המניפסט
הסתעפות דרכים
באביב 2018 שריל סנדברג (Sandberg), סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, סיפרה לעולם כי "נהיה במצב טוב בהרבה אם חצי מן המדינות והחברות המסחריות ינוהלו בידי נשים, וחצי ממשקי הבית ינוהלו בידי גברים", וכי "אל לנו לעצור עד שנגיע למטרה הזאת". סנדברג, אחת הדוברות הראשיות של הפמיניזם התאגידי, כבר עשתה לה שם (והון) כשדרבנה נשים "לפרוץ קדימה"1 בישיבות מועצת המנהלים. בתור ראש הסגל לשעבר של מזכיר האוצר של ארצות הברית לארי סאמרס (Summers) — האיש שהסיר את הפיקוח על וול סטריט — היא לא הנידה עפעף כשיעצה לנשים והסבירה כי דרך המלך אל שוויון מגדרי עוברת דרך קשיחות בעולם העסקי.
באותו אביב שיתקה שביתה פמיניסטית לוחמנית את ספרד. לשביתה הצטרפו יותר מחמישה מיליון צועדות וצועדים, והמארגנות של ה־huelga feminista בת עשרים וארבע השעות קראו ל"שחרור החברה מדיכוי סקסיסטי, מניצול ומאלימות ... למען מרד ומאבק נגד שיתוף הפעולה של הפטריארכייה ושל הקפיטליזם, שרוצים אותנו צייתניות, כנועות ושקטות". כששקעה השמש בשמי מדריד וברצלונה הודיעו השובתות הפמיניסטיות לעולם כי "ב־8 במרץ נשלב ידיים ונעצור את כל פעילויות הייצור והטיפול". הן הכריזו כי "לא נסכים לתנאי עבודה גרועים יותר, וגם לא לשכר נמוך משל גבר עבור אותה עבודה".
שני הקולות הללו מייצגים נתיבים הפוכים לתנועה הפמיניסטית. סנדברג ובנות דמותה רואות בפמיניזם שפחה של הקפיטליזם. הן רוצות עולם שבו המשימה של ניהול הניצול במקום העבודה ושל הדיכוי החברתי בכללותו תתחלק באופן שוויוני בין גברים לנשים מן המעמד העליון. זהו חזון ראוי לציון של הזדמנות שווה לשלוט: כזה שמצפה מבני אדם רגילים, בשם הפמיניזם, להיות אסירי תודה על כך שאישה, ולא גבר, היא שמפרקת את האיגוד המקצועי שלהם, שולחת כלי טיס בלתי מאויש לחסל אחד מהוריהם או נועלת את הילד שלהם בכלוב במעבר הגבול. בניגוד חריף לפמיניזם הליברלי של סנדברג, המארגנות של huelga feminista דורשות לשים קץ לקפיטליזם: המערכת שמולידה את הבוס, יוצרת גבולות לאומיים ומייצרת את כלי הטיס הבלתי מאוישים השומרים עליהם.
לנוכח שני החזונות הפמיניסטיים הללו אנחנו מוצאות את עצמנו בהסתעפות דרכים, מחויבות לבחירה בעלת השלכות הרות גורל עבור המין האנושי. נתיב אחד מוביל לכוכב לכת חרוך, שהחיים האנושיים בו מדולדלים לבלי הכר, אם לא בלתי אפשריים לחלוטין. הנתיב האחר פונה לעולם מן הסוג שהופיע תמיד בחלומות הנעלים ביותר של האנושות: עולם צודק, שמשאביו הטבעיים והעושר שלו נחלקים בין כולם, ואשר שוויון וחופש הם בו תנאי יסוד, ולא שאיפות נכספות.
הניגוד לא יכול להיות חריף יותר, אבל מה שהופך את הבחירה לצורך דוחק עבורנו כיום הוא היעדרה של דרך אמצעית בת קיימה. את גוויעתן של החלופות אנחנו חבות לנאו־ליברליזם: אותו זן של קפיטליזם טורפני מוכה פינַנְסיזַציה2 השולט בעולם בארבעים השנים האחרונות, מרעיל את האטמוספרה, לועג לכל מראית עין של שלטון דמוקרטי, מותח את יכולותינו החברתיות עד לנקודת הפקיעה שלהן ומשנה לרעה את תנאי המחיה של רוב בני האדם. גרסה זו של הקפיטליזם הגבירה את הסיכונים הכרוכים בכל מאבק חברתי, והפכה ניסיונות מפוכחים להשיג רפורמות צנועות לכדי מאבקי הישרדות מרים. בתנאים שכאלה, הזמן לישיבה על הגדר כבר מאחורינו, והפמיניסטיות מוכרחות לבחור צד: האם נמשיך לבקש "זכויות שוות לשלוט" בזמן שכדור הארץ שלנו בוער? או שנבחר לדמיין מחדש שוויון מגדרי במתכונת אנטי־קפיטליסטית — כזו המובילה אל מעבר למשבר הנוכחי ואל חברה חדשה?
המניפסט הזה הוא תקציר של הנתיב השני, מסלול שנראה לנו הכרחי ואפשרי גם יחד. פמיניזם אנטי־קפיטליסטי נעשה כיום לדבר־מה שאפשר להעלותו על הדעת, בין השאר בשל קריסת האמינוּת של האליטות הפוליטיות בעולם כולו. עם נפגעות הקריסה הזאת נמנות לא רק מפלגות המרכז־שמאל והמרכז־ימין שקידמו את הנאו־ליברליזם — וכעת אינן אלא העתקים חיוורים של עצמן — אלא גם בעלות בריתן, הפמיניסטיות התאגידיות בסגנון סנדברג, שהועם זוהרו של המַעֲטֶה ה"פרוגרסיבי" שלהן. הפמיניזם הליברלי נחל את מפלתו הניצחת בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2016, כאשר המועמדוּת הקולנית עד מאוד של הילרי קלינטון לא הצליחה לסחוף את המצביעות, ומסיבה טובה: קלינטון עצמה מגלמת את הנתק ההולך ומתרחב בין העפלתן של נשות האליטה אל הדרגים הרמים לבין שיפורים בתנאי חייהן של רוב הנשים.
התבוסה של קלינטון היא קריאת ההשכמה שלנו. היא חשפה את פשיטת הרגל של הפמיניזם הליברלי, ופתחה פרצה שמבעד לה הוא חשוף למתקפה משמאל. ברִיק שנוצר עם דעיכת הליברליזם, יש לנו סיכוי לבנות פמיניזם אחר: פמיניזם שמגדיר אחרת מהי סוגיה פמיניסטית, בעל זהות מעמדית שונה ואֵתוֹס שונה — פמיניזם רדיקלי ומחולל שינוי.
המניפסט הזה הוא הניסיון שלנו לקדם את הפמיניזם ה"אחר" הזה. אנחנו כותבות לא כדי לשרטט אוטופיה מדומיינת, אלא כדי להתוות את הדרך שמן ההכרח לצעוד בה כדי להגיע לחברה צודקת. מטרתנו היא להסביר מדוע על פמיניסטיות לבחור בדרך השביתות הפמיניסטיות, מדוע עלינו לשלב כוחות עם תנועות אחרות המתנגדות לקפיטליזם ולסדר הקיים, ומדוע התנועה שלנו חייבת להיות פמיניזם ל־99%. רק בדרך זו — באמצעות חבירה אל לוחמים בגזענות, אל פעילים ופעילוֹת סביבתיים ואל פעילוּת למען זכויות העובדים והמהגרים — יוכל הפמיניזם להתמודד בהצלחה עם האתגרים של ימינו. על ידי דחייה נחרצת של דוֹגמת ה"פריצה קדימה" ושל הפמיניזם למאיון העליון, הפמיניזם שלנו יכול להפוך למגדלור של תקווה עבור כל השאר.
הדבר שמפיח בנו אומץ לפתוח בפרויקט הזה עכשיו הוא הגל החדש של אקטיביזם פמיניסטי לוחמני. אין זה הפמיניזם התאגידי שהתברר כהרסני כל כך מבחינתן של נשים עובדות, וכיום מאבד את האמינות שלו במהירות. גם אין זה הפמיניזם של "מיקרו־אשראי"3 שמתיימר "להעצים" נשים בדרום הגלובלי בעזרת הלוואות של סכומי כסף קטנים. הדבר שמפיח בנו תקווה הוא השביתות הבין־לאומיות של פמיניסטיות ושל נשים בכלל ב־2017 וב־2018. השביתות האלה, והתנועות המתואמות יותר ויותר שמתפתחות סביבן, הן שנתנו השראה ראשונית לפמיניזם ל־99% — וכיום הן חלק ניכר ממנו.
תזה 1: גל פמיניסטי בן זמננו ממציא מחדש את השביתה
תנועת השביתה הפמיניסטית בת זמננו התחילה בפולין באוקטובר 2016, כאשר יותר ממאה אלף נשים עזבו במאורגן את מקומות העבודה שלהן וקיימו מצעדי מחאה נגד החוק האוסר הפלות. עד לסוף אותו החודש הגל הפמיניסטי החדש כבר חצה את האוקיינוס לארגנטינה, והנשים השובתות שם הגיבו על מקרה הרצח המחריד של לוּסִייה פֵּרֵז (Pérez) בקריאת הקרב "Ni Una Menos" ("לא [אישה] אחת פחות"). התנועה התרחבה במהירות לאיטליה, לספרד, לברזיל, לטורקייה, לפרו, לארצות הברית, למקסיקו, לצ'ילה ולעשרות מדינות נוספות. התנועה, שמקורה ברחובות הערים, התרחבה באמצעות התארגנויות במקומות עבודה ובבתי ספר, ובסופו של דבר פרצה אל המרחבים השאפתניים של עסקי הבידור, התקשורת והפוליטיקה. בשנתיים האחרונות מהדהדות סיסמאות התנועה בעוצמה רבה ברחבי תבל:
#NosotrasParamos, #WeStrike, #VivasNosQueremos, #NiUnaMenos, #TimesUp, #Feminism4the99.
התנועה שתחילתה באדווה והמשכה בגל, הפכה לגאות עצומה: תנועה פמיניסטית גלובלית חדשה שעשויה לצבור עוצמה מספקת לשבש בריתות קיימות ולשרטט מחדש את המפה הפוליטית.
מה שהיה שורה של פעולות מקומיות במדינות שונות הפך לתנועה על־לאומית ב־8 במרץ 2017, כאשר פעילות ברחבי העולם החליטו לשבות יחד. בצעד נועז זה הן השיבו ל"יום הנשים הבין־לאומי"4 את תכניו הפוליטיים. במקום הקישוטים המצועצעים של "יום האישה" התאגידי — ארוחות בְּראנץ', קוקטיילים וכרטיסי ברכה — הן החיו את השורשים ההיסטוריים הנשכחים כמעט של היום הזה, הנעוצים בפמיניזם הסוציאליסטי של מעמד הפועלות. פעולותיהן מזכירות את רוחה של תחילת המאה העשרים ואת ההתעוררות הפוליטית של נשים ממעמד זה, שדוגמה מובהקת לה היא השביתות והפגנות הענק שהונהגו בעיקר בידי נשים מהגרות ונשים יהודיות בארצות הברית, ושנתנו השראה לסוציאליסטיות אמריקאיות לארגן את "יום הנשים הלאומי" הראשון, ולסוציאליסטיות הגרמניות לואיז זיץ (Zietz) וקלרה צטקין (Zetkin) לקרוא לציונו של "יום הפועלות הבין־לאומי".
השביתות הפמיניסטיות של ימינו מפיחות רוח לוחמנית חדשה במסורת הזאת, תוך גילוי מחדש של השורשים שלנו במאבק ההיסטורי למען זכויות העובדות והעובדים ולמען צדק חברתי. הן מאחדות נשים שמפרידים ביניהן אוקיינוסים, הרים ויבשות, וגם גבולות, גדרות תיל דוקרני וחומות. הן נותנות משמעות חדשה לסיסמה "סולידריות היא הנשק שלנו". הן מבקיעות את חומות משק הבית הפרטי ואת החומות הסמליות המבודדות אותן. כך ממחישות השביתות את הפוטנציאל הפוליטי העצום של עוצמת הנשים: העוצמה של אלה שעבודתן, בתשלום וללא תשלום, מקיימת את העולם.
אבל זה לא הכול: התנועה המתפתחת הזאת המציאה דרכים חדשות לשבות וטענה את השביתה בסוג חדש של פוליטיקה. על ידי זיווג של הימנעות מעבודה ושל צעדות מחאה, הפגנות, סגירת עסקים קטנים, חסימות דרכים וחרמות, התנועה מחדשת את רפרטואר הפעולות המתלוות לשביתה, שפעם היה נרחב ומגוון, אבל התכווץ בעקבות עשורים של מתקפה נאו־ליברלית. בו בזמן גל חדש זה מתאפיין בדמוקרטיזציה של השביתות ומגדיל את היקפן, בראש ובראשונה באמצעות הרחבת המושג "עבודה". מתוך סירוב להגביל את התוקף של המושג אך ורק לעבודה בשכר, האקטיביזם של שביתת הנשים כולל גם הימנעות מעבודות הבית, מסקס ומגילויי נחמדוּת. באמצעות הגברת הנִראוּת של התפקיד ההכרחי שממלאת עבודה ממוּגדרת ללא תשלום בחברה הקפיטליסטית, הוא מפנה את תשומת הלב לפעולות המביאות תועלת להון בלי שישלם עבורן. וגם ביחס לעבודה בתשלום, השביתות מרחיבות את היקף הנושאים הנחשבים לסוגיות במאבקי עובדים. הרבה מעבר להתמקדות בלעדית בשכר ובשעות עבודה, הן שמות על הכוונת הטרדות ופגיעות מיניות, מחסומים בפני הזכות להוֹרוּת ומגבלות על זכות השביתה.
בשל כך, לגל הפמיניסטי החדש יש פוטנציאל להתגבר על הניגוד העיקש והמפלג בין "פוליטיקת זהויות" ל"פוליטיקה מעמדית". בעודה חושפת את האחדוּת בין "מקום עבודה" ל"חיים פרטיים", התנועה הזאת מסרבת להגביל את מאבקיה למרחבים אלה, ועל ידי הגדרה מחדש של מה שנחשב ל"עבודה" ושל מי שנחשבת ל"עובדת", היא דוחה את הפחתת הערך המבנית של עבודת נשים בקפיטליזם5 — גם בתשלום וגם ללא תשלום. לבסוף, הפמיניזם של שביתת הנשים מבשר אפשרות לשלב חדש וחסר תקדים במאבק המעמדי: פמיניסטי, בין־לאומי, סביבתי ואנטי־גזעני.
הגל הזה מגיע בעיתוי מושלם. שביתות הנשים המיליטנטיות פרצו ברגע היסטורי שאיגודי העובדים, בעלי העוצמה לשעבר והמרוכזים בתחומי הייצור, הוחלשו בו במידה ניכרת. כדי להצית מחדש את המאבק המעמדי היה על האקטיביסטיות לפנות לזירה אחרת: המתקפה הנאו־ליברלית על שירותי הבריאות, על מערכת החינוך, על פנסיות ועל הדיור הציבורי. בהתייצבותן אל מול האגף הזה במתקפתו בת ארבעת העשורים של ההון על תנאי החיים של מעמד הפועלים ושל המעמד הבינוני, הן מתמקדות בשירותים הבסיסיים הנדרשים כדי לקיים בני אדם וקהילות חברתיות. כאן, בספֵרת "השעתוק החברתי",6 אנחנו מוצאות כיום רבות מן השביתות ומתקפות הנגד הלוחמניות ביותר. למן גל השביתות של מורות ומורים בארצות הברית, דרך המאבק נגד הפרטת משק המים באירלנד ועד לשביתות של עובדות התברואה מקסטת הדָלית (הטמאים) בהודו — כל אלה בהנהגה פעילה של נשים — עובדות ועובדים מתקוממים נגד המתקפה של ההון על השעתוק החברתי. שביתות אלה, אף שאין להן זיקה רשמית לתנועת "שביתת הנשים הבין־לאומית", הן בעלות מכנה משותף רחב עימה. גם הן מעלות על נס עבודה שהיא הכרחית לקיום החיים האנושיים, ובה בעת מתנגדות לניצול של חיים אלה; וגם הן משלבות בין דרישות לשכר הוגן ולזכויות במקום העבודה לבין דרישות להעלאת ההוצאה הציבורית על שירותים חברתיים.
יתרה מכך, במדינות דוגמת ארגנטינה, ספרד ואיטליה, הפמיניזם של שביתת הנשים זוכה לתמיכה רחבה מצד כוחות המתנגדים למשטר הצנע. לא רק נשים וטרנס*7 אלא גם גברים הצטרפו להפגנות הענק של התנועה נגד הפסקת המימון הציבורי לבתי ספר, לטיפול רפואי, לדיור, לתחבורה ולהגנת הסביבה. באמצעות התנגדות למתקפה של ההון הפיננסי על "טובין ציבוריים" אלה הופכות שביתות הנשים לזָרָז ולמודל למאמצים נרחבים להגן על הקהילות שלנו.
לסיכום, הגל החדש של האקטיביזם הפמיניסטי הלוחמני מגלה מחדש את האידיאה של הבלתי אפשרי, ודורש גם את הלחם וגם את השושנים:8 את הלחם שעשרות שנים של נאו־ליברליזם גזלו מן השולחנות שלנו, אבל גם את היופי שמזין את רוחנו דרך ההתעלות שבמרד.
תזה 2: הפמיניזם הליברלי פשט את הרגל. הגיע הזמן להתקדם הלאה
התקשורת הממוסדת ממשיכה לזהות פמיניזם כפשוטו עם פמיניזם ליברלי. אולם הפמיניזם הליברלי לא זו בלבד שאינו מספק את הפתרון אלא שהוא עצמו חלק מן הבעיה. הפמיניזם הזה, שמרכזו בצפון הגלובלי בקרב השִכבה הפְּרוֹפֶסיוֹנָלית־ניהולית, מתמקד ב"פריצה קדימה" וב"שבירה של תקרת הזכוכית". בהיותו מוקדש למתן אפשרות לקידום קמצוץ של נשים פריווילגיות במעלה סולם הדרגות בתאגידים ובצבא, הוא מציע תפיסת שוויון מבוססת שוק המתאימה כמו כפפה ליד לשאיפה התאגידית ל"גיוון". אף כי הוא מגנה "אפליה" ותומך ב"חופש בחירה", הפמיניזם הליברלי אֵיתן בסירובו לעסוק במגבלות הסוציו־אקונומיות שהופכות חופש והעצמה לבלתי אפשריים עבור רובן הגדול של הנשים. המטרה האמיתית שלו אינה שוויון אלא מֵריטוֹקרַטיה, שלטון המוכשרים ביותר. במקום לבקש לבטל הייררכיות חברתיות, הוא שואף "לגוון" אותן, "להעצים" נשים "מוכשרות" להגיע לפסגה. כאשר התומכות בו מתייחסות לנשים בפשטות כאל "קבוצה שסובלת מתת־ייצוג", הן למעשה מבקשות להבטיח את אפשרותן של נשים פריווילגיות מעטות להגיע לעמדות ולשכר שווים לאלה של גברים בני המעמד שלהן. מעצם ההגדרה, הנשכרות העיקריות הן אלה שכבר נהנות מיתרונות חברתיים, תרבותיים וכלכליים ניכרים. כל השאר נשארות תקועות במרתף.
בהתאמה מלאה לאי־שוויון הכלכלי התופח, הפמיניזם הליברלי מבצע מיקור חוץ לדיכוי. הוא מאפשר לנשים מן השכבה הפרופסיונלית־ניהולית לפרוץ קדימה (lean in) בדיוק באמצעות הישענות על (lean on) מהגרות עבודה בשכר נמוך, שהן מוסרות להן בקבלנות משנה את מטלות הטיפול ואת מלאכות הבית. תוך התעלמות ממעמד ומגזע, הפמיניזם הליברלי קושר בין המטרות שלנו לבין אליטיזם ואינדיווידואליות. כאשר הוא מציג פמיניזם כתנועה "שוכנת לבדד", הוא מקשר בינינו לבין מדיניות שמזיקה לרובנו, ומנתק אותנו ממאבקים המתנגדים למדיניות הזאת. בקצרה, הפמיניזם הליברלי מוציא שם רע לפמיניזם.
האתוס של הפמיניזם הליברלי מתלכד לא רק עם נורמות תאגידיות אלא גם עם זרמים "פורצי גבולות" כביכול בתרבות הנאו־ליברלית. הרומן שלו עם "צמיחה אישית" חודר במידה שווה אל העולם הסלבריטאי של הרשתות החברתיות, המבלבל גם הוא בין פמיניזם לבין נסיקה של נשים יחידות. בעולם הזה, "פמיניזם" מסתכן בהפיכה להַאשְטָג טְרֶנְדי ולכלי לקידום עצמי, שמנוצל פחות לשם שחרור הרוב ויותר לשם רימוּם המעטות.
אם כן, במילים אחרות, פמיניזם ליברלי מספק את האליבי המושלם לנאו־ליברליזם. על ידי הסוואה של מדיניות רגרסיבית באצטלה של שחרור הוא מאפשר לכוחות שתומכים בהון הגלובלי לצייר את עצמם כ"מתקדמים". בברית הכרותה בינו לבין ההון הגלובלי בארצות הברית, ובעודו מספק מחסה לאִסלאמוֹפוֹבּיה באירופה, זהו הפמיניזם של בעלות העוצמה: הגורו התאגידיות המטיפות ל"פריצה קדימה", הפֵמוֹקרטיות9 (femocrats) הדוחפות להתאמות מבניות ולמיקרו־אשראי בדרום הגלובלי, והפוליטיקאיות המקצועיות בחליפות מכנסיים, הגורפות שכר בן שש ספרות עבור נאומים בוול סטריט.
התשובה שלנו לפמיניזם של פריצה קדימה היא פמיניזם של שבירת קירות (kick-back feminism). אין לנו עניין בשבירת תקרת הזכוכית המשאירה את רוב הנשים לטאטא את הרסיסים. במקום לחגוג את הצלחתן של מנכ"ליות הזוכות למשרדים מרווחים, אנחנו רוצות להיפטר ממנכ"ליות וממנכ"לים גם יחד, וגם מהמשרדים המרווחים שלהם.
*המשך הפרק בספר מלא*
הערות
התייחסות לספרה של סנדברג, לפרוץ קדימה: נשים, קריירה והרצון להנהיג, (תרגם עופר קובר, מטר, 2013). [כל ההערות הן של המתרגמת]
פיננסיזציה, או קפיטליזם פיננסי, הוא התהליך שבו יצירת הערך העודף, כלומר הרווח במערכת הקפיטליסטית, מתרחשת באמצעות מכשירים פיננסיים (הלוואות, השקעה במניות ונגזרים ועוד) ולא באמצעות ייצור סחורות, וכך הוא מאיץ צבירת רווחים, מגדיל את הפערים הכלכליים ומגביר את הדומיננטיות של האליטה הפיננסית ברמה הלאומית והבין־לאומית.
מיקרו־אשראי (מיקרו־קרדיט) הוא שיטה פיננסית המעניקה הלוואות בסכומים קטנים ללווים שאינם זכאים ללוות כסף במערכת הבנקאית הרגילה בשל מחסור בערבונות והיסטוריית אשראי. אבי השיטה בתקופה הנוכחית הוא מוחמד יונוס, שהקים לשם כך את בנק גרמין בבנגלדש.
זהו התרגום הנכון לשמו של היום המצוין ב־8 במרץ, International Women's Day.
"הפחתת ערך מבנית" מתייחסת לאופן שעבודה המשויכת למגזרים נשיים, למשל ענפי הטיפול והשירותים, נתפסת כבלתי מקצועית ו"טבעית" לעוסקות בה, ולכן ראויה לשכר נמוך במערכת מֵריטוֹקרָטית או להיעדר שכר במקרה של עבודות הטיפול במרחב הפרי.
המושג "שעתוק חברתי" יוסבר לעומק בתזה החמישית להלן. לעת עתה נציין כי המושג מתייחס לעבודות הטיפול המתקיימות בספֵרה הביתית ומטרתן קיום בני אדם: הולדה, טיפול, חינוך והשגחה.
הכינוי "טרנס*" מתייחס לעובדה כי הקשת הטרנסית מכילה מגוון אנשים שאינם מזדהים או מזדהות עם המגדר שנקבע עבורם בעת לידתם ונחשב ל"תואם" למינם הביולוגי. לדוגמה, טרנסים שהם גברים שנולדו בגוף נקבי, טרנסיות שהן נשים שנולדו בגוף זכרי, א־בינאריים וג'נדר קווירים שאינם רואים את עצמם נמנים עם אחד משני המגדרים, ושלל זהויות נוספות שאינן מתמיינות לקטגוריות המסורתיות של גבר או אישה.
התייחסות למונח "לחם ושושנים" (Bread and Roses), שהיה לסיסמה פוליטית הקשורה למאבק לשכר הוגן ולתנאי עבודה נאותים, ומקושרת לשביתה המפורסמת במפעל הטקסטיל בלורנס, מסצ'וסטס, בחודשים ינואר־מרץ 1912, שהונהגה בידי נשים פועלות.
הֶלְחֵם של המילים פמיניסטית ובירוקרטית. הכוונה לנשים המועסקות כיועצות מגדר או כיועצות לקידום מעמד האישה, כמומחיות גיוון, כממונות על מניעת הטרדות מיניות וכבעלות תפקידים בעלי כותרת פמיניסטית לכאורה. פמוקרטיות מועסקות הן במגזר הציבורי והן בשוק התאגידי.
