באייטיז הכול היה תמים ופשוט.
גדלתי בשכונת קריית יובל בירושלים. קמנו בבוקר, הלכנו לבית ספר, שיחקנו כדורגל, חזרנו הביתה לאכול, לישון וזהו עד היום הבא. אני מקנא בילדות שהייתה לי. אבא שלי היה כל היום מחוץ לבית עושה את הדברים שלו, עובד. הוא היה אחרי הפרישה מהכדורגל ולא היה אחד בעיר שלא הכיר אותו. מצד אחד ידענו כולנו שאנחנו הילדים של יעקב בוזגלו, ומצד שני נדיר היה שהיו לנו בבית מותרות כלשהן בגלל זה. אימא שלי עבדה מהבית, היא פתחה באחד החדרים מספרה שנקראה "חננית היובל" בגלל השם שלה – חנה, ולא הייתה אחת בכל השכונה שלא הייתה אצלנו.
לא גדלתי בבית עם כסף, כמו הרבה בתים גם אצלנו לא היה הרבה, אבל תמיד היו אוכל חם, יחס אישי ואהבה. תמיד ההורים שלי הקשיבו וחיבקו. לא משנה כמה עסוקים הם היו, התחושה שלי הייתה שהם מבטלים את עצמם בשבילנו. אני זוכר שאם לאבא שלי היו עשרה שקלים בכיס הוא היה מחלק אותם – חמישה שקלים לי וחמישה שקלים לאוהד אחי הגדול, והוא עצמו היה בסדר, הוא לא היה צריך כלום, העיקר שלנו יהיה קצת כסף לבזבז.
כשהייתי בן שמונה אוהד ואני כבר התחלנו לשטוף מכוניות במרכז המסחרי. כבר אז המוח העסקי שלי עבד כמו שצריך. העסק שלנו עבד בצורה הפוכה, לא ביקשנו מאנשים לשטוף להם את הרכב בתמורה לתשלום, אלא פשוט חיכינו. ברגע שהם היו נכנסים לסופר היינו קופצים להם על המכונית ומתחילים לקרצף אותה. כשהם היו יוצאים עם השקיות בידיים, הם היו מוצאים פתאום את האוטו נקי ושני ילדים לידו מחייכים. היו כאלו ששילמו לנו והיו כאלו שלא, אבל מי שנתן, נתן ביד רחבה. ככה היינו יושבים, במשך שעות אחרי בית הספר, מחכים לראות מי מחנה את הרכב ואיזה רכב יש לו. אם הנהג היה יוצא ממנו בהליכה מהירה ועצבני היינו משחררים, ואם לא, היינו מחכים שהוא ייעלם ומייד קופצים לו על האוטו עם סמרטוט ודלי.
במקביל לעסק שטיפת המכוניות שלנו גם קטפנו סברסים. אפילו מצאנו את עצמנו מוכרים אפרוחים. פעם אחת הגיע אלינו איזה מישהו עם ארגז מלא באפרוחים, אפילו לא שאלתי איך הם הגיעו אליו. קנינו ממנו את כל הארגז בכמה עשרות אגורות לאפרוח, הלכנו למרכז המסחרי ומכרנו כל אפרוח בשקל. אני עד היום לא קולט איך בסוף היום נשארנו עם ארגז ריק מאפרוחים.
בשעות שאחרי בית הספר היינו בבית. לא היה לנו כסף לחוגים או לקייטנות, אז שיחקנו במה שהיה הכי נגיש – כדורגל. אוהד ואני היינו מעבירים את רוב הזמן במרפסת, מפוצצים אותה עם הכדור. אימא שלי לא נתנה לנו לשחק בתוך הבית, היא פחדה על הרהיטים ועוד יותר פחדה על הלקוחות. הימים היו ימים של פיגועים בירושלים ולא יכולנו להסתובב בחוץ יותר מדי. ללכת למרכז המסחרי בקריית יובל זה בסדר, כי מי שמע על המקום, אבל לצאת למרכז העיר, לקינג ג'ורג' או לדרך יפו, לא היה על מה לדבר. אז לקחנו את הכדור, הזמנו את כל הכיתה ויצאנו למרפסת שעבורנו הייתה המגרש הפרטי שלנו.
באיזשהו שלב אימא שלי כבר לא הצליחה להתמודד איתנו. היא רצתה שנצא מהבית, נפסיק להסתובב לה וללקוחות שלה בין הרגליים ונפסיק לעשות רעש. אם מה שמעניין אותנו הוא להפציץ את המרפסת, אז אולי הגיע הזמן שנלך על הדבר האמיתי. לא היא ולא אבא שלי שאלו אותנו מה בא לנו לעשות, לא היה צורך. גדלנו לאבא כוכב עבר והיינו מאוד סקרניים להבין על מה כל המהומה לגביו. רצינו לדעת איך זה מרגיש להיות שחקן כדורגל. באחד הימים היא הודיעה לנו שהמרפסת נסגרה למשחקים, זהו, היא רשמה אותנו להפועל ירושלים לחוג כדורגל. מי היה מאמין שהכול התחיל דווקא מאימא שלי.
המגרש עצמו היה שלושה קילומטרים מהבית, וכל יום אחרי הלימודים היינו הולכים את כל המרחק הזה ברגל כדי לשחק בקבוצת הילדים ג' של הפועל ירושלים. אני ואוהד גדלנו באותו שנתון, יש בינינו אחד־עשר חודשים לטובתו, למדנו יחד באותה שכבה אבל לא באותה כיתה. כשהגענו להפועל ירושלים גם שם הפרידו אותנו לשתי קבוצות. כל יום היינו קמים בבוקר, מתווכחים על כדורגל ורבים מי משחק טוב יותר. משם היינו הולכים לבית הספר. בהפסקות היינו משחקים כיתה מול כיתה, שלו מול שלי, ואחרי הלימודים היינו הולכים למגרש להתאמן. אני לא זוכר על מה דיברנו בהליכה למגרש, אבל רוב הסיכויים שגם שם, דיברנו על כדורגל. על האימונים לא שילמנו, אולי בגלל אבא שלי, שזאת הייתה הדרך לתת לו כבוד, אולי בגלל המצב הכלכלי בבית או אולי בגלל שזיהו אצלנו איזשהו ניצוץ.
כשהיינו בערך בני תשע, אבא הבין שמשהו טוב קורה והתחיל להגיע לאימונים שלנו באופן סדיר. בסופו של דבר זה הגיע למצב שהוא לא הפסיד אפילו אימון אחד. לפני המגרש, כשעוד רק היינו משחקים במרפסת, הוא אמר שאפשר להרגיש שיש איזשהו כישרון באוויר, אפשר לשים לב לניצוצות. אבל כנראה היינו צריכים לעלות על הדשא כדי לתת לכל מה שבער בנו באמת לפרוץ החוצה.
בתור ילד האימונים הם נטו כיף, אין לחץ ואף אחד לא מצפה לשום דבר, כך שהייתי מגיע משוחרר בגוף ובראש. התחושה הייתה תמיד שאני חלק ממשהו מאוד טהור. אז נכון, המאמנים צועקים ודורשים המון, אבל הם עושים את זה כדי לבנות אופי ומשמעת. אני באתי לזהור, לא התכוונתי להיעלם בתוך הקבוצה, הגעתי כדי לבלוט החוצה. אבא שלי היה מגיע, מתיישב בצד ולא מתערב, רק מסתכל ובוחן, מנסה להבין מי נגד מי, לראות איך אני ואוהד מתנהלים. לאורך כל הילדות שלי כששיחקתי על המגרש הרגשתי שאני כל הזמן מפתיע אותו, שהוא כל הזמן בשוק ממני, כאילו אומר לעצמו כל דקה: אני לא מאמין שהוא עשה אתה זה! אני לא מאמין שהוא יכול! הייתי ילד נמוך יחסית, רזה, אחד שלא ממש מצפים ממנו להבקיע. אבא שלי בכלל שם עין על אוהד, הוא היה הבכור, היה לו יותר כוח ברגליים והיה נראה שיש לו ממנו ציפיות הרבה יותר גבוהות. בי לעומת זאת כל הזמן בער הצורך להפתיע אותו, להוכיח שאני יכול לעשות כל דבר שהוא רק יבקש, שאין משהו שאני לא מסוגל להתמודד איתו. אם אני עושה משהו, אני רוצה לעשות אותו הכי טוב והכי חזק.
המשמעות של לגדול עם אח שגדול ממני בכמעט שנה אבל עדיין בשנתון שלי, היא שהיינו כל הזמן יחד, בכל מסגרת או חוג. הפער בינינו אמנם היה קטן, אבל אני הרגשתי כל הזמן שמקטלגים אותי בתור השני. אוהד גדול יותר ולכן הוא חזק יותר, מהיר יותר וכנראה גם יצליח יותר. התפיסה הזאת של הסביבה גרמה לי מהר מאוד לפתח חוש תחרותיות מטורף ורעב בלתי פוסק להצלחה.
בירושלים שיחקתי בתפקיד חלוץ. אחת התכונות החשובות ביותר בתפקיד היא קור רוח. בכל פעם שעליתי על המגרש דאגתי להיות שלו ומחושב. להבקיע זה אחד הדברים שעשיתי הכי טוב, ואם לא באים לשער חדים ומדויקים, אם לא יודעים לקרוא נכון את המהלכים על המגרש, זה פשוט לא ילך. ככה קרעתי את המגרש, הפכתי אותו לשלי. הייתי מלך השערים של הקבוצה, הייתי טכני, מהיר והכישרון נטף ממני. כל כך רציתי שכולם יראו את זה, כל דקה עבדתי בלהוכיח, נלחמתי להראות את עצמי, לתת מאה אחוז מעצמי ולהיות המרכז של הקבוצה. לא רציתי שיהיה אפילו אחד שיחשוב שיש מישהו טוב יותר ממני.
היום ברור לי שלא משנה מי היה עומד מולי או משחק לצידי, אני בחיים לא הייתי מוותר. לא משנה מול מי הייתי צריך להילחם ולמי הייתי צריך להוכיח, הייתי עושה את זה בכל הכוח. כי בסופו של דבר זה מה שאני עושה כל הזמן מול עצמי: אני כל הזמן עסוק במאמצים לנצח את עצמי, להשתפר, להיות טוב יותר מהגרסה שהייתי אתמול, בין אם זה על המגרש או מחוצה לו. כל הילדות שלי לא הפסקתי לחלום, אם היו שואלים לאן אני רוצה להגיע הייתי עונה בלי לחשוב – לנבחרת ישראל, כי מבחינתי זה היה הכי גבוה שאפשר. הייתי רואה כל טורניר אפשרי, חי ונושם את המשחק. בבית הייתה לנו טלוויזיה קטנה וכבדה מאוד. באותם ימים שידורים חיים של משחקים היו קורים רק אחת לכמה חודשים, ואני דאגתי לא לפספס שום שידור של שום דבר. מצחיק אותי כמה הכול זמין היום. בימינו אפשר לראות שידורים ישירים אפילו של הליגה לנוער. אם מסי בא לארץ אפשר ללכת לראות, אם הוא לא מגיע אפשר לטוס למשחקים בחו"ל, והמונדיאל משודר בכל מקום בלייב. פעם זה לא היה ככה. כשהייתי ילד, אם היו כותבים עליי בעיתון הייתי מתעלף מהתרגשות, גם אם השם שלי היה כתוב כחלק מרשימה עם שאר השחקנים. הייתי מחפש כל אזכור שלי במדור הספורט, גם אם היה לי ברור שרוב הסיכויים שאם הוא שם, מדובר היה בקושי בחצי שורה. הייתי גוזר ושומר את הכול. כל הזמן הייתי בטוח שבאיזה בר בלונדון יושב איזה אחד עם מבטא בריטי וכוס בירה ענקית, וגם הוא קורא את אותה חצי השורה על הגול שהבקיע הילד מנערים ג' בהפועל ירושלים. הייתי בטוח שכמוני גם הוא מתרגש ומקריא את אותה חצי השורה לחבר שיושב לידו, ושניהם שותים עוד שלוק מהבירה שלהם וממשיכים לדבר עליי, משתפים את כל הבר במשחק המצוין שהיה לי יום לפני כן. בכל פעם כששיחקתי חייתי בסרט שהמשחק משודר ב־CNN, והתאבדתי על המגרש, בטוח שאין מישהו בעולם שלא צופה בי, בכל שער שהבקעתי ובכל מהלך שבישלתי על המגרש. בראש שלי הייתה לי אחריות כלפי אלפי המעריצים שלי מסביב לעולם, ודאגתי לתת להם את השואו הטוב ביותר שאני יודע לתת. בפועל, היחידים שראו אותי היו משהו כמו עשרים־שלושים חבר'ה מהשכונה וההורים של החברים לקבוצה.
לגדול בירושלים זה אומר ללכת ברחוב כשבכל שנייה מישהו צועק לי "בוזגלו!". כולם ידעו מי אני, ידעו שאני הבן של יעקב, זה ששיחק בין השאר בבית"ר ירושלים, הפועל ירושלים ונבחרת ישראל. לא היה אחד שלא הכיר אותו, ולכן כולם הכירו גם אותי. כשהייתי בן עשר הוא הושיב את אוהד ואותי לשיחה וסיפר לנו שהוא רוצה לשנות את שם המשפחה שלנו. הבטנו בו ושתקנו, היינו בהלם. למה לשנות דבר כזה? שם המשפחה שלי הוא מי שאני, הוא שלט ענק וזוהר שאני הולך איתו כל הזמן. זה השם שאני הכי מזוהה איתו וגאה בו, זה השם של השבט שלי. מבחינתי שיחליף לי את השם הפרטי, אבל לגעת בבוזגלו? מה פתאום.
אבא שלי הציע לשנות ל״בר". הוא הושיב אותנו וניסה להסביר שאולי בתוך העיר מחייכים כשאומרים "הנה הבוזגלו", אבל מחוץ לירושלים יש עולם שרק מחכה לשים לנו מקלות בגלגלים. "אנשים לא ייתנו לכם להתקדם ולהתפתח, הם ישמעו בוזגלו וישר יגלגלו עיניים, אתם לא צריכים את זה". היה ברור שאבא שלי הציע לשנות את שם המשפחה כי הוא כבר התחיל לחשוב מה השלב הבא שהוא מייעד לנו. הוא ניסה לשמור עלינו, וגם לדאוג שהדלתות ייפתחו לנו בזכות הכישרון שהיה לנו בגוף. "אם הם יפתחו או יסגרו את הדלתות בפניכם, אני רוצה שזה יהיה רק בגלל העבודה הקשה שאתם תעשו, רק בגלל מי שאתם ואיך שאתם על המגרש", הוא הסביר. אבא שלי פחד שאם נישאר בוזגלו, יפלו אותנו לרעה.
כשאבא שלי היה כדורגלן, מעבר לזה שהוא היה מוכשר, הוא היה עקשן והצטייר כפרובלמטי. הוא פחד שגם עלינו יסתכלו באותה צורה, שיגידו "הנה הילדים של יעקב, הם בטוח בעייתיים כמוהו ומי צריך את כאב הראש הזה". הוא רצה להרחיק אותנו ממנו, לתת לנו התחלה חדשה, הזדמנות נקייה בעולם לעמוד על הרגליים רק בזכות עצמנו.
הבעיה הייתה שדבר אחד הוא לא הביא בחשבון: אנחנו באמת הילדים שלו, מה שאומר שאנחנו עקשנים כמוהו – ואם אנחנו מחליטים להישאר בוזגלו, כך יהיה. אוהד ואני התחלנו לבכות ולהתעצבן, הרמנו את הקול, צעקנו והתחננו שלא יעשה את זה. אמרנו לו שגם אם הוא הולך ומשנה לנו את השם, אנחנו בחיים לא נקרא לעצמנו בשם החדש, כך שחבל על כל המאמץ והתורים הארוכים במשרד הפנים. בסופו של דבר, אחרי עוד כמה שיחות והרבה אמוציות ובכי, אבא שלי החליט רק להוסיף את השם בר ולהשאיר לנו להגיע להחלטות שלנו בעצמנו כשנגדל. עד היום כשפותחים את תעודת הזהות של כל אחד מבני הבית כתוב בר-בוזגלו, אבל כששואלים אותי מה השם אני עונה בלי למצמץ: בוזגלו, רק בוזגלו. אני אצליח או אכשל בגללי, אבל כולם צריכים לדעת מי אני ולאיזו משפחה אני שייך.
