איש שקוף
הייתי כבר בן שלושים וחמש, בלי מקצוע, זוגיות קבועה או ילדים. נדמה היה לי שכמו מטוס שטס נמוך מדי ולא נקלט במכ"ם, גם אני לא מופיע כלל על הצג של החברה. למרבה האירוניה, עבדתי בנמל התעופה, מתחת למטוסים שנחתו כמעט ללא הרף. כל יום, בארבע בבוקר, לפני שהשמש זרחה, קמתי ועליתי על אוטובוס. בין תיירים עם חיים ארוזים יפה במזוודות וברק בעיניים, ישבתי שם מפורק, עיניי לכודות בקורי שינה. כשהגענו לנמל הצטרפתי לצוות קטן של חברת השילוח, שעבד בפירוק קונטיינרים של חבילות מתוך בטני מטוסים.
מתוקף תפקידי כמעין עמדת שיקוף אנושית של ארגזים, פתחתי אלפי חבילות שלא מוענו אליי. הכול עבר דרכי: מבחנות שבתוכן חומרים כימיים, חלקי חילוף ממתכת, מכתבי אהבה, ספרי הדרכה, צעצועי מין, מעגלים אלקטרוניים. כל הפרטים הקטנים והמשונים שמהם מורכבים החיים. הייתי האיש שפותח, בודק ומאשר שמה שרשום על החבילות הוא אומנם מה שיש בתוכן. כל חבילה נשאה כתובת ברורה שהודפסה והודבקה על גבּהּ, ולאחר אישורה הייתי מופקד גם על שיגורה המוצלח אל יעדה הסופי.
וכל אותן חבילות — כל אחת מהן — הזכירו לי שלי אין יעד. המטוסים, שעל רקע הזריחה נחתו כל הזמן מעל ראשי ברעש עצום, וידאו שקלטתי את המסר. קו האופק של חיי דמה לעין עצומה, ורציתי כל כך שיום אחד היא תיפתח.
אולי מפני שלא הצלחתי להתמיד בשום מסלול חיים, אולי מפני שלא היה בחיי כל מסלול המראה שיכולתי להבחין בו, נדמה היה שהגלגלים שלי לא עזבו מעולם את הקרקע ואני נע במעגלים על גבי מסלול התעופה. יחד עם זאת, לא הרגשתי שנכון יהיה להאיץ ולשרוף את כל הדלק שלי בהמראה ליעד כלשהו, רק מפני שהוא מהבהב על הצג כנקודה אדומה.
סברתי לתומי שהיא — הדרך — מיועדת להתגלות תוך כדי תנועה. הייתי סוג של נווד מודרני. חי בעיר, בין אינסוף האפשרויות שהיא מציעה, אבל לא בוחר כלום ולא מתחייב לדבר. כמו רוח חלפתי ליד מה שקורה, תמיד לא בטוח אם אני מחוץ לחלונות הראווה של החיים, או שמא אני בעצמי חלון המשקיף למרחב שאין בו תצוגה, ואנשים חולפים על פניו כאילו כלום. איש שקוף.
מתישהו הוצע לי קידום בעבודה: שכר גבוה יותר וקביעות, בתמורה לתוספת שעות בחודש. אך במקום להרגיש שהנה אני הופך לעצם מזוהה על גבי מסכי המכ"ם של החברה, הרגשתי שהקידום המיועד שלי יקרקע אותי למסלול הנחיתוֹת. חששתי שאיתו כבר לא אוכל להמריא. ודווקא אז הרגשתי שמתוך מרחבי השמיים הפנימיים והמעוננים שלי, מטוס מגיח לאט מתוכי.
ככה יצא שהשבתי להצעה בשלילה, ואחרי אינספור חבילות, גלגלי דבק וגלגלי מטוסים, עזבתי את העבודה ומצאתי את עצמי על רכבת שנסעה צפונה. רציתי להתמסר ליצירה ולא לעבודה, וידעתי שסביבה של טבע תתאים לי יותר ממחסני חבילות. הרגשתי שיהיה זה חשוב שאבחר את הרקע של חיי, אך לא ידעתי מהן האפשרויות המונחות בפניי.
שאפתי עמוק והרהרתי בכך שהחיים הם כמו נשימה ארוכה שמתחילה בכלום ונגמרת בכלום. שאולי אין לי דבר מלבד נשימה, כמו רוח שמנשבת במרחבים הפתוחים וצוברת לאט, בהשפעת הסביבה, תאוצה, כיוון וכוונה. ואולי בתוך המרחבים הפנימיים, המעוננים שלי, הבחנתי בקצה של זנב. ראיתי אותו חומק ממני וממתין, כאילו הוא רומז לי איזה דבר או מנסה לפתות אותי לבוא בעקבותיו.
רק לא ידעתי אם זה זנב של מטוס שבו אמריא, או זנב העכבר המפוחד שבי.
אני זוכר את עצמי, בן שנתיים, רץ אחרי הזנב של הכלב שלנו ומנסה לתפוס אותו. בשנים הבאות אהבתי מאוד מכחולים. ריתק אותי לדמיין שהם היו פעם זנב של סוס שדהר בהרים, והיום הנשמה שלו רוטטת בשערות המכחול ומחפשת כיצד להביע את עצמה יש מאיִן. תמיד הרגשתי שהדבר הקסום ביותר הוא ליצור קו משום מקום. מכלום. להבחין איך הכתם מופיע בתוך הריק ומשתרך בעקבות המכחול, כאילו ניסה לגלות מי הוא. התוצאה לא הייתה חשובה לי כמו החוויה. הייתי מהופנט מן האיִן, ומן התחושה שאני יוצר מתוכו את היש.
אהבתי לבחון איך תנועות צבע וקו מופיעות על הדף כמו טבע מופשט, איך הן פוגשות חומרים שונים שכאילו מטיילים במרחבים. אהבתי ללכת לאיבוד בתוך חוויית היצירה. הרגשתי שעליי להיות רך וערפילי גם בקצוות של עצמי, ולא להתעקש על גבולות ברורים של זהותי. כאילו הקווים החדים מפרידים אותי מן המסתורין. לעיתים קרובות מדי נאלצתי לגלות שכך הלכה לה גם היצירה שלי לאיבוד.
כשבגרתי ואנשים התחילו להשמיע ביקורת כלפי מה שלא יצרתי, הבנתי שהם לא מתייחסים כלל לחוויה שלי, אלא רק לתוצאה. בעקבותיהם השתכנעתי גם אני שעליי לשפוט את עצמי, לבקר את היצירה שלי ולהרגיש שהיא לא טובה דיה, עד שמצאתי את עצמי עומד משותק מול בד לבן שלעג לכל יומרה שהייתה לי להנכיח בו את עצמי. גם כשבאמצע הלילה העזתי להיכנס לסטודיו וליצור בגניבה, בבוקר נחשפה התרמית וברור היה לי שהשלל לא שווה כלום.
לא פעם הרגשתי לכוד בעצמי, סגור במעגל טיפשי כמו לוּלוּ, החתול שלי, שנהג לרדוף במלוא המרץ אחרי הזנב שלו.
אפשר לומר שהתבוססתי בכלומיותי.
