פרק 1
אני לא מפחדת ממפלצות.
מעולם לא פחדתי. אפילו כשהייתי קטנה ואימא שלי אמרה לי שאם אוכל שוקולד לפני ארוחת הערב, המפלצת שמתחת למיטה תבוא לקחת אותי.
חשבתי, מה אכפת למפלצת אם אכלתי שוקולד? אולי היא רוצה את השוקולד שלי לעצמה? אולי היא רעבה? כי אם כן, אשמח לחלוק איתה.
בגיל חמש החלטתי שאם אי פעם אפגוש מפלצת, אתן לה חתיכת שוקולד ואומר לה להפסיק לנסות להפחיד.
זה לא יעבוד עליי, אומר לה.
אני לא חושבת שכל המפלצות רעות או מרושעות. נראה לי שיש להן סיפור ואני אוהבת סיפורים יותר מכל דבר אחר בעולם, אפילו יותר משוקולד. אולי אפילו יותר משוקולד טובלרון.
גם עכשיו, בגיל שתים־עשרה אני עדיין אוכלת שוקולד לפני ארוחת הערב, לא משנה מה. יש לי מאגר סודי ממש פה, בבית העץ שלי.
זה המקום האהוב עליי בעולם. הוא קטן ונעים עם כריות רצפה, שעל אחת מהן אני יושבת עכשיו, ועם שטיח צבעוני. אבל החלק הכי נהדר הוא הקירות שצבועים בצהוב-שמש חמים. אבא שלי צבע אותם בקיץ שעבר לכבוד יום ההולדת שלי. הגוון דומה לצבע השמש וגם לצבע השיער שלי.
הרכוש הכי יקר וחשוב בבית העץ הוא השידה העתיקה שנמצאת כאן, לידי, ושומרת על כל הסודות שלי: מאגר הטובלרונים, המון-המון ספרים והיומנים שלי.
אני לא זוכרת מתי התחלתי לכתוב יומן, אולי תמיד כתבתי. אני חושבת שאהיה סופרת כשאהיה גדולה, אבל עדיין לא יודעת על מה אכתוב. בינתיים אני כותבת על החיים שלי, על הדברים שאני עושה כל יום. כשאהיה מבוגרת אחזור לזה ואצור מזה סיפור.
יום אחד אנשים יקראו את המילים שכתבתי ואני אשב בבית העץ שטוף השמש שלי, אוכל טובלרון ואשחק בקווצות השיער הזהוב שלי. הם יקראו את הסיפורים שלי ואז יקראו אותם שוב. אולי יאהבו אותם, אולי ישנאו אותם ואולי לא ירגישו כלום, אבל הם יזכרו אותי. אולי אפילו ידברו עליי במשך שנים.
זה הדבר הכי נהדר בעולם, לא? חיי נצח.
בדרך כלל אני יכולה לשבת כאן הרבה זמן, אבל היום אני לא מרגישה בנוח. הישבן שלי נרדם ואני צריכה לזוז ולסדר את תנוחת הישיבה שלי כל חמש שניות.
אוף.
אני שונאת את זה. שונאת את העובדה שאני אישה עכשיו. זה מה שאימא שלי אמרה כשהיא נכנסה הבוקר לחדר כדי להעיר אותי וראתה שהסדינים הפרחוניים שלי מוכתמים בדם.
זה היה דביק ומסריח ועדיין לא התעוררתי לגמרי, אז נבהלתי וחשבתי שאני עומדת למות. שמישהו בא בלילה וחתך אותי מבפנים ועכשיו אני אדמם למוות. לא יכולתי לעצור את הדמעות כשחשבתי על כל הדברים המהנים והנפלאים שלא אעשה הקיץ. אני אמות בלי לכתוב את הסיפור שלי. הייתי צריכה לכתוב אותו, זה הדבר היחיד שתמיד רציתי.
"אימא, אני הולכת למות?" לחשתי.
אימא העיפה בי מבט חמור ואמרה לי לנגב את הדמעות. "את כבר לא תינוקת, איווי. אל תהיי כל כך דרמטית. זו רק הווסת שלך."
וסת.
אה, בסדר. זה קצת מסתדר. ידעתי את זה, ברור.
אני יודעת מה זה וסת. מי לא? אבל מראה של דם יכול להיות ממש מבלבל ולגרום לך לחשוב על דברים איומים. אם רק הייתי יודעת כמה זה מעיק לשים פד, כמו ללכת עם חיתול. אני שונאת לדמם ככה. סולדת, שונאת, מתעבת.
טוב, זהו. אלו כל המילים שאני מכירה שמתארות שנאה. אני אוהבת מילים נרדפות, יש בשידה שלי מילון ממש עבה שאני קוראת בו כל קיץ רק בשביל הכיף.
"את יכולה להפסיק לזוז?" סקיי מתעצבנת. "אני צריכה להתרכז."
אני מרימה את העיניים ומביטה בה. קוראים לה סקיילר, אבל כולם קוראים לה סקיי. לי קוראים אוונג'לין, אבל כולם קוראים לי איווי. היא החברה הכי טובה שלי בעולם כולו וכרגע עסוקה בקשירת חבלים סביב ענף מפוצל בצורת מזלג. היא מכינה מקלע. זה יהיה הנשק שלה, ככה היא אומרת.
כן, סקיי היא מסוג הבנות שזקוקות לנשק והייתי מפחדת ממנה אם לא הייתי חברה שלה. היא צמאת דם, שונאת כמעט את כולם ויש לה רשימה ארוכה של אנשים שהיא רוצה להרוג. היא שקועה כולה בעבודת הקליעה ואני יכולה לראות רק את שערה השחור והמבולגן מתנועע ומדגדג את סנטרה.
"קשה לי למצוא זווית נוחה," אני רוטנת.
היא מניחה את המקלע שלה ומביטה בי, עיניה האפורות גדולות וסוערות. "זה זה?"
"כן."
היא מעווה את פניה. "אז, כאילו... את מרגישה משהו?"
"כמו מה?"
"לא יודעת, כאילו, כשזה יוצא."
"אוי. איכס. לא."
"באמת? שום דבר? כאילו, זה ממש יוצא ממך."
"את האדם הכי מגעיל שפגשתי," אני מתכווצת ומנסה לזוז קצת, מרגישה משהו. תחושה מוזרה, כמו בועה שיוצאת ממני. "איכס. הרגשתי את זה עכשיו."
סקיי נראית כל כך מזועזעת ואני רוצה לצחוק, אבל עסוקה מדי בתחושה הזוועתית.
"אוי אלוהים," היא מתנשמת.
"אני לא יכולה לחכות שגם את תקבלי את זה ונהיה אומללות יחד."
היא נרתעת כאילו סטרתי לה. "אני לא מאמינה שאמרת את זה! אני החברה הכי טובה שלך, למה שתאחלי לי כזה דבר?"
"כי זה קורה לכולם. כלומר, לכל הבנות."
היא מצמצמת את עיניה ומשחקת במקלע שלה, כאילו מתכננת רצח. "אני שונאת את זה, ממש שונאת את זה. כאילו אנחנו צריכות לשלם מחיר על העובדה שאנחנו בנות." היא מרימה את מבטה, כאילו מדברת עם אלוהים. "היי, אף פעם לא ביקשתי להיות בת, בסדר?" ואז מרכינה שוב את ראשה ומנענעת אותו. "בגלל הבולשיט הזה בסוף יהיו לי ציצים. אני לא רוצה ציצים. אני שונאת ציצים! חייבת להיות דרך לעצור את זה."
סקיי היא מורדת, לוחמת כזו. אם מישהו יכול לשנות את העולם, זו בטח היא. אני דווקא מרוצה מהמצב, אין לי בעיה עם ציצים ואני אפילו קצת מצפה לזה. אני יודעת שיהיו לי ציצים גדולים, זה עובר במשפחה – לאימא שלי ולכל הדודות שלי יש חזה גדול. הנשים במשפחה שלנו עגלגלות ונמוכות ואני ממש בסדר עם זה.
אני לא רוצה לשנות את העולם. אני רק רוצה להישאר בבית העץ הזה לנצח, תלויה בין שמיים וארץ, לכתוב ביומן שלי ולאכול שוקולד.
אבל זה בלתי אפשרי.
אני מסתכלת למעלה, מבעד לרווח שבין קורות העץ ושמה לב שהשמיים הפכו כתומים. איזה עצבים. השמש שוקעת ובקרוב יהיה חשוך.
"אנחנו צריכות ללכת. אימא שלי תכעס." אני סוגרת את היומן, אוכלת את החתיכה האחרונה של הטובלרון ודוחפת את כל החפצים שלי לשידה.
"אחותי, מתי אימא שלך לא כועסת?" סקיי רוטנת, אבל אורזת את החפצים שלה.
שתינו קמות והרצפה הצהובה חורקת. סקיי יורדת ראשונה, יוצאת הכי מהר שהיא יכולה, היא שונאת את בית העץ הזה כי היא מפחדת מגבהים, אבל תמיד מכחישה את זה. היא קשוחה מכדי לפחד.
חוץ מענייני הציצים, אני באמת לא מבינה מה הרעיון לדמם כל חודש וההתעסקות עם התחבושות ממש מגעילה. אני בודקת שאף אחד לא רואה, מסדרת את התחתונים שלי ומדדה במורד הסולם.
שתינו מגיעות לקרקע וכרגיל, סקיי מתחילה לרוץ. המגפיים הגבוהים שלה נחבטים בקרקע. אני לא מבינה איך היא לא שמה לב לקרני השמש הגוועות או לרכות של הדשא, לא מנסה לגעת ולהרגיש את קליפת העצים הגסה או לשאוף את הריח המתוק של התירס.
לו יכולתי, הייתי מבלה כל הזמן בחוץ, ביער או בחווה. אבא שלי אומר שכשהייתי קטנה היה לי שיער כהה ועיניים כהות כמו שלו ושל אימא, ותמיד טיילתי אל שדות התירס שמאחורי הבית שלנו. נשארתי שם במשך שעות עד שמישהו מצא אותי. אימא שלי כעסה מאוד, עד שיום אחד הם מצאו אותי בשדות עם שיער צהוב ועיניים כחולות. אבא אומר שספגתי את צבע השמש והשמיים. זה סיפור חמוד, אבל אני יודעת שהוא בלתי אפשרי.
גם אבא אוהב סיפורים. ממנו קיבלתי את חיידק הקריאה.
בית העץ נמצא באמצע היער שמאחורי הבית שלי. היער לא עמוק או סבוך, לא כמו יער אמיתי עם בעלי חיים, רק אוסף של עצים גבוהים שנקבצו יחד ויצרו סוג של חופה. יש בו פרחי בר ודשא רך, הכי רך שאי פעם הרגשתם. כמו ללכת על משי. כשיורד גשם הוא נעשה ממש יפה, כל הצבעים מתחדדים ומתבהרים.
אני יוצאת מבין העצים אל החווה של אבא, רואה את הבית שלנו שנמצא ממש במעלה שביל העפר שחוצה את שדה גבעולי התירס העבים והארוכים. הוא לבן ויש לו חלונות אפורים ומרפסת מסביב. מדרגות עץ מובילות אל דלת הכניסה, אבל אסור לי להשתמש בהן אם ביליתי יותר מדי זמן בחוץ כך שאני תמיד נכנסת מהדלת האחורית שעוברת דרך המטבח. אימא אומרת שאני מתלכלכת יותר מדי ושזה לא מתאים לילדה בת שתים־עשרה. אני עוצרת, מביטה מטה על עצמי ורואה את כתמי הדשא על השמלה הוורודה, את כפות הרגליים והשוקיים המלוכלכות בבוץ.
שיט.
שוב איבדתי את הנעליים. אני נשבעת שנעלתי אותן כשהייתי בבית העץ. לחזור ולבדוק? אימא כל כך תכעס, סופר-דופר תכעס, היא תצבוט לי בירכיים ובמותניים כדי שאשים לב. אני נושפת בכאב, נזכרת בפעם הקודמת שאיבדתי את הנעליים ביער וחזרתי עם רגליים חבולות ובוציות. כאב מתלקח בצד ימין של המותניים שלי, אימא הייתה די אכזרית הפעם.
אני מתכוונת לחזור לבית העץ כי אני לא רוצה להסתכן שוב בצביטות, אבל מבחינה בסקיי שעומדת ליד תיבת הדואר ומביטה במשהו. אני לא יכולה לראות מה זה, אך הסקרנות מתעוררת בי ואני ממשיכה ללכת קדימה.
אחרי כמה שניות מזנק מולי טנדר חלוד, הצבע הלבן שלו מתקלף מהצדדים ומהדלתות והוא רועד ומטרטר כולו, כאילו יתפרק בעוד רגע. הוא דוהר במורד שביל העפר שיורד מהכביש המהיר, מקיף את החווה שלנו ומוביל אל ביתו של השכן.
פיטר אדמס.
הוא המתבודד של העיר, כמעט לא יוצא או מדבר עם אנשים. ראיתי אותו רק כמה פעמים, יש לו שיער בלונדיני כהה עם כמה קווצות אפורות ועיניים שנראות קצת אבודות לפעמים. הוא שקט ותמיד נחמד אליי.
בשנה שעברה סחבתי ערמת ספרים שלקחתי מספריית העיירה, וכשצעדתי איתם לעבר המקום שבו אימא חנתה, מעדתי והפלתי את כולם. מר אדמס נחלץ לעזרתי ואסף איתי את כל הספרים. כשהודיתי לו, הוא לא אמר כלום והלך. אנשים נעצו בי מבטים מוזרים והחדשות מייד הגיעו לאימא, שהגיבה כפי שהיא תמיד מגיבה על כל דבר שקשור למשפחת אדמס: צעקה עליי במשך שעה והסימנים שהשאירה בי באותו שבוע היו אכזריים במיוחד.
טוב, ככה זה. אומנם לא דיברתי שוב עם מר אדמס, אבל אני עדיין חושבת שאימא שלי הגזימה. היא שונאת את פיטר אדמס קצת יותר מדי. הוא לא אחראי על מה שאחיו, דיוויד, עשה לפני חמש־עשרה שנה. אז מה אם הוא שייך לאותה משפחה?
הטנדר נעצר מתחת לעץ נטול עלים. קיץ עכשיו והכול ירוק, אבל נראה שהעץ הזה אף פעם לא מלבלב. מוזר, הוא תמיד היה דקיק כזה, קצת כמו שלד, כאילו מת מזמן. זה מעציב אותי. לכל אחד מגיע קצת צבע בחייו.
דלת הנהג נפתחת ופיטר אדמס יוצא, לובש חולצה משובצת ומכנסיים דהויים. השיער שלו הפך דק יותר בשנה האחרונה וכמעט כולו האפיר. הוא ניגש אל החלק האחורי של הטנדר, פותח את דלת תא המטען בחריקה גדולה ומוציא תיק קטן.
אף פעם לא ראיתי מישהו מגיע לבקר אותו. אולי מישהו בא עכשיו? אני ממש סקרנית ונראה שגם סקיי.
זוג רגליים ארוכות מתנדנדות מתוך הקבינה ויורדות אל הקרקע. מי שזה לא יהיה, הנעליים שלו מלוכלכות. זו המחשבה הראשונה שחולפת בראשי. סניקרס לבנות מכוסות בכתמי בוץ, משהו שאני לגמרי יכולה להזדהות איתו. אין סיכוי שאצליח לשמור על הנעליים שלי נקיות, אם אני בכלל נועלת נעליים. אני מנענעת את בהונותיי המלוכלכות והעירומות בבוץ, חושבת על המכות שאחטוף מאימי. כל המחשבות נעלמות כשאני רואה את האורח קופץ החוצה מהמשאית.
ילד גבוה בבגדים רפויים ומקומטים ותרמיל גב על כתפו. התיק נראה כבד יותר מזה שמר אדמס סוחב. יש קרע במכנסי הג'ינס של הילד וחוטים לבנים משתלשלים ממנו כמו מערכת שיניים חדות.
השיער שלו מבולגן וקצת ארוך, מגיע עד הגבות ומתנופף ברוח שנדמה שפתאום התגברה. הוא בלונדיני. לא בלונדיני כמוני, כי השיער שלי צהוב כמו השמש, אלא בלונדיני מלוכלך יותר. אם תטבול את השמש בקפה, היא תצא עם גוון דומה לשיער שלו: זָהוּב.
מר אדמס מתקרב אליו והילד נועץ בו מבט זועם. ואו. כמה כעס יש בעיניים שלו. מעולם לא ראיתי מישהו כועס כל כך, אפילו לא אימא שלי. אם הייתי מר אדמס, הייתי רועדת מפחד. הילד הזה גבוה, אפילו גבוה יותר ממנו והאגרופים שלו קפוצים כאילו הוא רוצה להכות את מר אדמס בפניו.
נחיריו של הילד מתרחבים והלסת שלו הופכת נוקשה כאילו הוא חורק את שיניו. אני מעווה את פניי, חושבת שזה יקרה בכל רגע. הילד הולך לתת למר אדמס אגרוף. אוי, אלוהים. לעשות משהו? לצרוח? לקרוא לעזרה? למה הוא כל כך כועס עליו?
אבל אז הילד מסתובב באחת אל הטנדר וטורק את הדלת. הוא עושה זאת כל כך חזק ומהר שכל הקבינה רועדת, אני נשבעת שאני רואה כתמי צבע עפים וזה נשמע כמו רעם, פיצוץ של הפגזה, המפץ הגדול.
השתיקה שלאחר מכן ברורה הרבה יותר. אני יכולה לשמוע את מר אדמס אומר לו משהו – זה לא נראה נעים – ואז צועד אל הבית בכעס ומשאיר את הילד מאחור.
אני שומעת את הנשימות שלי. אני אפילו שומעת את נשימותיו הרועמות של הילד. אני רועדת כאילו קר לי, וזה מגוחך כי חם בחוץ. אני גם מזיעה, אבל לא יכולה להפסיק לרעוד.
אני עדיין מתבוננת בילד שעומד שם בודד באגרופים קפוצים ומביט אל השמיים הכתומים, כשקול חזק מנפץ הכול – את השקט, את השלווה המתוחה.
"איווי!"
זאת אימא שלי. היא קוראת לי בקול צווחני.
"קדימה, בואי נלך, איווי," סקיי ממלמלת ומסתובבת לאחור.
אבל אני לא יכולה לזוז. רגליי שקועות בבוץ ובהונותיי מתפתלות כי בדיוק ברגע שאימא קראה בשמי, הילד הסב אליי את ראשו ועינינו נפגשו.
הרעד פסק ואני מרגישה פרץ של חום בכל הגוף. הוא עדיין כועס, אם לשפוט לפי הזעף הגדול שעל פניו ועיניו המצומצמות. הלב שלי מתחיל לפעום ממש מהר. אני יכולה להרגיש את זה בשיניים וברקות. כשעיניו צוללות אל רגליי המלוכלכות. ליבי פועם גם בהן ואני מרגישה מודעת לעצמי. אני אוחזת בשמלתי ומגרדת את השוק הימנית שלי עם הבוהן של רגלי השמאלית.
טוב, אני לא מאוד ייצוגית כרגע, אבל גם הוא לא. נעליו מלוכלכות, חולצת הטי השחורה שלו מחוררת כולה באזור הצוואר ומכנסי הג'ינס שלו קרועים.
גם אני מזעיפה אליו פנים. הוא שופט אותי? כי אם כן, אני ממש לא מחבבת אותו. ואני מחבבת את כולם.
באור השמש הגווע אני לא יכולה לראות את הפרטים הקטנים של פניו, אבל יכולה להישבע שהוא... נמס. לא כמו גלידה, אבל קצת משתחרר. הזעם מתפוגג ושפתיו זזות מעט, מתעוותות לחיוך עקום.
"אוונג'לין אליזבת הארט, בואי הנה מייד," אימא קוראת לי שוב.
"שיט," אני ממלמלת. אימא ממש כועסת, אחרת לא הייתה משתמשת בשמי המלא.
מבט אחרון על הילד החדש, עדיין נראה שהוא מחייך אליי משום מה, ואני מסתובבת לאחור ומתחילה לרוץ. סקיי כבר נמצאת על המרפסת שלי, עומדת הרחק מאימי. הן לא ממש מתות זו על זו.
כשאימי גוררת אותי לתוך הבית אני מסתובבת לאחור ורואה אותו. הוא עדיין עומד באותו המקום, רק צל מרוחק. קו מתאר עם שיער זהוב, חולצת טי שחורה ותיק גב על רקע השמיים הכתומים.
