העונה כסיפור
הקדמה
אלון ארד
מוקדש להדס אשתי האהובה, מבעלך עומרי
השעון המעורר מצלצל. בהכנעה אני שולח יד לכבות אותו. השעה שלוש לפנות בוקר. בדממה אני קם מהמיטה ועובר לסלון, נזהר שלא להעיר אף אחד. המשחק עוד לא התחיל בכלל. בינתיים אני מוזג לעצמי משהו לשתות. את החטיף אשמור לאחר כך. הצגת שחקנים, המנון. וואו זה ארוך. המשחק מתחיל. בקושי שלוש דקות הם על הפרקט וכבר שלוש דקות פסק זמן. בארץ זה שליש מזה, שיהיו בריאים. אני מרפרף בפלאפון כדי לא להירדם. המשחק מתקדם. אני מתחיל לחשוב על המחצית. כדאי לנשנש משהו. נכון, זה לא טוב לדיאטה, אבל בהחלט עושה את העבודה. רבע שלישי. גאה על שעברתי את החלק הקשה, אני מרשה לעצמי להישען לאחור בספה. לאט לאט צונחים עפעפיי הכבדים. השמש מעירה אותי בבוקר לעבודה. זה הולך להיות יום ארוך. אני רואה בטוויטר שפספסתי סל ניצחון.
להיות אוהד NBA בישראל זה דבר שכרוך בלא מעט הקרבה. השאלה ׳למה אני עושה את זה לעצמי?' צפה לעיתים קרובות. בעיקר בשעות הקטנות של הלילה או כשהעייפות צפה למחרת באמצע יום העבודה. הרי כדורסל, לכשעצמו, הוא רצף של פעולות לא מעניינות במיוחד. בסך הכול חפץ עגול, מצופה עור, נמסר מיד אחת לאחרת, מוקפץ על הפרקט מספר פעמים ולאחר כמה הקפצות נזרק לכיוון טבעת כתומה. חלק מהפעולות יפות, חלקן מרשימות מאוד מבחינה אתלטית, אבל מה לעזאזל גורם לאינספור אנשים ברחבי העולם להקריב מנוחיותם, לקום בשעות קשות ולחרב לעצמם את היום שלמחרת?
התשובה לשאלה הזו טמונה במשמעויות שאנחנו מצמידים, לפעמים במודע ולפעמים שלא במודע, לרצף הפעולות האלה. ברגע שהחלטנו שכל מעבר של הכדור בטבעת שווה כמות מסוימת של נקודות ושמי שצובר יותר נקודות הוא המנצח — הכנסנו משמעות לכל פעולה. יש מטרה ויש השלכות לפעולות שהשחקנים מבצעים על המגרש. ברגע שעשינו זאת, הנחנו את התשתית הראשונית לכל סיפור טוב — קונפליקט בעל השלכות על גיבוריו.
אבל אף אחד מאיתנו לא היה קוטע לעצמו את שנת הלילה הנפלאה בשביל סתם קונפליקט ספורטיבי בין זרים בצד השני של העולם. פה נכנסת שכבה נוספת של משמעות — הזדהות. אהדה היא היבט קריטי בספורט. אנחנו בוחרים, לרוב בגיל צעיר מאוד, קבוצה ונצמדים אליה במידה משתנה של תשוקה לאורך כל חיינו. להחליף קבוצה באמצע החיים זה עניין נדיר יחסית, אם כי כזה שנמצא בעלייה בעקבות מעבר מוקד ההזדהות מהקבוצות אל השחקנים עצמם. בחירת קבוצה או שחקן להזדהות איתם נעשית לרוב באופן מודע, אם זה בעקבות מסורת משפחתית, עיר מגורים, תכונות אופי מסוימות ועוד מגוון סיבות חכמות ומטופשות להפליא. כילד, למשל, בחרתי לאהוד את מכבי חיפה בכדורגל כיוון ששיחקו בה שלושה שחקנים בשם אלון, מספר שיא.
העובדה המפתיעה לגבי הזדהות בספורט היא שאנחנו עושים אותה גם באופן בלתי־מודע בכל אירוע ספורטיבי שבו אנחנו צופים, גם כאשר מוקדי ההזדהות הרגילים שלנו לא משחקים. הצורך שלנו כבני אדם בשייכות כל כך חזק שגם אם ניקלע במקרה למשחק של הליגה למקומות עבודה, נמצא את עצמנו תוך מספר שניות מעדיפים קבוצה מסוימת על יריבתה.
והנה אנחנו כבר מתקרבים לתשובה. ברגע שיש לנו קונפליקט והזדהות, יש לנו את התשתית לבנות סיפור. טובים נגד רעים, חלשים נגד חזקים, ניסיונותיו של גיבור להתגבר על חולשותיו ולהשיג את מבוקשו. אותן תבניות סיפוריות בסיסיות מלוות את האנושות מאז שלמדנו לדבר זה עם זה. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם שמעניקים הקשר, משמעות ובשאיפה גם קצת פלפל לקיום שלנו.
ה־NBA היא ליגה מרתקת במיוחד בגלל היקף הגישה שיש לנו, האוהדים, לדמויות המרכיבות את הסיפורים בה. מהפרקט ועד משרדי ההנהלה. אנחנו יודעים עליהן כמות מידע יוצאת דופן שמספקת לנו רקע למה שקורה על הפרקט ומאפשרת לנו להתעמק בסיפורים ולהזדהות בצורה יוצאת דופן עם מה שאנחנו רואים על המסך.
בספר זה תקראו סיפורים נהדרים. ניסיונותיהם המוצלחים יותר ומוצלחים פחות של דמויות מוכרות בדרכן אל הגשמת שאיפותיהן. את גיבורי הסיפורים תפגשו בנקודות שונות בדרכם, עומדים מול התמודדויות מגוונות. חלקם יתמודדו בגבורה, חלקם ייחשפו בערוותם. חלקם יתגלו כמושאים לחיקוי, חלקם כנבלים וחלקם, אולי, אם נאפשר לעצמו לחטוא במורכבות... גם וגם. אלה הסיפורים שמרכיבים את הליגה הטובה בעולם ולמעשה הופכים אותה לכזו. כשאנחנו מכירים את הדרך שבה צעדו סטף קרי ובמיוחד קליי תומפסון לאליפות הזו, וכיצד התמודדו איתה, הסלים שלהם מרגשים יותר. כשאנחנו לומדים על הילדות של יאניס, החיוך שלנו כשאנחנו רואים את ת'נאסיס חוגג כל סל שלו רחב יותר. כשג'ה מתעופף אל הסל... טוב, אולי לא כל דבר צריך סיפור מרתק מאחוריו כדי להוציא מאיתנו רגש. אבל יש. אני מבטיח. והם כולם כאן.
בוב הבנאי
הבנייה של גולדן סטייט ווריורס
שגיא רפאל
מוקדש לאלה אנד קו, סוכנות התרגום של הטובים ביותר.
תמונת ניצחון. כמה דקות לאחר סיום משחק מספר שש בגמר ה־NBA. היציעים היו כבר יחסית ריקים. רק מעט אוהדי גולדן סטייט ברי מזל ומעט אוהדי בוסטון נשארו לחלוק כבוד. להיות נוכחים באירוע היסטורי. ליסה סולטרס, מנחת הטקס, העבירה את רשות הדיבור למארק טייטום, סגן הקומישינר. אדם סילבר, הקומישנר, האיש שבדרך כלל מעניק את גביע לארי אוברייאן לאלופה היה בבית בפרוטוקול קורונה, דווקא ביום היחיד שבו הוא נדרש לעלות לפרקט. במרכז התמונה הגביע. מצידו האחד סגן הקומישינר טייטום ומצידו השני ג'ו לייקוב ופיטר גובר, בעלי הקבוצה. מאחוריהם השחקנים וצוות האימון. שמחים, צוהלים. ילדיהם הקטנים בידיהם או לרגליהם. בצד שמאל, בקצה הבמה, עומד בחליפה ונראה כמעט לא קשור לאירוע, אדריכל הניצחון, בוב מאיירס. כשלייקוב מניף את הגביע, מאיירס מתכופף קדימה, מחזיק את הברכיים ומשחרר המון אוויר.
לייקוב וגובר נותנים הצהרות שמחה קצרות ונעלמים ברקע. למרות שהנוהל בליגה הוא שהגביע מוענק לבעלי הקבוצה, הם יודעים שזה לא הרגע שלהם ושלא אותם הקהל בא לראות. סטיב קר נקרא על ידי ליסה סולטרס לחזית הבמה לריאיון.
"ארבע אליפויות בשמונה עונות — מה זה אומר על הקבוצה הזו?" שואלת סולטרס.
"דבר ראשון, זה אומר שהבחור שהרכיב את הקבוצה הזו עשה עבודה מדהימה", משיב קר. "אני רוצה שבוב מאיירס יזכה להכרה. הוא לא מקבל מספיק קרדיט".
מאיירס, מחויך, ניגש ומחבק את סטיב קר. הוא נשאל שאלה אחת על ידי סולטרס וממהר להעביר את הקרדיט הלאה, לשחקנים, לבעלים ולמשפחות התומכות. הוא מסיים את דבריו הקצרים ונעלם גם הוא ברקע, משאיר את הבמה לקר ולשחקנים.
בוב מאיירס, אלוף מכללות כשחקן רוטציה ב־UCLA וסוכן שחקנים לשעבר, הוא הג'נרל מנג'ר של הווריורס מאז מאי 2012. למעט סטף קרי וקליי תומפסון הוא אחראי לאיסוף כל החלקים של הקבוצה שהגיעה לחמישה גמרים רצופים בין 2015 ל־2019, אלא שרבים מייחסים את ההצלחה הזו למזל. בשנת 2016 ג'ו לייקוב טען שהנהלת הקבוצה נמצאת שנות אור לפני קבוצות אחרות. טענה שקבוצות אחרות לא אהבו לשמוע. מהר מאוד התחילו לצוף סיפורים על כל המקרים שבהם הווריורס עמדו לבצע טעויות קריטיות ורק מזל, או יותר נכון ניהול לא נכון של קבוצות אחרות, מנעו זאת מהם. למשל כשהם רצו להעביר את סטף וקליי לניו אורלינס בתמורה לכריס פול או את קרי למילווקי כחלק מהטרייד שהביא למפרץ את אנדרו בוגוט. אכן, גם למזל יש חלק גדול בבניית שושלת כזו.
המזל הזה נגמר בגמר 2019 כשקווין דוראנט קרע את האכילס וקליי תומפסון את ה־ACL. הווריורס הפסידו את האליפות לראפטורס. דוראנט בחר לעזוב את הקבוצה באותו קיץ והיה נראה שהשושלת הגיעה לסיומה. איגואדלה נראה מעבר לשיא, ליווינגסטון פרש ולמעשה הקבוצה איבדה ארבעה מששת שחקניה המובילים. לחזור שלוש שנים מאוחר יותר לגמר ה־NBA ולזכות באליפות זה כבר מעבר למזל. מגיע פה קרדיט לבוב מאיירס.
תמונת ניצחון. סטף קרי מוצג לקראת קבלת גביע ה־MVP של הגמר, ההוא שהיה חסר לו בארון. שחקני הווריורס חוגגים איתו. ג'ורדן פּוּל עומד מול סטף, מחייך חיוך ענק מאוזן לאוזן, חיוך של גאווה, חיוך של מי שזכה להתמחות הטובה ביותר שיש לליגת ה־NBA להציע.
שבוע אחרי ההפסד בגמר 2019 בוב מאיירס התחיל את מסע ההצטיידות מחדש של הקבוצה. להבדיל מבנייה מחדש, שבה הקבוצה למעשה מתפרקת, מעבירה בטרייד את נכסי ההווה שלה, משיגה בחירות דראפט ושחקנים צעירים ובונה את עצמה מחדש לאט לאט, הצטיידות מחדש (Retooling) היא תהליך קצר יותר (בשאיפה) שבו אתה משפץ את הקבוצה מסביב לנכסים המרכזיים הקיימים. במקרה של גולדן סטייט — סטף קרי, דריימונד גרין וקליי תומפסון, שלמרות הפציעה הוחתם על חוזה מקסימום חדש.
בבחירה העשרים ושמונה בדראפט של אותו קיץ בחר מאיירס בג'ורדן פול. פול נחשב לבחירת סיבוב שני במקרה הטוב, וחלק מהתחזיות ברשת היו שהוא כלל לא ייבחר בדראפט. חסר יציבות, הרפתקני, לא מספיק אתלטי, לא מסוגל להתמודד עם גארדים ברמת ה־NBA, נוטה לאיבודים, שומר רע ולא משקיע, כל אלו היו רק חלק מהביקורות על המשחק של פול. ביתרונות צוינה הקליעה לשלוש ושהוא הראה מדי פעם פלאשים. אחד מאותם פלאשים היה סל ניצחון בטורניר ה־NCAA נגד מכללת יוסטון, משלוש כמובן. כבר כילד פול ניסה לחקות את סטף קרי, ועכשיו הוא עמד לשחק איתו וללמוד ממנו באופן אישי. כששאר הקבוצות התרכזו בחסרונות של פול, הווריורס התרכזו בפלאשים. הם זיהו בהם קומבו גארד שיכול לקלוע ולנהל משחק.
כבר שלוש שנים שפול מתאמן לצד סטף קרי. משחק נגדו באימונים, משחק איתו, צופה בו מקרוב ושואל אלפי שאלות. גרף השיפור שלו בשלוש העונות האלה הוא מדהים בכל קנה מידה ואפשר לראות במשחק של פול העונה המון סטף. למשל במשחק השני בגמר, בסוף הרבע השלישי, כשפול קבר שלשה מחצי מגרש שהעלתה את הווריורס ליתרון עשרים ושלוש נקודות. פול כבר קלע בפלייאוף הבכורה שלו סלים חשובים מזה, אלא שהסל הזה, החוצפה שבו, הטווח, הקלות, הכול לקוח מספר התרגילים של סטף קרי. סטף היה על הפרקט במהלך וביקש את הכדור. המבט על פניו אחרי שהכדור צלל אל תוך הטבעת לא יסולא בפז. לא כעס אלא גאווה! כמו אבא שגאה בבן שלו, כמו מורה שהתלמיד שלו קיבל מאה במבחן. קרי מיהר לחגוג את הסל עם המתמחה שלו. פול, שקיבל את הכינוי "ספלאש קיד", הפך רשמית לאח.
"מה שפול עושה להגנות זה משוגע", הסביר דריימונד גרין בפודקאסט שלו. "תחשבו על הצורך להתכונן לסטף קרי, שזה סיוט. תדמיינו שצריך להתכונן בשבילו פעמיים. זה סיוט אחר לגמרי. כשאני משחק עם ג'ורדן פול, הבנתי שבאותם תרגילים שאני משתמש כשאני משחק עם סטף קרי בשביל לפנות אותו אני יכול להשתמש כדי לפנות את ג'ורדן".
אולי דריימונד מגזים בפרגון לספלאש הצעיר, אבל זה חלק מהביטחון הלא הגיוני שקבוצות רוצות לנטוע בשחקנים כמו פול. זה חלק מאחוות הלוחמים של השחקנים, זה חלק ממה שמניע את הווריורס — אנחנו נגד העולם. הם לוקחים את כל מה שנאמר עליהם והופכים את זה לדלק, למוטיבציה. על פול נאמרו הרבה דברים לא נעימים, לפני הדראפט ואחריו, כולל שמדובר בבחירה הכי גרועה של השנה, בחירה מבוזבזת. שלוש שנים מאוחר יותר אין מי שחושב ככה.
תמונת ניצחון. מארק טייטום סיים להציג את סטפן קרי כזוכה ה־MVP של סדרת הגמר. הוא מחזיק את הגביע בידו, רוצה להעניק אותו לסטף, אבל לסטף יש זמן. הוא עובר שחקן שחקן, מאמנים, בעלים, כל מי שעל הבמה ומחלק כיפים. רק אז הוא מתפנה לקבל את הגביע. ברקע כל הקבוצה שרה לו בקצב: "M-V-P".
החוזה הראשון שחתם סטף קרי אחרי חוזה הרוקי היה זה שאיפשר את כל המסע הזה. בעקבות חשש מפציעות חוזרות, קרי חתם בזמנו על חוזה של ארבעים וארבעה מיליון דולר בלבד לארבע עונות. כאחד עשר מיליון דולר לעונה. סכום מגוחך ביחס לתרומה שלו. הווריורס דאגו לפצות אותו בשנת 2017 והפכו אותו לשחקן הראשון שחותם על חוזה של יותר ממאתיים מיליון דולר. בקיץ שעבר, בהזדמנות הראשונה להאריך את החוזה, הווריורס החתימו אותו על חוזה של מאתיים וחמישה עשר מיליון דולר לארבע עונות נוספות. בגיל שלושים ושבע קרי ירוויח כמעט שישים מיליון דולר לעונה. אין אף אחד בווריורס שחושב שהוא לא שווה את זה. אין אף אוהד בשום רשת חברתית שפוצה פה על החוזה הזה.
קרי הוא הכוכב הגדול של הקבוצה מאז 2013. ההגעה של דוראנט לא שינתה את זה. אפשר לטעון שדוראנט היה השחקן הכי טוב בווריורס בתקופה שלו שם, ועדיין קרי היה השחקן הכי חשוב של הקבוצה, גם אז וגם היום. העונה ראינו ירידה ביכולת הקליעה שלו וירידה באחוזים מכל הטווחים. הסלאמפ התחיל מתישהו בחודש נובמבר, קצת אחרי שקרי שבר את שיא השלשות לקריירה שבו החזיק ריי אלן. הוא נמשך עד שסיים את העונה הרגילה בחודש מרץ בגלל פציעה.
יכול להיות שזו הייתה החזרה של קליי, ויכול להיות שזו הייתה דווקא ההיעדרות הממושכת של דריימונד. נפילה של 4.5% באחוזי השדה ו־4% באחוזי השלוש זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש. עם הנתונים האלה, ואחרי חודש שלא שיחק, הגיע קרי לפלייאוף. אבל כשהוא חזר, הקליעה חזרה איתו, ולשיא הוא הגיע בדיוק בזמן. את סדרת הגמר הוא סיים, למרות יום קליעה נוראי במשחק מספר חמש בסדרה, עם 48.2% מהשדה ו־43.7% מהשלוש. מספרים שדומים למספרי הקריירה שלו.
ההשפעה של קרי על ההתקפה מוכרת. כמעט מובנת מאליה. בפלייאוף קרי הוכיח את עצמו בשני צידי המגרש. כבר במחנה האימונים, בטרום העונה, ראו שקרי התחזק מאוד בפלג הגוף העליון. בפלייאוף הוא ניצל את ההתחזקות הזו כדי להרחיק את היריבים מהסל ולא לתת לשחקנים גדולים ממנו לדחוף אותו. הוא מוכיח שתמיד יש עוד מה ללמוד ואיך להשתפר.
תמונת ניצחון. קליי תומפסון נקרא לקדמת הבמה. ליסה סולטרס שואלת אותו על משמעות הזכייה אחרי הפציעות. הוא מספר על המסע הארוך, על התסכול, על הדמעות, על המשפחה והחברים לקבוצה שעזרו לו בדרך. "אני אסיר תודה שאני כאן. זה משוגע. אני לא מאמין לזה. ידעתי שזו אפשרות, אבל לראות את זה בזמן אמת? הולי קנולי, זה משוגע!"
אחרי שנתיים מחוץ למגרשים, עם שתיים מהפציעות הכי קשות ששחקן כדורסל יכול לחוות, עבור קליי זה בעצם גמר שישי רצוף. הוא לא היה שותף לעונות שהסתיימו מחוץ לפלייאוף. הוא מזכיר לכולנו ששנה לפני הגמר, ביוני 2021, הוא רק חזר לרוץ שוב. לא ראינו העונה את קליי של לפני הפציעה. הוא היה הרבה יותר אגרסיבי בלקיחת הזריקות שלו, עם תוצאות פחות טובות. הוא ניסה ליצור לעצמו, משהו שהוא לא היה טוב במיוחד גם לפני הפציעה. גם בהגנה אפשר היה לראות שהוא איבד צעד. אבל היו ניצוצות. היו רגעים ומשחקים של קליי הישן, כמו במשחק מספר שש נגד ממפיס. בגמר הוא הזכיר לנו גם איזה שומר הוא, בייחוד בשלושת הניצחונות שהעניקו לווריורס את הניצחון בסדרה. אחרי שנתיים בחוץ, קליי תומפסון צודק — הולי קנולי, זה משוגע.
תמונת ניצחון. דריימונד בדיוק סיים לדבר. הכבוד מגיע קודם כול לוותיקים, אבל לאליפות הזו יש עוד גיבור והוא נקרא לריאיון. אנדרו וויגינס עומד במרכז התמונה, הגביע בידו.
"למה היית התאמה כל כך מושלמת לגולדן סטייט?" שואלת סולטרס.
"אני רוצה לנצח", עונה וויגינס. "זה מה שהם עושים פה בגולדן סטייט. הם מנצחים. הם הביאו אותי, ועכשיו אנחנו מנצחים יחד".
במשך שנים פקפקו ברחבי הליגה ובתקשורת ברצון של וויגינס לנצח. פקפוק שהגיע לשיאו בתקופה הקצרה שבה נאלץ לשחק לצד ג'ימי באטלר במינסוטה. באטלר גער בשחקן הצעיר והיה נחוש לברוח מהטימברוולבס במקום לשתף פעולה עם וויגינס וטאונס. בוב מאיירס ראה את מה שכולם ראו, אבל החליט לעשות "קפיצת אמונה". הוא סמך על המועדון שלו ועל התרבות שנבנתה בו שיעירו משהו בוויגינס. אבל עוד לפני קפיצת האמונה שהפכה את וויגינס לשחקן מנצח בגולדן סטייט, מאיירס היה צריך לעשות שתי קפיצות אמונה גדולות, רק בשביל להשיג אותו.
העזיבה של דוראנט בקיץ 2019 לא הייתה הפתעה גדולה עבור הווריורס, אבל היא השאירה אותם כמעט ללא יכולת תמרון. גם בלי השכר של דוראנט הקבוצה הייתה מעל תקרת השכר ובלי יכולת למצוא לו תחליף בשוק החופשי. האפשרות היחידה הייתה עסקת "סיין אנד טרייד" עם ברוקלין. לנטס היה את דיאנג'לו ראסל, שסיים חוזה רוקי והפך מיותר עם ההגעה של קיירי. ההתאמה של ראסל לווריורס הייתה מפוקפקת. מעבר לעובדה שהוא משחק על המשבצת של סטף והיה ספק גדול שהם יכולים לשחק יחד, הוא לא ממש התאים לשיטת המשחק של קר. שומר גרוע ושחקן שמעדיף את הפיק אנד רול על משחק המסירות והתנועה ללא כדור של הווריורס.
הנעשה על הפרקט לא היה הקושי היחיד. כדי לבצע את העסקה, הווריורס היו צריכים למצוא קבוצה שתקלוט את החוזה של אנדרה איגואדלה, אחד המנהיגים ועמודי התווך של הקבוצה, כמו גם לחתוך את החוזה הלא מובטח של שון ליווינגסטון, שהחליט לפרוש (בין אם זה היה בעקבות ההחלטה של הווריורס ובין אם במקביל אליה). למרות המכשולים ולמרות חוסר ההתאמה, הווריורס החליטו להמר על ראסל. זו הייתה קפיצת האמונה הראשונה. השנייה הייתה שאם השידוך עם ראסל לא יצליח, הווריורס יצליחו להעביר אותו בטרייד המשך.
מהר מאוד הווריורס וראסל החלו להביע אי־שביעות רצון מהשידוך. ראסל לא אהב את הצורה שבה הווריורס השתמשו בו, והווריורס לא אהבו את חוסר המחויבות שלו בהגנה. אולי מלכתחילה הווריורס בנו את זה כטרייד בהמשכים, אבל ברור שהתקופה של ראסל עם הקבוצה לא עזרה לשפר את מערכת היחסים. השוק עבור דיאנג'לו ראסל הורכב מקבוצה אחת — מינסוטה. הטימברוולבס ראו שכוכב הקבוצה שלהם, קארל־אנתוני טאונס, לא מרוצה ורצו לעשות משהו בנידון כדי שלא יברח להם בהזדמנות הראשונה שיוכל. ראסל הוא חבר קרוב של טאונס והבאתו לקבוצה הייתה במטרה לרצות אותו. השיחות בין הקבוצות נמשכו לסירוגין כמה חודשים, ובסופו של דבר הטרייד סוכם — אנדרו וויגינס ובחירת סיבוב ראשון לווריורס, דיאנג'לו ראסל למינסוטה.
אחרי העזיבה של דוראנט, הפציעה של קליי, הטרייד על איגואדלה והפרידה מליווינגסטון, הווריורס נשארו עם בור בעמדות הכנף. ג'ון הולינג'ר, פרשן 'האתלטיק', קרא לעמדת הסמול פורוורד בגולדן סטייט "העמדה הכי גרועה בכל הליגה". מהבחינה הזו לבדה, ההתאמה של וויגינס לווריורס הייתה הרבה יותר טובה מזו של ראסל. עדיין זה לא הספיק. בלי המחויבות של וויגינס למשחק, להגנה, לניצחון, זה לא היה עובד. הבעיה העיקרית של וויגינס במינסוטה הייתה אדישות. למרות הפוטנציאל ההגנתי וההתקפי, וויגינס הפגין אדישות שהוציאה את האוהדים של הזאבים מדעתם. בוווריורס זה לא יכול לעבור. בטח לא ליד דריימונד.
אלה לא היו הנעליים של דוראנט שוויגינס נדרש למלא, אבל גם ההשוואה הפופולרית להאריסון בארנס לא נכונה, לפחות מבחינה מקצועית. צריך לזכור שלצד בארנס שיחקו איגואדלה ותומפסון בשיאם. שני שומרים אישיים ענקיים. עם איגואדלה בן שלושים ושמונה וקליי המתאושש משנתיים מחוץ למגרש, הווריורס היה צריכים להוציא מוויגינס את כל הפוטנציאל ההגנתי שהיה בו. וויגינס היה חייב להפוך לשומר האישי הבכיר בקבוצה, בלי לוותר על ההתקפה והריבאונד, והוא עבר את הרף הלא פשוט הזה בענק. בפלייאוף העונה וויגינס נאלץ לשמור על ארון גורדון, ג'ה מוראנט, לוקה דונצ'יץ' וג'ייסון טייטום. ארבעה שחקן שונים מאוד, שלושת האחרונים הם הכוכבים הגדולים ביותר של הקבוצה שלהם. והוא עשה עבודה מצוינת.
תמונת ניצחון. הטקס הסתיים, גארי פייטון השני (לא לבלבל אותו עם גארי פייטון ג'וניור, אחיו למחצה) יושב על הבמה עם הגביע. אביו, גארי פייטון סניור מתיישב לצידו לתמונה. אב ובן שיש להם חוויה משותפת — זכייה באליפות ה־NBA. עבור האב זה קרה בשלהי הקריירה, בגיל שלושים ושבע כשחקן רוטציה עם מיאמי. עבור הבן זה קרה בעונה המלאה הראשונה שלו בליגה, אבל גם הוא כבר לא ילד, הוא בן שלושים.
מאז שנת 2016 פייטון מסתובב בליגה. מצליח להשיג חוזים לעשרה ימים בעיקר בזכות ההגנה שלו אך לא מצליח למצוא את מקומו בגלל ההתקפה, שבה הוא פשוט לא התאים לשום תבנית בליגה. לא רכז, לא קלע, גם לא פורוורד, ובגובה מטר ותשעים שלושה סנטימטרים פייטון לא יכול לשחק סנטר. לווריורס הוא הגיע לראשונה בעונה שעברה על חוזה לעשרה ימים שבסופם הוא נפרד מכולם. גרין וקרי הרימו טלפון לבוב מאיירס וסידרו לפייטון חוזה לעשרה ימים נוספים. בקיץ הוא חזר למחנה האימונים. המאבק על המקום האחרון בסגל היה בינו לבין אייברי בראדלי וג'ורדן בל. חלק מהשחקנים וצוות האימון רצו את בראדלי, בגלל הוותק והניסיון. גם לג'ורדן בל היה קול או שניים בקרב מקבלי ההחלטות, בגלל הדלילות בקו הקדמי של הווריורס.
אחרי משחק ההכנה האחרון של הווריורס כל השלושה שוחררו מהסגל. פייטון היה כל כך נחוש להישאר עם הקבוצה שהוא שקל להגיש בקשה להיות מתאם וידאו בקבוצה. קבוצות נוהגות להביא שחקנים שלא מצליחים להיקלט בליגה לתפקיד מתאמי וידאו, בעיקר כדי שיהיו להן שחקנים נוספים לאימונים בעת הצורך, אלא שלפני שפייטון הספיק להגיש את הבקשה, מאיירס החליט להחתים אותו על חוזה לא מובטח ולהעניק לו את המקום האחרון בסגל.
פייטון לא היה אמור לקבל יותר מדי דקות אבל הצליח להיכנס לרוטציה, ולא יצא ממנה. הוא מרוויח דקות בזכות ההגנה שלו. בהתקפה הוא בעיקר מטייל בין הפינות, זורק משם שלשות או חודר לאזור הטבעת, שבו הוא מנצל את האתלטיות האדירה שלו כדי להתחרות בשחקנים הרבה יותר גדולים ממנו. קרי קורא לפייטון "המטר תשעים ושלוש הכי גבוה שאני מכיר". העונה פייטון קנה לעצמו סוף סוף את המקום בליגה.
תמונת ניצחון אחרונה. הפרקט כבר התרוקן. בחדר ההלבשה אנדרה איגואדלה גונב לרגע את הגביע ואוסף לתמונה משותפת שלושה חברים ותיקים: ליאנדרו בארבוסה, זאזא פאצ'וליה ושון ליווינגסטון. בקיץ מאיירס החזיר את איגואדלה לסגל של הווריורס. בארבוסה, פאצ'וליה וליווינגסטון כבר עובדים במועדון מאחורי הקלעים. ככה המועדון שומר על ה־DNA הייחודי שלו ומנחיל אותו לדורות הבאים.
בוב מאיירס אסף סגל מגוון מסביב לשלושת הכוכבים של הקבוצה. סגל שכולל וטרנים מצוינים שנאספו בקיץ (פורטר, בייליצה, איגואדלה) לצד צעירים מבטיחים מהדראפט (וייזמן, קאמינגה, מודי) וגיבורים מקומיים (פייטון, לוני). הוא שמר עליו מתחילת העונה ובחר שלא לעשות שום שינוי, למרות קריאות לחיזוק עמדות הפנים או להשגת כוכב נוסף. מתחילת העונה מאיירס ולייקוב מדבררים את אותו המסר: לא הווה על חשבון העתיד, ולא עתיד על חשבון ההווה. אפשר להשיג את שניהם. אפשר לשמור את הצעירים ולנצח עכשיו.
בתחילת טקס האליפות, קר נתן את הקרדיט למאיירס. אין ספק שמגיע לו. עכשיו צריך להחזיר אותו לקר. כשנשאל איך הוא הצליח להגיע לתשע אליפויות (כמאמן וכשחקן), קר ענה שהוא פשוט מסתובב עם סופרסטארים. כשחקן, יכול להיות שזה נכון. כמאמן, אין ספק שהקרדיט מגיע גם לו ולא רק לשחקנים. בלי ההתקפה שמערבת את כולם ונותנת לכולם הזדמנות ליצור, בלי הגנת החילופים, בלי החופש שקר מביא לארגון, כל זה לא היה קורה. הווריורס מנצחים בזכות השיטה, הכישרון והתרבות. שלושה סממנים של מועדון גדול. כשרואים את תמונות הניצחון, את הפרגון הממלא את האוויר בין הבעלים, ההנהלה, צוות האימון והשחקנים, מבינים הכול.
