כך אני זוכר אז...


לעיתים לפני שהסרט מתחיל יש איזשהו קדימון, ישנה סצנה שאמורה לעורר עניין, לסחוף את הצופה אל העלילה, להכניס בה נגיעות של מתח ולגרום לו להיות מרותק.
הלוקיישן של הסיפור שלי מתחיל בכרמל בחיפה בשדרות הנשיא ליד מלון דן בסמוך למוזיאון היפני. על ספסל ברחוב ישב אדם מבוגר וניגן באקורדיון נעימה לא מוכרת. השמיים באותו בוקר נצבעו בצבע כחול בהיר. אני חושב שלא כל כך ראיתי עננים מעליי, אך במבט לעבר מפרץ חיפה ניתן היה לראות עננים לבנים צפים על הים. זה היה יום מלא אושר. אימא לקחה יום של חופשה מכל העבודות המזדמנות שלה, היא לבשה שמלה חגיגית ופיזרה את שערה השטֵני שגלש על גבה כמפל, שפתיה היו משוחות באודם בגוון אפרסק עדין, עיפרון שחור תחם את עיניה הכחולות, והיא אפילו נעלה נעלי עקב שחורות. אני לבשתי מכנסי ג'ינס שאימא בחרה וחולצה לבנה, לעיתים היא הייתה מקבלת שקיות של בגדים יד שנייה מהגברות שעבדה אצלם בכרמל, אף פעם לא התלוננתי. כשצעדנו יחד על המדרכה בשדרות הנשיא היא אחזה בידי וחייכה. באותו הבוקר היא הרעיפה חיוכים לכל עבר, ובין לבין היא העירה את תשומת ליבי לכל הפרטים הקטנים, לדרך שבה הרוח מעיפה את העלים על ענפי העצים, שמות הפרחים שניבטו מכל עבר, שיחי ההדס שהפיצו ריח נעים ומשכר... שיחקנו בשאלות טריוויה הדדיות, ואני, ילד בן אחת־עשרה מביט בה במבט מעריץ, לומד להתבונן על הדברים החשובים באמת, "על המהות", כמו שאימא אומרת. לא ידעתי אז שהיום הזה יהיה זיכרון האושר האחרון שלי איתה.
אתם בטח הייתם מסיימים את הסצנה באיזושהי תקווה, אולי זורקים על הדמויות הראשיות ניירות קונפטי או משיקים כוסות של יין. אני כותב לכם עכשיו כשהתסריט לסרט של חיי עדיין לא סגור. הוא פתלתל ויש לו שם: "כשהגפן תסלסל עליו".
נעים מאוד, אני יואב, מתקרב לגיל עשרים ותשע. זהו הסיפור מנקודת המבט שלי. המון זמן הייתי צריך לעבוד על עצמי כדי לשתף, אני מרגיש כעת שאני יכול להעז, ואולי פעם לני תספר לכם את הסיפור שלה. מי זאת לני?
לני היא שירת חיי.