הקדמה
כיצד נולד הספר?
מה תרצה להיות כשתהיה גדול?"
"מגלה ארצות", השבתי.
גיבורי ילדותי היו מרקו פולו האיטלקי, בן המאה השלוש-עשרה, שערך מסעות למזרח הרחוק ולסין; פרדיננד מגלן הפורטוגזי, בן המאה החמש-עשרה, שהגיע לאסיה אחרי הפלגה מערבה דרך האוקיינוס השקט; כריסטופר קולומבוס, האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה במהלך חודש אוקטובר בשנת 1492; וכמובן ג'יימס קוק הבריטי, בן המאה השמונה-עשרה, גדול חוקרי האוקיינוס, אשר סייר במסעותיו במקומות קסומים והגיע לטהיטי, ניו זילנד, אוסטרליה, אנטארקטיקה ואלסקה. סיפורי מסעות אלו ריתקו אותי כילד וכמתבגר. בעיני רוחי ראיתי אנשים מעמים ומתרבויות שונים, נופים פראיים, ובעיקר נעצרה נשימתי מההרפתקאות הבלתי צפויות שאיתן התמודדו. אולי הייתה זו יד המקרה, שביום שהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה התחלתי להפיץ את גיליון נשיונל ג'יאוגרפיק שיצא לראשונה בעברית ומתוך להט פנימי, שלא נבע מהוראה שיווקית, ניסיתי להדביק קונים וקוראים פוטנציאלים בחוויה הצפויה להם בהתבוננות בדפי הכרומו של הצילומים המופלאים המנסים לתפוס את קסמם של פלאי העולם. בנוסף עבדתי בכל עבודה מזדמנת, הרגשתי כאילו יש בי מנוע טורבו של מי ששערי העולם עומדים להיפתח בפניו, כשאצליח להגיע עד לחיסכון הנדרש כדי לצאת למסע.
וכך, בגיל עשרים ושתיים עם תרמיל גב (מוצ'ילה) יצאתי לטיול הגדול. במשך שישה חודשים התוודעתי לא רק לנופים מופלאים ולתרבויות אחרות, אלא גם לקבוצות מטיילים שונות. בכל אחת מהקבוצות היו שותפים מטיילים אחרים שבנו אלה עם אלה מערכות יחסים ייחודיות וחד פעמיות. היו קבוצות שהמשכתי איתן במסלול ארוך יותר והיו קבוצות ששהיתי איתן זמן קצר בלבד. מצאתי את עצמי באינטראקציות מגוונות: לעיתים מביט ומשקיף מהצד, ולעיתים טוויתי קשרים חזקים עם חברי הקבוצה. קשרים אלו נשאו לפעמים אופי אינסטרומנטלי של התארגנות לטרק מיטיבי לכת או טיפוס על הר גבוה, ולפעמים אופי חברתי במקומות שבהם נדרש זמן שהות של כמה ימים לצורך התארגנות להמשך המסע. כל אחת מהקבוצות אופיינה במערכת יחסים שונה ובשיח אחר בין חבריה.
חברי הקבוצה הזמנית שהתקבצה כדי להגיע לעוד יעד במסלול הטיול בחנו מסלולי טיולים, חיפשו קשר עם מדריכים מקומיים, עסקו באיסוף ורכישה של ציוד לצורך המסע או ניסו להגיע למידע פורמלי כתוב ובלתי פורמלי מפה לאוזן על מכשולים אפשריים וכמובן על תנאי מזג האוויר. בקבוצות מטיילים, שהמשותף להם היה השהות באותו הגסט האוס (אכסניה) לתקופת הפוגה בין המסעות, עסקו המטיילים בשיח שנסב בעיקר על השאלות האישיות של המטיילים עצמם: זוגיות, יחסים עם ההורים, שאלת הזהות האישית והבחירה במסלול אקדמי או מקצועי בעתיד. חלק מהקבוצות היו של מטיילים ישראלים בלבד וקבוצות אחרות כללו מטיילים מקומיים או זרים מרחבי העולם. מערכות היחסים שנבנו בתוך הקבוצות ובין הקבוצות סקרנו אותי כבר באותה תקופה, אבל הייתי עסוק בעיקר במחשבות לגבי המשך דרכי ובחירת מסלול הלימודים שלי.
במועד הרישום לאוניברסיטה, בשיחת הטלפון השבועית שקיימתי עם הבית (הפעם מבוליביה), ביקשתי מההורים שירשמו אותי ללימודי מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. ההורים היו בטוחים שמסלול הלימודים שלי יהיה המשכה של המגמה הפיזיקלית שסיימתי בתיכון. אני זוכר את הפליאה וההפתעה בתגובתם כאשר שמעו את בקשתי. באותם ימים עדיין התקשיתי להגדיר את השאלות שהעסיקו אותי במונחים של מושגים תאורטיים או בידע פסיכולוגי, סוציולוגי ואנתרופולוגי.
מסלול הלימודים במדעי החברה, שבו למדתי בתואר הראשון והשני, נתן לי כלים מתודולוגיים ומחקריים לבחינת תופעות חברתיות שהיו קודם בבחינת חוויות בלבד (למשל הרעות האמיצה בצוות היחידה הקרבית שבה שירתתי), כדרכם של סטודנטים, דבקתי במסלול המקובל על נושאיו הידועים מראש ורשומות הסילבוסים של הקורסים השונים.
מאז החזרה מהטיול הגדול לא הפסקתי לצאת למסעות. לעיתים היו אלו גיחות קצרות בין סמסטר לסמסטר ולעיתים לתקופות ארוכות יותר. במהלך השנים הללו הקמתי משפחה, שאליה הצטרפו בזו אחר זו שלוש בנותיי.
בקיץ 2016 ארזתי תרמיל גדול ויצאתי (שוב) ל"טיול הגדול", אך הפעם, בשונה מן הפעם הקודמת, טסתי כתרמילאי מנוסה לבצע מחקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלי.
לכאורה, התפאורה מוכרת, מזמינה וידועה מראש, אולם שבע-עשרה השנים שחלפו מאז דרכה כף רגלי באדמת פרו החלו לתת את אותותיהם כבר בשלבים הראשונים של המסע. "אתה לא מבוגר מדי בשביל להיות תרמילאי?" שאלה בעיניים פעורות צעירה ישראלית קצוצת שיער כשנכנסתי השכם בבוקר ל"מובלעת הישראלים" – גסט האוס שוקק חיים ואדם במרכזה של העיירה קוסקו.
"אני?" מלמלתי, בעודי מחפש את המילים הנכונות, אך כעבור כמה שניות התעשתי.
"לתרמילאי אין גיל", פסקתי בנחרצות.
"טוב", השיבה, הנידה את ידה כמגרשת זבוב טורדני והמשיכה בדרכה.
הזמן קצר והמלאכה מרובה חשבתי בליבי, מנסה לתכנן את צעדיי לשבועות הקרובים.
המשימה הייתה לראיין עשרות תרמילאים ותרמילאיות ישראלים צעירים, השוהים באמריקה הלטינית במסגרת "הטיול הגדול" שאחרי הצבא, להפיץ מאות שאלונים לסטטוס של "חוקר צופה" במהלך כל זמן השהות.
"אבל איך עושים את זה?" הרהרתי. כעבור כמה שעות, אחרי מקלחת טובה וארוחת צוהריים מזינה ובריאה מצאתי את הנוסחה המתאימה.
בחרתי לשלב ביזנס ופלז'ר (עבודה ותענוג) – החלטתי לקום מוקדם בכל בוקר, לרוץ ברחובות קוסקו כשעה, לעבור בדרך חזור בשוק ולקנות מצרכים להכנת המוזלי הכי טעים ביבשת ולהזמין להצטרף אליי את מי שחפץ לחלוק עימי את סיפורו.
השמועה בגסט האוס התפשטה כאש בשדה קוצים.
תחילה התיישבו בחברתי רק תרמילאים אחדים, אך עם חלוף הימים הגיעו עוד ועוד תרמילאים ישראלים עד שנאלצנו להוסיף כיסאות ושולחנות בפינת האוכל הקטנה של האכסניה.
הקשרים שנוצרו בינינו העמיקו והבשילו לכדי שיח מעמיק יותר, ארוחות משותפות, ימי שישי בבית חב"ד, טיולי יום, מועדוני ריקודים ויציאה לאתרי הבילוי והאטרקציות.
הקפדתי לתעד כל צעד ושעל ולנווט בין ראיונות עומק, מילוי שאלונים, תצפיות ושיחות מזדמנות בסגנון "בין הזמנים", אשר להפתעתי הניבו פירות רבים.
השבועות במחיצתם של התרמילאים הישראלים עברו במהירות, ובסיומם הצטבר אצלי בהקלטות בטלפון ובמחשב הנייד חומר רב ועשיר על חוויות התרמילאים והאופן שבו הם בוחרים לטייל לבד ובקבוצה ביבשת אמריקה הלטינית.
הייתי אחד מהם, אך גם שונה מהם. שוב לא הייתי הצעיר בטיול הגדול המחפש את עצמו בתהליך ההתבגרות. מלבד החוויה המרתקת שזימנו לי קוסקו וסביבתה, בכל טיול הייתה לי הזדמנות מחודשת להתבונן בקבוצות החברתיות השונות של התרמילאים. השאלות שעלו אצלי בטיול הגדול עדיין נשארו כחידה בלתי פתורה: תהיתי על תופעת המטיילים הנודדים כמו ציפורים בלהקות ועל התפקיד החברתי והאישי של הקבוצות עבור המטיילים. שאלתי את עצמי מדוע מטיילים ישראלים הנמצאים בקצה השני של כדור הארץ אינם חדלים להתקשר להורים ולחברים בישראל ולדווח כל הזמן על האירועים הקטנים היום-יומיים כאילו בכך הם מוחקים, או לפחות מקטינים, את המרחק הגיאוגרפי בינם לבין הבית. מדוע מרביתם מעדיפים להישאר בקבוצות ישראליות ולא להתחבר למטיילים זרים אחרים? מדוע מחפשים הישראלים במרחקים את ה"חומוסייה", את "מסעדת שושנה" או את "הפאלפל של שלמה"? מדוע הם מעבירים מפה לאוזן את שמות הגסט האוסים, המהווים "מובלעות" לישראלים בלבד? מדוע באותם גסט האוסים משדרים כל העת פרקים מסדרת הטלוויזיה "רמזור" או את הסרט "גבעת חלפון"? ומדוע המקלדת של כל המחשבים היא כמובן בעברית?
הלימודים בתוכנית הדוקטורט אפשרו לי לחזור ולהתעמק באופן שיטתי בשאלות שעניינו אותי כבר כמטייל צעיר. שאלות שהמשכתי לחשוב עליהן לאחר מכן כאשר כבר ביססתי את עצמי בהוראת הפסיכולוגיה בבית ספר תיכון וכיועץ חינוכי בפנימייה הצבאית, הכרתי מקרוב את הנוער הישראלי על אפיוניו וגווניו השונים.
בספר אתאר את תופעת המטיילים הישראלים הנודדים בלהקות מתוך התבוננות בשלושה צירים מרכזיים:
(1) אפיוני המתבגר המחפש את זהותו האישית ובחירת הדרך המקצועית לאחר השירות הצבאי;
(2) פרופיל התרמילאי המטייל השוהה ב"טיול הגדול";
(3) משמעותו של המרחב האישי והבין-אישי בקבוצות המטיילים. שלושת הצירים הללו נבחנים בהקשר הישראלי כמקרה בוחן שיש בו בוודאי היבטים ייחודיים, אך אפשר למצוא בהם גם מאפיינים שיכולים להיות מוכללים לדור התרמילאים הצעירים בעולם בכלל. אחת התשובות הרווחות בין המטיילים לשאלה "מתי תגיע" היא: "מגיעים כאשר מגיעים". תשובה שנשמעת תחילה כמענה סתמי, מגלמת בתוכה את מהות הנוודות ואופייה. כתיבת הספר אפשרה לי להתחיל את מסע החקר בשאלות שהעסיקו אותי לפני יותר מעשרים שנה ולהגיע לגיבוש הידע שממנו אפשר יהיה להבין לעומק גם את התשובות להן. במובנים רבים היה מסע מחקר זה דומה לימי התרמילאות שלי בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק, שזימנו לי גילויים ותובנות בלתי צפויים, בדומה לכותרתו של ספר הילדים (המיועד גם לכל המבוגרים בעולם) "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (דוקטור סוס, 1990).
תיאור הספר
בהתבוננות כוללת בספר אפשר לראות שלושה מוקדים: התבגרות, תרמילאות וקבוצות, כאשר הם נבחנו בהקשר אוניברסלי וישראלי. החידוש הוא בראיה המשולבת, האינטגרטיבית של שלושת הצירים בהקשר של מקרה המטייל הישראלי. התבוננות זו יצרה פריזמה אינטרדיסציפלינרית (בין-תחומית) חדשה, שאף על פי שגם היא חסרה עדיין עדשות נוספות, יש בה כדי להרחיב את זווית הראייה הקיימת. הבנת הממצאים חייבה העמקה בתחום התאורטי, ובכלל זה מציאת מאמרים הנותנים מענה לתופעות שתוארו, וכמו כן הבנה כי בסיס הידע התאורטי אינו שלם ועדיין נדרשים מחקרים נוספים הממוקדים בחקר הדינמיקה של מערכת היחסים בין המטיילים בתוך הקבוצות ומשמעותה להתפתחות האישית של כל אחד מן המטיילים. עיקר הקושי התאורטי נבע מכך שהמחקר בתחום הקבוצות התמקד עד היום בקבוצות מובנות (ברובן קבוצות טיפוליות) וכמעט לא נתן דעתו על קבוצות טבעיות המתקיימות בהקשר המיוחד של התרמילאות.
הספר מציג תחילה סקירה על התרמילאות בעולם ולאחר מכן מתרכז בתיאור מסעות הישראלים. לאורך כל הספר יעבור כחוט השני נושא הקבוצות: ההתארגנות, בחירת השותפים, הנורמות, הבחירה בחברי הקבוצה, ערבות הדדית, קונפליקטים ותרומת הקבוצה והטיול להתפתחות הזהות האישית. כל אלה ייבחנו מנקודת הראות הישראלית, שבה גם במרחקים הקשר עם הבית מהווה גורם משפיע על הטיול ועל החוויות בו. פרק מיוחד בספר מוקדש למנהיגות בלתי פורמלית המתהווה בקבוצה, תפקידו של המנהיג והאינטראקציות המורכבות בקבוצות המטיילים. לקראת סיומו של הספר יובאו תובנות על קו הגבול שבין הרפתקה וסיכון, כשהמשאלה והתקווה העולות מחלק זה הן שהמטייל יחזור הביתה בשלום. בספר משובצים סיפורי המטיילים וסיפורים אישיים של המחבר ולבסוף גם סיפורו של אב, שבנו לא שב מן הטיול. הספר מסתיים באפילוג, המזמין את הקוראים להיות שותפים בדרכים שונות לחוויות של מסעות בעולם, אם בפועל ואם בסיפורי המטיילים. סיפורים אלה הם תמיד אישיים ובה בעת מתארים גם את סיפורה של חברה, ובעיקר את סיפורם של אלו המוכנים לחוות יום-יום את זריחת השמש ושקיעתה במקומות מופלאים.
תרמילאות בעולם
הכי רחוק מהשביל המוכר
מאז ומעולם חיו קבוצות שונות ובודדים בתנאי נוודות. הסיבות לנוודות היו רבות ומגוונות: חיפוש אחר מקורות מים, מזון, מרעה, ביטחון, אמצעי מחיה, מסחר וכלכלה. עמים נדדו בגלל מלחמות בין קבוצות משפחתיות, שבטיות ומאוחר יותר לאומיות. סוציולוגים חלוקים בדעותיהם בנוגע לשאלה עד כמה "חדשה" הניידות בחיינו. התפתחותה של מערכת התחבורה במאות התשע-עשרה והעשרים הובילה לכך שבאופן פיזי אפשר היה להגיע בקלות רבה יותר ממקום למקום. הודות לאותם אמצעי תחבורה, תופעת היציאה למסעות הלכה והתרחבה וכללה לא רק את המעמד הגבוה בחברה, אלא גם את מעמד הביניים ולעיתים גם אנשים ממעמד הפועלים. יש לזכור שתופעת הנדודים כללה בעיקר גברים ולא היה נהוג שנשים תיסענה באופן עצמאי ברחבי העולם.
הספרות הראשונית שעסקה בתרמילאים התייחסה לכך שרובם הגיעו מתרבות מערבית כמו ארצות הברית, קנדה, מערב אירופה, אוסטרליה וניו זילנד. התייחסות ספציפית לתרמילאות ישראלית החלה בשנות השבעים, ובמקביל דווח גם על מספר הולך וגדל של מטיילים יפנים (Sørensen, 2003).
התרמילאות יכולה להיחשב כטקס מעבר (Turner & Turner, 1978), ליתר דיוק מגיל ההתבגרות המאוחרת ועד הבגרות המוקדמת, שם הם מגישים עצמם לחוויות ולמציאויות שונות במהלך המסע. רוב המטיילים הם תרמילאים בני עשרים ושתיים עד עשרים ושבע. מספר המטיילים שגילם מעל עשרים ושבע גדול יותר מאשר צעירים מתחת לגיל עשרים ושתיים. אורך הטיול הרגיל נע בין חודשיים לשנה וחצי. אורך טיול ממוצע הוא בין ארבעה לשמונה חודשים (Sørensen, 2003). רבים מהתרמילאים עוזבים את בתיהם באופן זמני ומתחילים במסע בהקשר למשבר חיים או מעברים (Gomes, 2019).
גם אלו המטיילים לבד או עם רק אדם אחד פוגשים לאורך המסע תרמילאים אחרים ומטיילים איתם במשך תקופה קצרה, שלאחריה הם ממשיכים בדרכים שונות.
למטיילים ניתנו בספרות שמות וכינויים שונים: נוודים Nomadas, נוסעים צעירים Youthful Travelers, נודדים Migratories, טרמפיסטים Hitchhikers , מטיילים בתקציב נמוך Long term Budget Travelers, ולבסוף תרמילאים Backpackers.
התרמילאים נדרשים לפעול במסגרת תקציב מוגבל מאוד ולפיכך הם בוחרים בהתאמה מלונות, אכסניות, אתרי קמפינג ובתי הארחה. המטיילים מצפים לפגוש אנשים חדשים, אם מקומיים ואם מטיילים אחרים. בדרך זו הם חולקים חוויות, נסיעות ומידע שעוזרים להם לגבש את זהותם. עליהם להיות עצמאיים בתכנון מסלול הטיול ולוח הזמנים שלהם, כאשר כל תרמילאי מתעניין בהשתתפות פעילה בטרקים, טיפוס הרים, צלילה וגלישה. כדי להתנסות בחוויות אותנטיות, נוסעים אלה חיפשו חוויות של סגנונות חיים מקומיים, ורצו לפגוש אנשים מקומיים ובמידת האפשר להיות חלק מהם, ולא להישאר בעמדת התייר הזר.
התרמילאים אינם קבוצה הומוגנית. אריק כהן (1973), מחלוצי חוקרי התרמילאים, מגדיר את הנודד כמטייל ונודד "הכי רחוק מהשביל המוכר ומהדרך שבה נהוג לחיות בארץ שממנה הוא בא. הנודד הינו חסר כל לוח זמנים ואין לו מטרות מוגדרות למסע".
כהן (1979, 1973 Cohen) מנתח ארבעה טיפוסי תיירות, שאחד מהם, שבו מתמקד המחקר הנוכחי, הוא ה"חוקר הסייר". מטייל זה נע בדרכים צדדיות, מחפש מקומות חדשים ומנסה להבין את השפה והמנהגים של התושבים המקומיים. שלא כמו בתיירות הקלאסית, שבה נקודת המוצא ונקודת הסיום ידועות, תיירות המטיילים מאופיינת כדרך לחקור מקומות וארצות ללא ידיעה מוקדמת מלאה של הדרכים, הנופים והאופן שבו יתנהל המסע. תיירות זו מתאפיינת בסוג מיוחד של מסעות, הכוללים לוח זמנים גמיש, העדפת יעדים מרוחקים ואופי אישי, בלתי ממוסד. המטייל הנווד (Drifter) הוא סוג של "מגלה עולם" (Explorer) והוא נהנה מן ההרפתקנות, התגליות והביקור ביעדים חדשים ולא ידועים. מושג נוסף שקשור לחקר מסעות המטיילים שנטבע בשנות התשעים הוא ה"תרמילאי": התרמילאי נוטה לארגן בעצמו את הטיול, תוך שהוא נעזר במטיילים חברים שאותם הוא פוגש בדרכו, לומד מניסיונם ומשנה את תוואי התקדמותו בהתאם למידע ולהמלצות שהוא מקבל באופן אקראי בדרך. התרמילאות, כסוגה של תיירות ייחודית, איננה בעלת אפיונים חד משמעיים ואפשר למצוא סגנונות טיול מגוונים בין התרמילאים השונים. התרמילאים מאמצים סוגי תיירות, נוודות ותרמילאות שונים, המשתנים ומתחלפים, ולכן קשה להכליל סוג זה של תיירות בתוך הגדרה אחת אחידה.
שנות השבעים ותנועת ההיפים שצמחה בהן הכשירו נורמות חברתיות חדשות, שהעמידו במרכזן את החיפוש העצמי והרחקת המחויבות לכניסה לחיים בוגרים, שבהם מחויבים הצעירים להתבססות, לעבודה קבועה ולהקמת משפחה. "ילדי הפרחים" חיפשו חופש ומקומות שבהם יכלו בתקציב דל לשהות תקופה ממושכת ללא מחויבויות ותוך ביטוי של התנגדות לממסד החברתי, שדרש בעבר מהצעירים להיכנס לעול של אחריות ומחויבות. הסטיגמה החברתית באותן שנים בנוגע לנודדים הייתה שהם סוג של "נפלים" או נושרים מהחברה האמידה. התרמילאות של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים קושרה ישירות למרד הסטודנטים ולחיפוש התנסויות של צורות חיים חדשות, כמו חיי קומונה, אהבה חופשית, סמים ונדודים בעולם.
בשנות השמונים נראה שינוי במגמה המחקרית של תופעת התיירים המטיילים. המחקר אינו רואה במטיילים רק תיירים נוודים (Wanderers), אלא מגדיר אותם מחדש כתרמילאים (Backpackers). בעוד בעבר הוצמדו לתרמילאים תוויות שליליות כנוודים וכמנודים מהחברה, קיבלה התרמילאות זהות לגיטימית שאינה מתקשרת בהכרח לעובדה שבתקופה זאת המטיילים אינם יצרנים. מסוף שנות התשעים תוארו תרמילאים בספרות המחקר בפחות ביקורתיות וכמטיילים עם תקציב מוגבל לפרק זמן ממושך.
מאז שנות התשעים מצטרף לתרמילאות פן נוסף של חיפוש ומשיכה לרעיונות פילוסופיים או חוויות רוחניות שונות, בעיקר בקרב אלו המטיילים במזרח הרחוק. חלק מן המטיילים ראו במפגש עם תרבות שונה כאחד מיעדי הטיול המרכזיים עבורם. לא עוד תרמילאות המאופיינת רק בהרפתקאות פיזיות, אלא נוספה לה הרפתקנות רוחנית של מפגש והיכרות מרגשת עם תרבויות ואופנויות חיים רוחניים שונות. לקפיצת הבנג'י נוסף המסע אל השתיקה (הוויפאסנה), לעלייה למאצ'ו פיצ'ו נוספה ההיכרות עם תרבות האינקה, ולחציית ההרים הגבוהים ברכס האנאפורנה נוספה השהות הממושכת בכפרים הנפאליים המרוחקים. חוקרים שונים מתארים את הנודדים כמטיילים בחופשיות, תוך שהם חיים לעיתים עם בני המקום ואף לוקחים על עצמם עבודות שונות הנראות לפעמים מוזרות או בלתי שגרתיות, וזאת כדי להמשיך במסעותיהם לתקופה נוספת בין מקום למקום.
שינוי נוסף שחל מאז שנות השמונים מצביע על כך שהתרמילאות הפכה לפחות נועזת ומסוכנת. שוב אין מדובר בנווד הבודד המגיע מ"שום מקום" ונעלם ל"שום מקום", אלא מטיילים מכל העולם המתקבצים באותם מקומות, שבתודעה הציבורית נחשבים לנידחים, ויוצאים יחד לכבוש פסגות גבוהות בהרי האנדים בדרום אמריקה, הר הקלימנג'רו בטנזניה או רכס האנאפורנה בנפאל. הם חוצים ג'ונגלים (במסלולים קבועים וידועים), למשל באמזונס בפרו וברזיל או מדבריות (למשל מדבר המלח בבוליביה) או מתגלשים בדיונות באיקה בפרו.
דומה לעיתים שהאינטראקציות החברתיות בין המטיילים מכל העולם הן לא פחות אטרקטיביות מהנופים שבהם מתרחש המפגש, ולכן חלק בלתי נפרד ממחקר העוסק בתופעת התרמילאות מזמן מיקוד באינטראקציות החברתיות המתרחשות במסעות אלה ובשאלות הנוגעות להשתייכות חברתית. אף על פי שהתרמילאות הגדירה עצמה כנדודים לא ממוסדים, החלה היא עצמה לקבל אפיונים ממסדיים כאשר המסלולים הפופולריים של התרמילאות מספקים תנאים מסודרים לשהותם של המטיילים, ובכלל זה חוויות ואטרקציות (למשל: מצנחי רחיפה, קפיצה בנג'י, טיול רפטינג, לינה בלודג'ים או במחנות קמפינג הבנויים לצורכי המטייל המזדמן).
במקביל החלו להתפרסם מדריכי טיולים, שהפופולריים שבהם הם אלו של הוצאת הספרים "לונלי פלנט" (Lonely Planet), המנחים את התרמילאים באופן מסודר לגבי תוואי הטיול, האטרקציות בכל מקום, בתי הארחה והשירותים הניתנים במרבית האתרים.
בשנת 2005 נשמע לראשונה מושג חדש שנקרא Flashpacker, שהוא התרמילאי הנוצץ, היוצא לטיולים בתקציב גבוה יותר, לוקח איתו טלפון נייד, מחשב ואמצעי נוחות נוספים. סוג זה של תיירים נקרא בלשון התרמילאים הישראלים "שלמנים". מטיילים אלו אינם מחפשים חיסכון כספי, אלא ריגושים והנאות. סגנון תרמילאות זה מיוחס במיוחד למטיילים האמריקאים והיפנים. נוצר מצב שבו האידיאולוגיה של המטיילים נשארה דוגלת בחיפוש אחר מקומות אקזוטיים יוצאי דופן ו"אחרים", בעוד למעשה מרבית תיירות התרמילאים מתרכזת במסלולים קבועים, שבהם יש תשתית תמיכה לטיולי השטח של התרמילאים.
בעבר התייחסו לתרמילאות כקבוצה שולית, בעיקר בשל התקציב הדל של המטיילים, שנראה היה שלא ישפיע על כלכלת המדינות שבהן הם מטיילים. מבחינה כלכלית הם נתפסו כ"תיירים זולים", אולם לאחרונה חלה תפנית בהתייחסות לתרמילאים בהקשר להיבטים כלכליים. על פי מחקר שנערך בשנת 2017 על ידי ארגון הנוער העולמי (WYSE) וארגון התיירות העולמי (UNWTO), התברר כי כעשרים וחמישה אחוז מכלל המטיילים בעולם הם צעירים, מה שהופך את הקבוצה לכוח כלכלי חשוב.
משמעות הטיול אינה מורכבת רק מהנוף עצמו, אלא גם מהחוויות האישיות וההבניה שלהן בתוך הנופים. המחקר מצביע על כך כי ההתייחסות לנוף היא פעולה אקטיבית הנעשית באמצעות מתן משמעויות המערבות ממדים קוגניטיביים, חווייתיים ופסיכולוגים. הנוף הוא סוג של טקסט, מלא רמזים סמליים למשמעות שנמצאת מאחורי המראות, שהמטיילים מפענחים בדרכים שונות.
בשנת 2005 התקיים כנס עולמי בבנגקוק שהוקדש לתופעת התרמילאות. בכנס הוצגו ממצאי מחקרים וסקרים שהראו כי המטרה הראשונה של התרמילאים היא...לפגוש תרמילאים אחרים. חלק מהמטיילים מבקשים לפגוש מטיילים שונים מהם וחלקם מחפשים את בני הלאום שלהם ועושים זאת באתרי טיול שונים בעולם בתוך "מובלעות" על טהרת הלאום האחד (למשל "חוף תל אביב" בגואה ו"שבדיה הקטנה" בתאילנד).
תופעת התרמילאים הנעים באותם מסלולים אל אותם יעדים מכונה גם "הגל", והיא מתאפיינת לא רק בזרימה לאותם מקומות, אלא גם במעבר ממקום למקום על פי עונות השנה. מרבית התרמילאים כיום הם מערביים, אבל בשנים האחרונות ניכר הגידול גם במספר התרמילאים האסיאתיים, היוצאים מחברות שמרניות ומסורתיות לטיולים בחו"ל למטרות הנאה לאחר שקודם לכן נחשפו מעט מאוד לתרבויות העולם. מטיילים אלו נעים בדרך כלל גם הם בקבוצות סגורות כדי להימנע ממצבים שיש בהם אי ודאות "Uncertainty Avoidance". התיירות האסיאתית עדיין מאופיינת כתיירות גברית לעומת התיירות האירופאית, שאפשר למצוא בה ייצוג דומה לנשים ולגברים.
ספרות התרמילאים מדגישה את תפקיד התפיסה הגאוגרפית במבנה הזהות של התרמילאים. באופן ספציפי, ביטויי הזהות העצמית ורעיון ההגשמה העצמית של תרמילאים נראים קשורים במידה רבה לחוויות ביעדים שתרמילאים תופסים כ"רחוקים" "אקזוטיים", "אותנטיים" ו"רוחניים". הדימויים של המזרח הרחוק בקרב תרמילאים ישראלים הם אלו של רוחניות, המאופיינים בשהייה ממושכת באשרמים, הרפיה פסיבית על חופים טרופיים ושימוש בסמים. לעומת זאת, יעדי דרום אמריקה ומרכז אמריקה חולקים דימויים של אתרי הרפתקאות, הכוללים פעילויות מסוכנות וספורט אקסטרים בסביבה טבעית, כגון טרקים בג'ונגל וטיפוס הרים. הממסד התרמילאי מתנהל כמערכת תיירות ממוסדת וממוסחרת לכל דבר. יוצא אפוא כי הטיול האותנטי והחווייתי נמצא בתוך "סל" של מרכיבים קבועים הנותנים למטייל חוויה של אופי נוודי תוך ארגון אמצעים המאפשרים את זרימת הטיול בתוך מערכת היסעים מסודרת, מקומות לינה הערוכים לקבלת המטיילים, מדריכי טיולים מקומיים המובילים "באופן ספונטני" את המטיילים לאותן חוויות נכספות. וכמובן לצד כל אלה פועלת מערכת כספית העומדת לרשות המטיילים, שבאמצעותה מוחלף כסף בין-לאומי כדולרים או אירו למטבע המקומי. חלק מהשירותים שנבנו עבור המטיילים ניתנים על ידי מטיילים לשעבר שהשתקעו במקום ופתחו עסקים מקומיים המותאמים לסגנון התרמילאות, תוך שהם משתלבים בתיירות המקומית. חוויית התרמילאים שמאופיינת כמסע של זמן מעבר "בין לבין" מזכירה טקסי מעבר מן ההתבגרות לבגרות, והיא מתרחשת בזמן שבין סוף החינוך הפורמלי ותחילת התעסוקה במשרה מלאה. במקרה של תרמילאים בוגרים יותר, הטיול הוא תקופת מעבר המסמנת סיומו של פרק בחיים וציפייה לפתיחת פרק חדש לאחר פירוק נישואין, משבר "אמצע החיים" או מעבר בין קריירות.
בספרות המחקר נמצא כי בדומה למטיילים הישראלים, התרמילאים ממזרח אסיה מתוארים כבעלי מוטיבציה לברוח מלחצים זמניים, מרחביים וחברתיים בבית, אך בה בעת הנרטיבים שלהם שיקפו מחויבות חזקה לבית באמצעות תחושת אדיקות לנורמות החברתיות שלהם, למודעות לזהותם ולהערכה חיובית של הבית (Bui, Wilkins & Lee, 2014).
עוצמה של חוויות מסעירות
הטיול מזמן חוויות חד פעמיות, מסעירות ומרגשות הנשמרות בזיכרון כרגעי שיא של דרמת מתח. גם כאשר מספרים על החוויות הללו שנים רבות לאחר מכן, בכל פעם מובלטים הרגעים הדרמטיים שנראים לאחר זמן מפחידים לא פחות מאשר בזמן אמת, אף על פי שסופם ידוע. רגע דרמטי כזה התרחש בפרו כאשר נקלעתי למפולת בוץ שהייתה עלולה לשבש את תוכניות הטיול שלי.
"אחי, קח את המושבים בצד ימין". "מה?" צעקתי לעברו, מנסה להקשיב לדבריו מבעד למשב הרוח הפתאומי. "ימין! ימין!" צעק לי בחזרה והפעם הוסיף תנועות ידיים ברורות. "בסדר", עניתי בעודי קושר את תיקי הגב הכבדים שלנו על גג האוטובוס המקומי. התיישבנו בכיסאות 33-32 בצידו הימני של האוטובוס. "ים", אמר שגיא, "זה הצד של הים. עוד מעט, כשנצא – תבין", חייך.
"מוכן לנסיעה?" שאלתי. "נולדתי מוכן", ענה במהירות והוסיף, "1,440 ק"מ, 21 שעות ו-18 דקות זמן נסיעה מלימה לאגם טיטיקקה. נסיעה קשוחה".
***
שגיא ואני הכרנו במסגרת השירות הצבאי שלנו בחטיבת גולני כמה שנים קודם לטיול הגדול בדרום אמריקה. שגיא הוא מסוג החברים שכדאי להכיר. חבר אמת, נטול אגו, חכם, חברותי, מוכשר ואחד כזה שאינו מפחד לומר את האמת בפרצוף גם כשהיא מורכבת ומאתגרת. בקיצור, אחלה בן אדם. את התוכנית לטיול התחלנו כשהיינו מ"א ביחידה, כלומר "מחזור אחרון". ההתלבטות הייתה גדולה – דרום מזרח אסיה? אולי דווקא מדינות אפריקה הקסומות? דרום אמריקה? ניו זילנד? היו הרבה אפשרויות על הפרק ובזמננו הפנוי התחלנו לתכנן. לאחר אין-ספור שיחות ודיונים בחרנו ביעד הנוכחי, בעיקר לאור המחשבה שאנו עתידים לטייל במקומות נוספים בעתיד (דבר שקיווינו בכל ליבנו שאכן נצליח לממש). נחתנו בקולומביה והצטרפנו למה שנקרא "הגל היורד", כלומר לקבוצת התרמילאים שמתחילים במדינות הצפוניות ביבשת ולאט-לאט מדרימים עד צ'ילה וארגנטינה. המסלול המשוער שלנו היה קולומביה-אקוודור-איי גלאפגוס-פרו-בוליביה ולבסוף – צ'ילה. בטיול למדנו היטב את המושג "כל תוכנית היא בסיס לשינויים". מבחינת לוחות הזמנים היו לנו חמישה חודשים, מחודש מאי עד תחילת שנת הלימודים באקדמיה בסוף חודש אוקטובר. שגיא תכנן ללמוד הנדסת חשמל ואני מדעי ההתנהגות.
"יש לך מספיק סוללות לדיסק מן?" שאל. "יש לי עוד ארבע נוספות", עניתי. "לא יספיק לך", פסק והוציא קלמר קטן עשוי בד שעליו ציורים של ציפורים צבעוניות. בקלמר היו שש חבילות עם ארבע סוללות בכל חבילה. "עכשיו אתה מסודר", חייך. "מה הסיפור שלך עם הים?" שאלתי.
"ים אחי זה הכול. זה המרחבים. זה החופש. זה השקט והסערה ביחד. ים זה המקום שבו אני מצליח להתחבר לעצמי". "ממש רוחני", צחקתי. "כן, כן, ואתה יודע מה? כשיהיו לי ילדים אבחר להם שמות שקשורים בטבע ובים". "מקסים", עניתי בעודי סוקר את רצועת החוף האדירה של אחת המדינות המיוחדות ביבשת אמריקה הלטינית ואף בעולם כולו.
***
כעבור 230 ק"מ ושלוש שעות נסיעה הגענו לעיירה פיסקו. פיסקו היא הגלאפגוס של פרו או כפי שמכנים אותה חבריי התרמילאים: "גלאפגוס לעניים", כמקור השוואה לארכיפלג איי גלאפגוס כ-1,000 ק"מ מערבית לאקוודור. למיטב זיכרוני לא היינו אמורים להתעכב בעיירה ואכן כעבור כמה דקות של המתנה בתחנה המרכזית של פיסקו המשכנו בדרכנו דרומה.
היעד שלנו היה האגם הגבוה ביותר בעולם – אגם טיטיקקה השוכן בין המדינות פרו ובוליביה. כמה גבוה? מעל 3,800 מטר מעל פני הים. גבוה. מקור השם "טיטיקקה" אינו ברור, שכן יש המפרשים זאת כ"סלע פומה" ואחרים כ"צוק עופרת". על דבר אחד אין עוררין – האגם גדול ממדים, מרשים ומגוון מבחינת הפעילויות האפשריות בו. לשם פנינו מועדות.
"ננסה לנוח מעט", אמרנו בקול רם כמעט באותו זמן. הצצה חטופה בשעון היד הצביעה על השעה אחת וחצי בצוהריים. "שנ"צ יתאים לי עכשיו", השיב ועצם את עיניו.
***
טור המכוניות הארוך לא הותיר מקום לספק. אנחנו בפקק תנועה. האוטובוס הגדול נסע לאיטו ולפתע נעצר ודומם מנוע. שקט. ספרתי שש-עשרה מכוניות לפנינו ובמרכז הכביש חסימה של מה שנראה במבט ראשון כמפולת בוץ ואבנים. כן, הכביש חסום. כיבוי המנוע פירושו כיבוי המזגן באוטובוס. זאת בשילוב שמש פרואנית מלטפת של שעות צוהרי היום יכול להיות מתכון מנצח לשינה טובה, אך משהו בכל זאת הטריד את מנוחתי וגרם לי להידחק מבעד למושבים ולצאת אל מחוץ לאוטובוס. "קה פאסה?" שאלתי. "פרובלמה", השיב עוזר הנהג והצביע על הגבעה ש"נולדה" באמצע הכביש הראשי. "מה עושים?" שאלתי אותו. "מחכים", ענה לי. "מחכים לאנשי התחזוקה שיבואו עם כלי העבודה לפנות את האבנים", חידד את תשובתו. "כמה זמן?" "לא יודע. לפעמים כמה שעות. לפעמים יום שלם", הפטיר לעברי והתקדם לעבר האוטובוס. עוזר הנהג פתח את דלתות המטען, סידר לעצמו פינה קטנה ועצם את עיניו.
***
"אחי, אנחנו בנוהל תקלה", הערתי את שגיא. "מה קרה? מה קרה?" קפץ בבהלה. סיפרתי לו. "מה אתה נלחץ? הכול חוויות. תן לישון", מלמל. "רגע, ומה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? לחכות?" גלגלתי את עיניי. שגיא פקח עין אחת ומייד לאחר מכן עין שנייה. "אמרו לך פעם שאתה חופר?" חייך. "כן", חייכתי חיוך רחב. "טוב, אני קם. נראה מה אפשר לעשות", השיב בעודו מתארגן. שגיא לא בזבז זמן וניגש בקלילות לנהג האוטובוס. כעבור כעשר דקות של שיחה קולחת בספרדית חזר עם הממצאים הבאים. "יש לנו שתי אפשרויות. או להמתין כאן כמה שעות ואפילו יום, או לחזור חזרה ללימה", השיב. שתיקה. אף אחת מן האפשרויות לא נראתה קוסמת במיוחד. "רגע!" קרא והושיט את ידו לתרמיל היד שלו, שלף את מפת פרו והתיישב לידי. שגיא אהב מפות עוד מתקופת הניווטים בצבא. תמיד כשהתחלקנו לזוגות בצוות ושיבצו אותנו יחד – ידעתי שבסוף אגיע ליעד הנכון. "הנה", הצביע על גבי המפה, קם ממקומו ורץ לנהג האוטובוס. כעבור כמה דקות חזר מחויך ומאושר. "תעשה לי חישוב בבקשה", ביקש. שלוש מאות סול לחלק במספר הנוסעים באוטובוס. "כמה יש?" שאלתי. "43... 44... 45 נוסעים". "כמעט שבעה סול לנוסע", עניתי. "פיקס", חייך. "עכשיו החלק הפשוט", הנמיך את קולו. "מהו?" שאלתי בסקרנות. "לשכנע את כל הנוסעים לתמוך במהלך שלנו", ענה. "רגע, רגע", עצרתי אותו. "אם זה החלק הפשוט (וזה ממש לא!), מה החלק המורכב?" שגיא הסתכל עליי מופתע. "החלק המורכב היה לשכנע את הנהג לבחור בדרך חלופית, ואת זה כבר עשיתי", סיכם.
כעבור חצי שעה של עבודת שכנוע מאומצת הצלחנו לגייס שלוש מאות סול במטבעות קטנים ובכך, למעשה, השלמנו את המשימה. שגיא ניגש לנהג שלא האמין שנצליח והגיש לו את הממצאים.
שלוש דקות לאחר מכן האוטובוס עשה דרכו אל עבר אגם טיטיקקה בדרך עוקפת מפולת בוץ ואבנים. המזגן דלק בעוצמה ואפילו נשמעו מפעם לפעם צלילי מוזיקה נעימים מקדמת האוטובוס. לפתע נשמעו מחיאות כפיים ספונטניות מכל עבר ובסיומן הגיחו תינוק קטן עם אביו וכיבדו אותנו בעוגיות תוצרת בית. שגיא הסמיק וצחק. "תראה מה שבעה סול ועבודת צוות יכולים לעשות". "מדהים", השבתי. "נסיעה טובה ו... עכשיו תן לישון. לא להעיר אותי בבקשה", חייך ונרדם.
סיום הסיפור הנוכחי הוא, ככל הנראה, סיום אחד מתוך אוסף רב של סיומים אפשריים. משל לטיול עצמו, המאפשר להולך בשביל המסע לבחור כל העת פיצולי דרכים, שבילי עפר ודרכים חלופיות להמשך דרכו.
