* * *
"ואתה יודע מה היה הכי גרוע?"
אמנון כיווץ מבט, כי ידע את שעתיד עכשיו לבוא. התואר הראשון שעשה במדעי המדינה, לימודי התעודה בכתיבת הביוגרפיות, ואפילו העצות הנבונות של אשתו — כל אלו לא הכינו אותו להתפרצויות הרגשיות של זיוה קנטור. לרגע תעה מבטו לקיר החשוף, זה שתמונה מצהיבה בו, משמרת תווי פנים צעירים ניבטים ממנה. אחר כך התעשת ושאל למתבקש:
"ומה באמת היה הכי גרוע?"
"המבטים, שיטת האילוף המנצחת של התנועה הקיבוצית".
"רגע רגע", התקשה אמנון להסכין לשינוי הפתאומי של כיוון הרוח. "ואני חשבתי שמותו של עודד, וכל השנים האלו בלעדיו, ו..."
"נו באמת", פסקה זיוה בהינף כף יד מזלזל ומבטל, תנועה שאמנון עתיד לזהות עוד בטרם תבשיל, נשמר ומתיירא, שומר נפשו ממנה. "אתה מבין? אצלנו במשק, ובעצם גם בקיבוצים אחרים גם הכאב לא היה פרטי שלך. הוא היה של כולם. קולקטיבי מאוד. כמו הציפיות, והאכזבות, וחיי האהבה. הכל היה של כולם. אפילו להתאבל לא יכולתי כמו שצריך, כמה שבאמת התאים לי. כי אתה מבין? עודד פלקוביץ היה סמל של הקיבוץ בחייו, ועוד יותר במותו.
"אבל האמת, לא עם זה רציתי לפתוח. נתחיל מזה זה שבקיבוץ שלנו — כמו בכל תקנון טוב שראשוני הקיבוץ ניסחו — היו אלמנות סוג א' ו־ב'. כל השרות, והדליות והרינות האלו, שאיבדו את הבעלים שלהן במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, לא היו צריכות להתאמץ. המשק סידר להן את האבל. מהתחלה ועד הסוף. אבל לא באמירות. אף אחד לא אמר מילה. הכל במבטים. העיניים של החברים עקבו אחריהן לכל מקום — לשולחן הקבוע בחדר האוכל, לתור למרכולית, אפילו ב־איך שהן הלכו ממחסן הבגדים לחדר משפחה. תקנון שלם של מבטים. ולפי המבטים האלו הן ידעו. הכל הן ידעו — מתי כבר מותר להן קצת לחייך, מתי הן יכולות להפסיק ללבוש את הטריקואים השחורים האלו, ואפילו, אפילו, שכבר מותר קצת להגיע לריקודי עם של יום רביעי אבל רק במעגלים, בטח לא בזוגות, כי מי שהבעל שלה נהרג בששת־הימים, ועוד בגבעת התחמושת, אסור לה לרקוד זוגות. ככה קבע התקנון".
"רגע רגע", ניסה אמנון לפענח את קטגוריית האלמנות, את הסיווגים הפנימיים, את סדר החשיבות שעוד לא ירד לעומקו. "מה זה בדיוק אלמנה סוג א' וסוג ב'? ותגידי, יש אצלכם בקיבוץ גם סוג ג'?"
היא רשפה בו והוא, נזכר במבטים ההם של חברי הקיבוץ, נזכר בהתכווצות המוכרת במורד שיפולי הבטן, מאז. "בוודאי שיש סוג ג' אבל בוא נתחיל מהתחלה. אלמנה סוג א' היא האלמנה הכי מסודרת, וכמו שאומרת לי חברתי פנינה: אם כבר, אז סוג א', שהבעלים שלהן נהרגו בקרב וסידרו אותן כמו שצריך — גם מבחינת הפתעה, המכת גרזן הזו, וגם מבחינת התשלומים ממשרד הביטחון. אלמנה סוג ג' זו..."
— "זיוה!"
— "מה?"
— "דילגת על סוג ב'".
"נראה לך? תפסיק את הדפיקה הזו בנעליים שלך, תהיה רגוע ותקשיב. מיד אני חוזרת לשם. אלמנה סוג ג' היא כמו יהודית זמיר, השכנה שלי ממול, שבעלה נפטר ממחלה. נורא עצוב, נורא כואב, אבל לא משהו שאת מקבלת ממנו ביקור של שר, או איזו כותרת בעיתון. שום כלום. אבל הכי גרוע, אתה יודע מה זה?"
"יש יותר גרוע?", נבעת אמנון, "יותר ממחלה?"
"כן, אצלנו יש אפילו שתיים כאלו. אלמנה סוג ד', זו שהבעל שלה התאבד. כמו ירדנה, שמיכאל שלה הלך בגיל 35 לחוף זיקים ורק אחרי יומיים גילו את הגופה שלו. תחשוב על זה. ירדנה לא קיבלה פיצויים משום משרד ביטחון, שום התחשבות מסדרן עבודה. אבל במקום זה היא קיבלה משהו אחר, בנדיבות, לאורך שנים".
"אני לא מבין", פלט אמנון במבוכה, חש — שוב — שהוא מתקשה לחדור בהבנתו אל המארג הרגשי של החיים הקיבוציים, שונים כל כך מהאווירה החמה התומכת בעיירת הפיתוח שבה גדל.
"היא קיבלה, ועד היום, את המבטים. אתה עוד לא מבין, אמנון", הרשתה לעצמה פרץ קצר של אינטימיות שהבליח וכבה מייד, "מה עבר עליה מאז, איך הקיבוץ הסתכל עליה, 'האישה של זה שהתאבד'. מאותו רגע, היא כבר לא הייתה רכזת תרבות, או זו שיצירות הקרמיקה שלה מקשטות את הלובי של חדר האוכל. היא גם לא הייתה יותר המטפלת של כיתה ה' או הסולנית המועדפת במקהלה.
"ירדנה הפכה להיות לוח קליעה למטרה. רק שבמקום חיצים חדים ממתכת, ירו בה מבטים מאשימים. כאילו היא זו, שאשמה בדיכאון של מיכאל, שבכלל בא לו בירושה מהאמא שלו. אף אחד לא אמר לה כלום, אבל המבטים האשימו במשך שנים. אתה יכול לתאר לעצמך מה זה ללכת, במשך שנים, במטווח קטלני כזה של מבטים?"
אמנון הביט בגיצים הצהובים־ירוקים, תמה לא רק על כך שהכעס הפך אותה צעירה וזועמת יותר. הוא הבין שטעה. כי מתחת למסכה הזו שסיגלה לעצמה, שהעניקה לה חזות אטומה ומתעתעת, רחשו כעסים, וטינות, וחיים שלמים של הנהלת חשבונות סדורה ומדויקת. כל חבר משק עם הדף שלו בפנקס השחור, חשב. הוא סקר אותה שוב, חישב, וידע שמשהו חסר, משהו מטריד.
זיוה קנטור הייתה אישה קשה, אבל בהחלט לא אטומה. היא הביטה במצח המתקמט של הביוגרף שלה, באוזניים המעוגלות, המוכרות מאיפשהו, שהבהבו לה שמץ של זיכרון מעומעם. אחר כך סקרה את האצבעות הפורכות. "אתה לא מבין משהו, נכון?"
"נכון", הודה אמנון, חולף במבוכה על הדף, סוקר את כתב היד המעוקל, מנסה ללכוד אות ב' מיותמת. "דיברנו על אלמנות סוג א', ג' ו־ד'. לא הזכרת את סוג ב'".
זיוה חייכה בסרקסטיות ואמנון, בפרץ של הבנה מאוחרת, ידע שמייד תציג את עצמה, ועכשיו נמלא סקרנות. כי באמת, מה כבר יכול להיות בשלב הנסתר שבין צעירי המשק שנהרגו בקרב, ובין בעלים "סתמיים" שנפטרו ממחלות איומות, נעדרות כל פטריוטיות והרואיות?
"איכשהו, בסופו של דבר", חרך קולה הצרוד מסיגריות, "יצאתי בכבוד. תראה איך אלוהים משחק בנו. במלחמת יום הכיפורים, עודד היה סמך־מם־פא בגדוד 52. הוא נפצע וכמעט הלך. יממה שלמה הוא שכב שם — פצוע כל כך, שאפילו המצרים שעברו שם וראו אותו לא בזבזו עליו כדור. היו בטוחים שהוא מת. האמת? גם הוא חשב שהוא כבר לגמרי מת, עד שקור הלילה העיר אותו והוא הצליח לצעוק, ולגמרי במקרה עבר שם חייל משלנו שחיפש מקום להשתין ואיכשהו שמע.
"שנה אחר כך היה לו פחות מזל. הוא עשה מילואים ברמת הגולן ובלילה, כשהלך לחפש מקום להשתין, עלה על מוקש סורי ישן. במשך שבוע הוא שכב ברמב"ם ואני, יסלח לי אלוהים, ואת זה אתה לא כותב, ביקשתי מאלוהים שימות. חשבתי לעצמי שעודד פלקוביץ — המם־פא הגיבור, שחקן הכדורעף המצטיין, רכז המשק לעתיד — יותר טוב שימות, משיהיה על כיסא גלגלים, בלי רגליים, בלי יד אחת, ובלי עיניים לראות בהן. שבעה ימים אחר כך אלוהים שמע את התפילה שלי. הוא השאיר אותי בלי עודד, אבל עם ים דמעות שצריך לנקז החוצה".
"וככה", העז אמנון לקטוע את רצף הכאב, "ככה הפכת להיות אלמנה סוג ב'. לא רע", התיר לעצמו אינטימיות מחוצפת, חולק איתה רגע מעולם שלא היה שייך לו, מקווה שהצרימה הזו תעבור לו בשלום.
"לא רע בכלל", שיגרה לעברו זיוה מבט מתרה, מבהירה לו שקלטה את הפלישה הקטנה, שהיא סולחת, אבל לא תמחל שוב בעתיד. "אתה מבין, הוא היה יכול להיהרג בדרך חזרה הביתה, בתור אזרח פשוט, ואז כבר הייתי במקום אחר לחלוטין".
"את יכולה להסביר"?
"בוודאי. אני מדברת על מקום, ואני מדברת על מבטים. עודד לא נהרג בקרב אבל נקבר אצלנו בחלקת חללי צה"ל. שום אפליה בין מ"פ שעלה על מוקש בדרך להשתין ובין גיא להב, שקיבל ביום־כיפור את עיטור העוז אבל חזר להורים שלו בתוך ארון.
"וגם המקום שלי. במשק, בחוץ. אני אלמנת צה"ל. במשק לא שואלים, כי יודעים. בחוץ לא מעזים לשאול, כי פוחדים בכלל להתקרב. וחוץ מזה, כל הזכויות. חודש אחרי שעודד נהרג, קיבלתי מקצינת הנפגעים את חוברת הזכויות של משרד הביטחון. באותו רגע הבנתי שכל העולם הרגשי שלי, שהתפרק לחתיכות, מסודר לגמרי מבחינה כלכלית. הקיבוץ שלנו יכול לעבור תהליכי הפרטה ומשברים. בני גילי לא ישנים בלילה, אחרי שגילו ששום פנסיה לא מחכה להם. ואצלי? אצלי אחרי המבול. לא אכפת לי מכלום, אפילו לא מהמבטים על האוטו".
"איזה אוטו?"
"זה שקניתי. חצי שנה ההתלבטות הזו לא נתנה לי מנוח. ידעתי שעם הלוואה מהבנק, יש לי אוטו חדש בחצי מחיר, פטור ממס. התלבטתי לא בגלל הכסף, ולא בגלל מה שעודד היה אומר, אלא בגלל ה־מה יגידו אצלנו בקיבוץ. בסוף, בצורה הכי אגואיסטית, החלטתי לקנות"
"בגלל הנוחות?"
"לא, בגלל הכאב, והיכולת לקחת את המכונית ולברוח מהבדידות. בוא אני אסביר לך. אתה יודע שאם יש מקום שהבדידות אוהבת להיות בו, ממש לגור בתוכו, זה הקיבוץ? מסתובבים בין השבילים ורואים כל הזמן זוגות צעירים, ילדים, אנשים בגיל שלנו. כמו תיבת נוח. זוגות זוגות. לפעמים כבר אי אפשר לדעת אם את שומעת את המבטים שלהם — ידעת שאפשר לשמוע מבטים? — או שאלו הרגשות שלך דוקרים מבפנים. הם מחייכים אלייך, אבל העיניים שלהם, צועקות בשבילך את הבדידות שלך.
"בדידות היא כמו סרטן, כמו כאב שיניים ששום אקמול לא יעזור לו. מן לאסו בוקרים כזה. כמה שאת יותר נלחמת בו, ככה הוא יותר מתהדק, מכאיב, ובסוף זה כל כך כואב, כל כך חונק, שאפילו דמעות כבר לא יכולות לשחרר לך את הגרון. ואז הפתרון הוא לנסוע מכאן או לפתוח את המקרר, או לסגור את דלת החדר ולצאת לסיבוב עד לחדר־אוכל, דרך הצריפים השבדים, משם לרפת — להיזכר בבגדי העבודה המסריחים של עודד — ואחר כך דרך שיכון ותיקים הביתה.
"זה היה טקס של שנים, בשעות הערביים, השעה הכי קשה של היום, כשהאור עוזב את המשק והחושך — כמו כנופיית ברחשים — נכנס לכל פינה בנשמה. אבל לפני שהייתי סוגרת את הדלת, הייתי פותחת את כל האורות בחדר. פעם המזכיר פנים העז להגיד לי על זה משהו. 'זה לא לעניין, זיוה', הוא אומר לי בקול המתחסד שלו, 'את יודעת שאנחנו בקיצוצים'.
"הסברתי לו שאני בעניין של רפואה מונעת, כי כשנכנסים הביתה, והכל חשוך, וריק, מאוחר מדי והמלחמה כבר אבודה. אם הוא היה בן משק, מהאטומים האלו, לא הייתי בכלל מסבירה לו. אבל הוא היה דווקא בסדר, מאלו שבאו אלינו מהנח"ל והחליט להישאר. לא היה להם את השריון הבילט־אין שלנו, שמחלקים אותו לכולם בבית ילדים, והיה אפשר להסביר לו, והוא הבין. בהחלט הבין".
"זיוה?"
"נו, מה עכשיו?"
"דיברת על בין ערביים, איך היית יוצאת לסיבוב. נדמה לי שלא סיימת, שהיה עוד משהו".
"בסוף עוד יצא ממך משהו. בכל אופן, הייתי יוצאת לסיבוב איך שהשמש אוטוטו שוקעת, וקצת לפני שיכון ותיקים, ליד החדר של שכטר, היה רווח קטן בין הבתים ואפשר היה לראות קילומטרים קדימה, עד עזה. כל ערב הייתי עומדת שם. בדיוק באותה דקה. מודדת לשמש את השניות עד שהייתה נעלמת. ואז, הקטע של החדרים במנורות".
"רגע, זה לא משהו שהזכרנו בפגישות הקודמות נכון?"
"אתה והזיכרון שלך, תהיה לי בריא. זה קטע משיר של אלתרמן. 'תוך כך עולות בחדרים המנורות, סביבן מתחדש מדי ערב זינוק הצללים'. ככה ממש הייתי מרגישה. רק שהאור היה רק בחוץ, בחלונות של כולם.
"באותו רגע כבר לא היו לי רגליים. העיניים שלי הלכו במקומי. בחלון הראשון הייתי רואה את מיקי, משחק את שני הקטנים שלו. בחלון השני את וילי, עם הבן הקטן, מצייר משהו, ובחלון השלישי דודו, יושב עם הגב וקורא, ולפי התנוחה יכולתי לנחש שהוא שוב מכין ציטוטים למחר לבית ספר, מהספרים האלו של א"ד גורדון.
"העיניים שלי היו צועדות, לאט, מחלון לחלון, לא מפספסות פרט, והקנאה הייתה זוחלת לי פנימה, עושה לי שורף בגרון. כמו לראות בהילוך חוזר את החיים הקודמים שלך. זה מצחיק, כי אני ראיתי את הפנים של עודד אחרי שפתחו בשבילי את הארון, וראיתי איך מורידים לבור, ואיך מכסים באדמה.
"ועם כל זה, עדיין, הייתי מחכה לו שנים לארוחת ארבע. כמו תורנות שמירה שאף פעם לא נגמרת. לפני כל ארוחת ארבע הייתי נעמדת במרפסת, מביטה לכיוון מגרש החנייה שליד חדר האוכל. קול אחד אמר לי שאני לא נורמאלית. קול אחר אמר לי: ואם הוא בדיוק יחזור עכשיו, ואת לא תהיי שם כדי לעזור לו? אבל אחרי שנה זה עבר, ואחרי שנה גם חשבתי לעצמי: אם אלוהים דפק אותי מצד אחד, אבל מצ'פר מצד שני, אז למה שאני לא אשתף איתו פעולה, אפנק את עצמי קצת ואקנה לעצמי אוטו חדש?"
"ובישע אמרו לך משהו?"
"בישע לא העזו להגיד כלום. רק המבטים שלהם אמרו".
"ומה את חושבת אמרו המבטים שלהם?"
"שקצת הגזמתי, ומשפחות שכולות אחרות, שגם יכלו, התחשבו בקיבוץ, באלו שלא יכולים להרשות לעצמם, ולא קנו רכב לעצמם. אלו היו מבטים מעורבבים".
"מעורבבים?"
"מצד אחד רוצים שיהיה לך טוב, לא חוסכים עלייך כלום. מצד שני, כשמגיעים לסעיף הקנאה, העיניים הופכות להיות צרות. אפשר לחשוב שהסובארו הזו באה מהתקציב של המשק. מה שכן, היא באה מהתקציב של הקנאה, ואצלנו בישע התקציבים האלו גדולים מאוד".
אמנון הביט, הקשיב, ניסה לקלוט דרך נקבוביות העור את הלכי הרוח, את מסלולי המחשבות. מרגע לרגע, הלך מסך ההרואיות שטווה סביב הקיבוץ ונפרם למארג סבוך של יצרים, כעסים, וחשבונות קטנוניים. "אצלנו לפחות מכניסים את הסכין ישר לבטן", הייתה אמו אומרת. "אצלם הסכין עושה סיבוב של אשכנזים, שאף אחד לא יראה. נכנס ישר לגב".
אז עוד כעס על אימו. חש שהיא מכתימה את תמונת השלמות, ממש כמו אותו ציור שנקבע בכיתת הלימוד אצלם בעיירה, בכיתות ב ו־ג. ברקע שדה ירוק, בשוליו ממטרות עליזות, ובתווך גבר צעיר בהיר שיער ועיניים, אוחז בזרועות חסונות הגה טרקטור אדום. אלא שלא הטרקטור סחרר את דמיונו, אלא דווקא המבט המצועף — זה השלוח קילומטרים קדימה, נאחז באופק נסתר מהעין, כזה הסמוי מעיניהם של ילדי העולים, אך נהיר וברור דיו לצבר היושב על ההגה.
הקיבוץ הסמוך הפך לו למחוזות השתאות, ממלכה של יצורי אגדות. במשך שנים עקב אחריהם מרחוק. משהו, שאת טיבו לא ידע, משך אותו לקיבוץ בחבלים עזים של געגועים וקנאה. יום אחד, החליט לעשות מעשה. במשך חודשים חסך פרוטה לפרוטה. יומיים קודם לכן, בזריזות של חתול רחוב, התגנב לחנות הבגדים של אנקונינה ולקח בהשאלה זוג מכנסיים קצרים, צבעם כחול. אחר כך סרק את חבלי הכביסה ברחוב השכן. שעה מאוחר יותר נמצא לו מבוקשו — חולצת פלנל ישנה מהוהה, מתייבשת בביטחון על חבל כביסה בודד. מבט מהיר ימינה ושמאלה, משיכה עזה, והתחפושת כולה הייתה בידיו.
עתה, היה המהלך מושלם. בבוקר נטל את ילקוט העור הבלוי וחישב — בגבו — את מבטיה העוקבים של אימו. כשהגיע לשיחי ההרדוף הסמוכים למכולת של ויצמן, החביא את התיק המפליל, אץ במהירות לכביש הראשי ומספר דקות אחר כך צלצל במצילה וירד בתחנת האוטובוס שמול גן הקקטוסים של קיבוץ ישע.
המזימה הלכה ונשלמה. הילד הקטן זיהה את הכניסה לממלכת האגדות, וכנפי הברזל הפתוחות קראו לו לבוא בשעריה. ליבו הלם. עולם החלומות שלו הלך והתגשם אל מול עיניו. ראשונה קרצה לו בריכת השחייה הכחולה ומעבר לה — גאה מאוד, משקיף בשלוות ענקים על הקיבוץ כולו — ניצב מגדל הסילו, ולצידו סולם ברזל ודמות זעירה מטפסת בו, אוחזת דגל אדום.
רגליו הובילו אותו הלאה, הלאה, אל המגדל המבטיח. רפתנים ולולנים שחפזו בשבילים הביטו בו, אך לא שעו. אולי הייתה זו חולצת הפלנל שהטעתה, אולי חיפזון הבוקר שהעניק לו שעה יפה של חסד. לרגע נשכח ממנו מוראו של המחנך אזולאי, מבטו המצליף של חיים המנהל. מהופנט מהמדשאות הירוקות שרימזו משולי הבתים, משתאה לנסיכי האגדות שלבשו לפתע חיים וצורה של ממש, הילך הילד השחרחר בעולמו החדש — משכיח מעצמו את בתיה העלובים של עיירת מגוריו, את הכבישים המשובשים ומבטי הייאוש. כאן לא היו שיבושים או ייאוש, רק בלוריות נבדרות ועיניים כחולות שוחקות.
דקות חלפו. חברים וחברות עברו במרוצה, והילד מעיירת הפיתוח הלך וקרב אל קודש הקודשים. ואולי לא הלך, כי באותו רגע ממש חש כי לא רגליו הן הנושאות אותו למוסך אלא עיניו. אפו הרָגיש קלט את ערבוב הניחוחות הזר והמושך — שמן המכונות השרוף, צחנת העשן וריח מנועי הדיזל. שאון הדי־פור המהדס לשדות, מושך אחריו מחרשה נוצצת כפולת סכינים, הוא זו שהאיץ בו הלאה, לעבר המוסך. אלא שאותו רגע ממש קלטו אוזניו שאון נוסף, מעין חיכוך צמיג גומי באדמת הלס הפריכה.
המבט השלוח קדימה נמשך באחת למעלה. מעליו, סוקרת בקפדנות דרך סדקים ירוקים, ניצבה אסתר רחוביצקי, רכזת החינוך המיתולוגית — זו שהכירה את ילדי המשק לא רק בפניהם אלא גם דרך גבם, אופן הילוכם וצלקות רגליהם שמזמן כבר הגלידו.
