פרולוג


הצרחות במטבח מתגברות. הקולות של אבא ואימא עוברים דרך הקיר הדק ודוקרים את אוזניי. זה לא כואב כמו כשהייתה לי דלקת באוזן, אבל זה כואב לי בחזה, ואני ממש מפחדת.
אני כורעת בפינת המיטה שאני חולקת עם אחי, דמיאן, ומחזיקה את ונסה, הבובה שלי, צמוד אליי. הלוואי שדמיאן היה כאן, אבל זה יום ראשון, והוא מחלק עיתונים.
חבטה מטלטלת את מיטת הקומתיים של אחיי הגדולים, לאון ואיאן, על הקיר שממול. כוסות וצלחות משקשקות בצד השני.
"תמיד אותו הדבר, לעזאזל." הקול של אבא חזק מדי.
השכנים ישמעו. אני מתכווצת, הם יסתכלו עליי במבט משונה מחר, כשאשחק על המדרגות.
"כולכם אותו דבר, לעזאזל."
הלב שלי מפרפר כמו הכנפיים של הציפור המסכנה ההיא שראיתי בכלוב הנורא במטבח של דודה מיי, עם הקקי שמפוזר סביבה על הרצפה. אני מתמקדת בכתמי העובש שעל הקיר ובסדק שעובר באמצע, ועוצרת את נשימתי כשאני מחכה לחבטה הבאה שתרעיד את הרצפה. הכתם הכהה בפינה נראה כמו ראש של זאב עם אף ארוך ואוזן שמוטה. הכתם שבאמצע נראה כמו פרח שגדל מתוך הסדק.
ידעתי שזה יגיע, אבל כשמשהו מתנפץ על הצד השני של הקיר, אני משתנקת בשקט, נזהרת לא להשמיע רעש.
"זה בסדר," אני לוחשת לוונסה, ואוחזת בה חזק יותר. הלוואי שהשם שלי היה משהו יפה כמו ונסה. אני שונאת את השם שלי. זואי זה שם טיפשי.
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך, אישה?" אבא שואג. "את לא —"
הקול של אימא הופך לצווחה. "אתה לא תגיד לי מה לעשות!"
אני משכיבה את ונסה על המיטה, רועדת, כשאני מנסה לא לשמוע את הקולות הכועסים. "ששש..." היא בוהה בי בעיניים גדולות, שמחות, אבל אני יודעת שהיא מפחדת בדיוק כמוני. אני יודעת איך לחייך כדי להיראות אמיצה.
אולי הם יפסיקו.
לפעמים, הם מפסיקים.
אני דוחפת את זרועה של ונסה דרך החור שגזרתי מאחת המפיות של סבתא בעזרת מספרי־הציפורניים של אימא, וקושרת את הקצוות בקשר. זה לא משנה שיש לה רק זרוע אחת. עדיין זאת שמלה יפה.
משהו מתנפץ. הרעש חזק ומפחיד, כמו כשסבא חותך עצים.
"אני אהרוג את כולנו!" אבא צועק.
כפות רגליה של אימא חובטות חזק ברצפה. "אל תיגע בי! אני אדקור אותך! אני לא צוחקת, בן זונה שכמוך!"
כואב לי לנשום. עיניי צורבות, ודמעות מתחילות לזלוג. הן זולגות על כפות ידיי, חמות ורטובות. יש לי סחרחורת, וחם לי, כמו בזמן שיש לי שפעת. אני קמה איכשהו מהמיטה, אוחזת בוונסה ובספר שלי, ופוסעת דרך המסדרון הקצר אל ארון המטאטאים שבקצה.
בבקשה, שהם לא יראו אותי.
אני עוצמת את עיניי כשאני עוברת ליד דלת המטבח, אבל אף אחד לא קורא בשמי ולא תופס בצווארון השמלה שלי. דלת הארון חורקת כשאני פותחת אותה ונכנסת פנימה אל החשכה שיש לה ריח של משחת־נעליים ואבק. אני סוגרת אותה חזק, כל כך חזק, שאי אפשר לראות אפילו את האור דרך החריץ. אני מגששת מתחת לכריות על השמיכה המגרדת של ה'קן' שלי כדי לחפש שם את הפנס. מתכווצת לי בפינת מקום המחבוא שלי, מדליקה את האור ומתנדנדת לי, כשוונסה והספר שלי בזרועותיי.
הספר גדול וכבד. זה הרכוש היחיד שיש לי, ואני לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני הולכת. הדפים מלוכלכים מכל הפעמים בהן ליקקתי את האצבעות שלי כדי להפריד ביניהם. דמיאן אומר שאלה אוזני חמור, למרות שאני לא בטוחה איפה הוא רואה את החמורים. כשאני שואלת אותו, הוא רק צוחק עליי. הכיסוי של הספר סדוק ורופף, והתפרים תלושים, כמו השמלות שלי, שאימא מוציאה להן את התפרים כדי שאוכל ללבוש אותן עוד שנה. כשאני פותחת את הספר, הוא נפתח באותו מקום שבו הוא תמיד נפתח, בעמוד הראשון של הסיפור האהוב עליי, על הנסיכה והצפרדע.
רעש של זכוכית נשברת חודר אל המקום הבטוח שלי. אני עוצמת את עיניי, חוסמת את הקול הנורא, שמפחיד יותר ממפלצות.
עוד דברים נופלים במקום כלשהו.
אני מאלצת את עצמי לפקוח את עיניי ולהתבונן בתמונה. אני מכירה כל קו וכל צבע של הנסיכה בשמלתה התפוחה, הוורודה. כדור הזהב מונח ליד האגם, העלים הירוקים של שושנות המים, והצפרדע שיושבת עליהם.
אני דוחפת את אצבעי לדף, גוררת אותה לאורך האותיות ולוחשת, "היה הייתה פעם..."
אני עדיין לא יודעת לקרוא, אבל אני מכירה את הסיפור בעל פה.
"נסיכה יפה שחיה בטירה."
הספר הוא כמו קסם. העולם בסיפור הופך להיות ממשי, והצלילים המגיעים מהמשך המסדרון מתפוגגים כשאני הופכת להיות הנסיכה בשמלה הוורודה, עומדת ליד האגם על העשב הכי רך והכי ירוק, בסנדלי המשי שלי, עם כדור הזהב שלי. אני ילדה יפה עם שיער זהוב, כמו בתמונה, ולא צבע הקפה החום־כהה המשעמם של השיער שלי, ו...
אני קופצת כשהדלת נפתחת.
"היי, זי," דמיאן אומר, וקורא לי בשם המיוחד שיש לו בשבילי, כשפניו מופיעות בחריץ. "אני יכול להיכנס?"
הוא לא ממתין שאגיד כן. הוא זוחל פנימה, מתכופף כדי להצליח להיכנס מתחת למדף, בגלל שהוא בן עשר, ולא רק שהוא גדול ממני פי שניים בגיל, הוא גם גדול ממני פי שניים בגוף.
אחרי שהוא סוגר את הדלת ומתיישב מולי, הוא שואל, "מה את קוראת?"
המקום כל כך קטן, ולמרות שהברכיים שלנו כפופות, רגלינו נלחצות.
אני מושכת בכתפיי. גם הוא מכיר את הסיפורים בעל פה, כי הוא זה שמקריא לי אותם. זה לא שיש לי עוד ספר.
הוא דוחף אותי קלות. "את רוצה שאקריא לך?"
אני שוב מושכת בכתפיי, אבל מסובבת אליו את הספר, כדי שיוכל לראות את האותיות.
הוא פורע את שערי. "בשנה הבאה, כשתלכי לבית הספר, תלמדי לקרוא, ואז לא תצטרכי לחכות לי, ותוכלי לקרוא עוד ספרים, ספרים טובים יותר."
אני מחבקת אליי את ונסה חזק יותר. "אני אוהבת שאתה מקריא לי. אני אוהבת את הסיפורים האלה."
איאן ולאון גדולים יותר. כשהם לא בבית הספר, הם ברחוב עם החברים שלהם, מחפשים צרות, כמו שאימא תמיד אומרת. אני לא רואה אותם הרבה, וכשאני רואה, הם בדרך כלל מקניטים אותי. דמיאן הוא רק בכיתה ה', ואסור לו לצאת החוצה לרחוב אחרי הלימודים. הוא צריך להישאר ולהשגיח עליי, כדי שאימא לא תכעס, כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה.
"את לא תרצי לקרוא את הסיפורים הטיפשיים האלה יותר כשתהיי בבית הספר," הוא אומר.
דמעות טריות מנצנצות מאחורי עיניי. "הם לא טיפשיים."
"זה בכלל לא דומה לחיים," הוא אומר, ונשמע כמו מבוגר.
אני מבליטה את סנטרי. "זה כן."
"זה לא."
"זה כן! יום אחד, אני אמצא נסיך ואתחתן איתו, ואהיה נסיכה, ואחיה בטירה, ונחיה באושר ועושר. אתה תראה."
האנחה שלו עמוקה וכבדה, והוא נשמע בדיוק כמו אבא, כשהוא חוזר הביתה מיום של מה שהוא קורא בשם חפירה עמוקה. אני תמיד מדמיינת חפירה עמוקה במכרה כחפירה של בור גדול באמצע כר דשא, כדי לבנות שם בריכת שחייה כחולה מנצנצת.
"החיים הם לא סיפור אגדה, זי. אין שום אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך. את תצטרכי לעשות את זה בעצמך."
אני לוחצת בידיי על אוזניי, כדי לא לשמוע אותו. אני חוסמת את כל המילים הלא יפות, כי אני יודעת שהן לא נכונות. אני יודעת שהן לא.
הוא מושך את ידיי מאוזניי. "אני לא אומר לך את זה כדי להיות רע. אני אומר לך את זה כדי שלא תתאכזבי יום אחד."
"תפסיק את זה!" אימא צועקת.
כוס מתנפצת.
"את רוצה שאפסיק, אה?" אבא צועק בחזרה. "למה לא להרוס את הכול?"
"אתה יודע מה?" אימא בוכה. "בבקשה. תשבור את הכול. זה הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, בן זונה מגעיל שכמוך."
קללה. חבטה קולנית. ואז דממה נוראה, נוראה.
לפעמים הדממה גרועה יותר. אבא לא יחזור הביתה עד מחר. אימא תבכה כל הלילה ולא תצא מהחדר שלה. דמיאן ימרח חמאה על טוסט, ואנחנו נאכל אותו מתחת לאוהל שהוא יבנה מהשמיכה שעל המיטה שלנו, אבל אין שום מקום שאפשר להסתתר בו מפני תחושת האשמה.
האב מורניי אומר שתחושת אשמה זה דבר טוב, משום שהיא אומרת לנו מתי עשינו משהו לא בסדר. אני לא אוהבת להרגיש אשמה. אימא תצעק עלינו ותגיד שזו אשמתנו, שזה הכול בגלל שיש יותר מדי פיות להאכיל. אני מרגישה ממש רע, ולא יודעת איך להיות יותר טובה או איך להיות פחות פה שצריך להאכיל.
אבא יבוא הביתה, יעלה בקושי במדרגות ויתנגש ברהיטים, והוא יתעלם מאימא ויכעס עלינו. הוא ייתן לי מכות כי לא ניקיתי את המטבח, אפילו אם הכלים רחוצים. הוא יצליף בדמיאן בחגורה כי לא הוציא את האשפה החוצה, אפילו אם פח האשפה ריק. אני אבכה בשקט בחדר שלנו, ודמיאן יתעצבן והעיניים שלו יהיו נוצצות. אבל אבא לא ייגע באיאן או בלאון. הם גדולים מדי, גבוהים כמעט כמו אבא, וחזקים יותר ממנו.
"היה הייתה פעם..." דמיאן מתחיל, וקולו נסדק קצת, כאילו הוא על סף שבירה, והופך להיות עמוק יותר, כמו הקול של איאן, "נסיכה..."
יום אחד, גם דמיאן יהיה גבוה וחזק.
לא אכפת לי מה דמיאן אומר. יום אחד, אני אמצא את הנסיך שלי. הוא יקנה לי שמלות יפות והמון כוסות יפות, והוא אף פעם לא ישבור אותן. הוא ייקח אותי רחוק מאוד, מאוד, מכאן, ואני לא אחזור אף פעם. רק תחכו ותראו.


פרק 1


יוהנסבורג, דרום אפריקה
זואי


המבט שלי מכוון אל המדרכה, כדי להימנע מלדרוך על צואת הכלבים שמזהמת את ארבעת הרחובות המפרידים בין סדנת־היזע לבין הדירה שלי, אבל אני לא נוכחת באחר הצהריים הקיצי הנפלא. המחשבות שלי נמצאות היכן שהן שוכנות בדרך כלל, בחלומות על תוכניות איך לברוח מהגיהינום הזה שבו אני חיה. חלומות הופכים את הקיום שלי לנסבל יותר. הבריחה שלי היא דרך החלומות.
ליד השוק, האוויר עבה וכבד מריח של פחמן, מפסי רכבת הפחם. כל מה שמתחת לגשר הרכבת הוא אפור, מכוסה בשכבות פיח. אני מרימה מבט אל השמיים. שם למעלה, האוויר כחול וצלול, טהור ובלתי מושג.
באנחה, אני נכנסת לתור בדוכן התוצרת הטרייה, ומשתמשת בזמן ההמתנה כדי למתוח את שריריי הכואבים. הגב שלי כואב מהרכינה מעל מכונת התפירה כל היום. בראשי, אני מחשבת עד כמה יספיקו המטבעות שנותרו לי בארנק. סוף החודש הוא תמיד הגרוע ביותר, אבל בצד החיובי של זה, יום־התשלום ממש מעבר לפינה. כשמגיע תורי, אני לוקחת בננה ושתי עגבניות.
אני גוררת את עצמי בשני הרחובות האחרונים עד הבית, תשושה לחלוטין. להוטה להאכיל את בטני הריקה ולטבול באמבטיה חמה. ואז אקרוס לתוך המיטה עם ערמת הספרים החדשה שהבאתי מהספרייה.
בבניין שלי, אני מקללת בשקט. הדלת שמובילה אל הרחוב פתוחה. המנעול שוב שבור, ויעברו עידן ועידנים עד שיתקנו אותו. בעל הבית לא מתחזק את הבניין. לכן החזית של הבניין שחורה משנים של טינופת, והקירות בפנים מלאים עובש, בגלל הרטיבות המתמדת.
עם עיניי מכוונות אל הרצפה כדי שלא אדרוך על אחד מהחתולים שתמיד מתחננים לאוכל, אני פותחת את הדלת עם הכתף, תוך כדי כך שאני מנסה לאזן בין סל הקניות שבידי האחת לבין שקיות הקניות שבידי השנייה. הכניסה הקודרת שקטה, ובאופן מוזר אין שם יללות גופים שעירים המתחככים כנגד רגליי.
עיניי עדיין מנסות להתרגל למעבר מאור השמש הבוהק אל פנים הבניין האפלולי. מתג האור שבור כבר שנים. אני מזעיפה מבט, מחפשת את המדרגות במעט האור שמגיע מבחוץ, לפני שהדלת נסגרת בחריקה ומשאירה את החלל חשוך למחצה. האור החלש המגיע מן הנורה הבודדה שיש בישורת שלמעלה, הוא האור היחיד שמונע מדיירי הבניין לא למעוד על המדרגות.
אני עומדת לקרוא לחתולים כשמשהו מתנגש בי מאחור. פי נפתח כדי לצרוח, אבל שום קול לא יוצא, כי כף יד גדולה חוסמת את פי, וזרוע גורמת לאוויר להישאב מבטני כשהיא נכרכת סביב מותניי ומרימה אותי באוויר.
השקיות שבידי נופלות על הרצפה. הפחד הולם בחזי. בפינה מרוחקת של ראשי, אני מבחינה בעגבניות המתגלגלות למטה במדרגות, וחלק הגיוני, מנותק, שיש בי, דואג בגלל המזון שנזרק, כשאני מתחילה להיאבק על חיי. אני מתפתלת ובועטת. זרועותיי מוחזקות לצידי גופי, ואני יכולה רק לבעוט. אני מנסה לנשוך, אבל לא מצליחה להכריח את שפתיי להיפתח. האחיזה על הפה שלי חזקה מדי. אני מרגישה כאילו הלסת שלי עומדת להישבר. כפתור מהחולצה שלי פוקע בשל מאמציי. הוא נושר על הרצפה וקופץ שלוש, ארבע, חמש פעמים, עד שנכנע לו בשקט בסופו של דבר באחת הפינות. ריח של תבלינים והדרים פולש אל נחיריי - בושם של גבר. החושים שלי מתעצמים. בחיים שחולפים מול עיניי, הכול נראה רועש יותר וצלול יותר.
"ששש," קול של גבר אומר אל תוך אוזני, וגורם לחרדה שלי לזנק.
אני רוצה לסובב את ראשי הצידה כדי להעריך את האיום, אבל לא מסוגלת לסובב את צווארי. שני גברים יוצאים מתוך הצללים. לאחד מהם שיער בלונדיני ארוך, והשני קירח עם זקן. הם נעים במהירות. הבלונדיני חוטף את השקיות שלי והמזוקן עולה במדרגות. הוא מסתכל שמאלה וימינה ואז מהנהן.
כשהאות ניתן, השובה שלי הולך אחריו, ביחד איתי. אני מוכרחה לנשום דרך האף כשהוא עולה בגרם המדרגות הבודד המוביל אל הקומה שלי. ריח השתן על המדרגות והעובש על הקירות הופך חזק יותר. הוא גורם לי לרצות להקיא. או שאולי זה בגלל האופן שבו הגוף שלי לחוץ אל הגוף שלו, ובמה שהוא מתכנן לעשות לי.
הבלונדיני הוציא את המפתחות שלי מתיקי וכבר הספיק לפתוח את דלת הדירה שלי כשאנחנו מגיעים אליה. אני מביטה בדלת של השכן שלי, ומתפללת לאלוהים שברוס לא משחק באקס בוקס שלו עם האוזניות עליו, אבל הצלילים של המשחק האהוב עליו מגיעים לאוזניי, עוד לפני שהאיש הזר גורר אותי פנימה.
הוא מוריד אותי אל הרצפה, ממשיך להחזיק את ידו על פי. "האנשים שלי יעזבו עוד מעט." הקול שלו עמוק, והמבטא שלו חזק. האופן שבו הוא מגלגל את ה- ר' גורם למילים המסוכנות להישמע חושניות. "אני לא רוצה לפגוע בך, זואי, אבל אם תצרחי, איאלץ לעשות את זה. מבינה?"
אלוהים אדירים. הוא יודע את השם שלי. אני עוצמת את עיניי, החזה שלי עולה ויורד עם כל נשימה. איך הוא יודע את השם שלי?
הוא מדבר בשקט, ולוחש את המילים אל אוזני. "שאלתי אותך שאלה."
אני מהנהנת. איזו ברירה יש לי?
הוא מסיר את ידו לאט. "זה יותר טוב."
ברגע שהוא משחרר אותי, אני מסתובבת ונסוגה לעבר הספה. "אין לי כסף. אין לי שום דבר בעל ערך."
הוא מחייך. "אני נראה כאילו אני צריך לגנוב כסף?"
אני מביטה בו. הפנים שלו רבועות, עם קווים חדים. האף שלו קצת עקום, כאילו נשבר פעמים רבות. שיער עבה, שחור, מסוגנן, עם פאות־לחיים אופנתיות. גון עורו חמים, אבל עיניו קרות, והצבע שלהן אפור כמו של שמיים מעוננים. הוא לא גבר נאה, והעור הפצוע של מפרקי כפות ידיו מספר סיפור משלו.
אני בולעת את רוקי ומשפילה את מבטי אל גופו. הוא גבוה ורחב יותר מכל מי שראיתי אי פעם. החזה והרגליים שלו ממלאים כל סנטימטר של החליפה שלו. זו חליפת פסים־דקים אפורה - צמר טהור, אם לשפוט על פי החוט - הגזורה באופן מושלם, שמייחד אותו. הוא זועק מכסף ומכוח. לא, הוא לא היה פורץ לכאן בשביל כסף. האפשרות האחרת גורמת לי להתכסות בזיעה קרה.
הוא מתקדם אליי, והמבט שלו מתמקד בחזי. "אבל, יש לך משהו בעל ערך שאני צריך."
אני שוב משפילה מבט. החולצה שלי נפתחה היכן שהכפתור נקרע, והיא חושפת את החזייה שלי. אני מקרבת את קצותיה ושואלת דרך שפתיים רועדות, "מה?"
כשהוא מהנהן לשני הגברים, אני מביטה בהם. לבלונדיני יש פנים יפות כמו של דוגמן. הוא רזה וגבוה. לשני - המזוקן והמוצק יותר - יש עיניים כל כך שחורות, שהאישונים מתמזגים עם הקשתיות. שניהם לבושים בחליפות שחורות ואוחזים באקדחים.
הגבר המזוקן עובר על הסל שלי. הוא מוציא ממנו את האוברול שבו אני משתמשת בעבודה ומניח אותו על השולחן ביחד עם הארנק ומברשת השיער שלי. השקית עם הבננה מונחת לידם. הוא אוסף את העגבניות שלי והעור המבוקע שלהן מתגלה דרך השקית השקופה. כשהוא מוצא את הטלפון שלי, הוא מושיט אותו לאיש שאחז בי. האיש מכניס אותו לכיסו. ואז, כמו שהבטיח השובה שלי, האנשים שלו עוזבים. המפתח נשמע במנעול. אני נעולה בפנים עם האיש הזר.
הפחד מלהיט אותי מבפנים וגורם לי לתחושת בחילה. אפילו הרעב שלי נעלם.
"מה אתה רוצה ממני?"
האיש לא עונה. ברגע שהשותפים שלו נעלמים, הוא מעביר את תשומת ליבו ממני אל מקום המגורים שלי. מבטו עובר מהספה הממורטת עם הקפיצים השבורים אל התמונות הממוסגרות שעל הקיר, ולבסוף אל החרצית שבתוך האגרטל על השולחן.
המבטים שלו פולשניים. אני יודעת מה הוא רואה, אבל אני מסרבת להתבייש בגלל העוני שלי, במיוחד מול גבר עם חליפה יקרה, שחטף אותי מהרחוב.
הוא פוסע אל החרצית ונוגע בגבעול. "תוספת נחמדה."
"מה?"
"הפרח." בקפדנות רבה, הוא מלטף כל עלה כותרת. "מאיפה הבאת אותו?"
מה זה משנה, לעזאזל? "מהמדרכה."
הוא מעיף בי חיוך ספקני. "לא לקחת אותו מהגינה של מישהו?"
למרות הפחד שלי, הכעס שלי מתעורר. "לא, לא גנבתי אותו. הוא גדל בר."
הוא לא מגיב על ההאשמה הבלתי נאמרת. רק ממשיך לצפות בי בעניין. אחרי רגע, הוא שואל: "לא קיבלת את זה מחבר?"
"לא." לאן הוא חותר עם השאלות האלה? למה הוא לא אומר לי מה הוא רוצה?
"אז אין לך חבר."
"לא." אני מביטה בו כשהוא הולך לעבר הקיר, כדי להביט בצילומים. הלב שלי הולם כמו מטוטלת על צלעותיי.
"המשפחה שלך?"
"כן."
הוא מצביע על הילד הכי גבוה בתמונת הפולרואיד המצהיבה. "מי זה?"
"מה אכפת לך?"
הוא מביט, ואזהרה שקטה בעיניו. הוא לא צריך לדבר במבטא הזר הזה שלו כדי לעורר חרדה.
"זה איאן," אני אומרת באי־רצון, "אחי הבכור."
"והאחרים?"
"לידו עומד לאון, אחריו דמיאן, ואני."
הוא רוכן קרוב יותר ובוחן את הילדה עם הקוקיות והשמלה הקצרה־מדי. "היית חמודה. בת כמה היית פה?"
אני אוחזת חזק יותר בחולצה שלי. "עשר."
הוא מחווה אל אימא ואבא. "אלה ההורים שלך?"
"הורים שנפטרו."
"תנחומיי."
הוא מרים את הספר על ונציה מהספה ומסובב את הכריכה. אני לא רוצה שהוא ייגע בזה. אני לא רוצה שהגבר הזה, שפלש לי לפרטיות, יפלוש גם אל החלומות שלי. החלומות שלי הם שלי. הם פרטיים, אבל אני חסרת ישע ולא יכולה למנוע ממבטו לרפרף על תוכן העניינים ועל החותמת של הספרייה. הוא משליך אותו בחזרה על הספה ופותח את הספר שמונח על שולחן הקפה. גם הספר הזה נלקח בהשאלה מהספרייה, והוא עוסק באותו נושא, בדיוק כמו הספר שליד האמבטיה והספר שעל שידת הלילה שלי. כשהוא גומר לבחון את הספר ההוא, הוא הולך אל מדף הספרים ומטה את ראשו הצידה כדי לקרוא את שמות הספרים. מדף אחר מדף, הוא עובר עליהם.
אחרי שהוא מאבד עניין בספרים, הוא עושה את דרכו אל המטבח. הוא עוצר ליד משקוף הדלת ובוחן את המדף שעליו שתי כוסות סדוקות וסיר חבוט, החפצים היחידים שעדיין לא נשברו או החלידו. תשומת הלב שלו עוברת אל הגרניום שעל אדן החלון. הצמח החסון, הירוק, הוא גאוותי ותקוותי. מצאתי אותו בפח האשפה והצלחתי להציל אותו. מי שהשליך אותו כנראה חשב שהוא מת. אבל היה בו עדיין טיפה צבע ירוק בגבעול. הוא היה יבש וזנוח, וריחמתי עליו. העובדה שהוא נלחם ושרד כדי ללבלב ולשגשג, מהווה עבורי תזכורת לא להרים ידיים לעולם.
הוא מסתכל על הריבוע הכהה יותר שעל רצפת הלינוליאום, היכן שבעבר עמד המקרר. מכרתי אותו מזמן, כשלא יכולתי לשלם את שכר הדירה, כמו גם את שאר הרהיטים והחפצים שהיו שווים כמה דולרים. בלי מצרכי מכולת, אני לא זקוקה למקרר. לפני כמה דקות, כשהשאלה מאין תגיע ארוחת הערב של מחר הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלי, לא שיערתי שהחיים שלי עלולים להידרדר עוד יותר.
עייפה פתאום, אני מחבקת את עצמי. "תראה, פשוט תגיד לי למה אתה כאן ואז תעזוב אותי לבד."
הוא לא מתייחס אליי. הוא מביט במזווה. במקום בדלת, הוא סגור בווילון, שהשארתי פתוח, כך שלעיניו מתגלים צנצנת כמעט־ריקה של חמאת בוטנים והקרום הקשה של הלחם.
"אני מניח שאני צריך להציג את עצמי," הוא אומר, כשהוא סוף־סוף פונה לעברי. "מאחר שאני כבר יודע את שמך, זה נראה הוגן."
"אני לא רוצה לדעת את השם שלך," אני פולטת. ככול שאדע פחות, כך הסיכויים שלי לשרוד יהיו טובים יותר.
הוא מושיט יד. "מקסים בלשו."
הרעידות שלי מתגברות. זה לא נראה טוב מבחינתי. כשאני לא זזה, הוא צועד לעברי, אוחז בידי ומצמיד את שפתיו אל מפרקי אצבעותיי. המחווה נראית כלגלוג ולא כמחווה אבירית, ואני מושכת את ידי הרחק ממגעו.
"עכשיו, אחרי שאנחנו מכירים זה את זה, זו, אנחנו עומדים לנהל שיחה."
"אל תקרא לי ככה." רק אנשים שאכפת להם ממני קוראים לי זו.
הוא מרים גבה. "לא ככה קוראים לך החברים שלך?"
מטרידה אותי העובדה שהוא יודע את זה. "בדיוק. הם חברים."
במקום לכעוס, הוא נראה משועשע. "אז זואי. האחים הגדולים שלך - הם עזבו את העיר לפני הרבה זמן. אני צודק?"
"אם מדובר באיאן או בלאון, לא שמעתי מהם מאז שעזבו."
"לא." הוא מושיט את ידו לאט ומעביר אגודל על לסתי. "לא מדובר בהם."
העדינות שבמגעו תופסת אותי לא מוכנה. אני מוכרחה להישען לאחור כדי לחמוק מהליטוף המוזר, כי השוקיים שלי צמודות לספה.
"מדובר בדמיאן," הוא אומר.
כשהוא שומט את ידו, אני מזדקפת, מנסה להמשיך להביט בו בלי לתת לו לראות את הפחד בעיניי.
"ככה השיחה שלנו תתנהל," הוא אומר. "אני אשאל אותך כמה שאלות, ואת תעני עליהן."
"אף פעם לא."
אני לא מלשינה על דמיאן. מבין כל האנשים במשפחה הלא־מתפקדת שלנו, הוא היחיד שאכפת לו. דמיאן מבוגר ממני רק בחמש שנים, אבל הוא גידל אותי לבד. הוא דאג לי כשאף אחד אחר לא עשה את זה. הוא סבל מספיק. לא הגיע לו אף אחד מהדברים האיומים שקרו לו.
מקסים בוחן אותי. "את יותר קשוחה ממה שציפיתי. העניים בדרך כלל נשברים בקלות."
הזעם שלי גורם לי לשכוח לפחד. "לך תזדיין."
"פגעתי בעצב רגיש?"
"לך לעזאזל," אני מסננת.
"בסדר. נשחק את זה בדרך שלך." הוא מוציא את הטלפון שלו מכיסו ומחליק על המסך.
ליבי הולם חזק כל כך, שאני מרגישה כל פעימה ברקותיי. הוא מניח את הטלפון על הספר שעל שולחן הקפה כשהמסך פונה לעברי. שיחת וידיאו מתחברת. פונקציות הווידיאו והאודיו בצד שלו מנוטרלות. האדם שאליו הוא מתחבר לא יכול לראות או לשמוע אותנו.
שנייה אחר כך, תמונה ממלאת את המסך. אני קופאת. צמרמורת אוחזת בי. החברים של מקסים נמצאים בדירה הסמוכה עם ברוס, והשכן שלי קשור לכיסא.
"ברוס!" אני קופצת לחטוף את הטלפון, אבל מקסים תופס אותי בקלות ואוחז בזרועותיי. אני מנסה להיאבק, אבל אין לי סיכוי מול הכוח שלו. "מה אתה עושה לו?"
"שקט," מקסים אומר.
אני מנסה לבעוט בו, אבל הוא מרסן אותי בקלות.
"למה אתה עושה את זה?" אני זועקת, נאבקת לשחרר את עצמי בזמן שאצבעותיו חופרות חזק יותר בתוך בשרי.
המניאק הקירח מושך את זרועו לאחור ונותן לברוס אגרוף בפנים. הכיסא מתהפך, וברוס נוחת על גבו.
"לא!" אני מנסה לזנק קדימה ולהגיע אל הטלפון, אבל מקסים אוחז בי חזק.
השומר מרים את הכיסא. ברוס יורק דם, עיניו מלאות בארס כשהוא מביט במבט רושף בתוקף שלו. המנוול מכה אותו שוב, הפעם באגרוף על הלסת, שמעיף את פניו של ברוס הצידה.
"תפסיק את זה," אני צורחת. "תעזוב אותו."
ברוס גונח, כשאגרופים מוטחים בבטנו ובצלעותיו. מכה מרושעת גורמת לחתך בגבתו. אני לא יכולה לצפות בזה יותר. רגליי כושלות. אני מתייפחת ונופלת על ברכיי. אחיזתו של מקסים עוברת לשערי. אצבעותיו אוחזות בשערי האסוף לפקעת, כמו תמיד כשאני הולכת לעבודה. הוא מושך את ראשי לאחור ומאלץ אותי לפגוש את עיניו.
"את מוכנה לנהל שיחה עכשיו?"
"בבקשה, תפסיק," אני אומרת דרך הדמעות. "אני אספר לך מה שתרצה לדעת."
הוא לוקח את הטלפון שלו, מקיש על המסך ואומר, "תעשו הפסקה."
אחרי שהוא מכניס את הטלפון לכיסו, הוא אוחז במרפקיי כדי לעזור לי לקום. בעדינות כמעט, הוא מוחה את הדמעות מלחיי. "זה לא מוכרח להיות ככה. זה יכול להיות קל או קשה, איך שאת תחליטי." הוא דוחף אותי אל הספה.
בשיניים נוקשות, אני זזה אל הפינה, מתרחקת ממנו ככל שאני יכולה.
"תישארי שם," הוא אומר.
הוא הולך אל המטבח. הצינורות חורקים כשהוא פותח את הברז. כעבור רגע, הוא חוזר עם כוס מים ודוחף אותה לידי.
"תשתי," הוא אומר.
אני לוגמת באופן אוטומטי, בלי להרגיש צמאה.
הוא מתיישב כל כך קרוב אליי, שהגוף שלו נוגע בגופי. "בואי ננהל את השיחה הקטנה הזאת. את ודמיאן קרובים?"
אני מהנהנת, לא מצליחה לעצור את הדמעות שזולגות על לחיי.
"ששש..." הוא משלב את אצבעותיו בשערי ומעסה את הקרקפת שלי. סיכה משתחררת ונופלת על ברכיי. "את מבקרת אותו בכלא?"
אני מנידה בראשי.
"תשתמשי בקול שלך, זואי."
המילה יוצאת בחריקה. "לא."
"טוב. את מתקדמת יפה." הוא מסלסל סביב אצבעו קווצת שיער שהשתחררה מהפקעת שעל ראשי. "למה לא?"
"הוא לא רוצה שאבוא לבקר."
"למה לא?"
"הוא לא רוצה שאהיה בקרבת האסירים האחרים שאיתו. הוא אומר שהם מסוכנים, ושהם לא יהססו להשתמש בי נגדו."
קשה לשרוד שם בפנים. דמיאן לא מספר לי מה קורה, אבל אחת החברות שלי יצאה עם סוהר. הסיפורים שהיא סיפרה לי גרמו לי לסיוטי לילה.
"בחור חכם." הוא לוקח ממני את הכוס ומשאיר אותה על שולחן הקפה. "בית כלא מלא בגברים מחוספסים וחסרי־מצפון הוא ללא ספק לא מקום לאישה צעירה ויפה.
"דמיאן חף מפשע." אני מביטה לתוך מבטו הקר של מקסים. "גזר הדין שקיבל לא הגיע לו. מה שאתה חושב שהוא עשה, הוא לא עשה."
"איך את יכולה להיות בטוחה כל כך?"
"הוא אמר לי. אני מאמינה לו. אני מכירה את דמיאן. הוא לא גנב את היהלום ההוא. מישהו שתל אותו עליו."
"איזה סוג של קשר יש לכם? את מתקשרת אליו?"
"הוא אומר שיש האזנה לטלפונים. אני כותבת."
הוא מרים גבה. "את המכתבים לא בודקים?"
"דמיאן מכיר את הסוהרים שאחראים על קריאת המכתבים. הם מוגנים. וחוץ מזה, אני לא חולקת שם מידע אישי."
"אז על מה את כותבת?"
"על העבודה שלי." אני מושכת בכתפיי. "על חיי היומיום."
"את מתכוונת לזה שאין לך חיים."
לחיי מתלהטות בזעם חסר־ישע. "אתה מניאק."
"אם אתם כל כך קרובים, למה הוא לא דואג לאחותו הקטנה?"
אני מסתכלת עליו בזעם. "איך הוא אמור לעשות את זה מתא הכלא? וחוץ מזה, אני מסוגלת לדאוג לעצמי."
הוא מעיף מבט סביב החדר. "שמתי לב."
"זו תקופה קשה לכולם." אני מעבירה את מבטי על החליפה היקרה שלו, ומוסיפה, "טוב, לא לכולם. נראה שהבריונים משגשגים."
"אל תתגונני כל כך, ויהיה חכם מצידך לשים לב איך את מדברת איתי. אני צריך להזכיר לך את ההשלכות של התנהגות רעה?"
דמעות חונקות אותי כשאני חושבת על ברוס. התשובה שלי מרירה. "לא."
"דמיאן הזכיר מה התוכניות שלו אחרי שישתחרר?"
"נשארו לו שש מתוך עשר השנים של גזר הדין שלו." ליבי כואב, כשאני אומרת את זה. "אילו תוכניות הוא יכול לעשות?"
"הוא אף פעם לא אמר לך כלום על רכישת מכרה?"
"אתה צוחק? מכרה בטח עולה מיליונים."
"מיליארדים." כמעט בהיסח־הדעת, הוא מחכך את קווצת השיער שלי בין אצבעותיו. "דמיאן סיפר לך על תוכניות לעשיית כסף שהוא עובד עליהן בכלא?"
"לא." אי נוחות מתחילה לחפור לי בבטן. "למה? במה הוא מעורב?"
הוא עוזב את שערי. "בכלום. אני רק בודק. פגשת מישהו מהאסירים האחרים שאיתו?"
"אמרתי לך, הוא לא רוצה שאבוא."
"השם זאיין דה קוסטה, מצלצל לך מוכר?"
"הוא השותף של דמיאן לתא, אבל זה כל מה שאני יודעת."
הוא קם ומושיט לי יד. "אני חושב שאת אומרת את האמת, אבל הייתי רוצה לראות את המכתבים שלו."
אני נותנת לו להקים אותי על רגליי. "אין שום מכתבים. דמיאן אף פעם לא כותב בחזרה."
"למה לא?"
האסירים שקוראים את המכתבים היוצאים הם לא אלה שאחראים על הדואר הנכנס. דמיאן לא בוטח בהם. הוא לא רוצה שהם ידעו שאני קיימת."
"מה לגבי תמונות? בטח יש לך כמה תמונות של אחיך."
אני לא רוצה לתת לו עוד מידע שהוא יוכל להשתמש בו נגד דמיאן. אני לא רוצה שהוא יראה באיזה עוני גדלנו. "אלה תמונות פרטיות."
"זואי." הוא חופן את לחיי. "את צריכה להבין שהאפשרויות היחידות שיש לך מעתה והלאה הן אלה שאני אתן לך. אני מייעץ לך לבחור אותן בזהירות. אל תבזבזי אותן, כי לא יישארו לך הרבה. וחשוב מזה, אל תעמידי אותי במבחן. אני לא אדם עם סבלנות."
אני אוחזת במפרק כף ידו והודפת את ידו. "אל תיגע בי."
שפתיו מתעקלות לחיוך עצל. "יש לי הרגשה שאת תבלעי את המילים האלה."
"אף פעם," אני אומרת בשיניים חשוקות.
"נראה." הוא מצביע על המסדרון. "תתחילי לזוז."
אני מתרחקת ממנו מהר ככל שאני יכולה, אבל הוא הולך אחריי לאורך המסדרון הקצר ולתוך החדר שפעם חלקתי עם שלושת האחים שלי. אני פותחת את מגירת השידה ומוציאה ממנה את הקופסה עם התמונות הישנות, ומושיטה לו אותה. אני מרגישה נורא כשאני עושה את זה, כי הרגעים הנדירים האלה של חיינו, שנלכדו בעדשת המצלמה, לא נועדו לעיניו השונאות, חסרות־הרגש.
"תודה," הוא אומר ולוקח את הקופסה.
"נתתי לך את מה שאתה רוצה. תשחרר את ברוס."
"מה ברוס בשבילך?" הוא אומר את שמו בבוז.
"שכן נחמד." המבט שלי מאשים. "הוא תמיד שומר עליי."
"אין שום דבר רומנטי ביניכם?"
אני משלבת זרועות. "לא, ולא שזה עניינך."
"אני צריך להזכיר לך את מקומך?"
אני מסיטה את עיניי, ושונאת את עצמי, על כך שגזל ממני את הכוח שלי. "קיבלת את מה שרצית. בבקשה, לך."
"לא באתי לכאן בגלל התמונות."
תחושת בחילה שוטפת את גופי מרוב פחד, ואני מביטה בו. "מה עוד אתה רוצה? אמרת שתניח לנו."
"אף פעם לא אמרתי את זה."
אני נסוגה מספר צעדים לאחור, עד שגופי פוגע בקיר. "שיקרת? אתה עומד להרוג אותנו?"
"לא."
"אז מה כן?" כל גופי רועד. אפילו השוליים של החצאית שלי רועדים.
"כל דבר בעיתו. אנחנו יוצאים לארוחת ערב." מבטו יורד שוב אל החולצה הפתוחה שלי. "תדאגי להיות ייצוגית."
אני בוהה בו. "ארוחת ערב?"
"את יודעת," הטון שלו יבש. "הארוחה הזאת שאוכלים בין שבע לתשע."
"אני חייבת ללכת לראות את ברוס," אני קוראת. "הוא פצוע."
הוא פותח את מגירת השידה שלי ומתחיל לעבור על הדברים שבתוכה. "הוא ישרוד."
אני ממהרת קדימה ואוחזת בזרועו. "היי! מה אתה עושה?"
הוא נעצר ומביט במקום שבו אני נוגעת בו.
אני מרופפת את אחיזתי ומסירה את ידי. "זה שלי, וזה פרטי."
הוא מסיט הצידה את התחתונים והגרביים שלי ובודק מתחת לסוודר שלי. הוא עושה את אותו הדבר עם כל מגירה, ואז מסיט את הווילון כדי לבדוק בתוך הארון.
בלי מילה נוספת, הוא יוצא מהחדר והולך אל ארון המטאטאים שבמסדרון, ואז ניגש לחפש בארון שבחדרם של הוריי המנוחים.
אחרי שהוא משלים עם זה שאין כאן שום דבר מעניין, הוא שולף את הטלפון שלו. "אנחנו עוזבים בעוד חמש דקות. זו אחת מאפשרויות הבחירה היקרות שאני נותן לך, זואי. את יכולה לסדר את הבגדים שלך, או שאנחנו נלך ככה, כמו שאת."
"אם אלך איתך, תשחרר את ברוס?"
"את לא בעמדת מיקוח. את באה איתי, אבל אל תדאגי לגבי השכן שלך. העסק שלי הוא לא איתו."
הוא מרים את הטלפון לאוזנו ומזמין שולחן לשניים, תוך כדי כך שהוא עושה את דרכו בחזרה אל הסלון. החזה שלי מכווץ ונשימתי רדודה. מי זה הגבר השחצן הזה? מה הוא רוצה? האם דמיאן בצרות? האם ברוס בסדר?
הדמעות שלי חסרות תועלת, אבל הן זולגות בכל מקרה. אני נכנסת אל חדר האמבטיה ונועלת את הדלת. החלון קטן מכדי שאפשר יהיה לטפס דרכו. אין דלת אחורית. אני לכודה בדירה שלי עם אדם זר מסוכן, בעל עיניים אכזריות וכוונות לא ברורות, אבל מצבו של ברוס גרוע עוד יותר.
אני מביטה בפניי במראה, נראית זוועה. המסקרה מרוחה מתחת לעיניי. הפקעת המסודרת של הבוקר התפרקה חלקית. השיער שלי פרוע. אני פותחת את הברז ושוטפת את פניי ואת המסקרה. הסיכות נופלות על הרצפה, כשאני מפזרת את שערי באצבעות רועדות. אין לי כוונה להרים אותן. המברשת שלי נמצאת על השולחן בסלון, ואני לא מתכוונת לצאת לשם כי הוא שם. אני מעבירה את אצבעותיי בשערי כדי לסדר את הקשרים. שתי החולצות הנוספות שלי נמצאות בכביסה. אני לוקחת סיכת ביטחון מהקופסה שבה נמצאים חוטי התפירה והמחטים שלי ומצמידה יחד את קצות החולצה, כמיטב יכולתי. זה לוקח יותר זמן ממה שזה אמור לקחת, בגלל שאני כל כך רועדת. כשאני מסיימת, אני שומעת נקישה על הדלת.
"תפתחי את הדלת, זואי."
לרגע קצר, אני שוקלת לא לציית, אבל אני יכולה לדמיין איך זה יתנהל. לא צריך הרבה כדי לבעוט בדלת ולהפיל אותה, וברוס יסבול שוב בגלל ההתנגדות שלי. כשליבי תקוע בגרוני, אני מסובבת את המפתח, אבל לא לוחצת על הידית. המוח שלי מסרב לציית לפקודה. לוקח לי רגע לחפש את האומץ, אבל לפני שאני מספיקה למצוא אותו, מקסים פותח את הדלת.
"בואי נלך." הוא אוחז בזרועי ומוביל אותי אל הסלון.
הגבר הבלונדיני כנראה כבר עמד בחוץ, כי מקסים צריך להקיש רק פעם אחת, והדלת נפתחת. כשמקסים גורר אותי דרכה, אני יודעת שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם הסתיימו.