויק תמונות אחרות. למדתי מהם שזו הייתה איזדורה דאנקן הרקדנית, שהייתה פורצת דרך בריקוד המודרני. היא נהרגה באותה שנה בתאונת דרכים בצרפת. כשסיפרתי לנתן על התמונה, הוא הפתיע אותי בדבריו, "צילם אותה אדוארד שטייכן, צלם האופנה של ווג. ראיתי את אחת התמונות, מסדרת הצילומים הזו, לפני כשנתיים בברלין. הוצאת ספרים שמתמחה באומנות האוונגרד חשבה לפרסם ספר על איזידורה דאנקן במלאת חמש שנים למותה. אינני יודע אם ספר כזה הודפס, אבל אם זה מעניין אותך אוכל לברר."
"יהיה נחמד להשיג עותק של אחת התמונות, אני זוכרת אותן כיוצאות דופן ומעכשיו תהיה להן גם משמעות נוספת," השבתי. המשכנו לפסוע במעלה הגבעה, מביטים בפרתנון ההולך ומתגלה במלוא הדרו. מבנה עמודים ענק ובו שמונה עמודים כבירים, מעליהם גַמלון משולש סימטרי הרוס בחלקו, אבל העין הייתה מסוגלת להשלים את החסר בקלות. המבנה עמד מעל תל, על מישור גבוה מהסביבה, נתמך בחומה תלולה, כך שהיינו חייבים לבצע עקיפה מצידה השמאלי של החומה על מנת להגיע ולהיכנס למבנה עצום בממדיו.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי מבנה כה עתיק וכה מרשים. עד היום המבנים העתיקים ביותר שראיתי היו המצודות, המבצרים והארמונות של גליציה, שחלקם היה מראשית המאה השש עשרה, אבל הכול התגמד לעומת יופיו של האקרופוליס.
חוויתי הרגשה מוזרה. ישבתי על אבן ענקית, כנראה שריד של מבנה קדום, לידי גבר נאה שאותו הכרתי אך לפני יומיים וכבר הרגשתי שהוא איתי מאז ומתמיד. ישבנו וצפינו בעשרות התיירים העולים במעלה הגבעה כשברקע הנופים של אתונה. לרגע הרגשתי לא שייכת, כאילו אני נמצאת בסיטואציה זרה, מתבוננת בסרט. שם, ליד הפרתנון, חשקתי לראשונה בנתן. "הלוואי כאן ועכשיו," חשבתי, "על הסלע שעליו אנחנו יושבים..."
נתן קטע את מחשבותיי, "בואי נרד ונחפש לנו משהו לאכול לפני שנחזור לאונייה." האמת הייתה שהבטן שלי קרקרה מרעב, ורק דמותו של נתן לידי הסיחה את דעתי. נתן הוביל אותי במורד הגבעה. תחילה ירדנו לכיוון מערב ואחר כך הלכנו מצפון לאקרופוליס לכיוון מזרח. המורד התלול שמצפון לא אפשר לנו לרדת בקו ישר אל תוך העיר הישנה, שנתן קרא לה פלאקה (Plaka). העיר הישנה הייתה שתי וערב של סמטאות ורחובות קטנים. נתן הוביל אל תוך הסמטאות הקטנות, בוטח בדרכו, ולאחר הליכה של כרבע שעה מצאנו עצמנו מול מרפסת של מסעדה המוקפת פרחי גרניום בשלל צבעים. "זוהי מסעדת שולאריו (Sholarhio)השייכת למשפחת קוקליס (Kouklis)," נתן אמר. "המסעדה נפתחה רק השנה. הייתי כאן לפני כשנה כשהייתה עדיין בבנייה. את הזוג קוקליס הכרתי בבילוי עם חברים בערב של מוסיקה ושתייה." התמקמנו בשולחן פינתי לצד פרחי גרניום אדומים, שבהקו באור השמש, ולפנינו מראה הרחוב הצר - ספק רחוב, ספק סמטה. להפתעתי הגדולה הגיע לשולחן שטף של מנות ראשונות עוד לפני שהחלטנו מה להזמין. מנות קטנות שכמותן שלא ראיתי מעולם. המזון הצבעוני ושפע הירקות היו שונים מכל מה שהכרתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי למטבח היווני. גם הטעמים היו שונים. חלק מהמנות היו מעט מלוחות, חלקן חמוצות וחלקן עקצצו בחריפותן. בצ'ורטקוב לא הרבינו לאכול ירקות טריים, למעט כרוב, כי רוב הירקות שאכלנו היו מבושלים או מוחמצים. חריפותן של חלק מהמנות שהוגשו לשולחן היה זר לי, ולאחר ההפתעה הראשונה התמוגגתי מהחוויה הקולינרית.
ואיך לא? יחד עם המנות הגיע 'שר המשקים', גבר מבוגר גבוה ורזה, לבוש בגדים כהים; ווסט אדום רקום ברקמה שחורה ובידו בקבוק משקה אלכוהולי צלול. "זה אוזו," נתן הסביר לי בעוד 'שר המשקים' מוזג מהמשקה לכוס זכוכית. וכשהכניס קוביית קרח לתוך הכוס התרחש סוג של קסם, כאילו שענני עשן דקים יצאו מקוביית הקרח וצבעו באטיות את נוזל המשקה הצלול בלבן. פניי כנראה הביעו את הפתעתי ולכן נתן העיר בהומור, "אל תטעי, המשקה לא הפך לחלב, הוא עדיין חריף מאוד." הקשנו את הכוסות ואיחלנו זה לזה שהמשך המסע יהיה מוצלח. המשקה לא טעם לי. זיהיתי מיד את טעם האניס, אבל מתוך נימוס המשכתי ללגום ממנו בלגימות קטנות מאוד. עם זאת המשכתי להתענג על אכילת מנות בטעמים חדשים שאותם לא הכרתי ושהמשיכו לזרום לשולחן. גם האוזו עשה לבסוף את עבודתו. כנראה הלגימות הקטנות שלגמתי הצטברו לכמות משמעותית שסחררה את ראשי.
"המזון והשתייה הספיקו לי," פניתי לנתן בטון מתנצל. "איננו חייבים להמשיך במשתה. שש עשרה צלחות ריקות ובקבוק אוזו מחוסל על השולחן מעידים שכנראה עשינו עבודה טובה," השיב נתן.
קמתי על רגליי, מתנדנדת קלות ונשענת על זרועו היציבה של נתן. מחוץ למסעדה המתינה לנו מונית שבקושי נדחקה לרחוב הצר. ישבתי לידו והנחתי את ראשי הסחרחר על כתפו. ייתכן שהתרפקתי עליו, בכל מקרה אני זוכרת שהנסיעה הייתה נעימה. על פי הרגשתי הייתה קצרה מדי כי לפי חשבוני היינו אמורים לנסוע לפחות כשעה.
אינני זוכרת כיצד הגענו לתא המגורים שבאונייה. גם לא היה לי ברור לאיזה תא מגורים הגענו. אינני יודעת כיצד פשטתי את בגדיי והאם נתן סייע לי בכך. כל שאני זוכרת הוא ערבוב של ידיים ורגליים כאשר אני נדחקת לתוכו והוא משיב לי ונדחק לתוכי. זו הייתה סערה של ממש וזיכרונה גורם לי לחייך גם עתה. הבנתי שהאונייה עדיין עוגנת בנמל ושהסערה התרחשה רק בינינו. לא חוויתי תשוקה כזו מימי וכשבא לתוכי הייתי מוכנה לקראתו.
אינני מרבה לחלום, או נכון יותר, אינני מרבה לזכור חלומות. ייתכן שהיה זה ערבוב האלכוהול או היו אלה חוויות האתמול שעובדו במוחי ועברו למקום, לתרבות ולזמן אחרים. לא העזתי לפקוח את עיניי מחשש שהחלום ייעלם, ורציתי לחזור אל תוך השינה, אל סוג הנצח שבו שהיתי, מרחפת נים לא נים.
אני זוכרת היטב את הרגע בחלום שבו כוס התה התרוקנה, ומפגש הלשון עם טעמה המר של שארית התה שבקרקעית הכוס העבירו אותי למציאות אחרת.
על גדת התעלה שמנגד החלה תנועת אנשים. עוד דקות מעט והכפר יהיה כמרקחה. היא אהבה את צלילי הבוקר, את חדוות הילדים הרצים במורד הרחוב, טעונים באנרגיה חדשה של שנת ליל, את קולות האיכרים הגוערים בבהמותיהם בצאתם לשדות, את קולות הסוחרים הפורקים סחורה וירקות טריים. העיירה נאנשה התעוררה. יום של שוק היה, ועבורה היה זה יום אהוב במיוחד. ריחות תבלינים נישאו באוויר, צבעי אריגים זהרו בשמש וענני קטורת ריחנית עלו משורת המקדשים. היא אהבה להתבונן בהמונים הבאים אל המקדש כדי לבקש מידע - להציץ הצצה חטופה, ולו רק לרגע קל, אל עבר העתיד - באלה המפקידים גורלם בידי מגידי עתידות או חוזים בכוכבים ובידי קוראים בתווי כף יד או בתווי פנים. אהבה לצפות בבאים לברר על שלום יקיריהם או על מושא אהבתם, לבקש על פרנסתם או למצוא נחמה במידע על ימים טובים יותר. אהבה לעקוב אחר הבאים עם מקלות גורל, ניצבים אל מול פתח המקדש או כורעים על ברכיהם ובדבקות ובאמונה מנענעים את קופסת מקלות הגורל עד שמקל אחד ניתר אל מחוץ לקופסה, חופשי מחבורת המקלות. אז היו מרימים בחרדה את המקל מהקרקע ומתבוננים בעין סקרנית על המספר שעלה בגורל. חלקם יודע בעל־פה את פירושי כל מאה המקלות, בעוד שחלקם ממהר עם המקל הנבחר לדוכן מגיד העתידות הסמוך על מנת שיפרש, יעודד או ינחם.
תלמידיה החלו מתאספים. היא ראתה אותם מגיעים בכבדות, בהליכה איטית, למרכז הכפר, כאילו המולת הרחוב איננה שייכת אליהם או שלא נמצאת כלל בעולמם. היא ידעה לזהותם על פי הליכתם. מופלא בעיניה היה השינוי שחל בהם תוך שבועות מספר. מנערים פוחזים קלי רגליים הרצים ומדלגים במורד הרחוב, הפכו למופנמים, בעלי קצב שונה, איטי, כאילו כל האנרגיה שלהם מופנית כלפי פנים. איטיותם בלטה על רקע המולת הרחוב, ובגדיהם הלבנים השונים מגווני השוק הצבעוני ניתקו אותם מהוויית הכפר.
הוא הצטרף אליה והם יצאו מביתם, היא לבושה בארגמן והוא בלבן, ויחד חצו את גשר העץ העובר מעל תעלת המים המתוקים ופסעו אל קבוצת התלמידים. כשיירת נמלים לבנות המשיכו הם בראש ותלמידיה בעקבותיהם, ויצאו אל שדות האורז שבפאתי הכפר. שם, מתחת לעץ פיקוס ענק, עצרו. היא התיישבה מתחת לעץ. התלמידים קראו לה בשמה, נינה. יומין לצידה, וחבורת התלמידים בקשת לפניהם. ייתכן שלעוברי אורח המתבוננים מהצד נראה הדבר מוזר, כי ישיבה בטלה בשדה 'ללא מעש' הייתה מראה חריג באזור חקלאי זה, במיוחד של אנשים הלבושים בלבן. אך לתושבי נאנשה לא היה המראה חריג. התלמידים ומוריהם היו חלק חשוב ובלתי נפרד מחיי האזור. הם היו חלק מהקהילה והביאו כבוד רב לכפר. כל תושב הכיר את לוחות הציון - לוחות אבן גרניט גבוהים שהציב פקיד המחוז בחזית המקדש בפקודת השליט, כאילו לציין לדורות הבאים את הישגי התלמידים. זה היה מנהגם של שליטי שושלת מינג, לציין ולפאר את הישגיו הרוחניים של הכפר כחלק משאיפתם לשלמות.
ישבו התלמידים ועיניהם עצומות, מנקים מחשבותיהם, נושמים בצורה מכוונת על מנת להכין עצמם לשיעור. לאחר מכן, כל אחד בתורו, על פי צו פנימי, כשהרגיש מוכן, קם בזהירות, פסע באיטיות וניצב בפניהם, קד קידה קלה וחזר למקומו. לכל אורך טקס הבוקר לא נאמרה אפילו מילה אחת, והקולות היחידים שנשמעו היו קולות השוק העולים מהכפר וציוץ הציפורים שבשדה.
"מן הראוי," פתחה בשיחת הבוקר, "שאדם הבונה ביתו ייקח דוגמה מהאבן המונחת על האדמה. אבן הניצבת ללא יומרות, יודעת את מקומה. מן הראוי שהצייר יתבונן בענוות העלה והזָמר בשירת הציפור המדייקת בעוצמה ובצליל; היא איננה מתיימרת, איננה מתלבטת ולכן אינה מתקשה לשיר.
אין הכוונה לצמצם ולהגביל, כי ההגבלה והצמצום יוצרים תחושת אי נוחות. הכוונה היא לענווה. מן הראוי שהאדם יכוון עצמו אל הענווה. ומהי מידת הענווה? הענווה היא המקום שבו האדם שם עצמו כשווה לחוויה. לא נעלה עליה ולא נחות ממנה, כי אם שווה לה, מחובר אל עצמו ושווה להווייתו. כאשר יש אהבה, יש צניעות. יש הכלה, יש הפנמה. אין צורך להגדיר גבולות ולהרגיש חוסר או שובע. הרגשת החסר והרגשת העודף מקורה בחוסר אהבה. אהבה אל העצמי. כי אהבת האחר מקורה באהבת העצמי. היכולת להכיל אהבה ללא הצורך במדידה מקורה בביטחון באהבה העצמית. היכולת לאהוב מספר אנשים ולהיות נאהב על ידי אנשים רבים מקורה בשחרור, בזרימה, באי אחיזה. כי האדם השלֵו הוא כמו האבן המונחת בגינה, בטוח במקומו, מתמזג עם סביבתו, נאהב על ידי היקום כולו ואינו מרגיש יותר מדי או פחות מדי."
השמש החלה שוקעת. הם ישבו מופתעים ומהופנטים לשמע מילותיה. היא דמתה לכוהנת גדולה בטקס קדום. לרגע לא היה ברור אם שמלתה היא זו שצובעת את השמים באדום או היו אלה קרני השמש האחרונות. צלילי קולה פילחו את ליבם וחדרו מבעד לשלוותם אל הרגשות שאותם התרגלו להסתיר כה טוב. זה היה בלתי צפוי. ימים רבים הייתה מלווה אותם במבטה ובשתיקתה, והיום פתחה בשיחה ובשירה. שירתה דמתה למקהלת מלאכים, מלאת עצב ושמחה, חיות ורוגע, שעטפה אותם ברוך, חיבקה אותם, והם נשבו באהבתה אליהם והיא באהבתם. צלילי קולה לא דמו לקולות שירה ששמעו מעולם. היה זה עבורם שיר תפילה, שיר געגועים למקום אחר, למקום שאותו לא הכירו, כאילו חדה להם חידה נשגבה שאינה ניתנת לפענוח על ידי בן אנוש. וברגע אחד הפסיקה. והשמש שקודם עצרה שקיעתה לשמע קולה, מיהרה עכשיו להשלים את מהלכה ושקעה באחת. דומייה השתררה. קולות הצרצרים היו הראשונים למלא את השקט, ואחריהם הצפרדעים, ציפורי הלילה וחיות השדה. התלמידים ישבו שעה ארוכה, ממאנים לקום, נאחזים בזיכרון שירתה. ואז החלו להתפזר אחד אחד, כל אחד לדרכו, בשקט נבלעים בחשכה. הם לא דיברו באותו ערב. יחד פסעו בדממה כל אחד לביתו.
התעוררתי שלווה לתוך שקט שלאחר הסערה. שרידי החלום הקסום עדיין היו בזיכרוני כאשר הבחנתי מיד שתא המגורים שונה. הוא היה גדול ומרווח מהתא שלי וחלון גדול צבע את החדר בכחול של שמים צלולים ללא סימן של ענן. נתן ישב מולי על כורסה עטוף בחלוק שסמל האונייה רקום עליו בחוטים של זהב, וקרא ספר. כך זה כשנוסעים במחלקה הראשונה, חשבתי לעצמי למראה התא המרווח והמואר בעוד החלום הולך ומתפוגג, הולך ונשכח.
הייתי נבוכה להתעורר בחדר שאינו שלי, לצידו של גבר זר. נאה ומרשים ביותר, אבל עדיין זר. הייתי עירומה כביום היוולדי, מכוסה בסדין דק. נתן קרא בספר ולא הבחין שהתעוררתי. בזווית העין ראיתי את בגדיי מקופלים ומסודרים, מונחים על שולחן שבצד המיטה. חשתי הקלה מסוימת, לפחות תיחסך ממני הבושה לחפש אחר בגדיי.
"בשלב מסוים תצטרכי להפסיק להעמיד פנים שאת ישנה," פנה אליי נתן בקול שקט ובוטח. "אני נבוכה," השבתי כשפניי מופנות ממנו אל החלון, נמלטות ממבטו. לפתע הרגשתי את ידו מלטפת ברכות את ראשי. המגע הפתיע אותי. לא שמעתי אותו מתקרב, הייתי כנראה עסוקה כולי בבושתי. מגע ידו נעם לי. לימים סיפרתי לו שבאותם רגעים הייתי אובדת עצות, ורק לאחר שהציע לי שייצא ראשון מהתא ושניפגש לארוחת הבוקר כעבור שעה קלה, התעשתי. התענגתי ברחצה במקלחת הצמודה לתאו של נתן בעודי מנסה להבין את פשר החלום המוזר שחלמתי. "כך זה כאשר נוסעים במחלקה ראשונה. ניתן להתפנק במקלחת של בוקר," מלמלתי וחייכתי לעצמי.
לרגע חשבתי שהאונייה מפליגה, אבל כנראה זו הייתה סחרחורת קלה מזרם המים החמים של המקלחת, ולכן מיהרתי לסיים ולהתנגב. לבשתי את בגדי האתמול שהיו במצב לא רע, אפילו ללא ריח זיעה, למרות הטיול הרגלי הממושך והרפתקאות האתמול. קרם הדיאודורנט ששלחה לי אתל מאמריקה עשה תמיד נפלאות. זה היה הדבר היחיד שהייתה שולחת אליי מדי פעם עם תשובותיה למכתביי. הקפדתי לצרף למכתבים שטר של עשרים דולר כי ידעתי שהיא אינה יכולה לממן את גחמותיי. מיהרתי אל התא שלי על מנת לשפר את הופעתי. לאחר התלבטות קצרה החלטתי להחליף את בגדיי כאילו כדי לפתוח דף חדש. ואולי רציתי להופיע כאישה השולטת בחייה, אישה חזקה שלא מתרפקת על יום האתמול. מחשבה מסוג זה מנעה ממני לפתח קשר קבוע עם גברים פעמים רבות בחיי.
נתן עמד כממתין בכניסה לחדר האוכל. חייכתי במבוכה לעברו. "אני שמח שאת מצטרפת אליי לארוחת הבוקר, דוקטור פינקלמן," לחש לעברי בעודו קד קידה קלה, לוקח את כף ידי בעדינות, מקרב אותה לשפתיו ומנשקה ברפרוף. "אני מבינה שאנחנו חוזרים להתחלה. הרשה לי להציג את עצמי," השבתי בחיוך, "אני סימה, אישה משכילה אך גם קלת דעת שמתפתה בקלות לגברים נאים ומרשימים." הפעם נתן היה הנבוך, כאילו מנסה להחליט אם להתחבר אל המחמאה או אל הציניות שבתשובתי. אבל לאחר רגע התעשת והשיב, "העונג כולו שלי ליהנות מחברתך בשני העולמות: עולם ההשכלה ועולם קלות הדעת."
לרגע קט הבטנו זה בזה ואז פרצנו בצחוק רם. המתיחות חלפה כאשר אני נמסה אל תוך עיניו היוקדות.
הושיבו אותנו בשכנות לזוג הרופאים מוורשה שאותם הכרתי ביום הראשון של ההפלגה. הם התעניינו אם יצאתי לטיול המאורגן באתונה. כשהשבתי שהיה לי טיול מהנה ביותר עם מדריך פרטי, מר הופמן, הם נעו במבוכה כי הרי ידעו שאני נוסעת בגפי. בעודנו אוכלים את ארוחת הבוקר צפרה 'פולוניה' והפליגה לדרכה.
היינו שני אנשים שונים לחלוטין. אני אישה לא גבוהה, בעלת גוף מלא אבל לא שופע, פנים מעט גבריות, שיער מפוסק עם שביל באמצע, אסוף בדרך כלל מאחור וחושף צוואר ארוך. אישה דעתנית, עקשנית, עצמאית, אם כי קפריזית שנוטה למצבי רוח. עליי להודות שלא הייתי טיפוס שתמיד נעים לשהות בחברתו.
נתן, לעומתי, היה גבוה וצנום, כאילו סגפן. פניו נאות, לסתותיו מעט מחוטבות. שיער ראשו שחור, גלי, אבל לא מתולתל, צדעיו מאפירים והילוכו אומר אצילות. עיניו הירוקות היו כשתי אבני ברקת זוהרות על רקע פניו השזופות. לבוש היה בבגדים מוקפדים וחבוש במשקפי קרן בעלי מסגרת כהה שהדגישה את עיניו היוקדות. נתן היה ידען לא קטן וכנראה בקי מאוד גם בהלכות נשים. כך הוא שבה את ליבי.
לעולם לא אבין מה היה פשר החיבור בינינו. היינו כה שונים אך גם כה משלימים. ייתכן שהייתה זו התשוקה, אותה תשוקה עמוקה שהייתה חבויה בתוכי ושאותה כה היטיב לחשוף. ככל שחלפו הימים נקשרה נפשנו, אך במקביל גם גדלה הכמיהה לפרטיות ולפירוד. אולי כיוון שלא הייתי באופיי אישה צייתנית הנכנעת לרצון בן זוגה ומבטלת את עצמה בפניו.
אבל באותם ימים של הפלגה היינו עסוקים כמעט רק בשאלה כיצד אציג את נתן בפני משפחתי, הרי לא רציתי להציג עצמי כמופקרת שקפצה למיטתו של הגבר הנאה הראשון שפגשה בהפלגה. אם כי קפיצה זו נראתה כמוצלחת ביותר.
בנינו יחד סיפור נחמד: נתן ואני נפגשנו לראשונה בלבוב, במשרד הנסיעות שבו רכשתי את כרטיסי ההפלגה לפלשתינה. היכרות של שלושה חודשים עבור שני אנשים בוגרים נראתה בעינינו פרק זמן סביר כדי לפתח מערכת יחסים רצינית שתעמוד במבחן הביקורת השמרנית. מורכב יותר היה חיפוש התשובה לגבי עתיד יחסינו, במיוחד לאור העובדה שנתן תכנן לשהות בפלשתינה כחודש ואני לא הגבלתי את ביקורי בזמן. סיכמנו שנציג את הקרוב ביותר לאמת; נתן ייסע וישוב בהתאם לצרכיו, נחיה את ההווה ו... ימים יגידו.
ההפלגה באונייה דמתה לירח דבש של בני זוג שאינם נשואים, כלומר החזקנו בשני תאים נפרדים, אבל בפועל חלקנו מיטה אחת במחלקה הראשונה. הייתי הולכת לתאי במחלקה השנייה רק כשנדרשתי לבגד חדש או לחפץ שלפתע היה נחוץ. העדפתי לשמור את מזוודותיי בתאי כדי לא לפגום בסידור היפה ובנוחיות המגורים בתאו המרווח של נתן, ואולי כדי שיהיה לי קל יותר להימלט אל פרטיותי במידת הצורך, דבר שלא קרה לאורך ההפלגה כולה.
כל יום היה נתן קורא באוזניי, בשפה העברית, פרקים מספרו של עגנון 'סיפור פשוט' - על חייו הטרגיים של הירשל הורוביץ ועל אהבתו הנכזבת לבלומה, כיצד נישא על ידי שידוך למינה שגזלה ממנו את כל השינה, כלומר את יכולתו לישון בלילות, וכיצד השתגע ואחר כך נרפא. הייתי מוקסמת לשמע הספור. לרגעים נדמה היה לי שעגנון מספר על צ'ורטקוב ולא על העיירה בוצ'אץ (בסיפור נקראת 'שבוש') שבה מתרחשת העלילה. בקלות דמיינתי את גיבורי הסיפור, שתיאורם תאם לדמויות שהכרתי בעיירה שלי, חלקם אפילו מבני משפחתי. הייתי מסוגלת לשמוע את קולה של אימי אומרת לי את המשפט שאותו הקריא נתן מספרו של עגנון: "כל זמן שאדם פנוי הולך הוא אחר ליבו, וכיון שמגעת שעתו לישא אישה, מניח כל אהבהבותיו, שאלמלא כן אין לעולם קיום. אוי לעולם שהבריות הולכים אחר ליבם. אני איני מתקנאה בעולם שכזה." בדומה למילים אלו הייתה אימי מוכיחה אותי כאשר הייתי מסרבת לשידוך, והייתה מזהירה אותי שאישאר בתולה זקנה כל חיי. כשחלקתי עם נתן את דברי אימי השיב, "והרי שנינו יודעים שאימך טעתה, בתולה את לא."
באותם יומיים נוספים של הפלגה למדתי דברים רבים שלא היו קיימים קודם בעולמי. למדתי לשתות קמפארי בסודה ואפילו התרגלתי לטעמו המריר של המשקה והתענגתי עליו. למדתי לאכול בשר דג נא, שרק מלח, מיץ לימון ושמן זית מותזים עליו, וליהנות ממנו. למדתי לחשוף את גופי לשמש מבלי להתבייש מנתן המתבונן בי, כמובן ליד חלון התא ולא בפרהסיה. ולמדתי להתמכר לליטופיו האין סופיים.
***
