פתח דבר
מנהטן 2019
בימים הראשונים במנהטן רציתי רק לישון. רק לא לחשוב על מה שהשארתי מאחוריי בארץ המסכנה שלנו. בשני הבתים אליהם הייתי שייכת בכל מובן שהוא, הפרטי והלאומי הייתי מיואשת. לא היה יותר על מה לריב או להתווכח, אפילו לא להתענג על פרי הפיוס שבדרך כלל בא אחרי. הבנתי שאני לא יכולה לעשות כלום, לא בחיי הנישואים שלי אחרי ארבעים שנה לאותו בעל, ולא בחייה של ארצנו המשתגעת. בעלי ואני התגרשנו כדת משה וישראל. ומכיוון שמארץ אי אפשר להתגרש, פשוט ארזתי וטסתי לניו יורק. אהבתי את העיר הזו והיא אהבה אותי. כך שהרגשתי בה כמו בבית רק עם קצת יותר שקט והתחשבות, נוחות ואדיבות.
כעבור כמה ימים יצאתי למרפסת והרגשתי שאני מתחילה לחזור לחיים נורמליים. אפילו הצלחתי לראות את השכן ממול במרפסת שלו מוזג לעצמו בירה ומנופף לי לשלום. וגם את השלט של קרנג'י הול, היכל התרבות העולמי, הצלחתי לקרוא וזה רומם את רוחי עוד יותר. במצב רוח רגשי טוב ויציב אני רואה יותר טוב. וכך כבר יכולתי להעז לרדת למטה ולהתחיל להסתובב לי בעיר, לקבוע עם חברות ומי יודע מה עוד יקרה. אולי אפילו לפתוח את הלפטופ, להתחבר לאינטרנט ולחשמל, זה סימן שבא לי לשבת לכתוב. אבל על מה לכתוב? על מה שהשארתי בארץ? בבית השארתי משפחה שלא רוותה נחת מעזיבתי. מה? לכתוב על הבחירות האומללות שחוזרות על עצמן בכל כמה חודשים ומשגעות את האזרחים? או אולי מה שחלמתי עליו מזמן, לכתוב רומן ישראלי בניו יורק. אבל אז הטלפון צלצל.
חברה שלי כבר היתה לאמריקאית אחרי שלושה עשורים של נישואים עם אמריקאי. היא שמחה לשמוע אותי ואחרי השאלות הרגילות פיתתה אותי לבוא באותו ערב למפגש מעניין של ישראלים באחת הדירות מול הסנטרל פארק. לא רחוק מדירתי ברחוב 57 על ברודווי. הם קבוצת אינטלקטואלים, אקדמאיים רופאים ומרצים. את חלקם הכרתי. הם שם רוצים לדבר על המצב בארץ. היא כבר סיפרה להם שאני הייתי מנהלת הקמפיין של ביבי בתחילת דרכו הפוליטית, בעצם במרוץ הראשון שלו לרשימת הליכוד לכנסת. מן הסתם יהיה מסקרן לשמוע מה אני חושבת על כל המצב הנוראי בארץ עכשיו. לא יודעת למה הסכמתי ללכת לשם. הלוא בדיוק מנושאים אלו הרחקתי עצמי. אבל היה בי דחף סמוי, לכי, לכי מה יש לך לעשות? לא ימצא חן בעיניך? תקומי ותלכי. אז, בזמן ההוא עוד יכולתי לצאת ולהתהלך לבדי בלי עזרת יד של מלווה. אם היה לי עוד ספק, היא באה והוסיפה, שהיא רוצה להכיר לי מישהו פנוי ואולי ממנו תצא טבעת הגרין קארד.
דירה עם מרפסת במנהטן זה די נדיר. עכשיו במרפסת הגדולה הזו היה ערוך שולחן, שתיה וכיבוד קל. ריח הפלאפל והחומוס גירד את תאי הטעם של פעם. אחר כך עברנו לסלון המרווח וישבנו עם הקפה לדבר. לא הפריע לי שהחברים האלה הם מהשמאל הרדיקלי ואולי אפילו הפרוגרסיבי, הלוא אין לי כוונה להתווכח או לדבר על ביבי. אבל אולי יצא לי פה דייט מוצלח.
המוזמנים הכירו זה את זה והתלבשו די דומה זה לזה. ספורטיביים, בלי עניבות וג'קטים. הבנתי שהם מרגישים משוחררים יותר והשיחה נשמעה בהתאם. הם ממש לא נראו מודאגים כמו שאמרה לי חברתי. הם היו נינוחים והשיחה קלחה בלי להתלהם. אבל אני התחלתי להרגיש עצבנות והתרוקנות מדקה לדקה. ההשוואה בין הצרות שלנו לצרות של האמריקאים עצבנה אותי. ההשוואה בין טראמפ לביבי כבר עברה את גבול הטעם הטוב. מישהו שאל:
"ביבי תמיד היה כזה?"
הדבר היחיד שיכולתי לשאול היה: "כזה מה?"
"מושחת, מפוקפק, כמו טראמפ." הוא ענה.
"נראה לי שאתם מגזימים עם ההשוואות הללו. אבל התקופה שלי עם ביבי היתה שונה לא רק במובן האישי."
לא סיפקתי את הסחורה. ייתכן שחיפשו רכילות מרושעת. הבנתי שהישראלים היפים האלה, מזדהים עם הבי.די.אס. ועוד ארגונים פרו־פלשתינאים שכל מטרתם היא להכפיש את מדינת ישראל. לקרוא לה מדינת אפרטהייד, להחרים את מוצריה ולגנות אותה תחת כל עץ רענן. מרעילי בארות מהסוג המרושע.
כמעט שלא הייתי בהקשבה. כשחזרתי להקשיב פתאום היה השיר של הגששים: "באנו למילואים." קול אחד המשתתפים היה חזק מהגששים, והוא אמר בהמשך לשיחה על ההשוואה בין ביבי וטראמפ:
"זה שלנו לפחות הרבה יותר אינטליגנט מהנשיא האמריקאי העילג. שלא לדבר על האנגלית הרהוטה יותר, על ההופעה המרשימה ועל המראה היפה שלו..."
איזו הסתלסלות של גאווה ישראלית. גם כשהם שונאים אותו, "אנחנו" תמיד יותר טובים מכולם. וכולם צחקו ונהנו. לזה קראתי הנורמליות של ההונאה העצמית.
וזה היה הזמן להסתלק מהמקום. המשפט הזה הרס לי את הדייט. דווקא ראיתי אותו ואפילו נופף לי, כשישב ממש קרוב למקום שלי. אבל הייתי מוכרחה לעוף משם ומיד.
בדרכי חזרה לדירה נכנסתי לחנות השוקולד הכי טובה בעיר וקניתי ביותר ממאה דולר שוקולדים. אולי להמתיק את הגלולה, כי בכל צעד שהתקדמתי הרגשתי איך מתפשטת לי בגוף החוויה של לשבת ולכתוב את הרומן הבא. איך פתאום ראיתי לנגד עיני בדיוק על מה אני הולכת לכתוב.
קול נעים הסתלסל במחשבותיי, מבקש ממני לחוש לאיטי, כדי לא למעוד חלילה בגלל הראיה החלשה שלי ולהתחיל לראות את התמונות מאותו מסע שלי עם ביבי למרוץ הראשון שלו לרשימת הליכוד לכנסת ב-1988. ראיתי את הפרצופים, זכרתי את האווירה שהייתה טעונה באהבה, התמסרות ותקווה לחזון חדש לארץ המסכנה שלנו.
איך גאו בתודעתי הציטוטים, ועמדו וחיכו בתורם עד שאוריד אותם לקובץ שאקרא לו "ביבי ואני", שם זמני. היה לי ברור כשמש איפה להתחיל ומה לעשות עם ההצפה והגעגועים הפרועים לאותם הימים. ישבתי וכתבתי וכתבתי עד שהסתכלתי אל החלון וראיתי שהשחר החל לעלות ולא ידעתי אם הכתיבה זו שהעירה אותי או השוקולדים הכי טובים, או הדחף לתת לקוראים גם דברים אחרים מאותו איש, שהיום חצי עם אוהב אותו והחצי השני שונא.
המחברת
1
"אחד הסודות בשינוי העמדות הפנימי, שכונה בשם הראוי 'תשובה', הוא שרבים אינם זוכים ב'התגלות', בין מהשמים בין מהארץ, עד שאיזו נפש אחרת משפיעה על נפשם השפעה מיוחדת במינה וכופה עליהם להיות כלי קיבול."
ג'ורג' אליוט, "דניאל דירונדה"
לראשונה פגשתי את מר נתניהו בלשכת השגריר בקונסוליה הישראלית בניו יורק. זה היה חודשים ספורים לפני שסיים את שירותו הדיפלומטי כשגריר הכי טוב שהיה לנו באו"ם!
בתמונה שמצאתי מסתיו 1987 רואים את השגריר, אחרי שפשט את הז'קט המכובד שלו, מאמץ אליו בחיבוק חם את גיל סמסונוב מצד אחד, ואותי מהצד השני, עד שאני כמעט נוגעת בעניבה שלו, שברחה טיפה אל החזה שלי.
שלושתנו נראים צעירים, יפים ומאושרים. יש למה לצפות מאיתנו!
גיל סמסונוב ואני היינו חברי מרכז תנועת הליכוד. השתתפנו במשלחת מטעם "הוועד היהודי האמריקאי" בארצות הברית, כחלק מפעילותנו בתנועה.
ביום האחרון שלנו בניו יורק גיל הפתיע אותי באומרו בנימת ניצחון:
"הצלחתי! עלה בידי לקבוע לנו פגישה עם האיש ששמו הולך לפניו באמריקה וגם בארצנו הקטנטונת: ביבי שלנו!"
במשך רגע ארוך מאד נותרתי נפעמת. השגריר שלנו עלה המון על שולחן הדיונים, לקול המחמאות של יהדות אמריקה וגם של אנשי הממשל האמריקאי. במיוחד התענגנו על תגובות העמיתים הפוליטיים מתנועת המערך, שהביעו קנאה שוברת לב ממש. ועוד אשוב למסע הזה.
אז לפגוש את מר נתניהו בסיום המסע עם המשלחת הזו היה בשבילי כמו לזכות בפיס, אם כי אז עדיין לא ידעתי עד כמה משמעותית תהיה עבורי הזכייה הזאת.
כולם במצודת זאב ובעיתונות בארץ כבר ידעו שהשגריר שלנו מתכונן לחזור הביתה ומתכוון להתמודד על מקום טוב ברשימת הליכוד לכנסת.
"אז אל תעשי לי בושות...", אמר גיל אחרי שחזרתי לנשום, והוסיף: "אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון."
וכל הדרך מהמלון ללשכה לא הסתכלתי יותר על השדרה החמישית ועל חלונות הראווה שהפנטו אותי. רק דקלמתי לעצמי בקצרה כמה אני טובה בהקמת מטה במסגרת בחירות פנימיות וכמה שבחים אנשים אחרים הרעיפו עליי במהלך עשר שנות פעילותי כחברת מרכז. כמו כן הזכרתי לעצמי, אני מכירה את רוב החברים שיצביעו בבחירות הפנימיות הקרובות.
אהבתי את גיל, ידידי הטוב ביותר מקרב אותו מעגל של חברי מרכז שהייתי מקורבת אליו. המעגל כלל מספר לא קטן של חברים בתנועה אשר היו, כמו גיל, אנשי הדר ז'בוטינסקאי מובהק: נאמנים לערכי התנועה הרוויזיוניסטית ולערכי המדינה הדמוקרטית באלף אחוזים ויותר. חברים שכיבדו את תנועת הליכוד הביאו לה כבוד וחיזקו את שמה הטוב.
שום ספק לא היה לי בזה שגיל קבע את הפגישה כמעט אך ורק בשבילי, אם כי ברור היה שגם הוא ייהנה מאד. הוא ממש רצה אותי ראשונה במטה של ביבי, וראשונה זה שם המשחק בפוליטיקה. הוא גם ידע, שמזה זמן אני מחפשת הזדמנות לצאת מהבית ושיהיה לי טוב ושווה לעשות את זה אחרי עשר שנים של גידול ילדים ואימהות במשרה מלאה.
אה כן, בתמונה ההיא רואים את שני הדגלים הגאים של ישראל ושל אמריקה, ואותי מרגישה שנשפך עליי שם אבק כוכבים, במיוחד כשמזווית העין שלי ראיתי את הדגלים, בעוד השגריר יושב מולנו ובינינו שולחן נמוך. וגם זה היה שווה צילום, כי זו היתה פינת הישיבה שהיתה שמורה ל"אנשים חשובים מאד." אני זוכרת מצוין איך הרגשתי את הגוף שלי מתהדק לכורסה הנוחה שלא תברח לי מהישבן.
בזה הייתי עסוקה כשהשגריר וגיל דיברו על המצב בארץ ובממשלה וכשעסקו בחזון ובבשורה שיביא עימו נתניהו לחיים הפוליטיים שלנו בארץ. הם דנו על הדרך שבה ימגר את האינתיפאדה הראשונה שאותה חוויתי יומיום, כי גרתי אז בהתנחלות בית חורון שבין מודיעין לגבעת זאב בדרך לירושלים. כאן בלשכה מתעסקים בעניינים ברומו של עולם גדול ויפהפה!
כבר זכיתי לכאורה, באמנציפציה לעצמאות שלי.
האוזניים שלי, במיוחד זו הימנית, מתחממות ומחממות את הקול שלי, כמו תרגילים של זמרים מקצועיים לחימום מיתרי הקול, כהכנה לרגע שבו יפנה אליי השגריר וישאל אותי משהו על עצמי. אני כל כך יודעת מה להגיד! וכמה אני רוצה שגיל יהיה גאה בי!
"ומה גברת יפה?" הרגע המיוחל הגיע.
וכעת אני שומעת היטב את קול השגריר שואל: "ומה את עושה בחייך?"
וכמו נשכני נחש, קפצה ועלתה התשובה החד משמעית, החשובה מכולן:
"אני אמא לארבעה ילדים קטנים, שיהיו בריאים."
כן, מה שאתם שומעים. והאמת היא שאת הסיפור הזה הילדים שלי כבר שמעו מיליון פעם. זהו, ככה עניתי, ומיד רצתי לחפש מקלט מתחת לשולחן.
שקט.
בדיעבד, זה היה כל כך לא מתאים לי. כי בכל הפעמים שהייתי צריכה להגיד דברים בפני שרים או חברי כנסת, ידעתי מראש מה ייצא לי מהפה ואמרתי את מה שתכננתי לומר. מה לא היה בסדר איתי באותם רגעים? איך אירע לי ככה בזמן אמת? האם היתה זו פליטת פה דווקא על משהו שלא רציתי שיידע? לא קרה לי אף פעם שאמרתי דברים שלא רציתי להגיד.
אבל כאן ישב לפניי השגריר, עם אותה נוכחות שלו, אם כי עד היום אין לי מושג של ממש, ובאותם רגעים לא היה לי אפילו שמץ של מושג איך הוא גרם לי להיות הכי אותנטית והכי אינטואיטיבית שיכולתי להיות.
זה קרה לי פעם אחת קודם לכן, בגיל שבע או שמונה, כשלמדתי בבית ספר דתי ולקחו אותנו לגן הפסלים במוזיאון ישראל. חיכיתי שכל הכיתה תתקדם ותיעלם מעיניי עד אחרונת התלמידות שהלכו על פני החצץ, על האבנים הקטנות שם, ואז השתחוויתי לפסל הכי מבהיל מברונזה שהיה שם. זה היה אמור להיות ניסוי. אחרי זה רציתי לקום ולהיווכח שאני עדיין בחיים ולרוץ לחברה שלי ולומר לה: אל תאמיני למה שכתוב. הנה השתחוויתי לפסל ההוא ולא מתי!
זו היתה פעם אחת ראשונה שבה הייתי אני וכעת הגיעה הפעם השנייה עם השגריר. מה בסך הכל אמרתי? אמא לארבעה ילדים! זה אכן מה שעשיתי במשך עשור. הייתי עקרת בית. מה רע בזה?! אבל ידעתי שאכזבתי את גיל והבנתי שהפסדתי במשחק.
ואז שמעתי את הקול של השגריר, אחרי שנקש בשתי אצבעותיו שהשמיעו, מצידן צליל של התגלות, כאילו יצא מהמקלחת עם חלוק לבן ופניו זוהרות בעוד פניי שלי נמעכות.
"שמעת זאת, גיל? אמא לארבעה ילדים! זה בדיוק מה שאני צריך!"
מתוך מה שקרה אחרי זה, אני זוכרת רק את החיבוק השני של השגריר, בעודו אומר לי, על סף היציאה:
"אז נתראה בקרוב."
"תודה, מר נתניהו."
"תודה לך! ואני מרשה לך לקרוא לי ביבי."
לא אני זו שהדהמתי את עצמי, אלא הוא, מר נתניהו, הדהים אותי: ביכולת שלו להבחין בזולת שיושב מולו, בצדדים השונים והמגוונים של זולתו, ביכולת שלו לראות אותי כמו דרך רנטגן ולהפוך את הצד האחר של האישיות שלי, את היותי עקרת בית, ממכשול לתפקיד חשוב! המעטפת המיוחדת שהעניק לזהותי כאמא לילדים קטנים, בלבלה אותי רק לרגע. בהתחלה תהיתי שמא אמר, בעצם: זה מה שאני צריך עכשיו למטה הבחירות שלי?! מה, אני לא נורמלי?! אבל מהר מאוד הבנתי שהוא באמת התכוון לדברים כפשוטם ולא דיבר בציניות.
הגושפנקה שהעניק לי, להיות מה שאני, תיתן לי עוד דחיפת עידוד אחת מאוחר יותר: לספר לו שנולדתי במרוקו, להגיד שאני מרוקאית בלי לגמגם. וגם להעז ולומר לו: "אני, אין לי תואר אקדמי." ועוד יותר מזה, בלי להתבייש אגיד: "ואני לא ממש מדברת אנגלית אבל אני מוכנה ללמוד את כל מה שארגיש שחסר לי."
גם בזמן של אדם יחיד, יש פסגות בודדות, שבהן באמת יתנתק מהקיום הנורמלי ויחיה את הרגע. והשאר זו הנורמליות של ההונאה העצמית.
