“את הספר יד שניה עם הקדשה אישית קניתי מחבר סימניה לאחר שהספר המקורי שהיה לי, בו מופיע סיפורו ותמונתו של סבי ושל חבריו לתנועה הוצף בהצפה שהייתה...
שנים הוא היה שמור ובדיוק כשהצטרכתי את הספר לצורך תחקיר כתיבה הוא שקע...
כמה סמלי שסבי הגיע לארץ בספינה בעלייה בלתי לגאלית לעתלית, תפסו אותם ובעצם הוא היה שבוי. וגם אחרי ששוחרר, זאת גיליתי במהלך המחקר - היו כל מיני מנהגים שהשאירו את הניצולים כקבוצה סודית ולא בדיוק משתלבת לגמרי.
המשמעת הצבאית לא פסה ממנו, ולעומת ניצולי שואה אחרים שהכרתי הוא היה מאוד שאפתן ותמיד הציב יעדים שיכולים להיראות אפילו בלתי אפשריים, כי הוא ידע שאפשר, אם לא עכשיו אז אולי עוד שנה כמאמר השיר של קרן ומירי.
כרגע כל דבר מזכיר את השבי ואת הצבא מה שלעיתים, אני חייבת להודות, גורם לאיזושהי שקיעה נפשית גם כן, למרות שאני יודעת שהכול בסדר ושהמחשבות הן אשליות,
ועדיין כל שם וצליל והבעת פנים יכולים להיות מפחידים, צלילים שפעם אהבתי מקושרים לשביעי...
ובעיקר כל הנושא הזה של המוזיקה, של הקצב פתאום לא כזה ברור, כשיש כמו הקפצות כאלה על סתם. אולי בגלל זה תמיד אהבתי סטקטו יותר מלגטו.
ולא בגלל משחק המילים בעל ההומור השחור...
וזה לא באמת נהיה יותר קל אבל אנחנו נהיים יותר חזקים.
כשעושים שוב את אותם הדברים אך בצורה משותפת, לא כל אחד לעצמו אלא גם רואים ומבחינים מי צריך את זה יותר מאיתנו.
זכור לי מקרה אחד ברכבת, שבו שמחתי שלא כולם כמו סבי.
הייתה אישה אחת שהייתה לה בעיה ברגליים, והיא ביקשה ממני לעזור לה במדרגות של הרכבת.
ולפני שהיא פנתה אלי הרגשתי הכי מסכנה בעולם, עקב סיבות אישיות שגרמו לי להסתכל לרצפה, אבל אחרי שעליתי לרכבת אמרתי לעצמי:
איזה כיף שאצלי זה רק לעזור לה לחמש דקות, ואחרי זה אני יכולה ללכת רגיל, ואולי היא אמרה לעצמה - לפחות אני הולכת בראש מורם ועצמאית, לא מחכה שייפול לי משהו מהשמיים...
כל אחד והקשיים שלו. התחלתי לשתף בתחילת המלחמה על הקושי שלי להתמודד עם חיסרון של אנשים, זה לא משהו שדיברתי עליו כי תמיד היה מישהו שיותר מתאים לכאורה לדבר על הנושא.
אבל הבנתי שבקהל קטן של משפחה וכו' אפשר לשתף וגם אם זה קשה, ובעצם זה גם סוג של תרומה לניצולי השואה, גם אם אי אפשר לתרום כלכלית אז עצם הדיבור על הספרים ועל החוויות של הגעגוע או התמיכה אחד בשני יכולים מאוד לעזור.
תמיד הרגשתי שיש לי משיכה לנושאים כבדים, מה שתייג אותי כמוזרה, ולפני כמה ימים אחותי אמרה לי משהו כמו "את הבנאדם היחיד שכשאומרים לו את השם יותם חושב "יותם הקסם" ופעם ראשונה שקיבלתי את זה... אמנם לא כמחמאה אבל קיבלתי את זה שזה שונה, שבתור מוחרמת הספרים שעניינו אותי עסקו באיך להיות אדם טוב יותר והכי התעניינתי בספרי אנה פרנק, פרימו לוי, יאנוש קורצ'ק כמובן, מחזות על השואה ("גטו", "הבנאליות של האהבה" ואני בכלל לא קוראת מחזות חוץ מלבחינות...)
וגם ספרים שמרפררים לאנטישמיות כמו למשל הספר שכתבה מאיה אינשטיין. והתחלתי לקרוא את זה בגיל מאוד צעיר, וכך קרה שבילדותי עשיתי יומן קריאה על ספר שואה מכל הספרים, ואחת המורות אמרה לי "העתקת את זה, ילדה בגילך לא יכולה לכתוב ככה". אבל לפחות היא לא אמרה את זה מול אחרים כמו שקרה לי בתואר.
ופשוט הבנתי שיש המון נרטיבים, אז מה שאהבתי בספר הזה, שחלק מהאנשים יכולים לראות בו בלגן (וגם אמרו לי את זה אנשים שחקרו את התחום, שזה לא ספר שקל או נוח לקריאה או מובן כ"כ).
אבל אני מאוד אוהבת את הספר לא רק בגלל הקשר לסבא שלי, אלא בגלל שהוא מאפשר לספר כל מיני נרטיביים יהודיים ונרטיביים של אוהבי ישראל גם אם לא יהודיים, בניגוד לספרים אחרים שמציירים נרטיב של איזושהי גבורה מוחצת.
אני אישית פחות מתחברת לחגיגות ניצחון או נהי של הפסד. גם מבחינה מסורתית רוחנית יש הרבה דעות שגורסות שכל אדם נברא בצלם אז זה לא מקום של להתגאות בשמחה שלך לא קרה משהו שלאחר כן קרה.
להתגאות זה במעשיי ידייך ולא במעשי ידיו של ה', שאין לך למעשה שום חלק בהם, אז גם אין כ"כ מה לשמוח שניצחת אותם.
אני מבקשת שמי שרוצה לחלוק עליי יתחשב ברגישות הנושא.
אפשר גם לא להגיב.
תודה”