מבוא
המספר, קשיש בן שבעים החי עם אשתו אוגוסטה, חש בדמדומי השקיעה של חייו ומתפתחת אצלו היפוכונדריה כרונית המביאה אותו לסף דיכאון. בעצתו של אחיינו הרופא, דוקטור קרלו, הוא מחליט שאהבה היא התרופה ובמקום לבקר השכם והערב בבית המרקחת הוא שוכר את שירותיה של מאהבת, פילגש העונה לשם האלגורי רב־המשמעות פליצ'יטה, כלומר אושר. בכך מקווה הגבר הזקן להערים על "אימא טבע" ולזכות במנה נוספת, אולי אחרונה, של סם החיים, שמרכיביו הם תשוקה ואהבה. ואולם, המציאות טופחת על פניו ואשליותיו מתפוגגות. "אימא טבע" אינה מעניקה חיים אלא למי שמסוגל להִתרבות. או אז שוקע הגבר הזקן במעין בטלנות או עצלות, המבטאת סוג של ויתור, של כניעה. למעשה, הוא מגלה שהאדם משולל רצון חופשי, שאינו אלא אשליה.
אין ספק שרוחו של ארתור שופנהאואר מרחפת מעל הנובלה המצחיקה־עצובה הזאת, הפילוסוף שטען שהאדם מונע על ידי אי־שביעות רצון אינהרנטית בקיומו לצד חתירה מתמדת להשגת סיפוק. הרצון הוא אפוא הכוח המניע את האדם, יוצר בו תשוקות שאפריורי לא תבואנה על סיפוקן ולפיכך תהיינה מקור לסבל.
הגבר הזקן של זבבו מנסה לאחוז בפירורי אשליותיו ותשוקתו לאהבה, מסרב לשקוע בפילוסופיית ה־far niente המתוקה, אבל מבין עד מהרה שבסופו של דבר הוא משולל רצון חופשי אישי ואי אפשר להוליך את "אימא טבע" שולל. איטלו זבבו, הלא הוא אהרן אֵטוֹרֶה שְמִיץ, הסופר האיטלקי יליד טריאסטה (1861–1928), מחבר הרומנים חיי, תודעתו של זֵנו, זִקנה, ג'יימס ג'ויס, סיפור היכרותו וידידותו עם הסופר האירי ועוד עשרות נובלות וסיפורים קצרים — מפגין כאן שוב את יכולתו הפנומנלית לתאר באירוניה — בעיקר עצמית — מצבים אנושיים שנראים לכאורה קטנים וקלילים, אך הם מורכבים, עמוקים ומעוררים למחשבה.
בטלנותי — במקור האיטלקי Il mio ozio, ברומית otium, מושג רב־משמעות המופיע בכתביהם של הפילוסופים הרומיים סֵנֵקָה וקיקֵרוֹ — היא נובלה קטנה מצחיקה־עצובה, אפשר לומר גם פילוסופית, ומעל הכול מפוכחת, על משמעות החיים המתגלים לקראת סופם המעציב כנטולי משמעות לחלוטין ומעניקים לגיבורו האנטי־גיבור של זבבו מעין הארה סטואית.


המתרגם


1.
אי אפשר לחפש את ההווה בלוח שנה או באורלוגין, שאין אנו מציצים בהם אלא כדי להגדיר את יחסנו לעבר או כדי להתקרב אל העתיד במצפון נקי פחות או יותר. אשר לי, הדברים והאנשים המקיפים אותי, אנחנו ההווה האמיתי.
ההווה שלי מורכב מזמנים שונים. יש הווה ראשון, ארוך לעייפה: ההסתלקות מהעניינים. הוא נמשך כבר שמונה שנים. אינרציה מרגשת. וכן יש אירועים חשובים מאוד הסודקים אותה. למשל, נישואיה של בתי הוא אירוע שעבר זה מכבר, המשתלב בהווה ממושך אחר, שנקטע — או אולי התחדש, כלומר תוקן — במותו של בעלה. הולדתו של נכדי אומברטו גם היא אירוע מרוחק מאוד בזמן כיוון שבכל מה שנוגע לאומברטו, ההווה האמיתי הוא מעתה האהבה שאני רוחש לו, שאותה רכש אף בלא שידע על כך — ושהוא מעריך שהיא מגיעה לו מלידתו. ואולם, הנפש הזעירה הזאת, האם היא מאמינה כלל במשהו? ההווה שלו, ושלי כריקושט, הוא אכן הצעד הקטן והבטוח שלו, הנקטע על ידי פחדים מכאיבים שזה עתה נרפאו בסיוע בובות, בהיעדר עזרה מצד אימו או מצידי — כלומר סבו. ההווה שלי הוא גם אוגוסטה, כמו שהיא כיום, המסכנה, עם בעלי החיים שלה — כלבים, חתולים וציפורים — והחולשה הנצחית שלה שממנה היא לא רוצה להחלים בהיעדר האנרגיה הנדרשת. היא ממלאת רק מעט מהוראותיו של דוקטור ראוּלי ומסרבת לשמוע בקולו של איש: לא בקולי שלי; אני, שבמאמץ על־אנושי ידעתי לנצֵח את אותה אי־ספיקת לב — ואף לא בקולו של קרלוֹ, האחיין שלנו (בנו של גוּאידוֹ), בוגר אוניברסיטה טרי שבתור שכזה מצוי בתרופות המודרניות ביותר.