פרק 1
לא לקחתי שום דבר חם ללבוש.
"אוף! שיט! אני כזאת מטומטמת!"
יערה זעמה על עצמה ממש. רק זה היה חסר לה. כל הבוקר הזה הלך עקום. קודם עידו לא התעורר לבית הספר והיא נאלצה להסיע אותו, אחר כך לקוחה חשובה שלה, מנכ"לית של חברה גדולה, התקשרה אליה מחנות רהיטים והתעקשה להעביר לה תמונות של שידות, כורסאות ושולחנות קטנים, כדי שיערה תעזור לה לבחור, והיא בזבזה דקות ארוכות על שיחה איתה, ואחרי כל זה היא לא מצאה את הדרכון, שהיתה משוכנעת שנח לו בשלווה בשידה שליד המיטה שלה.
כשאיתרה לבסוף את הדרכון בשידה בצד של תומר נשאר לה מעט מאד זמן לארוז, והיא ארזה בחופזה, ורק ברגע האחרון נזכרה שלא הזמינה מונית, ודווקא, כאילו להכעיס, באף תחנה לא היתה מונית פנויה במיידי.
למזלה, תומר סיים בדיוק לשתות את הקפה שלו והציע לקחת אותה. הוא חיבק אותה, והיא נרגעה ונשמה.
עכשיו, בדרך לשדה התעופה, היא נזכרה שלא לקחה שום ג'קט או עליונית. בסין היה חם וגם בארץ, ובתוך כל הלחץ היא שכחה כמה קר בשדות התעופה ובמטוס, וגם שחניית הביניים היא במוסקווה, ושם קפוא.
"מה קרה עכשיו?" שאל תומר.
"לא לקחתי שום דבר חם ללבוש ובטח יהיה קפוא במטוס."
"את באמת תמותי מקור. שניה! אני חושב שיש לי ג'קט מאחור. תסתכלי רגע."
יערה הסתכלה לכיוון המושב האחורי, ואכן, תומר צדק. ג'קט העור החום הרך שלו היה מונח שם.
"אני לא אקח לך את הג'קט לשבוע. מה אם תצטרך אותו?"
"את צוחקת? במזג האוויר הזה? ואם יהיה קריר באיזה לובי של מלון יש לי מאה ג'קטים אחרים. יאללה, קחי ותהני."
תומר תמיד ידע איך להרגיע אותה. היא היתה הלחוצה מביניהם, והוא הנינוח. בכל הטלטלות שעברו על יערה בשנתיים האחרונות, טלטלות שעל רובן הוא, כמובן, לא ידע דבר, תומר נשאר כמו עמוד תווך; רגוע, בטוח, אוהב.
יערה הושיטה את ידה ואספה אליה את הג'קט, לבל תשכח לקחת אותו.
בשדה התעופה הם נפרדו בנשיקה ארוכה.
"תהני," אמר לה תומר, "שמעתי שסין מקסימה."
"אני נוסעת לעבוד, תומר, אני לא חושבת אפילו שהשאירו לנו זמן לטייל," ענתה יערה.
"אז תהני כמה שאפשר. תעשי פוט מסאז'," אמר תומר בחיוך ונשק לה שוב. היא לקחה מידו את המזוודה והלכה לעמוד בתור לבידוק הבטחוני.
בשנה האחרונה שמעה יערה שוב ושוב על אדריכלים שנוסעים לסין עם לקוחות, לקנות את כל הדרוש לבית החדש של לקוחותיהם, מהריצוף ועד לסכו"ם. היא חשבה שזה משהו שהיא לעולם לא תעשה, אבל אז פנו אליה שני אנשי תקשורת חשובים, וכל אחד מהם ביקש שתיסע איתו לסין. לפני שהספיקה לענות למישהו מהם הגיע המייל מיעקב חממי.
יעקב היה הבעלים של החברה הגדולה ביותר בארץ שארגנה נסיעות לסין לרכישת צרכי בניה ועיצוב פנים - ׳חמ-סין׳. הוא הבטיח ליווי צמוד החל בשלב רכישת הכרטיסים, דרך השהיה בסין וכלה בהבאת הסחורה לארץ, והיא שמעה רק טובות על החברה שלו.
המייל היה מופנה לאדריכלי האלפיון העליון, וההצעה שבו היתה מפתה: טיסה לסין לשבוע, שהייה במלון פאר וסיור בכל אזורי הקניה, עם הסברים על התהליך, והכל על חשבונו של יעקב. הוא ציין גם שלקבוצה יתווספו אדריכלים מובילים מהעולם, ויערה שמחה לראות ברשימה את שמה של חברתה, הלה אנדרסן, מעצבת פנים דנית צעירה ומבטיחה. יערה הכירה את הלה באחד מהכנסים השנתיים לעיצוב בהולנד, והשתיים התחברו מיד. את הערבים, לאחר שנגמרו ההרצאות והסיורים, הן העבירו יחד בבר של המלון, בשיחות נפש על עבודה ועל החיים.
מאז אותה פגישה הן התכתבו ברצף. הלה סיפרה ליערה על בן הזוג שהיא חיה איתו ועל התחושה שלה שאולי הוא לא הדבר המתאים בשבילה, ואז על כך שהתאהבה באישה והבינה שזה היה מה שחיפשה כל הזמן, ויערה סיפרה להלה על מות אביה והחזרה של אמה ואחותה לארץ, על הילדים ועל תומר.
לפני שיערה השיבה למייל של יעקב היא שלחה הודעת וואטסאפ להלה, לשאול אם היא מגיעה.
"בדיוק התכוונתי לשאול אותך את אותה שאלה," ענתה הלה מיד ושלחה חיוך.
"אני חושבת על זה," כתבה יערה, "לקוחות כבר ביקשו ממני לנסוע איתם, וזה נראה לי הדבר הבא בעיצוב פנים. חוץ מזה, שבוע במלון בסין, ביחד... מה יכול להיות רע? מה את אומרת?"
"אני אומרת בואי ניסע!" סיכמה הלה, ושתיהן נפנו לכתוב תשובה חיובית ליעקב.
עכשיו, במטוס, אחרי בידוק בטחוני וכרטוס, יערה התרווחה במושב, עד כמה שניתן היה להתרווח, העבירה את הטלפון למצב טיסה, רוקנה את הראש מטרדות הבית והעבודה והתכוננה נפשית לטיסה הארוכה. הקברניט הכריז על ההמראה והמטוס עזב את הקרקע, ואיתה את כל מה שהיה מוכר וידוע ליערה.
היא שמחה דווקא על השינוי. לאחרונה התפשטה בה תחושת כובד לא נוחה שליוותה אותה כל היום. אולי היה זה דן-דן, שהיה טרוד מאד בלימודים, והיא ראתה אותו לעיתים רחוקות מאד, וגם אז בדרך כלל רק לאיזה קפה קצר. יובל, אשתו הטריה, ידעה עליה. היא ידעה שהם ידידים מהימים שדן-דן רק התחיל לאבטח בשביל האלפיון העליון. שמחה, אמו של דן-דן, לא הפסיקה לדבר על יערה. היא היתה חלק מחייו, ואי אפשר היה להחביא אותה, אבל האהבה הגדולה שלהם נותרה סודית. יערה חשבה לעיתים במרירות שסיפור הכיסוי של ידידות הולך והופך להיות אמיתי, כשפעם אחר פעם התבטלו תוכניות שעשו להיפגש לכמה שעות בצימר, והוחלפו בקפה קצר, אבל היא העדיפה קפה עם דן-דן משום דן-דן בכלל.
המחשבות הללו נשאו אותה לפעם האחרונה שלהם בצימר, אחרי שדן-דן חזר מהטיול שלו גבר נשוי. הוא היה זה שיצר איתה קשר. יערה לא רצתה לעמוד בדרכו למערכת יחסים נורמלית, ולמרות שידעה שחזר, נשכה את שפתיה ולא כתבה לו כלום. שבוע אחרי שחזר, באמצע יום עמוס פגישות, הגיעה סוף סוף ההודעה המיוחלת ממנו: "חזרתי!"
"ברוך הבא," השיבה יערה עם חיוך.
"ברוכה הנמצאת. אפשר להפסיק עם הנימוס כבר? מה העניינים?"
"הכל סבבה. עמוסה מאד. בעוד חמש דקות נכנסת שוב לפגישה."
"אז יש לנו חמש דקות לדבר," דן-דן הוסיף סמיילי קורץ והמשיך: "התגעגעת אליי?"
יערה רצתה לענות 'התגעגעתי? נשבר לי הלב!' אבל במקום זה היא כתבה: "מה, לא היית כאן?"
דן-דן שלח שורה של סמיילים בוכים מצחוק, ואז הוסיף: "אני התגעגעתי. מאד."
"בטח..." כתבה יערה, "אני רואה אותך, שוכב על איזה חוף אקזוטי, מחזיק קוקטייל עם מטריה קטנה וצבעונית בזמן שאשתך הצעירה מורחת אותך בשמן קוקוס, וחושב עליי. אהא."
"תתפלאי. גם בנסיבות האלו, אבל לא רק."
יערה התרככה. היא לא יכלה להחזיק מולו ארשת קשוחה לאורך זמן. מי שהסתכל עליה באותו רגע ראה אותה מחייכת חיוך טיפשי למסך. היא כתבה: "גם אני התגעגעתי," ואף הרשתה לעצמה להוסיף לב אדום. "איך היה חוץ מזה שהתגעגעת?"
"היה מעולה, אבל את לא אמורה להיכנס לפגישה עוד דקה?"
"וואי! האמת שכן."
"אז רק תגידי לי מתי אני רואה אותך."
הבטן של יערה, שכבר עמדה על קצה המקפצה, עשתה צוקהארה לאחור עם שלושה גלגולים, והיא כמעט איבדה את הברנץ' הטעים שסיימה רק לפני רגע. היא נשמה פעם אחת עמוק ואספה את עצמה. מרחוק היא כבר ראתה את שירי פרץ, הכוכבת העולה בשמי הזמר המזרחי והפגישה הבאה שלה. היא הקלידה במהירות: "בקרוב. נכנסת לפגישה. נדבר," וקמה לפגוש את שירי, גאה בעצמה קצת על השיחה הזאת עם דן-דן.
קינן בה איזה חשש סמוי שברגע שהוא יבקש היא תעזוב הכל ותבוא לפגוש אותו. הגעגועים אליו היו כמו כאב פיזי שהיא למדה לחיות איתו, אבל היא פחדה שלמול האפשרות לרפא את הכאב הזה היא תאבד שליטה. היא שמחה לגלות שלא זה היה המצב. היא ניערה את ראשה וגירשה את המחשבות על דן-דן, לפחות בינתיים. הפרויקט שעמד בפניה היה מאתגר ביותר - איך לעצב לזמרת הצעירה בית שמצד אחד ישקף את מי ומה שהיא, בחורה צעירה מבית פשוט, ומצד שני ישדר טוב טעם ואלגנטיות מעודכנת. יערה אהבה פרויקטים מאתגרים כאלה.
באותו ערב היא היתה קלילה יותר מכפי שהיתה זמן רב, חייכנית יותר. היא לא כתבה לו, וגם הוא לא כתב. הערב היה הזמן של המשפחה שלה, ועכשיו גם שלו.
למחרת בבוקר, עוד טרם הספיקה לסיים את כוס הקפה, הגיעה הודעה ממנו: "נו?"
"נו מה?"
"לא ענית לי."
"על מה?" יערה שיחקה אותה לא זוכרת.
"מתי אני רואה אותך."
יערה לא ידעה מה לענות. לאיזה "לראות" הוא מתכוון? האם הוא רוצה להיפגש לקפה, או אולי, כמוה, הוא רעב למגע שלה, לריח שלה, לשיחות בלחש שאחרי מעשה אהבים, למקלחות משותפות...
היא החליטה ללכת על בטוח. "מחר יש לי חור בין פגישות באחת עשרה. רוצה להיפגש לקפה?"
"המממממ... לא בדיוק מה שחשבתי, אבל אם זה מה שאת יכולה אז סבבה. רק תגידי לאן להגיע."
יערה חשה שעוד שניה היא פורצת בבכי מרוב שמחה. היא משכה באפה ומחתה דמעה סוררת, ואז ענתה: "בוא לבליקר בקניון רננים. שתי הפגישות שלי שם."
למחרת לקח לה שעה להחליט מה ללבוש - מקצועי אך מפתה, צעיר אך מכובד - הבחירה היתה כמעט בלתי אפשרית. לבסוף החליטה ללכת על השילוב המנצח: חליפה שחורה מחויטת, שהג׳קט שלה היה מספיק סגור בשביל שהיא לא תלבש שום דבר מתחתיו חוץ מחזיה, ונעלי סטילטו אדומות. את המראה השלימה שרשרת עם תליון לב אדום, שנח בעמק שבין שדיה.
למזלה, הפגישה הראשונה היתה רק פגישת המשך וסגירת קצוות, והיא יכלה לשייט דרכה בלי להקדיש יותר מדי תשומת לב, כי תשומת הלב שלה היתה במקום אחר לגמרי. עיניה נחו על הפתח לבית הקפה מדי כמה דקות, מצפות לראות שם את דמותו התמירה של דן-דן. לבסוף נסתיימה הפגישה, החשבון שולם והיא נותרה לשבת ליד השולחן לבדה. היא קמה לשירותים לשטוף פנים ולנסות לקרר את הסומק שפשט בה פתאום, וגם להיטיב את הליפסטיק העדין על שפתיה, וכשחזרה הוא כבר היה שם, מבטו סורק את החלל בחיפוש אחריה. היא הרשתה לעצמה לרגע לעמוד שם ולהביט בו, ליבה מכה כנגד כלוב צלעותיה כמבקש לפרוץ משם ולרוץ אליו.
הוא היה שזוף, כמי שחזר זה עתה מחצי שנה של טיול במקומות אקזוטיים, ושיערו ארך מאד והגיע כעת עד כתפיו כמעט, נשפך בגלי זהב באינסוף גוונים. עיניו התכולות נדמו בהירות עוד יותר בתוך גוון המוקה של פניו. לא היתה אישה אחת בכל בית הקפה שלא הביטה בו, אבל הוא התעלם מכל המבטים. על פניו היתה ארשת מודאגת מעט. האם חשב שהבריזה לו? היא חייכה והתקדמה אליו.
ברגע שעיניו מצאו אותה התפשטה על פניו הבעה כזו שיערה היתה בטוחה שכל באי בית הקפה ידעו באותו רגע כיצד הוא מרגיש כלפיה. גם היא ידעה, והלב שלה שינה את התוכניות שלו והחליט לפרוץ מעלה מתוך גרונה ולעוף לשמיים. היא תיארה לעצמה שעל פניה היתה הבעה שלא היתה שונה בהרבה משלו.
חמשת הצעדים שהפרידו ביניהם נדמו ליערה כמו נצח, או כמו שום זמן בכלל, כי אז היא היתה בין זרועותיו, מרגישה את המוצקות המוכרת שלו, אפופה בריח שלו, בבית.
לא היה שום סקס ברגע הזה, רק שני חלקים של פאזל שמתחברים באופן מושלם בתחושה שככה נכון, ככה טוב. יערה נשמה עמוק את הריח הזה, החם, שכל כך היה חסר לה, וגם דן-דן קבר את פניו בשיערה ושאף שאיפה עמוקה, לרגע שהרגיש כמו נצח, וכמו שום זמן בכלל, ואז, כמו גל צונמי, הגיעו הדברים האחרים, ויערה יכלה להרגיש את הזקפה שלו נלחצת אליה, וזה הקל עליה להתנתק.
זה דבר אחד לפגוש חבר טוב שלא ראית זמן רב מול עיני כל העולם, ודבר אחר לגמרי לפגוש את המאהב שלך. היא לקחה צעד אחורה והביטה בעיניו, רואה שם את כל מה שציפתה לראות: געגוע ורעב וחוסר רצון להתנתק והכרת תודה על שלה היה הכוח לעשות זאת. היא חייכה והובילה אותו לשולחן שלה והם הזמינו חליטת תה.
בזמן ששתו, בין לגימה ללגימה, דן-דן סיפר על המקומות שהיה בהם, הדברים שראה, אבל הוא היה עצור, כאילו בורר מילים ומשאיר חלק מהן בצד.
יערה ידעה מה מציק לו. היא חישלה את עצמה לרגע ושאלה: "ואיך יובל, נהנתה?"
דן-דן נרגע מיד, כפי שחשבה, והסיפורים, שכבר כללו גם את יובל, קלחו ממנו בקלות. ליערה לא היה אכפת. היא ראתה בעיניים שלו את מה שרצתה. היא היתה נשואה, ועכשיו גם הוא. זה היה המצב, ולא היה שום טעם להתנהג כאילו לא, אבל הבועה שלה ושלו היתה שלהם בלבד, והיא היתה כל כך בטוחה בה שהמחשבה על יובל לא גרמה לה כמעט שום קנאה. היא שמחה שטוב לו, שהוא עם אישה שהוא אוהב ושאוהבת אותו ועושה לו טוב, ושביום מן הימים תעשה לו גם ילדים. היא שמחה שאולי עכשיו העובדה שהיא עם תומר לא תכאב לו כל כך.
יערה הציצה בשעונה. השעה שהקציבה להם כמעט וחלפה, והפגישה הבאה שלה היתה אמורה להתחיל כל דקה. עכשיו היא היתה הרבה יותר רגועה, והיא ידעה שתהיה לה פגישה מוצלחת. דן-דן הבין את הרמז.
"אני צריך להתחפף כבר, אה?"
"כן. סורי."
"אז רק תגידי לי מתי אני יכול לראות אותך באמת."
הדרך שהוא אמר "באמת" גרמה לתחתונים של יערה להירטב במקצת, אבל היא רצתה להיות בטוחה במאה אחוז שהבינה אותו, ולא קפצה למסקנות מהירות מדי.
״אתה מתכוון ש...״
״כן, נו! אני, את, ׳הידידות׳... שמן עיסוי אופציונלי.״
היא חייכה ישר לתוך העיניים שלו. "מה דעתך על מחר בבוקר?"
"לא יכול. יש לי מבחן."
"יש לך מבחן? אז מה אתה עושה פה, טמבל? לך ללמוד!"
"אני איתך. יש לי את כל היום ללמוד. מחרתיים הולך?"
"הולך. סביבות עשר? אתה מזמין או שאני?"
"סבבה. אני אזמין ואודיע לך. יאללה, הלכתי לפני שאני עושה לך בושות."
הם קמו והתחבקו לפרידה, ויערה ידעה ששניהם התחילו טבלת יאוש של השעות עד שיפגשו שוב.
