1
הוא יצא מהבית בלי שהרגישה, עוד לפני שפקחה עיניים. אולי מפני שיָשנה חזק ועמוק הלילה, ואולי כי כבר היה מיומן בקימה מוקדמת וחרישית, כך שאפילו את השמיכה הסיר מעליו בדממה.
היא לא ניחשה מתי התעורר ולא ראתה איך ניקה את הלחלוחית שנצטברה בעיניו במשך הלילה, או איך שטף את פניו, ואת זיפיו הזקורים, הקשים. "אוי!" לחשה כמעט באפס קול, והוסיפה עוד "אוי" ואז התייפחה כשראשה כלוא בכרית.
הווילון הלבן השתלשל מן התקרה הגבוהה אל רצפת החדר, קליל עד כדי ריחוף, בצללי קפלים דקים, נוגעים לא נוגעים בקורות הפרקט הישן. הוא היה ספוג אבק, עד כי נדמה שצבעו הפך פנינתי, כמעט צהבהב. קורות העץ שהשתלבו זו בזו נראו קרירות, כממשיכות את מסען ממוט הווילון הכסוף, המשופם בקצותיו, שעגיליו חישוקים ולחייו כדורים, דרך האריג התפור, אל מרגלות המיטה, שם היו כפות רגליה, שציפורניהן משוחות לק ורוד בהיר, שהחמיא לעורה הכתמתם, המנומש.
"אוי אלוהים," עלתה בתוכה הקריאה אבל נשמעה פחות נואשת, אולי כי נדמה לה שהוא עוד בבית, ששמעה אותו משתין באסלה. היא ידעה שתמצא את הטיפות הצהובות שהשאיר אחריו, שהיא צריכה לנגב כל פעם, בצמרמורת קלה, באיזה גועל מרוחק. פעם עוד העירה לו, אבל היום כבר לא, כי נמאס לה מזה, וגם ממנו. במקום זה ניקתה בעצמה, כדי שלא תתיישב בטעות על איזו טיפה.
בכל זאת, הייתה יכולה להיות שמחה הבוקר הזה אם היה מעסה את גבה בידיו הגדולות מייד לאחר שקמה. אם היה נוגע בה קצת, ואולי מעיר את הגוף הזה שכבר לא בער כמו פעם. הוא תמיד השכים לפניה ויצא אל הנמל שעה לפני שעלה האור. אפילו ריח השמפו המעומעם מהשׂיער שלו נותר על הכרית כמו צליל של אקורד מוקטן שזמזם בגיטרה הישנה שלו אחרי שניגן לה, שתשמח קצת.
לפעמים אהבה להריח את הכרית הזאת, את הטעם והניחוח המרירים שנספגו בה. אולי בגלל זה החליפה את מצעי המיטה רק לעיתים רחוקות, ולא זכרה מתי הייתה הפעם האחרונה.
ידה נשלחה אל חפיסת הלאקי סטרייק. היְניקה הראשונה ניקתה את חלל הפה מהטעם המר של השינה, והבלוֹ נבלע בעשן. בדרך אל המטבחון, הלשון כבר הייתה פחות כבדה, והיא המשיכה לעשן כשהסיגריה נעוצה בין שפתיה והאפר נשמט לרצפה.
היא מילאה את הקומקום הכסוף, הניחה אותו על הכיריים והדליקה אש. פרח הלהבות הכחולות נדלק, עלעליו פרצו מעלה. המים רתחו והתסיסו בועיות קטנטנות. חתיכת אבנית קטנה נתלשה ממקומה וצפה במים הגועשים. בסוף בחרה לשתות רק מים, ואז התיישבה והדליקה את המחשב. עוד שני קליקים, נפתח משחק הפוקר והיא הפסידה אלף אסימונים וירטואליים כבר במשחקון הראשון. ההפסד לא הרתיע אותה והיא ניסתה לשחק שוב, שהרי בפעם הבאה היא תנצח, ואם לא בבאה, בזו שאחריה, שכּן בשָׁלב מסוים יהיה המזל חייב לפקוד גם אותה.
היא השאירה את התריס הקטן פתוח לקור שחדר, וצעדה יחפה חזרה אל החדר, כשכפות רגליה גורפות אחריהן גרגרי אבק ולכלוך. היא פשטה את החולצה שבה ישנה, השליכה אותה בכניסה ושלפה אחרת, ארוכה, שתכסה את החזה והגב, ואת הידיים המנומשות. היא התיישבה על המיטה, שלחה רגל אחת לתוך הג'ינס ואחריה עוד רגל, ואז משכה בכוח.
בסלסילת הגרביים בארון נחו חזיות מהוהות ודהויות מכביסה, בחלקן נפרצו תעלות הברזל ופצעו את רִקמות התפר. לא היו בארון תחתוני אישה שקופים למחצה, ביריות סקסיות, או חזיות תחרה שנהגה ללבוש בצעירותה. כמה יפה הייתה אז, וכמה אהבה להרגיש את האצבעות הגבריות שליטפו את שדיה הקטנים והרכים. אביה, שנהג לקרוא עיתון יומי בסלון, לא שיעֵר שמבעד לדלת הסגורה ולמוזיקה החזקה שבקעה מחדרה, מרחק קל ממנו בלבד, בחור צעיר התאווה לבתו, בבת עינו.
עקבי מגפיה נקשו עכשיו בפרקט. הצבע החום הבוהק שלהם כבר נשחק אבל הן היו היחידות שבאמת אהבה לנעול. אחר כך, כהרגלה, תחלוץ אותן בתנועה משחררת מלוּוה באנְחת הקלה והדם שוב יזרום בחופשיות אל בהונות הרגליים המכוּוצות שעמדו כל היום בכיתה. אולי תרים רגליים על כיסא עם העיניים בכיווּן התמונות שעל הקיר, שהכירה בהן כל פרט בעל־פה. זכרה את גודלן של שתי השיניים שבקעו מבעד לחניכיו של התינוק האדמוני המחויך, שנראה בתמונה העליונה. שיני החלב האלה שלו עדיין לא היו חזקות מספיק כדי לנגוס בחתיכת גזר או במלפפון, אבל היו קשות מספיק כדי לאכול בננה או חמאת בוטנים.
היא הרימה את עיניה וזכרה מה נעל בנה־בכורה באותו יום שבּוֹ צולמה התמונה העליונה. הכירה את הפסים הכחולים, את צבעם הירקרק של שרוכי נעליו, וגם את הכתמים במכנסיים האפורים, שלא ירדו בכביסה. היא הכירה את העץ הרחוק שעל רקעו הצטלמו וידעה שחודש אחר כך ינשרו ממנו העלים. בנה הקטן שבגר כבר ודאי שכח את העץ ההוא ואת הצבעים של עלי שלכתו ואולי, אם היה לו מזל, שכח גם אותה.
בתמונה לידו, במסגרת לבנה ומקוּוקוות, בתה זהובת השׂיער וחיוכה הסוחף. שְׂערהּ אסוף ומגולגל כעגבנייה קטנה, גבה מתוח לאחור וסנטרה מורם. עיניה החומות פקוחות לרווחה על רקע מזרן האימונים הכחול שהשתרע על פני מחצית שטח אולם הספורט. חצאית ורודה קטנה נעטפה בידה של המאמנת, לריסה, שעמדה לידה בחיוך מצומצם וחיבקה אותה הכי קרוב שאפשר.
רגליה הלבנות והקטנות של בתה, שיופייה התפרץ לכל עבר, עדיין לא התחזקו כמו כעבור כמה שנים כאשר יתנופפו באוויר על קורת העץ או אחרי שיקפצו בתנופה חזקה מן המקפצה אל סוס הקפיצות. החיבוק התומך והקשוח של לריסה ישאיר אותה שנים באולם ההתעמלות גם כשתיפצע, תיפול ותקום, וגופה וליבה יתחשלו כפלדה. שום נקע לא עמד לעצור אותה, גם לא הצורך להתעורר השכם כדי להספיק ולהגיע לאימוני הבוקר, ולא הוויתור על ערבים של פיקניק בחוף הים ועל הסנדוויצ'ס דֶּה־מיגָה שכֹּה אהבה, הכול כדי לשמור על המשקל.
על אף השנים לא דהתה התמונה, ועיניה של בתה ברקו והאירו, כמו עיניה שלה עצמה כשהיו מלאות התפעלות וגאווה מתעצומות הנפש של הילדה הקטנה הזאת. בתמונה ליד, התמונה שחוֹרחֶה צילם, היא תפסה את בתה באוויר אחרי תרגיל פליק פלאק מוצלח בתחרות הארצית, שבזכותו אף קיבלה מדליית הצטיינות.
התריסים בסלון נשארו מוגפים. הצל כיסה את הספות השחורות שמשענותיהן התקלפו, ולרגע הסתנן האור המועט מבעד לרפפות והאיר את הבליטות בריפוד, שהציקו וגירדו לה כשישבה עליהן. השטיח המאובק, הבגדים שלא קופלו ועמדו שם תמיד, המאיסו עליה את החדר שאותו ביקשו לעזוב כעבור כמה חודשים, בתום חוזה השכירות, בגלל המחיר המופקע שיידרשו לשלם, מחיר שלא יוכלו להרשות לעצמם.
סמוך לרגלי הספה החלודות עמדו אמש נעליו השחורות, המכוערות, של חורחה, שגם אם יביט בהן מאה שנה לא יבחין בכיעורן. באחת משיחות הווידאו שלה עם בתה היא קירבה את המצלמה לנעליים. מיכל הציעה לה להיפטר מהן בלי שיֵדע, אבל אסתר לא העזה. הייתה לה הרגשה שמיכל נגעלת מהנעליים לא פחות ממנה, שכמו הסגירו את עליבותו הפועלית של אביה.
אסתר עישנה סיגריה נוספת. בחרה להשאיר את הכלים בכיור לעוד יום אחד, גם את הקערה השקופה, שאתמול התמלאה בקמח ובאבקת אפייה, ובסוכר לבן שהתקשה קצת והתגבש לכדי גושישים פריכים, עד שהתפרק ממכת הכף הקלילה שלה, כשבחשה בתנועה סיבובית מאומצת וקיפלה לתוכו שמנת חמוצה ומעט חלב וחמאה, בזמן שהתחמם התנור הישן למאה ושמונים מעלות. התבניות המלבניות, המלאות בבּלִילה הלבנה, שבועיות קטנות פקעו בה, הולידו עוגות אפויות נהדרות שהצטננו באוויר הקר של צהרי ראשון, והיא קישטה אותן במעט קרם ושוקולד לבן שנמס מעליו, ופיזרה מעט שבבים חומים של שוקולד מילקה ישן שלא רצתה לזרוק.
היא לא דמיינה שתחלוף שעה והעוגות ייפלו על החול, כשיישמט המגש מידיו של חורחה בשביל העפר שהוביל לדירתם של מרתה וקִיקֶה שהזמינו אותם לקפה.
כשהביטה בלכלוך שנדבק בעוגות הרמוסות זעמה בשקט ומשהו רחש בתוכה. ידיה רעדו כשנותר לעמוד מבלי להציע עזרה, רק שתק, ובסוף רכן לעבר כלבלב שהסתובב במקום, והתקרב לזלול את שברי העוגה בלשונו החלקה. כשפתחה מרתה את הדלת קלטה מייד את התבוסה בעיניה של אסתר, עד שאפילו לא נדרשה לשאול מה שלומה.
הסיגריה שנמצצה עכשיו נתפסה בין שפתיה הקמוצות כמו לוליין צרפתי שראתה פעם בסרט ישן, האפר התנדנד בין שמיים לארץ על חבל דק, נשמט וצנח לרצפה. תוך כדי יניקה אחרונה הידקה שוב את הפוני והצמידה אותו אל השיער המשוך לאחור, כשעין אחת שלה נעצמת מעצמה כאילו ינקה את הטבק ביחד עם השפתיים. כשהסתובבה כדי למעוך את בדל הסיגריה בתוך המאפרה האדומה העיפה מבט בשעון, יום עבודה חדש קרא לה החוצה.
היא יצאה אל הרחוב. כפות ידיה ביקשו הגנה מהקור בכיסי מעיל הפליז הרחב שלבשה, והרוחות העזות שנשבו הבוקר במַאר־דֶל־פְּלָאטָה הרפו רק כשעלתה על האוטובוס של קו החוף. היא התיישבה במושב ליד הדלת האחורית, לא הביטה עוד אל הדרך, אל הים הגועש ואל קצף הגלים שפעם לא יכלה לעמוד בקסמיהם. אנשים נוספים עלו אחריה, שלשלו את הסכום למכונת הכרטיסים מאחורי הנהג, לקחו כרטיס וישבו כמוה, מכונסים בעצמם ובהרהוריהם. לפתע הרגישה איך גופה קם כמו מעצמו, יורד מהאוטובוס ומתחיל ללכת חזרה לכיווּן הבית, כאילו מגנט אדיר עוצמה משך אותה בחזרה וסירב להרפות. היא הלכה מהר. מבטה מושפל. צעד רודף צעד. רק לחזור אל ביתה על הרגליים.
