ברית מילה: אישה/לסבית/פמית1
אחרי עשורים של עריכה עצמית, שבהדרגה הכחידה את ההבדל בין "גזור" ל"הדבק", פחדתי שאני עלולה להיעלם.
אני פוקחת את עיניי. אור חזק מדי מופנה אליי, כאילו זומנתי לחקירת משטרה שבה אני עדת מפתח אילמת ועירומה. כתם אור קל עשוי לחשוף ברבים את מה שאני ואחיותיי מתאמצות להסתיר מאז ומתמיד. אני שומעת את הקול שלה אומר לי להפסיק לדאוג, אחרת יישאר לי מעל העיניים קמט עמוק. אני ממהרת לשטוף פנים, אך ממעטת במים, השואבים מינרלים טבעיים מגופי. אני מתקרבת למראָה עד שלא נותרים אלא סנטימטרים ספורים ביני לבינה. רק אני והיא מאחורי דלת סגורה. אני צמאה ורעבה ורוצה לגלות מה קורה בעולם, אך ליום עדיין לא ניתנה נקודת התחלה. זה זמן ביניים או שעת קדם־בוקר בלתי ספורה. העמידי פנים שאת עדיין ישנה. אני מדקלמת לעצמי: זו לא את עדיין. אני מבינה שעליי לעזור לעצמי להיות מי שהנני. אני אוחזת בימיני את הכלי המתכתי ובשמאלי נשענת על הקיר. עליי לעקור מתוכי מהר ובאופן יסודי את כל מה שמעיב על בהירות עורי. סיוטי הזוועה של אמש או יְזִיעַת לילות אחרים מתפענחים: כל גופי רוחש וצומח בקצב רצחני - שערות שחורות פראיות מתעגלות על לובן גופי התמים. מתפתלות. נכנסות ויוצאות. מזהמות אותי מתוכי. אני מורטת שערה אחת ומתעלמת מעורי המתאדם מיד. כעבור כמה דקות ידי נחלשת עד אובדן תחושה וגופי עודנו סורר בשערותיו. אני תמיד מוכנה לאפשרות שמישהו ייכנס בפתאומיות. לטובתו, אני מאומנת בתחיבת הכלי החד אל פנים כף היד ובהסתרת חלקי הפנים שבהם שערות לא אמורות לצמוח לעולם.2
לפי ג'ודית באטלר, אנו מייצרים את עצמנו כגברים או כנשים על מנת להיעשות סובייקטים באמצעות ביצוע של אקטים חיצוניים חוזרים ונשנים, שאינם אלא חיקוי או ציטוט של דימויים נשיים או גבריים.3 החיברות המגדרי אינו ניטרלי, וכפי שמבהירה סנדרה ברטקי, הפרקטיקות המייצרות את הגוף כ"טבעי" חולשות על כל היבט בחיי נשים, כאשר כל התנגדות לטקסים היקרים והאלימים המובנים כ"טיפוח נשי" מיוחסת לחוסר היגיינה, היעדר כוח רצון או הזנחה עצמית.4 לאור זאת, קשה להבין מדוע נשים אינן מוותרות על העשייה המגדרית: אמנם ציטוט הנורמה הכרחי על מנת להתקבל כסובייקט אנושי, אך מה המוטיבציה לביצוע פרקטיקות ואקטים מייסרים המתייגים את המבצעות כתת־סובייקטים? הייתכן שאותו גוף המיוצר באמצעות מכבש דכאני עומד בבסיס תפיסת העצמי של מי שאינה מסוגלת להשתוקק או להרגיש נחשקת מחוץ למבנה הנשי?
כאישה מרוקאית בעלת עור בהיר, וכלסבית בעלת נראות נשית, הבנתי שחלקים מחיי התקדמו בלעדיי הודות להופעתי החיצונית.
את יודעת, נראה לי שהכול החל באותה ארוחת שישי. אני זוכרת שאבי זרק לעברי, בדרכו לקדש על היין שנצץ תחת נרות לבנים: מה, יש לך שערות על הפנים? הייתי בת שלוש עשרה, ואולי זו הייתה כניסתי לסדר החברתי - הרגע שבו הפכתי מודעת למידת המודעות של מי שסביבי לגופי. הבנתי עד כמה חשוב שאיראה כמו אישה, כי עצם היותי אישה אינו דבר מובן מאליו, אלא משהו שעליי להוכיח מעכשיו. הערתו הרחיקה אותי מאמי, שתפסתי כמי שידעה והסתירה את סוד פגימותי כדי להיות בעצמה אישה טובה ממני. במילים אלו הפריד אבי בינה לביני וביני לבין ארבעת האחים שלי, שפסקו באחת מלהיות בעלי בריתי והצטרפו לקבוצה העומדת מנגד ומתבוננת בי. לאחר אין־ספור ניסיונות ומפלות, סוף כל סוף נולדתי במין הנכון. ומאותו רגע שמיימי, כל בני הבית לא חדלו לתהות על קנקני. מחפשים רמז שיתיר את החידה, מחכים בציפייה שאצדיק את חלומה.
מתוך משולש שחור צמחתי. הפכתי שיח מסובך טלטלות בעל עֲצָמוֹת גזעיות. מתוך השיח השחור הוצמַתי אל שלושה כיווני רוחות. אותה יד שליטפה הייתה יד שהכאיבה. אותה יד שניחמה הייתה יד שהדמיעה. אותה יד מִתְכַּרֶכֶת סביבי. מחבקת־מְחַנֶקֶת. מיום שיצאתי מן המשולש בְּשחור.
לא, יפָה, זו לא הייתה ההתחלה. היא הגיעה רק אחרי שלוש שנים של המתנה. את זוכרת שסיפרתי לך שלמדתי בתיכון דתי? אז הייתה שם מישהי לא נשית מספיק שצדה את מבטי. היא הייתה יפה, אבל לא כמו שבחורה אמורה, ועיניה אמרו חופש פושע. יום אחד, בדרכי הביתה, עצרתי לרגע מחוץ לבית שלה, חושבת אם לשבש את הגבולות שבין חברות של בית לחברות של בית ספר, כשלפתע היא יצאה לחצר, חייכה ושאלה מה נשמע, ואני עוד לא ידעתי מה התשובה, אבל מצאתי את עצמי מספרת לה על המדריכה משיעורי קרב־מגע, שבאותו יום לימדה איך להיחלץ מתקיפה וביקשה ממני להיות המדגימה, אך ברגע שהיא הצמידה אותי למזרן הכחול באולם הספורט הגדול, לא יכולתי לנשום. המדריכה חזרה ושאלה אותי: למה את לא נאבקת בי? אבל אני לא ראיתי סיבה להיאבק בה או בעצמי. בתגובה לסיפור היא אמרה לי: בעיניי זה טבעי. אולי כניסתי האמיתית לַסימבולי הייתה כששאלתי: מה טבעי? והיא ענתה: זה ככה גם אצלי, אבל אני לסבית. ואולי זה היה היום שבו הפסקתי לנסות להיות אישה והתחלתי לנסות להיות לסבית, אבל היום אני יודעת שתמיד רציתי להחזיק בשתי הזהויות ולהיאבק קצת פחות.
התאזרי ברכות. כי שתינו סַבָּלִיּוֹת מילים. עוֹיְפוֹת בשיחות קצובות. של מתיחת קצוות. של שרטוט הבדלים.
לעיתים נראה כי השיח הקווירי מניח שנשים המזדהות כנשים זוכות אוטומטית לקבלה חברתית, משום שנראותן לכאורה מבטאת הלימה בין מגדר למין. הנחה זו לא מביאה בחשבון הפרה אפשרית של הצימוד בין מגדר (נשי) למיניות (סטרייטית), כמו זו שמבצעת הפמית, או את המחירים שכלל הנשים משלמות על אי־נראות תרבותית או על עודף נראות מגדרית. התיאוריה הקווירית מאשימה את הפמיניזם ביצירת קטגוריה אחידה ואוניברסלית של נשים, אך במקום להגדיר מחדש מה נחשב נשי, היא מזהה את הנשיות בעיקר עם קיבעון מגדרי וניסיון להיטמע במיינסטרים, ולפיכך הדרך המרכזית של נשים להתנגד לתפקידן החברתי היא באמצעות חצייה מגדרית. לאור זאת, הפמית מגורשת משתי זהויות: היא לא אישה "אמיתית", מכיוון שאינה "מממשת" את נשיותה בזוגיות הטרוסקסואלית, והיא בטח לא לסבית, מכיוון שהופעתה החיצונית נענית לתכתיבי יופי שנועדו למשוך גברים.
זה בטח יפתיע אותך, אך מידת ההקלה הייתה כמידת האכזבה. ביום שבו הגעתי אליה לראשונה והיא יצאה לקראתי ופתחה את שער ביתה, דילגתי את כל הדרך ממני אליה, מאמינה שהגעתי הביתה, או שלפחות הצלחתי לצאת מזה שכלא אותי במשך שש עשרה שנה, ושמעתה אהיה דומה, ולא מוזרה. ההתפכחות לא איחרה. די מהר גיליתי שכ"רודפת שמלות" עליי להפסיק ללבוש שמלות ולהתחיל ללבוש מכנסיים גדולים וגופיות, ובאירועים מיוחדים - חולצות מכופתרות, להפסיק להתלהב מקומדיות רומנטיות ולהתחיל להתעניין בפּוּל, כדורסל והופעות חיות או לכל הפחות להגיע לכל המסיבות מצוידת בסיגריות והבעות פנים עוינות. בשמלותיי הצטרפתי לכל אותן לסביות מקצועיות, ואז הרגשתי את אותה התחושה שהייתה לי קודם עם החברות הסטרייטיות - שאני לא באמת שייכת לפה. ואם כל חיי ניסיתי להוכיח שאני אישה, עכשיו היה עליי להתחיל להוכיח שאני לא.
מה את עושה כשאני לא לידך. האם שדך התרוקן כשהפסקתי לגמוע ממך. וזרועותייך. האם הן עירומות מחיבוקי או אולי התעטפת בשכמיית הערב הארוגה מצלילי מרקע מהבהב וסלט ירקות טרי. כפות רגלייך מקשיחות עורן אף שאת ממעטת לפסוע. ואני בנעליים פתוחות. מאבקת צעדיי לקראתך. מאווררת את נקבוביות ליבי.
לשמחתה, כבר בהיותי רכה בשנים, מרחתי אודם על השפתיים בלי לצאת מהקווים, הכנסתי רגליים קטנות לתוך עקבים אדומים, וגם התזתי בושם עקשני, טועמת בטעות את החיים שהיו אמורים להיות שלי. לזמן קצר רציתי להיות בדיוק כמוה, והיא נראתה לי הכי יפה בעולם, ומיד אחר כך - תלושה שלא מבינה מה קורה סביבה. מרגע שבגרתי ביקשתי ללבוש בגדים חשופים, אך היא אסרה עליי להיראות כך ברבים, ממש כפי שאחֶיהָ אסרו עליה במרוקו הלא־רחוקה־כמו־שהייתי־רוצה־להאמין. היא זרקה לי את הבגדים, ואני השגתי אחרים, פתוחים יותר, כמעט שקופים. פחדתי שאם לא יראו שיש לי את כל מה שאמור להיות לי, לא יאמינו לי. אבל מי שראה לא רציתי, ומי שרציתי לא ראתה אותי. נמשכתי ללסביות בכל מאודי, אבל לא יכולתי להפסיק לרצות להיות נשית, והן נתנו בי מבט אחד וחשבו - "סטרייטית".
לוס איריגארי עומדת על הכפילות בקשר שבין הבת לאם: האם המוזגת את עצמה אל בתה גם מרוקנת את עצמה לתוכה, וכך מכינה את הבת לעתידה הבלתי נמנע, כשהיא מקנה לה מיומנויות של טיפול והזנה הכרוכות באיוּן עצמי ומחיקה.5 הבת מרגישה כלואה, אך לא רואה היכן הסורגים הסוגרים עליה. במונחים של מישל פוקו: היא מבינה שלא מדובר בכוח המופעל עליה מבחוץ, אלא שהיא זו הממשטרת בעצמה גוף והתנהגות, באמצעות פעולות יום־יומיות חוזרות שמבטיחות את שעתוק הזהות.6 באופן פרדוקסלי, הפניית העורף של הבת אל אמהּ מביאה למחיקת הפוטנציאל של אחווה הנובעת משותפות גורל ולהחלפת האם בדמות גברית של אב או בעל. הבת מבינה כי היא לכודה במעגל קסמים חסר מוצא - הבריחה מן האם אל המנוגד לה מובילה לשכפול גורלה והופכת אותה לאם ורעיה - לאִמהּ.
אני זוכרת שגרמת לי להרגיש אישה מבפנים כשהתמלאתי בשלוש עשרה שנים. לכל אורך הילדות סיפרת לי על הרגע הקדוש שבו אוכל להיכנס להיריון ולעבור לגור באזור הטוב שליד הקניון עם גבר שיפרנס אותי בכבוד ויצפה ממני רק מדי פעם לבשל ולנקות. אבל לך יש אצבעות עדינות, תמיד אמרת לי בפנים עצובות, שזכרו שלפני כל הלידות והעבודות, גם לך היו ידיים זהות. ועם הראש שלך תוכלי להיות מורה במשרה חלקית עם עוזרת, אני רק רוצה שתהיי מאושרת, את תראי, אני אתן את העיניים שלי בשביל שיהיה לך הכול ותהיי מסודרת. מאותו יום שקראתי לך לשירותים והראיתי לך את התחתונים, ואת בירכת אותי ושרת בפנים נוצצות לוּ־לוּ־לוּ, הבנתי שזו הדרך היחידה להגיע אלייך: רק בגוף. ואת הגוף הזה רצית שאשמור בשביל עיניים וידיים של גבר שיהיה בעלי, ואני לא הצלחתי, ובכל זאת ייחלתי לשמחה שהגוף שלך ידע לתת לי. רציתי להחזיר לך את העיניים שהקרבת כדי שאוכל לראות בדרך ברורה עד אנושה מה זה אומר להיות אישה.
ליבי אינו גס בהתנצחויות תבוסה, אני רק רוצה שהיא תבוא ותחבק אותי בלי שאצטרך לקרוע מעליי את עצמי.
מכיוון שהפרקטיקות האחראיות לייצורה של הקטגוריה "אישה" מועברות אל הבת ממי שמובנית תרבותית כאחראית בלעדית לגידול ילדים, ההסללה המגדרית מוּבֶנֶת תחילה כמורשת אימהית. נטייתן של תפיסות מהתיאוריה הפמיניסטית ומהתיאוריה הקווירית לסמן את האם אך כסוכנת של הסדר, אינה נותנת את הדעת על כך שההרחקה של הבת מהאם נגועה בגזענות ובסקסיזם, ואף מובילה לאובדן משאבים שהיו עשויים לשמש לחבירה נשית.
התאזרי ברכות. כי שתינו צרכניות של שקט. אך שתיקה היא צורה של מרמה.
קל לי יותר לסמן את הסוף מאשר את ההתחלה. אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל ניסיתי להיות החלום שלה. רציתי להיות גם שונה וגם דומה, אבל לא הצלחתי לחשוב גם על עצמי וגם עליה. את יודעת, זה מוזר איך אימא שלי לא הצליחה לכפות עליי לצאת עם גברים עד שהיא לגמרי יצאה לי מהחיים. כשעוד גרתי בבית, הייתי עם נשים במשך שש שנים. רק אחרי שעברתי לעיר הגדולה והלבנה, מתחילה חיים הכי רחוקים מכל מה שהיא מכירה - עם שותף בדירה שכורה, סטודנטית לספרות באוניברסיטה - התחלתי להרגיש חסרה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה, הייתי אישה במשימה. ובמיטב בגדיי יצאתי לחפש לעצמי בחור, לא כזה שהיא הייתה בוחרת, מישהו עם ראש פתוח, שליבו היה סגור.
כל השערות הוסרו באופן יסודי. אני מחזיקה בקושי את גופי. שוקלת להיכנס חזרה למיטה או לפחות להישאר בבית עד רדת החשכה. עור פניי מתנפח ומשנה את צבעו מלבן לוורוד. אני מחליקה את ידיי על התוצאות עד שאצבעותיי נעצרות: שערה שעוד לא חצתה את גבולות העור. אסירת תודה על חליפת השעות והתמעטות האור, אני שבה למראה לעוד רגע אחד - מבקשת להפיל את הנולד.
אל תסתכלי עליי ככה. במשך שנתיים עטיתי על עצמי לא מעט שכבות הגנה. אכלתי במקום להיות שמחה. אכלתי בתקווה להפסיק להיות רעבה. אכלתי בשביל לשכוח או לפחות עד שלא היה לי כוח לברוח. ואף על פי שהוא היה הגבר היחיד שאי־פעם נגע בי, לא זכרתי שישנה אפשרות שגברים לא יחדרו לגופי. חשבתי שזו עוד הוכחה שיצאתי פגומה. שאני לא באמת אישה. שמגיעה לו מישהי שתימשך אליו, ולא רק תעמיד פנים שהיא רוצה. חשבתי שאני לא נהנית כי אני מדוכאת. רק לקראת הסוף הצלחתי להבין למה נשים צריכות "להסכים" לקיים יחסי מין.
את שוכחת מה היו חלומותייך. אך זוכרת שלא לזהותי בקרבם. אני מבקשת לגלם את אחת הדמויות הפוקדות את לילותייך. אך את חושפת אותי בתנועה עצורה. עודי צעירה. אך עינייך תוששות בי.
פתחתי את הרגליים וסגרתי את העיניים. רציתי פעם אחת לעשות את זה כמו שצריך - מעבר לגבולות הלב, וידעתי שלהיות אישה, כמו יפה, זה כואב. שכבתי שם וחשבתי כמה קרובה האפשרות שאהפוך לאם. פתאום הבנתי כי נרדמתי בזרועותיה, וכשאתעורר יפעמו בתוכי חיים של מישהו אחר.
את לא תבואי לקחת אותי. אינך יודעת את כתובתי. או לנהוג. אני נשארת כאן ואת שם. את מפרידה בינינו, אבל גם שנים של מחשבות חמורות סבר ומצולצלות מנהגים עתיקים. מה באמת אדע לספר על אודותייך אם ישאלוני. שברי עלילות שאינן מתלכדות. כמו מילים במשפט. בשפה שאיננה. שפת אם.
פגשתי אותך על קו התפר: בין היות רעיה מושלמת לזמן שבו הייתי שוב לבד אך אילמת. פחדתי שאם אומר שוב: "אני לסבית", כאילו למילה יש כוח להוליד אותי שייכת - קבל עם ועדה, אפול שוב לתרדמת השכחה. חשבתי שאולי הביטחון המופרז שהיה לי באותה זהות הוא שאִפשר לכל המילים שלא ידעתי שנספגו תחת עורי להפוך למציאות.
אני שוטפת פנים חזק ומהר. עורי הפרוץ מִתְבַּעֵר. אני מורחת קרם מרגיע וצובעת את פניי בגוון אחיד. ספקות, דם ונמשים מתפוגגים. ביני לביני אני שלמה. אחת ואחידה. אני מורחת עוד שכבה של נוזל המצאה, מחייכת אל בבואתי במראה ושולחת קריצה אל אחיותיי להפקה: אל חשש, לא הסגרתי דבר.
הבחנתי בך בעבר באירועים קהילתיים, ואפילו הוצגנו רשמית על ידי חברים משותפים. הופתעתי מכמה היית לא נשית. אפילו גברית. לא הבנתי את זה, אבל הרגשתי צורך להימצא בקרבתך. נמשכתי לאופן שבו נשאת את גופך. היה בו משהו שלא יכולתי לתרגם. חשבתי שאולי מבטך יוכל לי. התבוננת בי כמו שעד אז רק גברים התבוננו בי. כשהתעקשתי ללבוש אך ורק חצאיות קצרצרות באותה דבקות שבה הקפדת על חולצות מכופתרות, ידעתי שאנחנו חולקות סוד. זרות למגדר שהוסללנו אליו כנשים או כלסביות. התנהגת אליי בעדינות, רצינות וכבוד. הרגשתי אישה. הרגשתי לסבית. הנעת את ראשך מצד לצד ואמרת בחיוך פלרטטני־עד־מקניט: את כזאת פמית!
פמיוּת היא צורה של מֶרי ולא שכפול של נשיות נורמטיבית. כתיבת ניסיונן של פמיות מאפשרת להפוך את המיניות שלהן לקריאה, אך לא בלי לסכן אותן בסטיגמה. בדומה לנשים מיניות אחרות, הן חשופות לסטריאוטיפים סקסיסטיים המזהים אותן כזולות וכלא מוסריות. לעיתים הן אף נתפסות כמאיימות מהרגיל, מפני שהן מנפצות את המיתוס הנשי האולטימטיבי - כי לנשים אין רצונות או צרכים מיניים (שאינם כוללים גברים). גם האפשרות שהפמית תעבור כסטרייטית נושאת פוטנציאל חתרני, שכן היא משבשת את ההלימה המצופה בין נראות נשית למיניות הטרוסקסואלית, כך שכל אישה העוברת ברחוב תוכל להיקרא כלסבית. במסגרת הנטייה הקווירית להציב את החצייה המגדרית כמודל מרי אידיאלי, הבחירה בפמיוּת מבטאת שתי צורות של התנגדות: ערעור על תכתיבי החברה (להישאר הטרוסקסואלית בעלת מיניות מרצה) וערעור על תכתיבי הקהילה (לבטא התנגדות באמצעות שיבוש או נטישה של המגדר שאליו שויכנו מלידה). במילים אחרות, פמיוּת מאתגרת לא רק את הסדר, אלא אף את אופני האתגור שזכו להכשר, וכך חושפת כי במקום להציב במרכז את היפוך המוסכמות, יש לעודד את מיפוי הדרכים השונות שבהן ניתן לחרוג מהנורמות.
לכתוב בקול. מתחת למילים. בשפת סימנים. שידינו מיטיבות דבּר. ושפתנו אילמת למגעה. זו אינה שפת אמי. ואולי אף אני גמלונית במילים. מוֹעדת בתחביר מגודר. נלכדת בסימני פיסוק כבמעצר.
כשאנחנו מנסות לתקשר במילים כמעט תמיד נאמרים דברים מגושמים. דברים שמבקשים לטהר את חיינו מאיתנו. לארגן אותנו בלעדינו. לשמור על השקט בינינו. לפייס מריבה באמצעות גדר הפרדה. אני נותנת ולוקחת ממך חלקי שפה, אך שתינו כ"משחקות בבית" שבעליו עומדים להיכנס בכל רגע, לא יודעות היכן מה שאנו זקוקות לו נמצא. אנחנו לכודות במסדרון, שם אין ארון שבו נוכל להסתתר או לצאת ממנו או להוציא מתוכו משהו בלי להיחשב גנבות. אני יודעת שאנחנו זקוקות לאותיות כדי להתקיים מחוץ לדמיון. תעזרי לי למצוא מילים לא שונאות. רק עשרים ושניים צעדים מפרידים בינך לביני. חכי לי.
אהבתך הנרקמת ביד מנוסה. עדיין נרתעת מחדירה חדה. אצבע מדממת משחילה היסטוריה צבעונית בבד שמעולם לא היה חלק. נכנסת ויוצאת. ומאחוריה קשר.
יצאנו מהצגה. אני לובשת שמלת ערב שחורה. את לובשת חליפה עם עניבה כסופה ושערך אסוף בקפידה. אנחנו הדורות. אנחנו שמחות. אנחנו צועדות הביתה שלובות זרועות. בזווית העין אני מבחינה בחבורת גברים - בוהים ומצביעים. אני אומרת לעצמי, לא תמיד זה חייב להיות מפחיד, ומהדקת את אחיזתי בידך הימנית. עוד שני רחובות אנחנו מגיעות. את אומרת לי תיזהרי, ואני אומרת לך אל תסתכלי. הם קוראים אחרינו, נותנים לנו את השמות שרצינו, אפילו תומכים, רוצים להצטרף, מישהו שולח יד לעברי וצווארך מתאגרף. את מרחיקה אותם בזרוע מזהירה־בהירה עטופה בחולצה לבנה שאני קיפלתי, כדי שלא תזיעי. אני רואה רק את גבך ולא מוצאת את כף ידך. את ואני תמיד מחזיקות ידיים ברחוב, גם מתנשקות. אני מניחה שזה לא חכם מצידנו. אפשר לומר שאנחנו מביאות את זה על עצמנו. אנחנו עומדות מחוץ לבית ואין לי מושג איך להיכנס לתוכו, בלי לדעת אם אוכל לשוב ולצאת ממנו.
