פרולוג
היה זה זמן קצר לאחר השקיעה במוסקבה, בערב 13 לספטמבר 1994. הפנסים המהודרים בשדרת טברסקאיה, הנחשבת לאחד הרחובות היקרים ביותר בעולם, כבר דלקו, והשמים נצבעו בשאריות אדום וכתום עז. אורות החנויות, המסעדות והמשרדים הרבים, המהווים סמל סטטוס ל"מעמד הגבוה״ במוסקבה, הבליחו בשלל צורות וצבעים בחשיכה המתעבה. מפתח בניין מהודר, בסמוך למלון היקר להחריד, "ריץ קרלטון" בעל הפאר הנובורישי, יצאו שלושה בריונים בחליפות צעקניות. הבליטות התפוחות מתחת למקטורניהם ודרך התנהלותם לא הותירו ספק בדבר תפקידם. השעה הייתה כבר כמעט 19:00, כשהראשון שבהם סקר היטב את הרחוב לכל כיווניו ונעמד בצמוד לדלת עץ האלון המסיבית. האחרים ניגשו למכונית המרצדס 600SEC השחורה, שחנתה ליד המדרכה. אחד מהם סבב את הרכב המשוריין, שהגיע בהזמנה פרטית מיוחדת מהמפעל בגרמניה, ובדק בעין בוחנת את מנעולי הדלתות ואת הרכב בכלליותו. השני החזיק בידו מוט ארוך ובקצהו מראה גדולה ופנס רב עוצמה. באמצעותם הוא בחן היטב את תחתית המרכב. הכול נראה בסדר, אותתו השניים לשומר שבפתח והראשון פתח את המכונית, התיישב בכיסא הנהג והתניע את הרכב המפואר.
מהבניין יצא גבר שרירי כבן ארבעים שנה, לבוש בקפידה רבה וכל מראהו אומר אדנות ושררה. המאבטח, שהיה ליד פתח הבניין, ליווה אותו למכונית המרצדס ופתח בפניו את דלת המושב האחורי. הבוס התיישב במקומו, והמאבטח הצטרף אליו. רק נסגרו דלתות הרכב בטריקה חרישית, כאשר מכשיר הטלפון של סרגיי איבנוביץ' טימופייב, המכונה "סילבסטר", ניעור לחיים. המנגינה הדרמטית נשמעה היטב מבעד לרמקולי מערכת השמע האיכותית, המותקנים ברכב הפאר. הצליל הברור הבא היה פיצוץ אדיר, שהחריד את כל העוברים והשבים בסביבה וניפץ זגוגיות רבות. לא היה ספק בדבר היעד. החיסול הגורלי הדרמטי, הביא לסיום את חיי ראש ארגון הפשע אורוחובו (Orekhovo).
ארגון הפשע האלים הזה, קיבל את שמו מאחוזת הדיור אורוחובו-בוריסובו (Orekhovo-Borisov) במוסקבה, בה התגוררו מרבית מייסדיו. החבורה הפלילית הזו החלה לצוץ באמצע שנות השמונים, והתארגנה סופית בעיר הבירה הרוסית בשנת 1988. בין אנשיה בלטו ספורטאים רבים לשעבר, שעקב חוסר סיכויים בספורט המקצועי והיעדר מקצוע אמיתי מצאו פרנסה בפלילים. הגברתנים הצעירים כבני 25 עד 30 ברובם, החלו את פעילותם בשוד משאיות, שהובילו סחורות למוסקבה, ועברו מהר מאוד להתמחות בגניבת כלי רכב. בנוסף, הרחיב הארגון את הטריטוריה, בה הוא גבה דמי חסות, מעל ומעבר לאזור השיכונים המקוריים, על פני כל הדרום והדרום-מערב של מוסקבה. עד מהרה היו בשליטתם מספר קואופרטיבים, מסעדות ומפעלים, שעליהם הטילו חתתם. כנופיית הפשע הזו הייתה גם לאחד מארגוני הפשע הראשונים, שהחלו להשתלט על מארגני הקונצרטים של זמרי פופ ומופעים, בנוסף על ההשתלטות "הקלאסית" על מועדוני חשפנות, קזינו וברים. לאלה נוספו בתי קפה, מסעדות, חנויות, מוסכי רכב, שירותי ניקיון, משלוחים וכן מוסדות גדולים מתחומי הצרכנות והמסחר.
"סילבסטר", שכונה כך על שום מראהו ושריריו המפותחים, שהזכירו לרואיו את סילבסטר סטלון, נולד בתאריך 18 ביולי 1955 בכפר קלין (Klin), באזור נובגורוד, שבברית המועצות לשעבר. סרגיי טימופייב (Timofeyev) היה ילד צנוע ולא בולט, למד בבית ספר, ועבד במשרה חלקית כנהג טרקטור בקולחוז של כפר מולדתו. לחיזוק בטחונו העצמי, הוא הרבה בהרמת משקולות ופיתוח גוף. בגיל שמונה עשרה, הוא התגייס לצבא ושירת בגדוד הקרמלין במוסקבה. בשנת 1975 השתחרר "סילבסטר" מהשירות, נשאר במוסקבה והחל להתגורר "בהוסטל אורוחובו". לפרנסתו, הוא יישם את הידע הספורטיבי שלו, החל לעבוד כמאמן וכנהג בתחבורה הציבורית, ועבר לגור בדירה משל עצמו. עד מהרה הוא הבין, שקשייו הכלכליים לא יבואו על פתרונם מעבודה. כשרירן, התחום "הטבעי" שאליו נכנס, היה גביית דמי חסות מעסקים מקומיים. הכנופיה, שאליה הצטרף, הרחיבה מהר מאוד את פעילותה בשכונות הדרומיות במוסקבה, גם בקרב נהגי מוניות ומשאיות. בתוך זמן קצר ארגן "סילבסטר" מסביבו גרעין של כמה אנשים נאמנים וקשוחים, שלגבי חלקם נטען, כי היו יוצאי המודיעין הצבאי הרוסי ה-1GRU ומיחידות צבאיות מיוחדות. בהמשך, אישיותו הדומיננטית, החבורה המקצוענית שאסף סביבו, כמו גם היעלמותו המסתורית של ראש החבורה הקודם, הביאו להכתרתו כראש הארגון.
***
בעולם הפלילי אין "ואקום". בשכונות אליהם הרחיב "סילבסטר" את פעילותו, הייתה נוכחות גם לארגוני פשיעה אחרים, ובמיוחד לכנופיות קווקזיות וצ'צ'ניות. העימותים האלימים שהתפתחו הביאו לשורת חיסולים הדדיים, ולהתחברותו עם ארגון פשיעה רוסי חזק אחר: "הסולנצ'בו". הארגון האלים הזה, החל לפעול באמצע שנות ה־80 תחת הנהגת ויקטור אוורין וסרגיי מיכאילוב2. שני החבר'ה האלה בחרו להתעלם מחלק מחוקי הקוד של המאפיה הרוסית, ואימצו לעצמם דרך פעולה "עסקית" אגרסיבית ביותר. בכלל זה, הם הנהיגו משמעת ברזל ומדרגות היררכיה מסודרות בתוך ארגונם, והוציאו לפועל "פסקי דין" אכזריים. גישתם "העסקית" היעילה והיריבות העזה עם המאפיה הצ'צ'נית, הביאו אותם לברית הטקטית עם קבוצת אורחובו, בהנהגת "סילבסטר".
היה זה בשנת 1989 כאשר "סילבסטר", ביחד עם סרגיי מיכאילוב ו-ויקטור אוורין (Avernim) נעצרו באשמת סחיטת דמי חסות. "סילבסטר" הורשע ונידון לשלוש שנות מאסר. בפועל הוא ישב בכלא רק מחצית מהזמן ובמהלך שנת 1991 שוחרר על תנאי. מששוחרר, הוא חזר מיד לפעילותו הפלילית הענפה, ועד מהרה הצליח לאחד את הכנופיות הקטנות, שפעלו באזור שליטתו במוסקבה. הכנופיה נהפכת למבנה פלילי היררכי מאורגן מאוד. "סילבסטר" החל להתפרסם לא רק בבירה הרוסית, אלא בכל רחבי חבר העמים. על פי מידע, שדלף מחוגי "המאפיה הרוסית", נמסר שהוצע לו להצטרף למועצה העליונה של "הגנבים בחוק3 (הוורי)". אולם חרף הכבוד הרב שבכך, הרי שמסיבות לא ידועות, הוא התעלם מהצעתם. בו בזמן, בנוסף לברית עם "הסולנצ'בו" הפך סילבסטר לאדם סמכותי ובעל מעמד והסכמים בלתי כתובים עם שורת מאפיונרים בכירים אחרים, שהבולטים ביניהם היו: "יאפונצ'יק", ששמו האמיתי הינו ויאצ'סלב איוואנקוב4 ואסלן אוסויאן5. הכסף הרב, שזרם לכיסיו, הביא את "סילבסטר", ראש ארגון אורוחובו מהשיכון העממי הצנוע, לאורח חיים ראוותני ונהנתני עד מאוד. אורחותיו אלה, ובמיוחד ריבוי מאהבות ונשים מזדמנות, הביאו לכינויו "דון חואן".
בשנת 1991 החלו "סילבסטר" וארגונו להיכנס לבנקאות ביחד עם "הסולנצ'בו". בתוך כשנה החלו ארגוני הפשיעה האלה לשלוט בעשרות בנקים באזור המרכז ברוסיה. בנוסף, הרחיב "סילבסטר" את עסקיו לכל תחום כלכלי מניב, שיכול היה לייצר הכנסה כגון: ענף האבנים והמתכות היקרות, הנדל"ן, התעשייה, ואף ניסה לשים ידיו על פלח מסוים בשוק הנפט. הכסף, שזרם מפעילות הארגון, הועבר לבנקים זרים ונזקק בדחיפות לשירותי "מכבסה" נרחבים. בעניין זה נכנס לתמונה גרגורי לרנר, שצורף לחבורה בהמלצת טייקון פשיעה רוסי אחר: וסילי מולדוביץ'. התפתחות חשובה נוספת חלה במישור האישי של "סילבסטר". בשלהי אותה שנה, הוא התחתן עם אישה ממוצא יהודי, אימץ לעצמו את שם משפחתה, ומתוקף חוק השבות הישראלי רכש אזרחות כפולה והפך לאזרח הישראלי: סרגיי ז'לובינסקי.
וכך, תחילת שנת 1992 מוצאת אותו, כשהוא נשוי לאולגה ז'ולובינסקיה (Zhlobinskaya). אולגה מצידה, הייתה מודעת היטב לאורח חיי בעלה, אותו הוא המשיך לנהל גם לאחר נישואיהם. אולם כלפי כל העולם ואחותו, הם ניהלו מערכת יחסים תקינה ושמרו על "פאסון". האישה המוקפדת והאלגנטית הזאת, פוגשת בתקופה הזו את גרגורי לרנר, שנכנס לעסקי "הבנקאות" והלבנת הכספים של בעלה, והפך במהרה למנהל הכספים שלו. הקשר שהתפתח ביניהם, הפך בהדרגה למשמעותי ביותר ואפילו לקריטי, עבור שניהם. ההתפתחות החשובה הבאה, חלה כשאולגה הוצנחה לתפקיד המנהל הכללי בבנק מסחרי במוסקבה, ובמקביל, נכנסו ראשי ארגוני המאפיה הרוסית, "סילבסטר" וסרגיי מיכאילוב, לקשרים הדוקים עם "כוכב" עולה חדש בכלכלה הרוסית, בוריס ברזובסקי6.
כוכבו הכלכלי של בוריס ברזובסקי דרך בשנת 1989, במסגרת מדיניות ה"פרסטרויקה" של גורבצ'וב. האוליגרך החדש מצא דרך מהירה להתעשרות, בקנייתן ומכירתן מחדש של מכוניות רוסיות מסוג "לאדה"7. בשנת 1992 הוקמה על בסיס חברת “AutoVaz״, חברת למכירת מכוניות חדשה בשם "LogoVaz", עם ברזובסקי כנשיאה. החברה הפכה למוצלחת ביותר מבחינה כלכלית. רבים מרווחי החברה הגיעו מייצוא מזויף של מכוניות, אשר שווקו כביכול מחוץ לרוסיה, למרות שבפועל, הן נמכרו בתוך המדינה. בשנת 1993 עלה ברזובסקי לישראל, אך הוא עזב את המדינה וויתר על אזרחותו, שנה לאחר מכן. בתקופה זו ובלחץ "חבריו" מראשי ארגוני הפשיעה, החלו זורמים כספי חברת המכוניות שלו לבנק שבראשו עמדה אולגה, אשת "סילבסטר". הכספים זרמו פנימה במיליונים רבים מדי חודש. אך בתחילת 1994 כשניסה ברזובסקי למשוך את כספו, הוא נתקל "בקשיים" לעשות כן ובאיומים על חייו. זמן קצר לאחר מכן, ניצל האוליגרך ברזובסקי בנס מניסיון לחיסולו. היה זה כשמכונית המרצדס בה נסע, החלה עושה דרכה החוצה מבניין משרדיו הראשיים. תוך כדי הרמת שער היציאה, התפוצצה פצצה רבת עוצמה, שהוטמנה במרצדס וגרמה לעריפת ראש נהגו של ברזובסקי. למזלו הרב, האוליגרך עצמו נפצע באורח בינוני ונותר בחיים.
סכסוך "עסקי" ופלילי נוסף של "סילבסטר" בהמשך אותה השנה, והפעם, בנושא ההשתלטות על בית זיקוק לנפט, הוביל למתן הוראה לחיסול אוטארי קוואנטרישווילי (Otari Kvantrishvili). רשמית, אוטארי שייסד את קרן לב יאשין, נחשב לפטרון בתחום הספורט ועמד מאחורי טיפוח קבוצות ספורטאים רוסים. במסגרת זו התפרסמו בציבור קשריו ההדוקים עם נשיא רוסיה דאז בוריס ילצין, שחיבב מאוד את אוטארי, הצטלם אתו לעיתים קרובות בפומבי, וסייע לו בהקמת מרכז ענק לספורט לאומי. לפי הנטען, הנשיא שהתמנה בשנת 1991, חתם על מסמכים, שהעניקו למרכז הזה זכויות מפליגות, ופטר אותו לחלוטין מתשלום מיסים שונים. על תנאים כלכליים כאלה, כל עסק יכול היה רק לחלום. הלכה למעשה מרכז הספורט העצום הזה, שימש כמכבסת ענק, להלבנת מאות מיליארדי רובלים מכספי עסקים פליליים. כבר בשנת 1990 היו לאוטארי "מניות" רבות במוסקבה בעסקי בארים, מסעדות, דיסקוטקים ובתי קזינו, והוא שאף להרחיב את עסקיו לתחומי הגז והנפט. ואולם מבחינת "מועצת הגנבים שבחוק", מעמדו הפלילי נחשב כנמוך. אוטארי, אומנם הורשע בשנת 1966 בגיל 18 ונדון לשבע שנות מאסר, אך הרשעתו הייתה בגין אונס. עבירה הנחשבת לבזויה, בקרב ארגוני המאפיה הרוסיים. בהתאמה ולאור מוצאו, היה זה אך טבעי, שהוא השתלב בכנופיה הגיאורגית הקווקזית, איתה הייתה ל"סילבסטר" יריבות קשה.
השעה הייתה 05:45 ביום 5 באפריל 1994 שעון מוסקבה, כאשר הברון הפלילי הגיאורגי הזה, יצא מאחד המוסדות הכי אהובים על ראשי השלטון, כמו גם על ראשי ארגוני הפשע. מלווה בשומרי ראשו, הוא לא הספיק להתרחק הרבה מפתח מרחצאות קראסניה פרסנינסקי (Krasnopresnensky), כאשר שלוש יריות מרובה צלפים שמו קץ לחייו. לפי אחת הגרסאות שהתפרסמה, חיסולו של אחד ממנהיגי העולם הפלילי של הבירה הרוסית, נבע מסכסוך פנימי בקרב הקבוצות הקווקזיות והצ'צ'ניות. ואולם עם מעצרו, חקירתו והרשעתו של המחסל סשה סולדט, התפרסמה האמת ברבים. הרוצח שהודה במעשה, הפליל את "סילבסטר", כמי שנתן את הוראת החיסול.
***
ובכן, מי נתן את ההוראה לחיסולו הגורלי של "סילבסטר" עצמו?
במהלך שנות התשעים, בוצעו כמה מעצרים וחקירות, שהביאו להלשנות, שהיו בניגוד לקוד ההתנהגות בקרב אנשי המאפיה הרוסית. גם סרגיי מיכאילוב המכונה "מיכאס", ראש ארגון הפשע החזק ביותר ברוסיה הסולנצ'בו, נעצר. נטען כי מעצר מי שנחשב היה לסנדק הסנדקים, הוביל למאבק ירושה ולסדרת רציחות של אנשי מפתח בקרב חבורת הפשע המורחבת שלו, כולל לחיסול "סילבסטר", שנחשב היה ליורשו המיועד. לפי טענה אחרת, מיכאילוב הכלוא שהביא לאיחוד כמה כנופיות רוסיות תחת גג אחוות "סולנצ'בו", ניצל את האירועים הטראגיים האלה, בכדי להשתלט על כל עסקי ארגון "אורחובו". כך, הוא הפך את ארגונו לאחד החזקים והמשפיעים ברוסיה כולה. "מיכאס" שוחרר ללא העמדה לדין, ומעולם לא הוכח, כי עמד מאחורי חיסול "סילבסטר".
מועמדים אחרים בעלי אינטרס ומניעים חזקים לחיסול "סילבסטר", היו אנשי הכנופיות הקווקזיות והצ'צ'ניות, איתם היה מסוכסך, וזאת במיוחד, לאחר חיסול קוואנטרישווילי בירי צלף. הוסף לכך את ניסיון חיסול האוליגרך רב הקשרים בוריס ברזובסקי, והרי לך מועמד טוב נוסף, למתן הוראה להוצאתו להורג של "סילבסטר" באמצעות פצצה במכוניתו, בדומה לדרך בה ניסו לחסל את ברזובסקי עצמו. ואם לא די בכל אלה, הרי ששמועה עקשנית אומרת, שסילבסטר שהיה הולל ורודף שמלות ידוע, חשד ברומן שהתפתח בין אולגה אשתו, לבין גרגורי לרנר. בהיותו חם מזג ומעוצמת העלבון, הוא הטיח האשמה ברוח זו בפני אולגה, שהכחישה כמובן. ולא רק האשמות הטיח בה המאפיונר חם המזג, אלא גם את אגרופיו, עד כי כמעט ושלח אותה לעולם אחר מחמת הזעם ועוצמת המכות. ואם כך נהג כלפי אשתו, מה צפוי היה להיות גורל גרגורי לרנר? על שאלה רטורית זו, יש מי שטוען לתשובה רטורית בנוסח: "הקם להורגך, השכם להורגו".
1 GRU: הוקם ב-1918 כמנהל המודיעין בצבא האדום הסובייטי. בשנת 1992 הגוף אורגן מחדש, כשירות המודיעין של צבא הפדרציה הרוסית.
2 סרגיי מיכאילוב נולד בפברואר 1958 והפך לראש ארגון הפשע סולנצ'בו. בשנת 1996 הוא נעצר בז'נבה, בחשד להלבנת כספים, רכישת נדל"ן שלא כחוק וקשר לפשע המאורגן. הוא הוחזק במעצר למעלה משנתיים, כשהשירותים החשאיים של מספר מדינות הופכים עולמות, בניסיון למצוא ראיות נגדו — כולל יאחב"ל של משטרת ישראל. בשנת 1998, הוא זוכה בביהמ"ש הפדרלי של שוויץ. בישראל, הסתיימו ההאשמות בגין שייכותו למאפיה, בשלילת אזרחותו, שהתקבלה על סמך נישואים פיקטיביים.
3 "גנב בחוק" (ווֹר וְ זָקוֹנֶה) הוא תואר/דרגה לאדם ממדינות חבר המדינות לשעבר, המזוהה כעבריין בכיר בפשע המאורגן.
4 ויאצ'סלב איוואנקוב (יאפונצ'יק), יליד 1940, היה הגנב בחוק הבכיר במוסקבה. בשנת 1992 היגר לארה"ב ועמד שם בראש אחוות סולנצ'בו של המאפיה הרוסית בברייטון ביץ' — ניו יורק. הוא חוסל בתאריך 9 באוקטובר 2009.
5 אסלן אוסויאן, המכונה "הדוד או הסבא חסן", נחשב לאחד הבוסים במאפיה הרוסית. חוסל במוסקבה בשנת 2013 מירי צלף, בעת שיצא ממסעדה מוקף בשומרי ראשו.
6 בוריס ברזובסקי, יליד 1946 ובן לאב יהודי, היה חבר קרוב של אלכסנדר ליטוויננקו, שחוסל בהרעלה למוות בלונדון בשנת 2006. ברזובסקי האשים את פוטין באחריות לרצח, והיה אמור להעיד כנגדו. הוא עצמו, היה מאובטח וניצל מניסיונות התנקשות. בתאריך 23 במרץ 2013, נמצא ברזובסקי מת בביתו בלונדון. על פי התקשורת, מותו נראה היה כאילו והתאבד בתלייה, אך למעשה אף הוא חוסל.
7 "לאדה" מותג רכב המיוצר במפעלי אווטוואז ברוסיה. ייצור המכוניות החל בעידן הסובייטי בשנות השישים והתפתח על בסיס שיתוף פעולה עם חברת פיאט האיטלקית.
1
התרסקות
זה היה ממש בלתי נתפס. חלום בלהות של ממש. קיר אפור עצום בגודלו הגיח למולו, וחסם את דרכו. ישראל זרק באינסטינקט גורלי את כידון האופנוע, והשכיב את הכלי הדו-גלגלי חזק הצידה. כמעט, ממש כמעט והצליח לחמוק ממפגש קטלני עם הפגוש הקדמי של האוטובוס האימתני. למשך שבריר שנייה, זה היה כמו בהילוך איטי של מצלמה. עוד כמה סנטימטרים קדימה והוא יצליח... ואז... אז, נשמע הקול המחליא של התרסקות אדירה. לא, זה ממש לא כוחות... זה לא הוגן, מה אני יכול לעשות נגד אוטובוס "אגד"... הבליחו בראשו מחשבות בזק, כאשר שקע באובדן הכרה. טלטולי האמבולנס הדוהר וייבבת הסירנות העירו אותו לשניות ושוב, שקע וצלל במחילת הארנב ובקלידוסקופ מערבולת הסחרחורת. כמו בסרטים, החלו לחלוף חייו לנגד עיניו.
ישראל רון נולד בשנת 1953 בבית חולים זיו, ששכן אז במגרש הרוסים שבירושלים, לאם ילידת הארץ ולאב ניצול שואה. אמו סיימה לימודיה כאחות מוסמכת בבית חולים "בילינסון", והייתה בת יחידה להורים מהעלייה השנייה, שהיו מחלוצי הקמת המדינה. אביו נחלץ מהתופת בפולין, ובתום מסע תלאות ארוך שנים ומייגע על פני אסיה ואירופה, עלה לישראל והצליח להשתלב ללימודים בתיכון עיינות, שם הכיר את רעייתו לעתיד. את ילדותו בשכונת רוממה הישנה, הנמצאת בתחילת רחוב יפו בירושלים, זכר רק מסיפורים ומהתמונות באלבומים. בבתי השכונה הזו, שחלקם הפכו ברבות הימים למבנים מיוחדים המיועדים לשימור, יצרה עמידר דירות קטנטנות, על בסיס חלוקת הדירות המקוריות. למזלה הטוב של משפחתו, הצליח אביו להתקבל לעבודה בחברת החשמל בעזרת הסב, שהיה בעל קשרים טובים במקומות הנכונים. בהמשך, הוא קיבל הצעה להשתלב בהקמת תחנת כוח חדשה בחיפה, והמשפחה הצעירה עזבה את ירושלים.
שנותיו בקריות שליד חיפה, היו זכורות היטב לישראל. החברים, חוף הים של קריית חיים, הטיולים הרבים בשדות קריית ביאליק וסביבתה, הפרחים, הטבע המחליף צבעים, נסיעות באופניים בכל הכוונים והמרחבים האפשריים, בניית והפרחת עפיפונים, משחקי הספורט, הקמת בתים על העצים, תנועת הנוער וכל יתר החוויות ומעשי המשובה הכי שובביים של הילדות והנעורים. מכל אלה, זכר במיוחד את נסיעותיו התכופות לדייג. מסלולו כשהוא רכוב על אופניו, וחכת הבמבוק קשורה לאורך האופניים בין רגליו, לקח אותו לשדות שממזרח לביאליק. בדרכי העפר המתפתלות מבעד לחלקות המוריקות, הוא נהג לעשות דרכו לכיוון קיבוץ "אפק". ניחוחות רגבי האדמה החרושה הטרייה והיבולים בעונתם, הרחיבו את נחירי אפו. בקטע דרך אחד מסוים, נהג להגביר מהירותו באופן בלתי רציונלי לחלוטין. היה זה במעבר ליד בית הקברות הישן, המשתרע ממזרח לשכונת "צור שלום". באנקת רווחה, חלף על פני המתחם, על אף שבינו לבין עצמו, דחה את מחשבותיו כאמונות תפלות וחסרות בסיס. מעט הלאה משם, הצטיירה בבירור אל מול פני השמים, הגבעה רבת ההוד אליה שם פעמיו. כיום מזוהה האתר הנישא מעל פני המישור שמסביבו, כתל ארכיאולוגי, הנמצא בשמורת "עין אפק". אך בימי ילדותו, הכיר אותה ישראל כגבעת הרקפות והכלניות. שכן בעונות הפריחה המתאימות, כוסה התל במרבדי פריחה מרהיבי עין, והילדים, שטרם היו מודעים אז להגנת הסביבה ושמירתה, היו קוטפים מהם זרים, ומקשטים בהם את בתיהם.
משולי הגבעה הצפוניים נהג לרדת למעיינות נחל הנעמן ולבריכות הטבעיות, המהוות שריד לביצת אפק. פינת חמד זו, המשתרעת ממבנה טחנת הקמח הנושנה, הינה בית גידול מדהים לצמחי מים. מסביב לבריכות היתמרו קני סוף וגומא ועל פני המים הצלולים, צפו פרחי הנופר ועליהם הגדולים. במים עצמם יכולת להבחין בנצנוצי דגי האמנון והבורי של מים מתוקים, ומדי פעם בצללית כהה וגדולה של דג שפמנון. מזה האחרון נזהר ישראל, לאחר מאבק ממושך בדג גדול שכזה, שמשך אותו למים ושבר את חכת הבמבוק שלו. כשהתמזל מזלו, היה חוזר הבייתה עם כמה דגי אמנון ובמזל ממוזל פי כמה, גם דג בורי טעים, אותו קשה היה מאוד להעלות בחכה. כאשר איתרע מזלו, ההין, ובלב רוטט מפחד השומרים, השליך חכתו למי בריכות הדגים של הקיבוץ. "אלה קרפיונים, שברחו מהבריכות של הקיבוץ לנחל הנעמן..." הסביר לשאלה בפני אביו, וזה חייך אליו בחזרה וקרץ בהבנה.
לקראת גיל 13, התקדרה באחת הילדות הפסטורלית, אותה חווה בשכונת "סביניה" של קריית ביאליק. שכן, בהיות ישראל לקראת בר המצווה, חל מפנה דרמטי בחייו. משא הזיכרונות, עול השואה הכבד ועבודת המשמרות הרבות בחברת החשמל, נתנו אותותיהם באביו, והוא נפל בזרועות מחלה חמורה. המחלה הארורה, הובילה לאשפוזים חוזרים בבתי חולים ולהיעדרויות למשך חודשים ממושכים. כמאמר הזקנים והחכמים, הצרות באות בצרורות. למחלת האב שנפלה עליהם כרעם ביום בהיר, נוסף קרע עמוק בין הוריו, שהוביל לתהליך גירושין כואב. לאחר ובעקבות הגירושין, נמכר בית הקרקע מוקף הגינה הגדולה, בו העביר ישראל את ימי ילדותו. אמו חזרה לירושלים ורכשה דירה בקרבת מקום לסבתו, שהתגוררה במושבה הגרמנית. כבן להורים גרושים, ולאחר שאביו עבר לגור בעכו, החל ישראל בלימודי בית הספר התיכון, בפנימייה הצבאית, שליד בית הספר "הראלי" בחיפה.
בשנתיים הראשונות, נדמה היה שהעניינים נרגעו ונכנסו למסלולם. בית הספר המעולה והפנימייה הצבאית יצרו שלל חוויות נעורים ייחודיות, והטביעו בו חותמם. בכיתה י"א חלה תפנית. אמו דרשה שיחזור לירושלים. לדבריה, אחיו הצעיר ממנו בארבע שנים, החל "להתדרדר" לחברה רעה, הזניח לימודיו, ולא שעה לא לה, ובוודאי שלא לסבתו. בלחץ האילוצים שהוכתבו לו, הוא נאלץ לעזוב את הפנימייה ולהמשיך את לימודיו התיכוניים, בבית הספר "בויאר" בירושלים. "כפיצוי" על עוגמת הנפש הרבה, החל להשקיע שעות וימים ברכיבה על אופנוע. בתחילה היו אלה כלים די צנועים וישנים, ורק בהמשך רכש אופנוע מתוצרת "הונדה" היפנית, בעל צילינדרים ומפלטי ניקל נוצצים. בין השגחה על אחיו, לימודיו בתיכון, בחינות בגרות וחיים חברתיים שוקקים, הוא עבד בחופשות, בבקרים, בימי שישי וערבי חגים, כעוזר לקצב בשוק מחנה יהודה ובמשלוחי פרחים.
לקראת הגיוס לצה"ל, עבר ישראל מבדקי טייס, והתקבל לקורס הנכסף. מבחינתו, קורס הטייס היה המקום האידיאלי לשירות בפסגת העשייה הצה"לית. בהתאמה, גיוסו במחזור אוגוסט ביחד עם רבים מחבריו לתיכון, נדחה לנובמבר. הזימון לקורס, לא מש מארנקו והוא נשא אותו בצמוד אליו, כקמיע למזל טוב. מזל, באמצעותו קיווה להדביק את "הפער" ביחס לחבריו בוגרי הפנימייה הצבאית. ימי החום הלוהט של סוף חודש אוגוסט, מצאו אותו בדירתו הצנועה של אביו בעכו. ליתר דיוק, היה זה "רבע" צריף שבדי במעברה, אליו נדחסו אביו, אשתו מנישואיו השניים, ילדתה ואחיו התינוק, שנולד ממש זמן קצר לפני כן. ישראל הסתפק ברצון במזרון על הרצפה שהוקצה לו, ואת עיקר עתותיו הקדיש לבילוי בחוף "הארגמן".
***
היום בו התהפכו חייו תרתי משמע, היה תאריך שנחקק לעד ונצרב בזיכרונו: הראשון לספטמבר 1971. ישראל וחברו הטוב עופר מקריית חיים קבעו להיפגש לעת ערב, ולצאת לבילוי משותף. כעת, הוא עשה דרכו על גב האופנוע מדירת אביו, בכביש המוביל מערבה לכיוון היציאה משכונת "עמידר". לא היה זה אופנוע חדיש ומשוכלל, כאלה הרואים כיום בכבישי ארצנו. אך בהחלט כלי מכובד למדי מתוצרת יפנית. האופנוע הזה היה משומש אומנם, אך 42,580 הקילומטרים, שעבר המנוע החזק בן ארבעת הצילינדרים של ה"הונדה" 750 CB, לא ניכרו כלל בנסיעתו המהירה והחלקה.
השמש היורדת מערבה לכיוון הים התיכון, בהקה בכל זאת משהו, מבין ענני הנוצה של שלהי הקיץ ומבעד לשלל צבעי השקיעה, בזהוב, כתום ואדום ההופך לארגמן כהה. ישראל הדליק את אורות הדרך של האופנוע. בשל זווית הקרניים למול עיניו, הוא היטיב את אחיזת משקפי השמש שלו על אפו והיטה מעט כלפי מטה את ראשו. כמה מילדי השכונה שפסעו על המדרכה, נפנפו לקראתו לשלום, מתלהבים בעליל מהאופנוע החריג בנוף האורבני של "עמידר" עכו. הוא הכיר היטב את הכביש הזה, בו נהג לעשות דרכו היומית, בכיוון הים. עוד מעט קט הוא יאט בהגיעו לפניה החדה בת 90 המעלות כמעט, הנמצאת ממש כבר מעבר לפינה. ואז... אז, קרתה התאונה האיומה. נהג האוטובוס "חתך" את הסיבוב ממולו וחזית הרכב הענק, התייצבה במסלול נסיעתו. "הכביש היה פנוי... טען הנהג בעדותו במשטרה. לא ראיתי שום רכב מגיע ממול, והעדפתי לבצע פנייה רחבה לטובת הנוסעים, שבעת פנייה חדה נזרקים במושבים..." הרשעת הנהג בתאונה, לא הקלה במאומה מחומרת הפציעה של ישראל. וכך, בחבטה אדירה אחת הוא התעופף לו, ועלה גבוה לאוויר בטיסה שונה לחלוטין, מזו שכה ציפה לה בקורס הטייס.
ישראל שב לסירוגין להכרתו וזיהה את צליל הסירנה של האמבולנס, המייבב בכניסה לבית החולים בנהריה. כל שזכר לאחר מכן, היה כיצד דחפו אותו במסדרונות ארוכים עד מאוד על גבי אלונקה קשה, ששיגרה כאבים בגופו עם כל קפיצה ופניה חדה. בסיום מסלול הייסורים, נחרט במוחו מעגל אורות חזקים מסנוורים שהיכה בעיניו, קול סמכותי האומר: תספור ביחד איתי, אחת שתיים, שלוש... ושוב, צלילה לחשיכה מוחלטת, סחרחרת רכבת הרים, הבזקים, חלומות וסיוטי זוועה, שבסיומם מצא עצמו מתעורר בחדרו האפל למחצה של בית החולים. הוא חש כמי שהתעורר לסצנה "ממלכוד 22" או מחוברת קומיקס רפואית, בהיותו נתון בתוך גבס עצום ממדים מכף רגל ועד ראש כמעט. ליתר דיוק, הגבס עטף את כל רגלו הימנית שהתרסקה בתאונה, והמשיך על בטנו עד לקצה חזהו. בנוסף, הייתה נתונה בגבס ידו, שנשברה אף היא. הוא הבחין בצינורות שונים ומשונים, שנתלו וננעצו בו מכמה כיוונים: עירוי דם, צינור בתוך אפו שירד לקיבתו, צינור לחמצן ואחד נוסף, שהיה מושחל באבריו המוצנעים.
ליד מיטתו עמדה אמו, שהתלחשה עם דמות גברית בחלוק רופאים. "ישראל..., פנתה אליו האם. תכיר את ד"ר יצחקוב מבית החולים רמב"ם. הבאתי אותו במיוחד לחוות דעת דחופה, וכפי שחששתי, כאן בנהריה, זו ממש "סנדלריה". חייבים להוציא אותך מפה בדחיפות, או שתישאר נכה קשה... הוסיפה, כשפניה הנאות מתכרכמות. עברו עליך יומיים בין הכרה לערפול, וכעת אני חייבת לקבל את הסכמתך. ד"ר יצחקוב יאמר לך, שאפילו ברמב"ם, יש חשש, שיתקשו בהצלת רגלך. אני מסדרת אמבולנס ולווי רפואי צמוד, ואנחנו מעבירים אותך להדסה עין כרם. כבר סיכמתי עם ראש המחלקה שם, פרופסור מאיר מייקין, והוא אישית ינתח אותך". האורתופד מרמב"ם אישר והמליץ אף הוא על הפרופסור הירושלמי, כמתאים ביותר לטיפול בפציעה החמורה. ישראל שידע את מעמד אמו כמדריכה ראשית בבית הספר לאחיות של בית החולים הדסה, הבין והסכים.
שלושה ימים לאחר מכן, הביאה לו אחות חמורת סבר טפסים לחתימה. "אתה יודע, שהרופאים כאן מתנגדים לשחרר אותך ומה עלולה להיות משמעות נסיעה לירושלים... היא הסבירה בטון נוזף משהו. אמו שבדיוק ברגע זה נכנסה לחדר לבושה במדיה הרפואיים, שיסעה אותה. "תודה, באמת עשיתם כל מה שיכולתם... אמרה בהחלטיות, אך אנחנו כבר החלטנו. האמבולנס מגיע בעוד כרבע שעה, וכל שאבקש, הוא לקבל את תיקו הרפואי המלא של בני, כולל העתקי צילומי הרנטגן, אותם הזמנתי אתמול". ישראל חתם והוויכוח נגדע באיבו. טיול כיתה זה לא היה. האמבולנס הפרטי היטלטל בסירנה מייללת, כל הדרך לירושלים. חרף מיזוג האוויר, חש ישראל בגלי חום וקור, שהרעידו את גופו, ואת זעזועי הרכב, ששיגרו גלי כאב לגופו החבול. מאחור, ליוו אותו אמו ואח פרטי מהדסה עין כרם. הם עשו כמיטב יכולתם לשפר הרגשתו בתחבושות מים קרים, בהרטבת שפתיו ובחומר הרגעה, אותו הוסיפו לעירוי הנעוץ בזרועו. שעות הנסיעה לירושלים, נדמו לו כנצח. המעבר מהאמבולנס לבית החולים הדסה, לא היה זכור לישראל, שצלל למעמקי נים ולא נים. כל שזכר, היו פני הרופא בעל סבר הפנים שדיבר אליו, והבטיח לו, שכעת הוא בידיים טובות. כן, משקפיו הגדולים המרובעים משהו, שערו המלבין בתסרוקת "בן גוריון" של פרופסור מייקין, ועיגול נירוסטה מבהיק גדול, ממנו האירו עליו כמה וכמה מנורות רבות עוצמה, הם שנחרטו בזיכרונו, לפני שהורדם על שולחן הניתוחים.
